1. רקע כללי התובעת היא חברה פרטית בע"מ, הרשומה בישראל והעוסקת, בין היתר, בתיווך בנכסי דלא ניידי. מנהלה של החברה הוא מר מקס שפירא (להלן: שפירא או מקס) והוא שפעל - או חדל - בשמה ובמקומה, באירועים נושא התביעה. הנתבע 1 הוא אדם קשיש, גימלאי של "אגד" ואביהם של ארבעת הנתבעים האחרים. ב-27 בנובמבר 87 חתמו התובעת והנתבעים - "עבור חברה שהם [הנתבעים - ש' ב', עומדים לייסד" - על ההסכם ת/11 (להלן: ההסכם). במבוא להסכם הציגה התובעת את עצמה כחברה הפועלת, באמצעות שפירא, "כמתווך בנכסי דלא ניידי וכמתווכת בנושאי אשראי (להלן: התווך)". ועוד נאמר שם, כי: "...הואיל, ותנאי חיוני לפעולותיה... של החברה (שעתידה להיווסד - ש' ב') הינו מכירות דירות ואשראי, ונכסים (התובעת - ש' ב') הציעה שרותיה בנושאים אלה ומבקשת לקבל זכויות תווך בלעדיות כמתואר להלן. אי לזאת הוסכם..." וכו'. לטענת התובעת, עד ליום הגשת התביעה לא אישררה חברה כלשהי, שהנתבעים יסדו, את ההסכם, בהתאם לסעיף 6(ג) לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965 (להלן: חוק השליחות). כמו כן, טוענת התובעת, כי ההסכם כולל גם "תנאי מכללא", שהנתבעים לא יסכלו את אישרורו על ידי החברה. חרף זאת, ב-1 בספטמבר 89 חתם הנתבע 1, בידיעתם ובהסכמתם של ארבעת הנתבעים האחרים על "הסכם קומבינציה" עם חברה קבלנית מסוימת (נספח ז' לתביעה), שבעטיו נשמט הבסיס להסכם ת/11. כתוצאה מכך, טוענת התובעת, נשללו ממנה כל זכויות התיווך הבלעדיות שהוקנו לה בהסכם ת/11 ונגרמו לה נזקים - קרי, אבדן דמי תיווך - שהועמדו, בסיכומיה, על סך של 326,616 ש"ח (ליום הגשת התביעה). תמצית טענותיה של התובעת רוכזו בסעיפים 21-24 שבכתב התובענה ועל מנת לצור את מסגרת התביעה הרי הם כלשונם: "21. התובעת תטען, כי הנתבעים הם שסיכלו את אישרור ההסכם על ידי החברה, וזאת שלא כדין, מעשה שמהווה הפרה גסה של התחייבויותיהם של הנתבעים לפי ההסכם. 22. התובעת תטען כי הנתבעים הם שסיכלו את מכירת הדירות והחנות הנ"ל על ידי התובעת, כתוצאה מחתימת ההסכם השני, ובזה גרמו לאי-יכולתה של התובעת למכור אותן, וזאת שלא כדין, מעשה שמהווה הפרה גסה של התחייבויותיהם של הנתבעים לפי ההסכם. 23. כמו-כן תטען התובעת, שהנתבעים נהגו בקיום חיובם הנובע מן ההסכם, בדרך לא מקובלת וללא תום לב, מעשים שאף הם מהווים הפרות גסות של התחייבויותיהם של הנתבעים לפי ההסכם. 24. בכל עת רלוונטית לתביעה זו, היה ברצונה, ביכולתה ובכוונתה של התובעת לבצע את מלוא התחייבויותיה המפורטות בהסכם." הנתבעים מכחישים את כל טענות התובעת. לטענתם, ההסכם ת/11 לא נכנס כלל לתוקף בשל אי-קיומם של שלושה תנאים מתלים - או איזה מהם - ואם נכנס לתוקף, הוא לא הופר על ידיהם, כי אם על ידי התובעת. כמו כן, ממשיכים הנתבעים וטוענים, כי בתוך חודשים אחדים מיום חתימתו סוכל ההסכם באשמתו של שפירא, או שבוטל, במפורש או מכללא, בהסכמת שני הצדדים - ו"נקבר". בנוסף, טוענים הנתבעים, כי אין נפקות להסכם ת/11 מפני כמה וכמה טעמים נוספים ובהם "טעות", "חוסר תום-לב" מצד התובעת, "קיום בלתי אפשרי" ועוד. 2. (א) הנתבע 1 הוא הבעלים של חלקת קרקע בשטח של כ-13 דונם, במבשרת ציון, מזה שנים רבות (להלן: החלקה). החלקה מהווה חלק מתכנית בניין עיר מאושרת שמספרה מי/468 (להלן: התכנית). בהתאם לתכנית ניתן לבנות על החלקה 33 יחידות דיור (קוטג'ים) ויחידה מסחרית אחת. (ב) התכנית אושרה וקיבלה תוקף מיום 23 בספטמבר 85. כתוצאה מכך, עלה שווייה של החלקה והנתבע 1 נדרש על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, מרחב