העובדות הצריכות למקרה: 1. בתביעה שלפנינו מבקשים התובעים, לפצותם בגין איחור בהגעת כבודתם (מזוודותיהם) ליעדי הנסיעה אליהם נסעו בחו"ל, ובשובם ארצה מנסיעתם זו. 2. בכתב תביעתם התובעים טענו כי מיד עם הגיעם לקיטו, אקוודור, נודע להם עוד בשדה התעופה המקומי, כי אחת מהמזוודות שעמן הגיעו לשדה התעופה בישראל, תגיע באיחור מה, ולאחר שחיכו שעות מספר, חשבו כי מזוודתם אבדה, ועל כן פנו לדרכם. למחרת היום פנו למשרדי הנתבעת בקיטו עצמה, וגוללו בפני הממונים במקום את סיפור אבדן המזוודה, וגם שם נודע להם כי המזוודה טרם הגיעה ליעדה. בצר להם נאלצו התובעים להיערך לנסיעתם לאיי גלפגוס, יעדם הבא בטיול המתוכנן, תוך שהם רוכשים ממיטב כספם את המוצרים החיוניים בעבורם אשר היו במזוודה שעקבותיה נעלמו. לאחר שבוע ימים, משחזרו לקיטו, קבלו את מזוודתם כשהיא במצב בלתי תקין, וליתר דיוק כשהיא שבורה ומפורקת וחסרת פריטי לבוש וקוסמטיקה וכד' שהכילה קודם לכן. לאחר שהתלוננו על מצבה, הסכימו הנתבעים להחליף להם את מזוודתם, אך התחליף שניתן להם היה לא מתאים אף הוא. הנתבעת הבטיחה, כך לטענת התובעים בכתב תביעתם כי היא תשפה אותם על האיחור בהגעת המזוודה ליעדה, ועל ההוצאות המיותרות שנאלצו להוציא בגין כך. מסכת זו לא תמה בכך, ומששבו ארצה, לישראל, כל 4 המזוודות הגיעו באיחור (שתיים - לאחר יומיים, ושתיים - לאחר ארבעה ימים), ושתיים מהן הגיעו כשהן שבורות וקרועות. הנזקים אשר נגרמו לתובעים, ואשר בגינם מבקשים הם פיצוי הם האיחור בהגעת המזוודות, ההוצאות המיותרות שהוציאו ועגמת נפש בגין הפגיעה באיכות הטיול המתכונן. 3. בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי על נסיבות המקרה דנן חלות הוראות חוק התובלה האווירית (להלן: "החוק"), המתייחס ל"אמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית", וזאת שכן הנתבעת חברה בארגון התעופה הבינלאומי י.א.ט.א. וככזו הוראות האמנה חלות עליה. בהמשך לכך טענה הנתבעת כי לאור הוראת ס' 10 לחוק שלעיל, אין להם, לתובעים, כל זכות לקבל פיצויים בגין נזקים שאינם מנויים במסגרת ס' 10 זה. לגופו של מקרה טענה הנתבעת, כי אכן אחת המזוודות של התובעים לא הגיעה ליעדה בזמן לקיטו, אך לאחר שקבלו המזוודה האובדת, חתמו התובעים על הסכמתם לקבל מזוודה חלופית בלא כל תלונה נוספת מצידם בעניין, ואף לאחר שראו את המזוודה החלופית שנמסרה להם. עוד טענה הנתבעת, כי היא איננה הגורם הבלעדי אשר בעטיו חל העיכוב בהגעת המזוודה, כי אם היא אחת מכל אותם גורמים המצויים בדרכה של מזוודה מנמל המוצא לנמל היעד, ועל כן אין להשית עליה מלוא הנזקים בעניין (אך עם זאת ולמרות הערה זו של הנתבעת, היא לא מצאה לנכון להגיש כל הודעת צד ג' שהיא לכל אותם גורמי ביניים, אשר מצויים, כדבריה, בתווך מרגע הגיע הכבודה לשדה התעופה ועד לרגע מסירתה לנוסעים ביעד בו הם מצויים). באשר לפן המשפטי טענה הנתבעת כי ע"פ תוכן חוזה ההתקשרות בין הצדדים (כרטיס הטיסה), ע"פ החוק וע"פ האמנה שאוזכרו לעיל, גובה הפיצוי שיוענק, אם יוענק לתובעים, חייב להיות מוגבל בתקרת מקסימום של 400$ (וגם זאת אך ורק בגין אבדן הכבודה, והרי בעניינינו אין מדובר באבדנה כי אם באיחור בהגעתה). זאת ועוד: הנתבעת טענה עוד בכתב תביעתה, כי על גבי כרטיס הטיסה נכתב מפורשות על ידיה, כי קיימת אפשרות לעיכובים בטיסות, ומסתמא אם ישנם איחורים בטיסות, אזי ינבעו מכך אף איחורים בהגעת הכבודה, ומקל וחומר, אם מותר לאחר בטיסה, כי אז מותר אף לאחר בהגעת הכבודה. 