עניינו של הסכסוך הקיבוצי שבפנינו הוא פיטוריו של עיתונאי עובד המערערת על ידי המערערת. בטרם נדון הסכסוך הקיבוצי לגופו, ניתן על ידי השופט הראשי מרדכי כליף צו ארעי המונע את הפיטורין עד לבירור הסכסוך. המערערת פיטרה את המשיב בשנית לאחר מתן הצו. בית הדין האזורי פסק כי היה בכך ביזיון בית הדין. גם על החלטה זו הוגש ערעור, אשר נדון בנפרד. בית הדין האזורי, השופט הראשי מרדכי כליף ונציגי הציבור שאול ששון ואסתר בכר (סק 365/99), פסק כי פיטוריו של לוינסון היו שלא כדין וציווה על המערערת לנהוג בהתאם לאמור בהסכם הקיבוצי. בית הדין קבע כי שיקולי פיטורי לוינסון נעשו שלא על פי הקבוע בהסכם הקיבוצי באשר נימוקי הפיטורין האמיתיים היו שונים מאלו שנטענו. אביא ראשית לכל את מערכת העובדות הצריכות לענייננו ואת נימוקי בית הדין האזורי.   העובדות עתי"ם עוסקת בהשגת ידיעות עיתונאיות וכתבות חדשותיות, דואגת לכתיבתם, עריכתם והפצתם למנויים על שירותיה. היא מעסיקה עיתונאים ועובדי מנהל. יצחק לוינסון הוא עיתונאי המועסק על ידי המערערת ככתב שטח על מנת לסקר אירועים המתרחשים בדרום הארץ, בין בית קמא הנמצאת צפונית לבאר-שבע עד לחצבה בדרום. הוא החל את עבודתו במערערת בשנת 1983. בשנת 1990 התריעה המערערת לבל יעבוד בעבודה נוספת.   פיטוריו הראשונים של מר לוינסון ביום 29.9.1999 שלחה המערערת באמצעות פקסימיליה מכתב פיטורים ללוינסון, לפיו הוא יהיה מפוטר ביום 1.11.1999. במכתב זה נטען על ידי יושב ראש מועצת המנהלים של המערערת, מר שבתאי הימלפרב, כי בגין הזלזול של לוינסון נגרמו למערערת נזקים - מינויים עזבו אותה, לטענתה. נטען כי הפיטורין נועדו לשים קץ לסכסוך המתמשך בין הצדדים שהחל בחודש מרץ, 1999 ויתכן שאף קודם לכן, ונגע לטיב עבודתו של מר לוינסון. ביום 17 בנובמבר, 2000 עתר האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, שהצטרף כצד לתביעה, לבית הדין האזורי בבאר שבע, ובו ביום ניתן צו מניעה ארעי במעמד צד אחד. ביום 10 לנובמבר, 2000 אישר מותב בית הדין את הצו הזמני במעמד שני הצדדים. לפי הצו על עתי"ם להימנע מכל פעולה שיש בה הפרעה במילוי תפקידו של מר לוינסון ולהימנע מפיטוריו. המערערת טענה בבית הדין האזורי כי מר לוינסון פוטר בשל רשלנות מקצועית, זלזול וזדון בעבודתו, ואולם בית הדין פסק, לאור חומר הראיות, כי מר לוינסון פוטר בפיטורי צמצום בשל רצונה של המערערת, בלשון בית הדין האזורי - להפטר מלוינסון ומעיתונאים ותיקים אחרים במערכת כדי שלא לשלם שכר גבוה לעיתונאי ותיק. כל הטענות לפיהן המדובר ברשלנות מקצועית ועבירות משמעת של לוינסון, הן בבחינת עורבא פרח ומכל מקום הן לא הוכחו כלל בפנינו ויודגש כי התרשמנו שגם לא נעשה ניסיון רציני מצד עתי"ם להוכיחן. משכך קבע בית הדין האזורי כי פיטוריו של מר לוינסון נעשו שלא בהתאם להוראות על דרך ביצוע פיטורי צמצום בפרק ט' שבהסכם הקיבוצי מ-1992.   