מטה יהודה, לשלם היטל השבחה בסך 58,260,900 שקלים ישנים. (ג) הנתבע 1 - וכמוהו גם ילדיו הנתבעים 2-5 - אינם בעלי אמצעים. משהוברר להם, כי להיטל ההשבחה הנזכר מתווספים הפרשי הצמדה וריבית בנקאית הם החלו מחפשים קבלן או קבלנים שיסכימו לעשות עימם "עיסקת קומבינציה" על החלקה. ברם, אותם קבלנים שהם שוחחו עימם הציעו להם הצעות נמוכות. בהמשך, סיפר להם קרוב משפחה על שפירא כ"אחד שיש לו ניסיון" (עמ' 81), ובעקבות זה, בראשית שנת 87, נוצר הקשר בינם לבינו. עיקר המגעים התנהלו בין שפירא לבין הנתבע 2 (להלן: אמיר). (ד) בראשית, הציג אמיר לשפירא את החלקה ואת תכניותיו של האדריכל שהכין את הפרצלציה. שפירא, כדברי אמיר: "אמר שהמקום מאד יפה ומיוחד... הוא די התלהב, וגם הלהיב, ד' אפריקה זו הסיבה שנוצר הקשר ביננו. הוא ד' אפריקאי, ויש לו קשרים, והבנו שצריך פה כסף" (עמ' 81-82). (ה) לנתבעים לא היה כל ניסיון קודם בבנייה וגם לא היו להם האמצעים הדרושים למימון הבנייה על החלקה - על כל הכרוך בכך. שפירא עלה לישראל מדרום אפריקה בשנת 75. מאז סיים את לימודיו - בראיית חשבון - נכנס לעסקים, וכלשונו: "תמיד הייתי בעסקים" (עמ' 8). גם לאחר עלייתו- המשיך שפירא להיות מעורב בעסקים עם דרום אפריקה. לשפירא קשרים הדוקים עם אנשי עסקים מדרום אפריקה "שמסיבות ברורות רצו להוציא את כספם מחוץ לדרום אפריקה ויש להם הזדמנות לעשות זאת פה בארץ. הם אנשים אמידים שיש להם אפשרות להשקיע את כספם בארץ" (שם). שפירא כבר הספיק לטפל בארץ בשלושה פרויקטים רציניים, שבהם הושקע כסף רב שהועבר מדרום אפריקה, בתיווכו וביוזמתו. שניים מן הפרויקטים האלה, המתוארים בפרוספקטים ת/4 ו-ת/5, הוצגו גם לנתבעים 2 ו-3, כדי להרשים אותם ולהצביע על כישוריו. (ו) הפרוצדורה להעברת כספים מדרום אפריקה ולהשקעתם בפרויקטים המוקמים בישראל היא, בעיקרה, כדלקמן: (1) בין ישראל לדרום אפריקה קיים הסכם, לפיו נקבעת המסגרת הכספית או המכסה השנתית של הכסף שהעברתו תותר משם לכאן. (2) היזם הישראלי פונה לרשות ההשקעות, במשרד האוצר, ומבקש כי יוקצה לו חלק מן המכסה הנ"ל. (3) את הבקשות יש להגיש עד נובמבר-דצמבר של כל שנה וההחלטות בהן מתקבלות בסוף דצמבר. את האישורים מכינים בינואר שלאחר מכן והם נשלחים, בכתב, אל הפונים בפברואר. (4) הבקשות נדונות על ידי ועדה בין-משרדית שהוסמכה להמליץ בפני ממשלת דרום אפריקה על ההשקעות המקובלות עליה. (5) המגיש בקשה כאמור, מקבל על אתר, אישור על הגשתה ולאחר שנדונה, כמבואר - מכתב המודיע על אישורה של הבקשה או על דחייתה. (6) הוועדה קבעה לעצמה קריטריונים למתן ההמלצות (וראה: בנספח לנ/19). "השקעות בבניית דירות להשכרה למגורים" הוצבו במקום השלישי של סדר העדיפויות ו"עדיפות תנתן לדירות עממיות" (נספח לנ/19 ועמ' 55). (7) יזם שקיבל אישור להשקעה, במכסה כלשהי, אינו רשאי להעבירו לאחר אלא באישור בכתב של הוועדה (עמ' 50) ובכפוף להכנסת השינוי, באישור גופו, על ידי הוועדה (עמ' 55). (ז) פרט לשלושה מקרים חריגים לא אישרה הוועדה רכישת דירות למגורים על ידי תושבי דרום אפריקה, אלא רק בנייה לצורך השכרה. (ח) העיסקה הראשונה שהציע שפירא לנתבעים היתה "עיסקת קומבינציה", והצדדים לעיסקה המוצעת היו אמורים להיות הנתבע 1, כבעל הקרקע, ומנגד - שפירא, אדריכל וקבלן, כמבצעים. נוהל משא ומתן (נ/1)- הוכנה טיוטת חוזה (נ/29) ואולם, בסופו של דבר, הוא לא נחתם בגלל היעדר ערבויות וביטחונות. (ט) בשלב הבא, הציע שפירא לנתבעים "הסכם שירות" שעל פיו הוא - באמצעות חברה בשם מק מקס בע"מ - יפעל