לפנינו תביעה שהגישו התובעים 1 ו-2 (להלן: "התובעים") כנגד הנתבעים 1 עד 4 (להלן: "הנתבעים") לתשלום פיצויי פיטורים, משכורת 13, דמי גמולים לקופ"ג ותשלומים נוספים, בגין תקופת עבודתם הנטענת אצל הנתבעים. העובדות לענייננו: הנתבעת 1 הנה חברה פרטית שעסקה בביצוע עבודות דפוס וגרפיקה. התובעים הועסקו בנתבעת 1 כאנשי דפוס. התובע 1 החל עבודתו ביום 1.9.05, ואילו התובע 2 החל עבודתו ביום 21.4.02. התובע 4 היה מנהל הנתבעת 1, ואולם נדמה כי על אף שלא היה רשום כבעלים, בפועל נהג בנתבעת 1 מנהג בעלים, כפי שנפרט בהמשך. במהלך שנת 2009 נקלעה הנתבעת 1 לקשיים כלכלים משמעותיים, ולא עמדה בתשלומים לספקים ובכלל זה גם לספק של שתי מכונות דפוס גדולות שהוחזקו על ידי הנתבעת בהסכם ליסינג על דך כ 3.5 מליון ₪, הסכם שהנתבע 4, מכח מעמדו בנתבעת 1 - היה ערב לו. לנוכח הקשיים הכלכלים אליהם נקלעה הנתבעת 1, ביום 7.6.09 הקים הנתבע 4 את הנתבעת 2 שעיסוקה אף הוא בעבודות דפוס וגרפיקה. אין חולק כי הנתבעת 2 פעלה באותו מפעל בו פעלה הנתבעת 1 ולמעשה פעלה כחליפתה של הנתבעת 1, לאחר שהאחרונה נקלעה לקשיים. כך, שהחל מחודש יוני 2009 העבודה במפעל נעשתה בעיקרו של דבר באמצעות הנתבעת 2, על אף שתלושי השכר לעובדים המשיכו להיות מונפקים על ידי הנתבעת 1. יצוין כי עולה מחומר הראיות כי במהלך תקופת פעילותה של הנתבעת 1, מי שהייתה רשומה כבעלים היא גב' אפרת ליכטמן כנען (להלן: "גב' ליכטמן") ורק ביום 28.11.09 בוצע שינוי הבעלות אצל רשם החברות כך שמניות הנתבעת 1 הועברו במלואן לנתבע 4. על פי צו כינוס נכסים, מונה מטעם חברת הליסינג חמית (להלן: "חמית") כונס נכסים לצורך תפיסתן ומימושן של שתי המכונות שהיו בשימוש הנתבעת 1. יודגש כי לא מדובר בכונס נכסים של הנתבעת 1, אלא בכונס נכסים מטעם חמית לעניין מכונות הדפוס בלבד. עולה מחומר הראיות, כי בחודש אוגוסט 2009 חתמה הנתבעת 2 על הסכם עם חמית, בו התחייבה הנתבעת 2 (והערבים מטעמה- הנתבע 4 וגב' ליכטמן) להעביר לחמית תשלומים חודשיים בגין אותן מכונות דפוס. ההסכם לא צורף לתיק. ביום 26.8.09 הוקמה הנתבעת 3 שעיסוקה אף הוא בביצוע עבודות דפוס וגרפיקה. לנתבעת 3 לא היתה פעילות קודמת, ונדמה כי הוקמה על מנת לרכוש את הפעילות של הנתבעות 1-2 (כשהיא נקיה מחובות לספקים למעט "חמית" ולעובדים). אין חולק, כי הנתבע 4 איננו רשום כבעלים בנתבעת 3 ואולם הוא משמש בה כמנהל (ראו סע' 89 ב' לכתב הגנה נתבעת 3). משהנתבעת 2 והערבים מטעמה לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי חמית (בהתאם להסכם הנ"ל מחודש אוגוסט 2009), ביום 22.9.09 נחתם הסכם בין חמית (ע"י כונס הנכסים מטעמה עו"ד עופר פלס) מצד אחד, הנתבעת 2 מצד שני, הנתבע 4 וגב' ליכטמן (כאמור הערבים מטעם הנתבעת 2 על פי ההסכם מחודש אוגוסט) מצד שלישי, והנתבעת 3 ומר עקרי גדליה (הבעלים והמנהל הרשום של הנתבעת 3) מצד רביעי (ראו נספח 3 לתצהיר נתבעת 3), בו התחייבה הנתבעת 3 לקחת על עצמה את התחייבות הנתבעת 2 כלפי חמית, וזאת כנגד מתן זכות שימוש לנתבעת 3 להשתמש בשתי המכונות מושא ההסכם עם הנתבעת 2. עוד הוסכם, כי לאחר קיום כל התחייבויות הנתבעת 2 והערבים כלפי חמית (באמצעות הנתבעת 3) וסילוק מלוא החוב