פיטוריו השניים של מר לוינסון למרות צו המניעה, פוטר מר לוינסון בשנית ביום 2 בדצמבר, 2000. המערערת טוענת כי עילת הפיטורין השניים היתה שונה מהעילה בפיטוריו הראשונים בשל מידע חדש שקיבלה הנוגע לעבודתו של מר לוינסון בכלי תקשורת מתחרה, הוא המקומון "שבע". בית הדין האזורי קבע כי הפיטורין השניים הם הפרה של צו בית הדין, כי סוכנות עתי"ם ומר שבתאי הימלפרב, יושב ראש מועצת המנהלים של עתי"ם, הפרו את צו בית הדין. בית הדין האזורי הרשיעם בביזיון בית משפט מכוח סעיף 38 לחוק בית הדין לעבודה ה'תשכ"ט-1969 וקנסם ביחד ולחוד בקנס של -.3,000 ש”ח שאמור היה להשתלם לאיגוד הארצי של עתונאי ישראל ולמר לוינסון (בש"א 3727/99). כן חזר בית הדין האזורי על האיסור לשנות את מעמדו של מר לוינסון כעובד החברה. בית הדין האזורי פסק כי על עתי"ם לנהוג על פי ההסכם מיום 30.9.92 כאשר היא באה לפטר היא אינה יכולה לפטר עובד בטרם יוכרע עניינו בועדה פריטטית במקרה שבו הושגו השגות לגבי הפיטורים כנדרש על ידי הועד/האיגוד והתגלעו חילוקי דעות.   בית הדין האזורי הוסיף:   הכללים המפורטים לעיל היו חלים גם אילולא קבענו זאת במפורש בפסק דין זה ואולם, מצאנו לנכון לציינם עקב התנהגותה של עתי"ם וחוסר תום הלב שליווה את כל מעשיה ומחדליה בתיק שלפנינו.   בית הדין האזורי פסק כי הוא לא מצא כל סיבה שלא לתת נפקות להסכם הקיבוצי באשר לדרך בירור חילוקי הדעות בין הצדדים. על כן קבע בית הדין כי יחסי עובד-מעביד ממשיכים להתקיים והם לא פסקו עם פיטוריו של מר לוינסון. הפיטורים בטלים ומבוטלים. משכך, זכאי לוינסון, אליבא דפסק הדין האזורי, לתשלום כל שכרו בגין כל התקופה הנדונה וגם מאז פסק הדין ואילך, כפי שהיה לפני אקט הפיטורין. למרות שמדובר בסכסוך קיבוצי פסק בית הדין הוצאות לטובת מר לוינסון בלבד בסך -.5,000 ש”ח וזאת לאור התנהגות המערערת.   ההסכמים הקיבוציים שבמחלוקת בין המשיב מס' 1 לבין המערערת נחתמו שני הסכמים קיבוציים. האחד הסכם קיבוצי מיוחד שנכרת בין המערערת לעובדיה ביום 30.9.1992, והשני, הסכם קיבוצי מיוחד שנחתם ביום 8.7.1995 ואשר האריך את הסכם 1992, "פרט לסעיפים שנאמר לגביהם אחרת בהסכם זה". המערערת טוענת כי שני ההסכמים לא חלים על העיתונאי, מאחר והוא כרת הסכם אישי עם המערערת. טענות המערערת בפנינו טענתה העיקרית של המערערת היא כי התוצאה של פסק הדין האזורי היא הרסנית ליחסי העבודה בין עיתון לעיתונאי. הדבר פוגע קשות בכל התשתית והמסד של יחסי העבודה בין המערערת לעיתונאים המועסקים על ידה, יחסי עבודה המושתתים קודם כל על יחסי אמון מלאים בין המערכת לעיתונאי הפועל עבורה. לדבריה, במדינה דמוקרטית, בה חופש העיסוק והעיתונות הם מאדני היסוד שלה, אין לאכוף יחסי עבודה בין מערכת עיתון לעיתונאי. טוענת עוד המערערת כי יש בכך דו כיווניות, היינו, בדרך חשיבה זו ניתן יהא לאכוף אף על עיתונאי העסקה במערכת מסוימת. אכיפה כוחנית של פעילות עיתונאית, טוענת המערערת, היא מסממניה הקשים של מדינה טוטליטרית. המערערת מלינה גם על הקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי. לדעתה נוהל ההליך באופן מוטה וחד צדדי לטובת המשיבים ונגד המערערת. אבחן את טענותיה של המערערת. טענתה הראשונה של המערערת היא כי לא מדובר כלל בסכסוך קיבוצי באשר אין כלל הסכם קיבוצי תקף בין הצדדים.   