כמתאם הבנייה. ברם, בחינת ההצעה הזו על ידי הנתבעים העלתה כי הדבר כרוך בתשלום משכורת והוצאות - לשפירא - בסכום של כ-5000 $ לחודש. הנתבעים לא היו מסוגלים לעמוד בהוצאה שכזו ומשום כך נדחתה ההצעה. (י) מאותו שלב - ובעצם כבר בשלב ההצעה של הסכם השירות הנ"ל - החל שפירא לשכנע את הנתבעים להקים חברה- שתהיה בבעלות המשפחה, ושתקים את הפרויקט "בבנייה עצמית" ברווח ניכר. (יא) שפירא ידע, כי לנתבעים אין שום אמצעים כספיים משלהם ולא ניסיון בנייה. לפיכך, הבטיח להם "שהוא ידאג לאשראי ולקונים" (עמ' 83), והנתבעים סמכו עליו. החלקה היתה לפנים - ומזה כ-100 שנה - הכרם של המשפחה. הנתבעים רצו לגור יחד- בצוותא חדא, בבתים שלא ימכרו ושישארו ברשותם. שפירא שכנע את הנתבעים, כי בידו להשיג קונים מדרום אפריקה שיגורו בקוטג'ים האחרים וישוו לשכונה אופי מכובד. (יב) ובעקבות זה - לאחר ששפירא הזמין והציג לפני הנתבעים גם חוות דעת מקצועית שדנה ב-"הבטי מיסוי של תכנית מוצעת בקשר לנכס מקרקעין במוצא עילית" (ת/6), הגיעו הצדדים לחתימת ההסכם ת/11 - הוא ההסכם הנמצא בבסיס המחלוקת. (יג) בעיקרו של דבר, ת/11 הוא הסכם תיווך. המתווכת היא התובעת ובמבוא להסכם היא מציגה את עצמה, כזכור, כ: "פועלת כמתווך בנכסי דלא ניידי וכמתווכת בנושאי אשראי" באמצעותו של שפירא. שפירא, לדברי אמיר, הסביר לנתבעים, כי הוא ידאג כמתווך להביא קונים מדרום אפריקה ואשראי מבנקים בישראל (עמ' 84-85). (יד) הנתבעים חתמו על ההסכם עבור חברה שהם עומדים לייסד. החברה, ככתוב במבוא: "מתכוונת לבנות 33 דירות וחנות (להלן: היחידות) על קרקע במסגרת תכנית מי/468... ומתוך היחידות בדעת החברה למכור חנות ו-18 דירות (להלן: היחידות למכירה)". לחברה ניתנה בלעדיות בתיווך היחידות למכירה- למשך שלושה חודשים מיום שהחברה תמציא לתובעת דוגמת החוזה למכר עם מיפרט ותכניות מצורפות. אם לא תצליח התובעת במשימה הזו "יפקע תקפו של ההסכם בתום שלושת החודשים" (סעיף 2- בת/11). ועם זאת- בסעיף 8 נקבע, כי: "למרות האמור בסעיף 2 לא יפקע תקפו של הסכם זה לפני 1.4.88". התובעת התחייבה, כצעד ראשון, למצוא רוכשים לשמונה עד שתיים-עשרה יחידות למכירה ולתיווך "עד כדי הסכמי מכר" לא פחות משמונה יחידות למכירה (סעיף 3) - במחיר של 000-$195 לכל יחידה (סעיף 5(א)). לשאר היחידות למכירה מעבר ל-12 הראשונות ייקבעו מחירים חדשים ותנאי תשלום חדשים לפי שיקול דעתה של החברה (סעיף 5(ד)). כמו כן נקבע בסעיף 4, מהם דמי התיווך שיגיעו לתובעת עבור שירותיה. (טו) אין חולק, כי התובעת לא השיגה - ולא תיווכה - לחברה שהקימו הנתבעים (כפי שעוד יתבאר להלן) כל אשראי שהוא, לא מישראל ולא מדרום אפריקה. כוונת הצדדים, כפי שהיא עולה בבירור - מקטעי ההסכם ת/11 שצוטטו לעיל - היתה לתיווך בדירות ולתיווך בנושאי אשראי שיאפשר לחברה שהנתבעים עמדו לייסד להקים את הפרויקט. חרף זאת, העיד שפירא: "אני לא התחייבתי להשיג אשראי בנקאי בישראל או בד' אפריקה עבור החברה. אני התחייבתי למכור דירות במחירים שהוסכם עליהם ולהשיג בשלב ראשון מליון דולר. הכסף היה צריך לבוא מרוכשי הדירות. אני אינני עוסק בבנקאות..." (עמ' 19). "בכל הנוגע למציאת אשראי הכוונה למציאת אשראי באמצעות הרוכשים האלה כלומר התשלום שלהם עבור הדירה" (עמ' 39). הניסיון הזה, לכרוך את האשראי, שהתובעת התחייבה להשיגו, עם התמורה שהקונים הפוטנציאליים היו אמורים לשלם, בכריכה אחת, סותר את כוונת הצדדים כפי שהיא עולה, כפשוטה, מגוף ההסכם ת/11. הוא סותר גם את עדותו של אמיר, המהימנת עליי ושאותה אני מעדיף - ללא היסוס - על עדותו של שפירא. ניסיון כריכה זה נוגד גם את השכל הישר וגם את כל הנסיבות שאפפו את כריתתו של ת/11. (טז) אין חולק, כי את הקונים של היחידות למכירה, אמור היה שפירא להביא מדרום אפריקה. ההסכם ת/11, נחתם ב-27 בנובמבר 87 ועל מנת שאותם קונים יוכלו להעביר את התמורה לישראל היה על שפירא לפנות לרשות ההשקעות ולבקש הקצאת מכסת כסף מתאימה למטרה זו. "התובעת וגם מקס שפירא לא פנו לאוצר ולא ביקשו רשות להביא כסף מדרום אפריקה, מרשות ההשקעות, בקשר לפרויקט נשוא המשפט באיזה זמן שהוא" (עמ' 111). משנחקר שפירא, בחקירה שכנגד, כיצד התכוון בכלל להשיג קונים בדרום אפריקה, מבלי שהיה בידו אישור מוקדם של רשות ההשקעות, השיב: "יש לי הסכם שכבר בוצע עם אחד שקיבל הקצאה בדרום אפריקה ...הכספים הושקעו בהשקעה אחרת... נגד ערבויות בנקאיות, ואז יכולתי לתפוס טרמפ" (עמ' 46). וכשנשאל, בהמשך, מיהו אותו אחד, השיב, כי המדובר בעורך-דין בשם חיים רבינוביץ מירושלים "הוא מתווך של הקצאות כאלה". עורך-דין חיים רבינוביץ נקרא להעיד על ידי הנתבעים. מדבריו התברר, כי בעבר היה מקרה, בשנת 89, שבו שפירא תיווך עבורו בגיוס הון למפעל תעשייתי וקיבל דמי תיווך (עמ' 70). עם זאת, כשנשאל אם - בהנחה שהיה לו אישור ולא היו לו משקיעים - הוא היה מוכן באיזה שלב "לתפוס טרמפ" עם שפירא על מנת להשקיע במקרקעין השיב: "לא היה לי שום קשר איתו... מעבר לעיסקה שתארתי בשנת 89" (עמ' 70 - והכוונה לעיסקה שפורטה לעיל). ההסכם, ת/11, נחתם כזכור בשלהי שנת 87. איזה "אחד" היה לשפירא בשנה הזו- או בשנה שלאחריה, שעליו יכול "לתפוס טרמפ"? זאת ועוד, גם עו"ד רבינוביץ וגם שני העדים - אנשי רשות ההשקעות שהועדו במשפט - העידו כי רק באישור רשות ההשקעות ניתן להעביר מכסה שלא נוצלה מפרויקט א' לפרויקט ב' (עמ' 71), והרי, כזכור- שפירא לא פנה כלל לרשות ההשקעות, לא בבקשת אישור למכסה לפרויקט גופו וגם לא בבקשה להעברת מכסה שלא נוצלה מפרויקט אחר לפרויקט נושא התביעה. (יז) בהסכם ת/11, לא נקבע הזמן להמצאת דוגמת החוזה, המיפרט והתכניות לשפירא ובנסיבות אלה הדעת (וסעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973) נותנת כי הדבר אמור היה להיעשות בתוך זמן סביר. לגירסת שפירא, הנתבעים לא סיפקו לו דבר מכל אלה. לכן, הוא לא נסע לדרום אפריקה לגייס קונים כלשהם. לדברי שפירא, הוא האמין כי תוך ימים או שבועות הוא יקבל את דוגמת החוזים, המיפרט והתכניות ועד ינואר 88 הוא היה צריך להיות מצוייד בהם. טענת שפירא, שעד חודש מרץ 91 לא קיבל דבר, התבררה בעליל כבלתי נכונה. בחקירתו שכנגד הוגש המיפרט (נ/15) שהגיע לרשותו: "בערך בזמן המו"מ הסופי (לכריתת ת/11 - ש' ב') לקראת 87" (עמ' 43), הוצגו גם התכניות (נ/16) שהכין אדריכל בשם מילמן (שלא העיד) ובהקשר אליהן התברר, מפי שפירא, כי: "מילמן דיבר עם מהנדס העיריה (צ"ל, המועצה המקומית - ש' ב') ואמר שניתן לבנות" (שם). הנה כי כן, סמוך מאוד למועד כריתת ההסכם ת/11 היו בידי שפירא גם תכניות (נ/16) וגם המיפרט (נ/15) ורק דוגמת החוזה חסרה (אם כי לב החוזה, המעניין את הקונה - בנוסף על התכניות והמיפרט - נזכר כבר בסעיף 5 (א) להסכם ת/11 המפרט, לפרטים, את המחיר הכולל ואופן תשלומו). וכאן, בהקשר זה, לא למותר הוא להזכיר, כי לשפירא לא הוצגה על ידי פרקליטו - ולו גם שאלה אחת - האם הוא פנה אל הנתבעים בבקשה לקבל דוגמת חוזה מכר. הוא גם לא טען מעצמו כי ביקש מן הנתבעים, או ממי מהם, בעל פה או בכתב, דוגמא של חוזה כאמור, או שטען בפניהם שבלעדי זאת הוא אינו