4. בדיון שנערך בפני ביום 12/11/07 טענה התובעת, כי היא קבלה שיחת טלפון מאדם שהציג עצמו כנציג הנתבעת ובה הציע לקבל פיצוי בסך 400 יורו ועוד סכום נוסף על כל יום איחור, אך היא סירבה להצעה זו, שכן לדבריה הפיצוי אשר מגיע לה הינו גבוה הרבה יותר מהנזק שבמזוודה ומהנזק שנבע מהאיחור בהגעתן של המזוודות. עוד טענה התובעת כי ההתנהלות שהייתה בין הנתבעת לבין התובעים לקתה בחסר, וגבלה בזלזול ובחוסר אכפתיות, שכן התובעים לא מצאו אוזן קשבת אצל הנתבעת, וזו פטרה אותם כל פעם בלך ושוב ובטענות שונות ומשונות. 5. נציגת הנתבע טענה מנגד כי אין לה, לנתבע, כל יכולת ע"פ חוק לפצות בסכום העולה על 400$. המסגרת הנורמטיבית: 6. עיקר המחלוקת בין הצדדים נטועה באשר לעניין ייחוד העילה, וזאת מן הטעם הבאה: אם תתקבל טענתה של הנתבעת, כי בהיות חוק התובלה האווירית חל על נסיבות המקרה שבפנינו, אזי ע"פ הוראותיו אין כל אפשרות לזכות התובע בציפוי אשר איננו יכול להינתן ע"י חוק זה, ואו אז הסכום המקסימאלי שניתן יהיה לפצות בו את התובעים יעמוד על 400$, ואילו אם תידחה טענתה של הנתבעת, כי אז התובעים יכולים יהיו לקבל סכום גבוה מסכום 400$ הללו. 7. ביום 12 באוקטובר 1929 נחתמה בורשה האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה בין-לאומית באויר (להלן: "אמנת ורשה"). אמנת ורשה נחתמה על ידי ישראל ביום 8 באוקטובר 1949, ונכנסה לתוקף ביום 6.1.1950. סעיף 1(1) לאמנה קובע את היקף תחולתה: "אמנה זו חלה על כל תובלה בינלאומית - של אנשים, כבודה או טובין, כשהיא מבוצעת בכל טיס בתמורה. כן היא חלה על תובלה חינם בכל טיס, המבוצעת על ידי מיזם לתובלה אוירית". ביום 28 בספטמבר 1955 נחתם בהאג פרוטוקול המתקן את אמנת ורשה (להלן: "פרוטוקול האג"). פרוטוקול האג נחתם על ידי ישראל ונכנס לתוקף ביום 3.11.64. הוראות האמנה כפי שתוקנה בהאג שולבו בחקיקה הישראלית באמצעות חוק התובלה האווירית אשר קובע בסעיף 3 כדלקמן: "על תובלה אווירית שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי הסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לפרוטוקול האג, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה כפי שתוקנה על ידי פרוטוקול האג." לסיכום נקודה זו - הוראות אמנת ורשה כפי שתוקנה בהאג, עליהן נעמוד להלן, חלות על התובלה בה עסקינן. האחריות לכבודה קבועה בסעיף 18 לאמנה כדלקמן: "(1) המוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אובדן או נזק לכל כבודה רשומה, אם האירוע שגרם לנזק שנגרם כך התרחש בזמן ההובלה באוויר. (2) המוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אובדן או נזק למטען רק בתנאי שאירוע שגרם לנזק שנגרם כך התרחש בזמן ההובלה באוויר. (3) אולם המוביל אינו אחראי אם יוכיח שההשמדה, האובדן או הנזק למטען נגרם אך ורק ע"י אחר או יותר מאלה: (א) מום, איכות או פגם שהם חלק בלתי נפרד מהמטען; (ב) אריזה לקויה של המטען שהתבצעה ע"י אדם שאינו המוביל או שליחיו או