האם חל על הצדדים הסכם קיבוצי תקף טענת המערערת היא כי כיום לא חל על היחסים בינה לבין עובדיה כל הסכם קיבוצי תקף, לרבות שני ההסכמים הקיבוציים משנת 1992 ו-1995. בית הדין האזורי קבע כי ההסכם הקיבוצי שהוארך ב-1995 תקף. ומעבר לכך עתי"ם עצמה הסתמכה בטיעוניה על ההסכם הקיבוצי. ואכן טענות עתי"ם בבית הדין האזורי היו: 1. פיטוריו של מר לוינסון נעשו כדין ובהתאם להוראות הסכמי העבודה המחייבים ולפיכך הינם תקפים לכל דבר ועניין. ועד העובדים בעתי"ם לא התנגד לפיטוריו של לוינסון, הן במעשה הפיטורים הראשון והן במעשה הפיטורים השני, ואף לאיגוד אין עניין באכיפת ההסכם הקיבוצי. 2. הפיטורים נעשו בידיעתו ובמעורבותו המלאה של הועד ובהתאם לפררוגטיבה של ההנהלה להחליט על פיטורים...   גם במכתביהם לאיגוד כותבים מר הימלפרב ועתי"ם כי הם פעלו על פי ההסכם הקיבוצי. הנה כי כן המערערת עצמה הסתמכה על ההסכם וטענה שפעלה כדין על פי האמור בו, תוך שהיא נועצה בועד העובדים ובאיגוד. יש בכך הודאה שההסכמים חלים. מעבר לכך גם לגופו אין לקבל את הטענה שלא חל על הצדדים הסכם קיבוצי במבוא להסכם הקיבוצי מיום 30.2.1992 (להלן - הסכם 1992) נאמר:   והואיל והצדדים מעוניינים בחתימת הסכם קיבוצי כולל שיהווה מסגרת ליחסי העבודה וזכויות העיתונאים בעתי"ם.   סעיף 6 להסכם 1992 קובע:   אם לפחות 60 יום לפני תום תוקפו של ההסכם לא תבוא מאחד הצדדים הודעה בכתב על ביטול ההסכם, ישאר ההסכם בתוקפו לשנה נוספת וכן הלאה משנה לשנה.   תוקפו של הסכם 1992 הוארך בהסכם הקיבוצי מיום 6.7.1995 (להלן - הסכם 1995). במבוא נאמר בו:   והואיל והצדדים מעוניינים בהמשך ההסכם הקיבוצי ביניהם מיום 30.9.1992   הצדדים אם כן היו מעוניינים בהמשך תוקפו של הסכם 1992 והאריכוהו. הנימוק לכריתת הסכם 1995 בנוסף למתן תוקף להסכם 1992 היה:   הואיל והצדדים מעוניינים בהסדר נוסף של תוספות השכר ונושאים אחרים.   מכאן, הצדדים המשיכו בקיום הסכם 1992 אשר הוארך משנה לשנה מאחר ואף צד לא הודיע על ביטולו 60 יום לפני תום תקופת תוקפו. בהסכם 1995 ציינו הצדדים את סעיף 2:   הסכם העבודה הקיבוצי המיוחד שנחתם בין הצדדים ביום 30.9.92 ימשיך לחול על כל סעיפיו, ותוקפו יהיה מיום 1.1.94 ועד 31.12.96, פרט לסעיפים שנאמר לגביהם אחרת בהסכם זה.   