יכול לנסוע לדרום אפריקה ולהשיג קונים. (יח) ומה עשו הנתבעים לקיומו של ת/11? (1) בו ביום שנחתם ההסכם ת/11 הם חתמו על תזכיר ותקנות ליסודה של החברה שאמורים היו להקים ושמה נקרא: המתנחלים בהר בע"מ (נ/יד). (2) סמוך לאחר מכן הוגשו התזכיר והתקנות הנ"ל לרישום והחברה נתאגדה ואושרה כחוק על פי פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות), ב-29 בדצמבר 87 (ת/18). (3) ב-4 בינואר 88 הוגשו למשרד רשם החברות הודעה על כתובת משרדה הרשום של החברה וכן הודעה על מינוי מנהליה הראשונים (לפי סעיפים 97 ו-76 לפקודת החברות). (4) בד בבד עם חתימת ת/11 מתקשרים הנתבעים עם האדריכלים מילנר - קרול שהתמנו על ידיהם כאדריכלים וכמהנדסי הקונסטרוקציה של הפרויקט (נ/35 מיום 29 בנובמבר 87 ונ/36). (5) נערכות מדידות וחלוקה בשטח והחשבון מוגש לנתבעים (נ/37 מיום 21 בפברואר 88). (6) נערכת פגישה עם נציגי מינהל מקרקעי ישראל ומושג סיכום בנושא פיתוח השטח שהחלקה מהווה חלק ממנו (ויתרתו שייכת למינהל). (7) במקביל, ובעצם כבר ביום חתימת ת/11, חותם הנתבע 1 על תצהיר (נ/32) לפיו הוא מעביר לארבעת ילדיו - הנתבעים 2-5 - ללא תמורה, ארבע-חמישיות מן החלקה, בחלקים שווים. כמו כן, נחתם הסכם בין הנתבע לבין הנתבעים 2-5, שנועד להסדיר את חלוקת הזכויות ביניהם בהקשר לפרויקט. ועוד נחתם בדצמבר 87, הסכם בין הנתבעים לחברת המתנחלים בהר בע"מ, לפיו תבנה החברה עבור הנתבעים את הפרויקט (ת/19). (8) משנוכחו הנתבעים לדעת, כי התובעת אינה מעמידה לרשותם אשראי כלשהו הם החלו פונים בעצמם לבנקים ומבקשים מימון לבנייה עצמית (ת/21 מיום 5 בינואר 88, ת/22 מיום 2 בפברואר 88 ונ/33) - אך נתקלים בסירוב. (9) הנתבעים פונים גם לקבלנים שונים בבקשה ל"הצעות ביצוע". (יט) שפירא ידע מכל מעשי הנתבעים. הם לא הסתירו מפניו דבר והוא ידע, בין היתר, גם על סירובם של הבנקים לממן את הפרויקט, לבקשת הנתבעים. כעבור חודשים אחדים מיום חתימת ת/11, כשהבינו הנתבעים "שהעסק תקוע" (עמ' 87), הם פנו אל שפירא ואמרו לו שהם "מוכרחים להזיז את הנושא" (שם). הם הסבירו לו כי חובות להיטל השבחה (שעליו הצטברו בינתיים הפרשי הצמדה וריבית), לאדריכלים ולמודד מעיקים עליהם וכי, באין ברירה, הם נאלצים "לחזור לקומבינציה" (עמ' 87). שפירא לא התנגד. אמר לנתבעים "תצליחו" וסמך ידו על הקומבינציה. (כ) מכאן ואילך החלו הנתבעים, בעזרת פרקליטם - ובידיעת שפירא - לחפש קבלנים שייאותו לבנות את הפרויקט בעיסקת קומבינציה ואף בחנו את האפשרות למכור את כל החלקה, במזומן. (כא) בהסכם ת/11 אין כל סעיף המזכה את התובעת בהחזרת הוצאותיה. חרף זאת, פנה שפירא אל הנתבעים ותבע מהם לפצותו על תשלום ההוצאות לעו"ד רוזנצוייג עבור חוות הדעת (ת/6 מיום 25 באוקטובר 87) שהוזמנה על ידיו - וביוזמתו. בשלב זה, כבר היה ברור "שהעסק עם מקס לא יכול להתפתח כפי שסוכם אתו" (עמ' 94) ולכן, המשיך והסביר אמיר: "אנו שילמנו כי אם אין איתו המשך עיסקה יוצא שהוא שילם מכיסו סכום כסף, שבעצם קיבלנו ממנו חוו"ד משפטית. הוא דרש לשלם, לא התווכחנו... לא הצלחנו להכניס אותו לשום עסקת קומבינציה, והוא אומר שהוא כבר שילם - אז שיקבל" (עמ' 94-95 והקבלה נ/58). (כב) המילים "לא הצלחנו להכניס אותו לשום עסקת קומבינציה" טעונות הסבר. שכן, במשאם ומתנם של הנתבעים עם קבלנים שונים הוזכר - וכן בטיוטות ההסכמים שהוחלפו עימהם (ת/13, ת/14, ת/15 ות/17) נרשם - סעיף האומר (בנוסח זהה, פחות או יותר), כי: "דמי התווך המגיעים לאם.