סוכניו; (ג) פעולת מלחמה או עימות מזוין; (ד) פעולה של רשות ציבורית המבוצעת בקשר לכניסה, יציאה או מעבר של המטען. (4) ... (5) פרק הזמן של הובלה באוויר אינו כולל כל הובלה ביבשה, בים או בנהר שבוצעה מחוץ לשדה התעופה. אולם, אם מתקיימת הובלה כאמור במהלך ביצוע חוזה להובלה באוויר, למטרת טעינה, מסירה או שינוע, ההנחה היא שכל נזק, כל עוד לא הוכח ההיפך, הוא תוצאה של אירוע שהתרחש תוך כדי ההובלה באוויר." במלים אחרות: קמה חזקה בדבר אחריות המוביל, ונטל ההוכחה לגבי נסיבות אובדן הכבודה מוטל עליו. 8. חוק התובלה האווירית קובע בסעיף 10 שבו כי: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". מתי חלה אמנת ורשה ? אמנת ורשה חלה כאשר מקום היציאה ומקום היעד של הטיסה כפי שהוסכמו בין הצדדים נמצאים בשטחן של שתי מדינות שונות, אשר כל אחת מהן היא צד לאמנת ורשה. בנוסף על כך, האמנה תחול כאשר מקום היציאה ומקום היעד נמצאים באותה מדינה, אולם לטיסה יש מקום חניה מוסכם בשטחה של מדינה אחרת (לדוגמא: טיסה המתוכננת להתבצע בנתיב: חיפה - לרנקה - אילת). חוק התובלה האווירית, התש"ם - 1980 קובע בסעיף 2 שבו: "על תובלה אווירית, שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על המקום החניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה". אין מחלוקת כי החוק החל במקרה שלפנינו הינו חוק התובלה האווירית. כמו כן אין מחלוקת בין הצדדים באשר לאבדן זמני של מזוודה שהגיעה עם התובעים משדה התעופה בישראל, ואיחרה להגיע ליעדה. השאלה שנותרה לדיון היא האם יוכלו התובעים לפסוח על משוכת הפיצוי המקסימאלי שקובע חוק התובלה האווירית? וליתר דיוק - השאלה המקדמית שעלינו לברר היא האם אכן קיים ייחוד עילה, או שמא יכולים התובעים לקבל פיצויים גם באמצעות עילות אחרות אשר אינן מנויות במסגרת חוק התובלה האווירית? על פניו מקריאת נוסח ס' 10 לחוק התובלה האווירית כפי שהובא לעיל עולה כי אין להם, לתובעים, כל דרך לקבל פיצויים אשר אינם מנויים במסגרת החוק. סעיף 22 לאמנת ורשה, ובעקבותיו ס' 1 לצו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות) התשל"ט - 1978 קובע גבול מקסימאלי להיקף האחריות לכבודה, השווה ל - 17 זכויות משיכה מיוחדות לכל ק"ג כבודה שניזוקה או הגיעה באיחור, סכום השווה ל - 25$ לק"ג (וראה לעניין זה צו התובלה האווירית - זכויות משיכה מיוחדות, התשל"ט - 1978, לעניין המרת הסכומים המופיעים באמנה למטבע זר אחר מוכר ומקובל). בשורת פסקי דין לא מעטים מהשנים האחרונות ניכר היה כי בתי המשפט לא ששים לחרוג ממסגרת חוק התובלה האווירית לעניין ייחוד העילה (וראה לעניין זה למשל פסק הדין מהשנה האחרונה בעניין תק 1119/06 גלב רסי נ' British Airways Ltd., אשר בו סירבה שופטת בית המשפט לתביעות קטנות ברחובות, כב' השופטת לבנה צור, להכיר בראש נזק עגמת הנפש כראש נזק המזכה לפי חוק התובלה האווירית בפיצוי, וכן תק (תל אביב) 7265/04 הראל רונן נ' איבריה, מיום 22/8/04, אשר בו קבעה כב' השופטת ריבה ניר כי יש להישמע להוראות חוק התובלה האווירית לעניין גובה הפיצוי, על אף שעל פניו נראה כי לעיתים הפיצוי אשר ניתן באמצעותו איננו הולם את גובה הנזקים שנגרמו לתובע, וזאת מן הטעם הפשוט כי מתן פיצויים גבוהים מהקבוע בהוראות החוק יביא לאיבוד האיזון אשר עומד בתכלית החוק, אותו איזור אשר "...