טוענת המערערת כי שני הצדדים הסכימו שביום 31.12.96 יפוג תוקפו של הסכם 1992. היא רואה בכך הודעה מוקדמת לפי סעיף 14 לחוק הסכמים קיבוציים, ה'תשי"ז-1957, שניתנה על ידי שני הצדדים בצוותא ובהסכמה הדדית. על כן מיום 31.12.1996 לא חל על הצדדים כל הסכם קיבוצי. אין לקבל טענה זו. אמת הניסוח של הסכם 1995 אינו בהיר. עם זאת הסכם קיבוצי יש לפרש, ככל מסמך משפטי, על פי תכליתו ותכלית משפט העבודה הקיבוצי. אין לפרש הסכם קיבוצי כמתכוון ליצור וואקום ביחסי העבודה הקיבוציים לאחר תקופה מסוימת. אם לא נכרת הסכם קיבוצי חדש, חל הסעיף בהסכם 1992 המאריך את ההסכם בכל פעם בשנה נוספת. אין כל סיבה לסבור ששני הצדדים הסכימו כי לאחר 1996 ייווצר ואקום. כל שהם התכוונו הוא להוסיף הסדרים בהסכם 1995. מעבר לכך גם אם נאמר שהסכם 1995 התכוון לסיים את היחסים הקיבוציים ביום 31.12.1996, הרי שהסכם זה הוא לתקופה קצובה, כמו שהסכם 1992 שניתן לו תוקף בהסכם 1995. על כן חל סעיף 13 לחוק הסכמים קיבוציים לפיו ההסכם חל סטטוטורית לאחר תום התקופה החוזית. אין החוק, ואין מדיניות נכונה של יחסי עבודה, מאפשרת יצירת ואקום אלא אם כן נאמר כך במפורש. וזו לשונו של החוק, שעומד בבסיס פרשנות ראויה של הסכם קיבוצי:   הסכם לתקופה מסויימת והסכם לתקופה בלתי מסויימת 12. הסכם קיבוצי יכול שיהיה לתקופה מסויימת הקבועה בו או לתקופה בלתי- מסויימת או מקצתו כך ומקצתו כך.   תקופת תקפו של הסכם קיבוצי לתקופה מסויימת 13. הסכם קיבוצי לתקופה מסויימת שתמה תקופת תקפו, ואחד מבעלי ההסכם לא הודיע לצד השני במועד הנכון ובכתב על גמר תקפו, יוסיף להיות בר-תוקף בצורת הסכם קיבוצי לתקופה בלתי-מסויימת; המועד להודעת גמר הוא כקבוע בהסכם ובאין קביעה בהסכם - שני חדשים לפחות לפני תום תקפו של ההסכם.   חל אם כן הסכם 1992 על הצדדים, ועל כל פנים חלים ההסכמים חלות סטטוטורית.   האם פיטורי מר לוינסון היו כדין בית הדין האזורי קבע, לאור חומר הראיות, כי פיטוריו של מר לוינסון נעשו כפיטורי צמצום כוח האדם המבוגר בחברה. אין מקום להתערב בקביעתו זו של בית הדין האזורי המבוססת על חומר הראיות. משכך על המערערת היה לנהוג כפי שנדרש בהסכם הקיבוצי וכפי שעקרון תום הלב ביחסי עבודה קיבוציים דורש. פרק ב' להסכם 1992 מסדיר מנגנון ליישוב חילוקי דעות. סעיף 1 לו קובע: ... כל חילוקי דעות בין עתי"ם לבין האיגוד והוועד לגבי הסכם זה וכל הנובע ממנו, יבוררו אך ורק באמצעות המנגנון והנוהל כדלקמן...   המנגנון כולל בירור משותף, ועדה פריטטית ובוררות. סעיף 8א קובע:   כל עוד לא יושבו חילוקי הדעות בין הצדדים לא יהיה ולא יעשה כל שינוי בנושא השנוי במחלוקת.   פרק ט' להסכם 1992 מסדיר את נוהלי הפיטורין. סעיף 1 שבו קובע:   יש להימנע משרירות לב בכל מה שנוגע לפיטורי עיתונאים מכל סיבה שהיא.   סעיף 2 מתיר להנהלה לפטר עיתונאי מעבודתו אם הוכח שביצע את תפקידו בזדון מתוך כוונה לפגוע בעתי"ם ו/או בשמה הטוב, וגרם לה עקב כך נזקים ממשיים.   ובהמשך -   3. עתי"ם רשאית לפטר עיתונאי ללא צורך בהסכמת ועד העיתונאים אם הורשע העיתונאי על ידי בית משפט בישראל בפסק דין חלוט בגין עבירה שיש עמה קלון ... 