אס. נכסים והשקעות בע"מ בהתאם למסמכים הרצופים בזה יחולו וישולמו על ידי הקבלן ועל חשבונו כך, שהמוכר יופטר מתשלום התחייבותו לאם.אס. נכסים והשקעות בע"מ והתחייבותו זו תחול על הקבלן בלבד" (הציטוט מת/15, סעיף 7(ב)). לכאורה, לפנינו (כפי שטוענת התובעת בפיסקה ד' שבסיכומיה) הודאות של הנתבעים בזכויות התובעת הנובעות מן ההסכם ת/11. ולא היא. מכל הנתבעים שהעידו לפניי התרשמתי כי הם אנשים תמימים, הגונים וישרי דרך. מבחינתם, ההסכם ת/11 עבר ובטל מן העולם מרגע שהם ביקשו משפירא שיעשה כל שביכולתו כדי למצוא ולו גם "תחילת אשראי" (עמ' 92) והוא אמר שאין בידיו להושיע. יתירה מזאת. דרישת ההוצאות, או חלק מן ההוצאות, ששולמו לעו"ד רוזנצוייג סתמה כליל את הגולל על ת/11. ואף על פי כן, בידיעתו של שפירא, הם ניסו להשיג עבורו משהו "בלי התחייבות" (עמ' 99), וזאת, משני טעמים, שעליהם העיד אמיר, ואלו הם: הראשון - "אולי באחת השיחות חששנו מה יהיה עם מקס. מפני שבהסכם עם מקס אין מגבלה ברורה וחותכת, יכול להיות שעל סמך זה, כדי להסיר את החשש, הכנסנו את זה" (עמ' 100). והשני - "אני חייב להבהיר: מתוך הנסיון, עם מקס היו יחסים ידידותיים, ידענו שהוא ניסה לשכנע אותנו בדבר מסוים והשתכנענו. הוא טרח סביב השכנוע הזה, נסיעות אחדות, טלפונים אחדים, חישובים שערך בעזרת אנשים או בכוח נסיונו. אנו רצינו להכניס את מקס להסכם קומבינציה לא מתוך מחויבות על סמך ההסכם שעשינו איתו באופן אישי. אדם שאינו בקשר חודשים מסוימים, אם קבלן שאנו מנסים להגיע איתו להסכם קומבינציה, מקבל את מקס שפירא כמתווך, אני רואה בזה שמקס פה יוצא נשכר מבלי שאנו צריכים לשלם לו, מפני שלא מגיע לו מאיתנו שום דבר, לא עשה בשבילנו שום דבר. לא הביא אשראי ולא קונים, אך למרות זאת החלטנו להכניס אותו במידת האפשר, אם הקבלן מוכן, במקרה שהקבלן יהודה יונה, יהיה לו כנראה משרד מכירות, והוא הסכים שמקס יהיה. במקרה של האחים אלה - הם לא הסכימו." התרשמתי עמוקות מכנותו, מגילוי לבו, מתמימותו המסחרית ומיושרו של אמיר. הוא עשה כל שביכולתו לעזור לבית המשפט לגילוי האמת, לא הסתיר דבר ולא כיסה מאומה. אני משוכנע לחלוטין, כי באף אחת מטיוטות ההסכמים שעליהם מצביעה התובעת לא התכוונו הנתבעים להודות בחובתם המשפטית לשלם לתובעת את שהיא מבקשת לקבל מהם על פי ת/11. דיני הראיות מבחינים בין הודאה בזכויות, הצריכה כוונה, לבין הודאה בעובדות שיכול שתינתן גם שלא מתוך רצון וכוונה להודות (וראה: א' הרנון דיני ראיות (חלק ב', תשל"ז), בעמ' 235). וכאמור, בענייננו, שוכנעתי בעליל, כי באף אחת מן הטיוטות הללו - גם בהנחה שיש בהן הודאה בזכויות - לא היתה זו הודאה בכוונה הנדרשת על פי דין. (כג) ב-1 בספטמבר 89 הצליחו הנתבעים, סוף סוף, לכרות הסכם קומבינציה עם החברה לעבודות קבלנות של האחים אלה (נספח ז' לכתב התביעה). לשפירא דווח גם על המו"מ עם החברה הזו ועל ההסכם הזה - לרבות על כך שהחברה הזו אינה מוכנה לכלול בהסכם סעיף דוגמת סעיף 7(ב) לת/15. שפירא לא עשה דבר למנוע את ההתקשרות הזו. כעבור חודשיים ויותר מחתימת אותו הסכם, ב-7 בנובמבר 89, שלח שפירא אל הנתבעים - בדואר רשום - את המכתב (ת/25) שלשונו כדלהלן: "הנדון: הסכם מיום 27/11/87 בניה במבשרת ציון לאחרונה נודע לי מפי אמיר כהן כי הפרויקט נשוא ההסכם עומד לצאת אל הפועל וכי התקשרתם עם קבלן לצורך הבנייה. אודה לכם אם תעדכנו אותי בפרטים ותעמדו עמי בקשר לצורך בצוע ההסכם בינינו שבנדון, דהיינו מכירת דירות הפרוייקט באמצעותי." היתה זו, כדברי אמיר, הפעם הראשונה שהצדדים החליפו ביניהם מכתב בדואר רשום. הנתבעים העבירו את