לחמית, מסכימה הנתבעת 2 כי החזקה במכונות הנ"ל תעבור לנתבעת 3. עוד צוין בהסכם, כי באם הנתבעת 3 ומנהלה לא יקיימו את התחייבויות החייבת והערבים כמפורט בהסכם, אזי תהיה חמית זכאית לפעול לתפיסתן ומימושן של המכונות. כמו כן, ככל שגם אז תיוותר יתרת חוב לחמית, אזי תהא חמית רשאית לפעול כנגד הנתבעת 3 ומנהלה וכן כנגד הנתבעת 2 והערבים מטעמה (הנתבע 4 וגב' ליכטמן), לצורך גביית החוב אליה. אין חולק כי עם הקמתה של הנתבעת 3 (26.8.09), המפעל, המכונות והמבנה עצמו, עברו לחזקתה הנתבעת 3 (סע' 101 לכתב הגנה נתבעת 3). זאת, כשלושה חודשים לאחר שהמפעל הועבר כאמור מהנתבעת 1 לנתבעת 2. כל אותה עת המשיכו התובעים לבצע את עבודת הדפוס כשגרה, מבלי שהיו מודעים למשמעות המשפטית של חילופי הבעלים במפעל לאשורה. התובעת 3 מאשרת בכתב ההגנה כי החל מחודש ספטמבר 2009 היא שילמה את שכרם של כל העובדים במפעל (סעיף 102 לכתב ההגנה) אלא שלטענתה לא היתה מעבידתם, אלא שתשלום השכר היה מכח הסכם למתן שירותים שנחתם בינה לבין הנתבעת 2. עולה מהראיות כי ביום 31.8.09 נעשה "הסכם למתן שירותי דפוס" בין הנתבעת 2 לנתבעת 3, לפיו הנתבעת 2 תספק לנתבעת 3 שירותי דפוס למכונות אותן רכשה כאמור הנתבעת 3 מיום 1.9.09 עד ליום 31.12.09: "הואיל וא.ע.ג הפקות דפוס בע"מ (הנתבעת 3- א' ד')רכשה מאת כונס הנכסים את מכונות הדפוס. והואיל וא.ד הפקות דפוס איכות 2009 בע"מ (הנתבעת 2- א' ד') מעסיקה עובדים המפעילים את מכונות הדפוס. הוסכם בזאת כי א.ד יספקו שירותי דפוס לא.ע.ג. הפקות דפוס בע"מ מתאריך 1.9.09 עד 31.12.09 ...". ביום 14.10.09 הודיע התובע 1 על התפטרות בדין מפוטר בשל, בין היתר, אי תשלום זכויותיו בהתאם לדין. כמו כן, בהודעתו זו פירט התובע את התשלומים להם, כך לטענתו, הוא זכאי. ביום 14.9.09 הודיע התובע 2 על התפטרותו, תוך בקשה לקבל את יתרת זכויותיו וביניהם תשלום שכר עבודה, הפרשות לתגמולים, ועוד. משדרישותיהם של התובעים לא נענו, ביום 31.12.09 הוגשה התביעה דנן כנגד הנתבעים. ביום 1.9.10 ניתן צו פירוק לנתבעת מס' 1 במסגרת תיק פר"ק 31669-05-10. לאחר מתן צו הפירוק התובעים קיבלו תשלומים שונים מהמל"ל ואלו קוזזו מהתביעה דנן. כמו כן, משלא הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת 2, ביום 3.4.13 ניתן כנגדה פסק דין בהיעדר הגנה וזאת בהתאם לפסיקתא שהוגשה על ידי התובעים. אם כן, תביעתם של התובעים נותרה, אפוא, כנגד הנתבעים 3 ו-4 בלבד. השאלה המרכזית שיש להכריע בה היא האם ניתן לחייב את הנתבעים 3 ו-4 בתשלום זכויותיהם של התובעים, ובכלל זה שכר, משכורת 13, שעות נוספות, דמי הבראה, הפרשות חסרות לקופת גמל, זכויות אשר נובעות, בחלקן, מתקופת עבודתם אצל הנתבעת 1. טענות הצדדים: התובעים טוענים כי הנתבעות 1 עד 3 היו המעסיקות בפועל שלהם. עוד טוענים התובעים כי הנתבעת 2 הוקמה ככסות לנתבעת 1 ואילו הנתבעת 3 ככסות לנתבעת 2, תוך ריקון מכוון של נכסיהן ובהיעדר הפרדה ביניהן. לטענתם, בנסיבות אלה יש להרים את המסך ולראות את הנתבעות 1 עד 3 כיחידה עסקית אחת ולחייבן בתשלומים המגיעים לתובעים בגין תקופת עבודתם. כמו כן, לטענתם, יש להרים את המסך גם כנגד הנתבע 4 , שעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות של הנתבעות 1 עד 3, וכן לחייבו באחריות אישית כלפיהם. הנתבעת 3 טוענת כי התובעים היו עובדים של הנתבעות 1 ו-2 בלבד, ולא היה כל קשר בינה לבין התובעים. לטענתה, עם הקמתה, המפעל, המכונות והמבנה, עברו אמנם לידיה, אך בין התאריכים 1.9.10 עד 31.12.10 נתבעת מס' 2 סיפקה עבורה כאמור שירותי דפוס באמצעות עובדיה (של הנתבעת 2) ובכללם התובעים. לטענתה, בתקופה הנ"ל כלל לא הייתה המעסיקה של העובדים במפעל. לטענתה, רק החל מיום 1.1.10 היא החלה להעסיק את העובדים במפעל, שחתמו על הסכמי עבודה חדשים. לכן, לטענתה, משהתובעים התפטרו בטרם תאריך 1.1.10, ואין חולק כי לא הוחתמו על חוזים חדשים, הרי שאין כל יריבות בינה לבין התובעים. הנתבע 4 טוען כי במהלך תקופת פעילותה של הנתבעת 1, כלל לא היה בעל מניות בה. לטענתו, רק לצורך ניסיונו להציל את הנתבעת 1, העביר את מניות הנתבעת 1 אליו והקים את הנתבעת 2. עם זאת, לטענתו, ניסיונו זה לא צלח והוא לבסוף לא יכול היה להמשיך לתפעל את הנתבעת 2. משכך, לבסוף מכר את המפעל לנתבעת 3 והחל לשמש בה כעובד שכיר. לטענתו, התובעים לא הראו כל עילה להרמת מסך ו/או חבות אישית כלשהי מצידו כלפיהם. דיון והכרעה: התובעים העידו בעצמם. מטעם הנתבעת 3 העיד מר עקרי גד- כאמור הבעלים והמנהל של הנתבעת 3 (להלן: "מר עקרי"). הנתבע 4 העיד בעצמו. בטרם נידרש לרכיבי התביעה לגופם, נקדים ונתייחס למסכת האירועים שקדמה להתפטרותם של התובעים ונדון בטענות התובעים שלפיהן היא מקימה עילה להרמת מסך ולקביעה כי הנתבעת 3 הפכה למעבידה של התובעים ולפיכך יש לחייבה בתשלום כל הזכויות הנובעות מתקופת עבודתם של התובעים במפעל. הרמת מסך הלכה היא כי יש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי הנפרד של החברה ובית הדין יכבד את ההפרדה שבין הישות המשפטית של בעלי המניות והישות המשפטית של החברה. זאת, כל עוד לא התקיימו הנסיבות החריגות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות מעליה, על פי סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), או לחלופין הטלת אחריות אישית על נושאי משרה מכוח עילה נזיקית, חוזית, או בשל הפרת החובה הכללית לנהוג בתום לב (רע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ' Lloyds underwriters through Willis Faber Ltd. , מיום 14.1.98; ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבנייה בע"מ, מיום 5.2.04). על כן, על בעל דין המבקש להתעלם מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ולהטיל אחריות על בעל מניות ו/או נושא משרה, להצביע על עילה ספציפית לכך ולהניח תשתית ראייתית מספקת לקיומה. סעיף 6 לחוק החברות קובע כדלקמן: "(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה מאחד מאלה: (א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2)לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד". (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו. (ג)בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)..". הגישה להרמת מסך היא כאל עניין חריג, כלשון המחוקק היא מופעלת במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים. היא נשקלת כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות. במקרים כאלה נתפסת החברה כמסך שמאחוריו נעשים מעשים שלא יעשו" (ע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה שיווק (1981) בע"מ, מיום 12.9.04). אם כן, העילה המובהקת להרמת המסך היא השימוש לרעה במסך ההתאגדות. מושג זה של שימוש לרעה מתפצל לעילות משנה מקובלות, לאמור- "מכאן, שייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים ל'שימוש לרעה' במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך, בכל המקרים האלה ובדומיהם הרימו בתי המשפט את מסך ההתאגדות, על מנת לאיין את הרווחים הצפונים בשימוש לרעה במסך ההתאגדות" (ד"ר א. חביב-סגל דיני חברות לאור חוק החברות החדש, בעמ' 253 והאסמכתאות שם). אשר לאופן בו יש ליישם הוראות סעיף 6 לחוק החברות בהקשר של משפט העבודה, ציין בית הדין הארצי ב- ע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין נ' G.S.S גניוס סאונד סיסטם בע"מ, מיום 31.10.11 (להלן: "עניין זוננשטיין") בין היתר את העקרונות להלן: לעובדי חברה יש מעמד מיוחד לעומת נושי החברה ועל החברה מוטלת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, הנגזרות מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה (ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עיתונות)- אילת בע"מ ואח', מיום 17.12.02). בעת שנבחנת שאלה בדבר "ערוב נכסים" בין החברה לבין בעלי מניותיה (או בין חברות אחרות), יש לבדוק מהי המטרה העומדת בבסיסו של אותו "ערוב נכסים", ולבחון האם אותה מטרה עולה בקנה אחד עם טובת החברה ונושיה, כאשר במקרה כזה אין מרימים את מסך ההתאגדות, כמו גם במקרה בו מנהל ובעל מניות בחברה נחלץ לסייע לחברה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי עובדיה (ראו ע"ע 131/05 מעתוק מארק נ' דוד אוסטרובסקי, מיום 25.4.06). במקרה בו מוקם ומנוהל עסק הממשיך, ולו חלקית, את פעילות החברה המעבידה, כך שהמהלך מרוקן למעשה את החברה מנכסיה, קמה הצדקה במקרים המתאימים להרמת מסך ההתאגדות (ראו ע"ע 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ ואח' נ' דליה ברגר, מיום 14.10.09; ע"ע 1138/04 אהרון מאיר נ' שחר ידגר, מיום 7.11.05). אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם, מהווה עילה מספקת להרמת מסך (ראו ע"ע 1137/02 יוליוס אדיב נ' החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, מיום 19.1.039). התנהלות זו מהווה שליחת יד בכספי העובד ועבירה לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 ולפי סעיף 26 לחוק הגנת השכר, ועל כן מדובר במקרה מובהק של מעשה תרמית המצדיק את הרמת מסך ההתאגדות, גם אם אין מתקיימות עילות נוספות להרמת מסך. יש לציין כי חלק מפסיקותיו של בית הדין הארצי שצוינו לעיל, לרבות פסק הדין בעניין זוננשטיין, עסקו בעובדים שהעסקתם הסתיימה טרם תיקון סעיף 6 לחוק החברות. תיקון זה צמצם את שיקול הדעת השיפוטי בהפעלת דוקטרינת "הרמת המסך", בהשוואה למצב טרם התיקון. כבר נפסק כי התיקון לחוק החברות מחייב ליתן את הדעת באופן מעמיק יותר למכלול נסיבותיו של המקרה ולסוגיית המידתיות: כך למשל, בהקשר של אי העברת ניכויים, ייתכן ויש מקום