4. צמצומים בעבודה במפעל כולו או בחלק ממנו מהווים סיבה מספקת לפיטורין בכפוף לאמור להלן.   ההסכם מסדיר מנגנון משותף לועד ולעתי"ם להחליט על שמות המפוטרים בפיטורי צמצום. ההסכם ממשיך וקובע:   10. כל עוד לא הסתיימו ההליכים המפורטים לעיל, ימשכו יחסי עובד-מעביד בין העיתונאים המועמדים לפיטורין לבין עתי"ם. 11א. החליטה עתי"ם להפסיק עבודתו של עיתונאי באורח זמני או קבוע ו/או השעתה אותו מעבודתו, הכל מסיבות משמעתיות או בשל רשלנות מקצועית, יחולו לפי דרישות הועד ו/או האיגוד הוראות פרק ב' להסכם זה [הפרק הדן ביישוב סכסוכים - א.ב.].   רואים אנו איפוא כי על פי הוראות ההסכם הקיבוצי משנת 1992, מחלוקות תתבררנה בברור משותף, ועדה פריטטית ובוררות. זאת בין אם מדובר בפיטורי צמצום או בפיטורי משמעת או רשלנות מקצועית. יוצאים מכלל זה הם פיטורים בשל הרשעת עיתונאי על ידי בית משפט בישראל בפסק דין חלוט בגין עבירה שיש עמה קלון. אלו פיטורים יחידים שאין חובה להיוועץ בגינם בועד. כמו כן "... אם הוכח שביצע את תפקידו בזדון מתוך כוונה לפגוע בעתי"ם או בשמה הטוב, וגרם לה עקב כך נזקים ממשיים", אין הסדר בהסכם, אין מנגנון ישוב סכסוכים. אך סביר שיש לקוראו יחד עם סעיף 11 הקובע מנגנון כזה. מכל מקום בית הדין האזורי קבע נחרצות שמדובר בפיטורין בגין רצון לצמצם את מכסת העובדים המבוגרים והותיקים.   חובת היוועצות מבקשת אני להדגיש את החובה של היוועצות עם ועד עובדים וארגון עובדים ביחסי עבודה קיבוציים. מירב ההסכמים הקיבוציים קובעים חובה זו כפי שעושה ההסכם הקיבוצי בענייננו. במדינות מסויימות קבועה חובה זו בחקיקה. כך הדבר בדירקטיבה של הקהיליה האירופית. חובה זו, כאשר אין הוראה מפורשת בחוק או בהסכם או הסדר קיבוצי, נובעת מעקרון תום הלב. עיקרון זה דורש היוועצות, בעיקר כאשר מדובר בפיטורי צמצום. מדובר בשותפים ליחסי עבודה. הן המעביד והן האירגון חייבים לנהוג בתום לב. המעביד חייב להיוועץ באירגון. האירגון חייב לשקול כל מקרה בתום לב תוך שהוא מתחשב בצרכיו של המעביד. חובת ההיוועצות והמשך הליכי יישוב סכסוכים הוא האיזון הראוי בין זכותו הניהולית של המעביד לזכות העובדים ולזכותו של ארגון העובדים. עמדתי על כך במאמרי "אילוצים כלכליים של המעביד מול זכות העובד לעבוד - האיזון הראוי" (ספר מנחם גולדברג , הוצאת סדן , 2001 , בעמוד 210). סגן הנשיא סטיב אדלר עמד על כך שבכל מקרה של פיטורין הפרשנות הנכונה, התכלית, של ההסכמים הקיבוציים וכן ההקשר התעשייתי מחייבים היוועצות בין השותפים ליחסי העבודה. באם ההיוועצות אינה עולה יפה, יש חובה להמשיך בדרכים של ישוב סכסוכים דב"ע נז /26-4 ההסתדרות הכללית החדשה - מדינת ישראל, פד"ע ל, 522 מפי סגן הנשיא דאז סטיב אדלר). סגן הנשיא יצחק אליאסוף עמד על כך ש- יחסי העבודה - מטבעם - הם בעלי אופי דינמי, והם משתנים לפי הנסיבות. במסגרת זו יכולים לעלות באופן שוטף לבירור בין הצדדים ליחסי העבודה, הן נושאים "משפטיים" והן נושאים "טכניים", מבלי שיגיעו לכלל "סכסוך" (נג/13-4 חברת תרכובות ברום בע"מ - ההסתדרות הכללית - מועצת פועלי באר שבע, פד"ע כו, 79).   