המכתב לטיפול פרקליטם. (כד) הנתבע 1, אדם קשיש הלוקה, לפי דבריו, בזיכרונו, הציג בחקירתו הראשית הקצרה, את תמצית העניין במילים אלה: "מקס שפירא, לפי המלצה של קרוב משפחה, הציע את עצמו כאדם שיכול לטפל בענין הפרויקט, יש לו קשרים חזקים עם אנשים שם, ואפשרויות להביא כספים שם מיהודים שרוצים להשקיע, קיבלנו את הדברים כפי שסיפר. במשך הזמן התברר האיש לא עמד בדיבורו. בסופו של דבר היינו צריכים דרכים אחרות ואנשים אחרים שיטפלו". לא הוצגה לו - ולו גם שאלה אחת - בחקירה נגדית. 3. התובעת טוענת בתביעתה, כי ההסכם ת/11 כלל גם "תנאי מכללא" שהנתבעים לא יסכלו את אישרורו. ואכן, על פי הפסיקה: "חוזה בידי יזם כולל לדעתי תנייה מכללא (אלא אם הוסכם אחרת), שהיזם לא יסכל את הקמת החברה ואת אישרור העיסקה, במעשה או במחדל..." (ע"א 337/80 [1], בעמ' 549). ברם, בענייננו, הוכח, כי הנתבעים פעלו כבר ביום חתימתו של ההסכם ת/11, כדי להקים את החברה והחלו נוקטים שורה של צעדים ממשיים המהווים, בעיניי, אישרור של ההסכם. לשיטתי, אין זה מחויב המציאות - או החוק - שהאישרור יתבצע בצורה פורמאלית דווקא וניתן לעשות זאת גם בהתנהגות המצביעה בעליל, על כוונת החברה (ביסוד) המתקשרת, לכבד את ההתחייבויות שנטלו בשמה יזמיה לקיום ההסכם (וראה: א' ברק, "חוק השליחות, תשכ"ה-1965" פירוש לחוקי החוזים (ג' טדסקי, עורך, תשל"ה) פיסקה 143 בעמ' 262). זאת ועוד. צודק בא-כוח הנתבעים בהצביעו בסיכומיו, כי עילת התביעה - לעניין האישרור - מצומצמת (בסעיף 21) רק לטענה שהנתבעים "סיכלו את אישרור ההסכם על ידי החברה" וכי טענה זו לא הוכחה. גם טענתה של התובעת (בסעיף 22 לתביעתה) לפיה סיכלו הנתבעים את מכירת יחידות המגורים והחנות כתוצאה מחתימת ההסכם ביום 1 בספטמבר 89 ובזה גרמו לאי-יכולתה של התובעת למכור אותו, אינה מקובלת עליי. ההסכם מיום 1 בספטמבר 89 נכרת זמן רב לאחר שההסכם ת/11 בוטל במפורש או, למצער, נזנח - על ידי שני הצדדים - שנוכחו לדעת שהוא אינו בר ביצוע. על ביטולו המפורש של ת/11, בהסכמה הדדית, העידו אמיר ואחיו, וכאמור, אני מעדיף את עדותם של שני אלה על עדותו הבלתי משכנעת של שפירא. על זניחתו המשתמעת של ההסכם ניתן ללמוד מן הנסיבות שאותן פירטתי באריכות לעיל. בפסק הדין המנחה בפרשת ‎PAAL WILSON & CO. A/S V. PARTENREEDEREI HANNAH BLUMENTHAL, THE HANNAH BLUMENTHAL (1983) [2] AT 47 נאמר כי: THE CONCEPT OF THE IMPLIED ABANDONMENT OF A CONTRACT AS A RESULT OF THE" CODUCT OF THE PARTIES IS WELL ESTABLISHED IN LAW: SEE CHITTY ON CONTRACTS 23RD ED, 1968) VOL 1, PARA 1231 AND CASES THERE CITED. WHERE A SEEKS TO) PROVE THAT HE AND B HAVE ABANDONED A CONTRACT IN THEIR WAY, THERE ARE TWO WAYS IN WHICH A CAN PUT HIS CASE. THE FIRST WAY IS BY SHOWING THAT THE ,CONDUCT OF EACH PARTY, AS EVINCED TO THE OTHER PARTY AND ACTED ON BY HIM LEADS NECESSARILY TO THE INFERENCE OF AN IMPLIED AGREEMENT BETWEEN THEM TO ABANDON THE CONTRACT. THE SECOND METHOD IS BY SHOWING THAT THE CONDUCT OF B, AS EVINCED TOWARDS A, HAS BEEN SUCH AS TO LEAD A REASONABLY TO BELIEVE THAT B HAS ABANDONED THE CONTRACT, EVEN THOUGH IT HAS NOT IN FACT BEEN B'S INTENSION TO DO SO, AND THAT A HAS SIGNIFICANTLY ALTERED HIS POSITION IN RELIANCE ON THAT BELIEF. THE FIRST INVOLVES METHOD ACTUAL ABANDONMENT BY BOTH A AND B. THE SECOND METHOD INVOLVES THE OREATION BY B OF A SITUATION IN WHICH HE IS ESTOPPED FROM ASSERTING, AS AGAINST A, THAT HE, B, HAS NOT ABANDONED THE CONTRACT (SEE PEARL MILL CO LTD. V. IVY TANNERY CO LTD =1919 1 K.B. 78;=1918-19 ALL ''.