מאזן של הנוחיות שהמדינות החליטו לקבל ולקח על עצמן, והכף נוטה באופן כללי לטובתו..." וכפי שנקבע עוד בעבר ע"י כב' השופט דב לוין, שופט בית המשפט העליון בדימ', בע"א 192/83 אל על, נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' משה נעמת ואח' - "...הרציונאל העומד ביסוד הקביעה על הגבלת אחריות טמון בצורך ליצור איזון בין הרצון להגן על ההובלה האווירית מחד גיסא, לבין הצורך לפצות נוסעים ובעלי מטענים, אשר ייפגעו במהלך ההובלה האווירית מאידך גיסא..."). עם זאת נמצאו פסקי דין אחרים אך מעטים המביעים תרעומת על כבילה זו של בית המשפט את עצמו בסד חוק התובלה האווירית בכל הנוגע לעניין ייחוד העילה. אחד מאותם פסקי דין ראשונים שניתן לגלות בהם בקיעים לעניין ייחוד עילה זה הקבוע בחוק הינו פסה"ד בעניין ת"א 18147/98 תלאוי נ' ארקיע - קווי תעופה ישראליים בע"מ, מיום 18/12/03, ואשר נקבע בו כי "...אם נגרם נזק לנוסע עקב אירוע המצמיח עילת תביעה לפי הדין המקומי כגון התנהגות משפילה כלפיו מצד דייל או איש צוות אחר, תישמר זכותו של הנפגע לתבוע פיצוי על נזקיו לפי הוראות הדין המקומי. מסקנה אחרת תביא לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת לפיה מוביל אווירי ועובדיו יזכו לחיסיון מלא מכוח הוראה הקובעת ייחוד עילה גם אם יתנהגו בשרירות לב או בצורה מפלה או מעליבה כלפי נוסע מבלי שתהא לו תרופה בגין הנזק שנגרם לו..". פסק דין חשוב נוסף בשרשרת אותם פסקי דין אשר החליטו שלא להלך בתלם לעניין ייחוד העילה, הינו פסה"ד בעניין בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל, אשר בו, קבע בית המשפט העליון בפס' 187 - 195, כי דין פסקת ייחוד העילה המופיעה בחוק ההתנתקות להתבטל מחמת היותה בלתי חוקתית. בעקבות פסיקה זו שלעיל קבע כב' השופט בדימ' גבריאל שטרוסמן בתק בעניין 940/07 יוסף תרוף ואח' נ' איבריה נתיבי אוויר ספרדיים - חברה זרה, מיום 8/7/07, כי הוא אינו רואה סיבה מדוע שלא לילך באותו מתווה שנקבע בבג"צ שלעיל בכל הקשור לסעיף ייחוד העילה הקבוע בחוק התובלה האווירית, ואכן לאחר שיישם מתווה זה פסק פיצויים בגובה העולה על גובה הפיצויים המקסימאלי אשר נקבע בחוק התובלה האווירית כסכום מקסימום. במחלוקת פוסקים זו ובהתבסס על פסקי דין אחרונים שלעיל, אני סבורה שהדין הוא עם האחרונים. סבורה אני כי בנסיבות המקרה שלפנינו אין כל מניעה מלפסוק לתובעים סכומים העולים על אלו אשר קובע חוק התובלה האווירית, ועל כן אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 2,000 ₪ פיצוי על ההוצאות שהוצאו ע"י התובעים בגין האיחור שבהגעת המזוודות ובפרט ההוצאות בגין רכישת הביגוד שנאלצו לרכוש, כמו כן 2,500 ₪ בגין עגמת הנפש העמוקה שנגרמה לתובעים, כפי שהם מפרטים בכתב תביעתם, וכפי שטענו בפני בדיון, וכן 87 ₪ בגין האגרה ששולמה על ידם בעת הגשת תביעה זו. סך הנזקים שנגרמו לתובעים, ואשר אני קובעת כי הנתבעת תשא בהם הוא 4,587 ₪. הנתבעת תשלם סכום זה לתובעים תוך 30 יום מיום מתן פסק דין, שאם לא כן ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק בגין איחור בתשלום. אובדן מזוודה / כבודה