ובמקום אחר ציין סגן הנשיא יצחק אליאסוף:   חובות הצדדים ליחסים הקיבוציים נובעות בראש ובראשונה מן ההתחייבויות שקיבלו על עצמם בהסכמים הקיבוציים החלים עליהם. בנוסף לכך עליהם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, הן בקיום של חיוב הנובע מחוזה והן בחיובים שאינם נובעים מחוזה (סעיפים 39 ו- 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973). אולם בנוסף לאלה, על-פי עקרונות היסוד של משפט העבודה, אפיים של יחסי העבודה הקיבוציים מחייב כל צד להם לקיים היוועצות עם הצד האחר בנושאים שבמסגרת סמכותו וכוחו, הנוגעים לכלל העובדים או שיש להם משמעות עקרונית מיוחדת במקום העבודה. היוועצות זו, בדומה להתייעצות על-פי כללי המשפט המינהלי, אסור שתהיה "פורמלית" על מנת לצאת ידי חובה, אלא היא צריכה להיות מבוססת על "נכונותם ההדדית של שני הנוגעים בדבר לשמוע ולהשמיע, לשכנע ולהשתכנע" (ע"פ 22/89[3], בע' 597). תהליך ההיוועצות חייב להיות "תהליך דו-צדדי - מצידו האחד הגורם המייעץ ומן הצד השני הגורם המקבל, הנותן דעתו בלב פתוח ובנפש חפצה לעצה המובאת בפניו ומכריע לאורה בגדר הסמכות שהוקנתה לו" (בג"צ 653/79[4], בע' 96). נטעים, כי לעניין זה, אין נפקה מינה אם מדובר בחברה ממשלתית (דוגמת העניין שלפנינו) או במעביד אחר. תהליך ההיוועצות, באשר הוא נעשה בהלכה, יביא כדבר מובן מאליו לשיפור היחסים הקיבוציים, וימנע במרבית המקרים גם שרירות או אי-סבירות בהחלטתו של הצד ליחסים הקיבוציים הניתנת במסגרת סמכותו וכוחו (דב"ע נב/4-5 חברת תרכובות ברום בע"מ - ההסתדרות הכללית - מועצת פועלי באר-שבע, פד"ע כג, 456, 464).   לאור האמור לעיל, אנו מאשרים אם כן את קביעתו של בית הדין האזורי כי הפיטורין נעשו שלא כדין.   אכיפת עיתונאי על מערכת המערערת מבקשת כי נקבע שאין לאכוף עיתונאי על מערכת עיתון. לא מצאנו מקום לעמוד על נימוק זה. לא מדובר באכיפת עבודה של עיתונאי בעל דעות המנוגדות לאלו של הבעלים. מדובר בטענות כנגד התנהגות של עיתונאי, דבר שנשלל על ידי בית הדין האזורי. אין לכן כל מקום לטענה זו. ודוק. ההסכם הקיבוצי עצמו קובע דרך לפיטורין למרות שמדובר בעיתונאים. טענה זו דינה להדחות. סיכומו של דבר, הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיב מספר 2, מר לוינסון, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך -.5,000 ש”ח תוך 30 יום.   הנשיא סטיב אדלר הנני מסכים עם התוצאה אליה הגיעה סגנית הנשיא. אשר לדבריה בנושא "חובת ההיוועצות" - לדידי חובה זו נובעת מחופש ההתאגדות ויחסי העבודה המתמשכים בין הצדדים. חוזההסכם קיבוצי