(E.R. REP. 702 וראה גם: ב- ‎CHESHIRE, FIFOOT AND FURMSTON'S; LAW OF CONTRUCT (12TH ED., 1991) 557-558 ובענייננו, לדעתי, הוכיחו הנתבעים, כי החוזה נזנח בכל אחת משתי הדרכים הללו. אין מקובלת עליי, לאור השתלשלות העניינים שבוארה לעיל, גם טענת התובעת שהנתבעים נהגו בקיום חיוביהם בדרך לא מקובלת וללא תום-לב. למעשה, נקל יותר להיווכח, כי איפכא מסתברא. התובעת לא עשתה דבר כדי למלא אחר התחייבותה לתווך בהשגת אשראי. היא גם לא נקטה צעד כלשהו כדי להשיג מכסת אשראי שתאפשר לה להביא לפרויקט קונים מדרום אפריקה. התירוצים וההסברים שהוצעו למחדלים אלה נתבררו, אם לנקוט לשון המעטה, כמופרכים. אכן, הנתבעים לא סיפקו לתובעת טיוטת חוזה, אך היא לא נקפה אצבע כדי להביאם לידי כך (ואני גם איני סובר כי בעזרת התכניות, המיפרט, והפרטים שבת/11 הנוגעים לתשלום התמורה לא ניתן היה להתחיל, לפחות, בהשגת לקוחות מדרום אפריקה). קיצורו של דבר, טרם שהתובעת מנסה לגלות קיסם של חוסר תום-לב בין שיני הנתבעים, מוטב שתיטול תחילה את קורת חוסר תום הלב מבין עיניה. הנתבעים, בסיכומיהם, טוענים, כי התנאי בדבר השגת האשראי הוא תנאי מתלה וכמוהו גם הצהרת החברה על כוונתה לבנות והבנייה גופה. ובמילים אחרות, התובעת אינה זכאית לדמי תיווך אלא אם כן השיגה, קודם לכל, אשראי שיאפשר את הבנייה. גם הכוונה לבנות היא תנאי מתלה, לשיטתם, והוא הדין בבנייה. לאמור, החוזה ת/11 היה מתגבש רק לאחר שהכוונה האמורה היתה מתממשת והחברה היתה בונה את הפרויקט בפועל. לשיטת הנתבעים - כפי שהיא בוארה בסיכומיהם - החברה לא היתה מחוייבת לבנות ולמכור דירות בפרויקט גם בתנאים בלתי ריאליים (שכן, לשיטתם, הערכת שפירא את התמורה שניתן היה לקבל עבור הקוטג'ים היתה מוגזמת) - רק על מנת שהתובעת תזכה בדמי התיווך. איני רואה צורך להיכנס לעומקן של כל הטענות הללו ולדוש בהן. לא שוכנעתי די הצורך בנכונות הצגת כל התנאים הללו "כתנאים מתלים" והיא נראית בעיניי, במידה מסוימת, כמלאכותית. מאידך גיסא, איני מתקשה לקבוע ולהגיע למסקנה, כי התנאי בדבר תיווך האשראי שנטלה עליה התובעת דינו כדין חיוב - ואפילו חיוב חיוני - והיא, התובעת, הפרה אותו באי-קיומו. למסקנה דומה אני מגיע גם בהקשר לחיובה האחר של התובעת, קרי, התחייבותה לתווך את "היחידות למכירה" לקונים מדרום אפריקה. ואף אם טועה אני במסקנתי זו - והתובעת רשאית "להיבנות" מן הטענה, שלא קיבלה דוגמת חוזה - עדיין די בהפרת התחייבותה הראשונה ובביטול ההסכם כמה חודשים לאחר מכן, כתוצאה מכך - כדי לדחות את תביעתה. ולאחרונה. בסעיף 24 לכתב התביעה נטען, כזכור, כי בכל עת רלוונטית לתביעה "היה ברצונה, ביכולתה ובכוונתה של התובעת לבצע את מלוא התחיבויותיה המפורטות בהסכם". ואולם, אני הארכתי - במתכוון וגם שלא במתכוון - בתיאור העובדות המהימנות עליי בפרשה זו ואלה מדברות בעד עצמן וטופחות על פני כל הטענות הללו - באופן שאינו דורש, בהכרח, הנמקה נוספת. 4. סוף דבר. הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעים את הוצאותיהם במשפט, ובהן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח ומע"מ. כל הסכומים הללו יהיו צמודים למדד ויישאו ריבית חוקית מירבית מהיום ועד לפרעונם. הערת האזהרה שנרשמה על פי הפשרה שנעשתה בהמרצה 787/91 ביחס לחלקה 4 בגוש 30317, תימחק. חוזה שירותחוזהסיכול חוזה