לשקול את משך התקופה שבגינה לא הועברו הניכויים והסיבה לכך, כמו גם את השאלה האם ליקוי זה תוקן אם לאו. כן יש לתת את הדעת לרכיבי התביעה בגינם מתבקשת "הרמת מסך", ולזיקה שבין רכיבים אלה להתנהלות הפסולה של החברה ובעלי מניותיה הכרוכה בהימנעות מהעברת הניכויים שנוכו משכר העובד ולא הועברו ליעדם (תעא (ת"א) 1675/09 ורידת בארי נ' סופרנו ארגון ארועים בע"מ, מיום 4.12.11). מן הכלל אל הפרט: לדידנו, הוכח כי בעניינו התקיים ערבוב נכסים וערבוב מנהלים עובדים ולקוחות בין כל הנתבעים. ראשית, הוכח כי בעוד הנתבעת 1 הייתה בקשיים ולא היה באפשרותה להמשיך לפעול, הקים הנתבע 4 את הנתבעת 2 וזאת לצורך התחמקות מתשלום חובות לנושים ולעובדי הנתבעת 1. ראו לעניין זה עדותו של הנתבע 4 (עמ' 21 לפרוטוקול): "ש.כלומר הנתבעת 2 באה בנעליה של הנתבעת 1 במובן זה שהיא עשתה שימוש במכונות של הנתבעת 1, בלקוחות שלה, ברכבים שלה, במקרקעין שלה? המפעל, על נכסיו, עבר בחטף מהנתבעת 1 לנתבעת 2, וזאת ללא תמורה כספית כלשהי (ראו עדות הנתבע 4- עמ' 22 לפרוטוקול). גם הלקוחות וההכנסות הצפויות עברו לנתבעת 2, מבלי שהנתבעת 1 קיבלה תמורה כלשהי עבורם. זאת, כאשר היה ידוע היטב לנתבע 4 כי הנתבעת 1 למעשה אינה מסוגלת לפרוע את חובותיה נכון לאותו זמן. והנה, עולה מהראיות, כי בסמוך לאחר הקמתה של הנתבעת 2, כבר החלו המגעים בין הנתבעת 2 לנתבעת 3 על העברתו של המפעל לידיה של הנתבעת 3. נזכיר כי הנתבעת 3 הוקמה זמן קצר עובר לכך, ולא היתה לא פעילות עצמאית קודמת. כך, בעוד שהנתבעת 2 הוקמה בחודש יוני 2009, כשלושה חודשים לאחר מכן כבר רכשה הנתבעת 3 את שתי מכונות הדפוס מכונס הנכסים מטעם חברת הליסינג חמית (שמונה כאמור לצורך תפיסתן ומימושן של שתי מכונות דפוס שהיו בידי הנתבעת 1 שנקלעה לקשיים). זאת, בעוד שבמועד הרכישה כבר היה ברור לצדדים כי המפעל עובר לחזקתה של הנתבעת 3 (ראו כאמור סעיף 101 לכתב הגנה נתבעת 3). ראו לעניין זה גם עדותו של מר עקרי (עמ' 26 לפרוטוקול): "ש.אתה לא לקחת את המכונות רק, אלא נכנסת למפעל ופעלת משם? ת.לקחתי את המכונות וזה היה צריך להיות בהסכמה של הנתבעת 1 היות והיא יורדת מהכונס. הכונס זימן את אבנר ואפרת כדי להעביר ברגע שהוא מחתים אותי על חוזה הליסינג, המכונות בסוף התשלום יהיו שלי. המבנה הקיים שם ברח' השחם לא שייך אליהם, הם היו בשכירות שם. אני לא חתמתי עם העו"ד עם הנתבעת 1 עד שהייתה לי הסכמה בעל פה של השוכרת שהיא מוכנה להשכיר לי את המבנים, אחרת אין לי מה לעשות עם המכונות..". מר עקרי הודה בעדותו מיום 21.2.10, במסגרת בקשת הנתבעת 3 לביטול צו עיקול זמני שהוטל על נכסיה (להלן: "פרוטוקול מיום 21.2.10"), כי המוניטין, הלקוחות והעובדים של הנתבעת 2 וכך גם גלי הרכב והמכונות השונות (ונזכיר כי קודם לכן היו כל אלה שייכים לנתבעת 1), עברו לנתבעת 3 (עמ' 15-14 לפרוטוקול מיום 21.2.10): "ש.מה התכוונת שחתמת על ההסכם? ת.כל העובדים עברו אליי, כל אחד חתם חוזה אישי, הוא פיטר אותם, לא אני פיטרתי אותם. הכוונה לא.ד. ... ש.הנתבעת 2 היו לה איזשהם נכסים במפעל? ת.אני לא יודע. היו לה לקוחות. ש.כשהחלפת את שם הבעלים קיבלת את שמות הלקוחות של הנתבעת 2? ת.כן. לא שילמתי עבור המוניטין של הנתבעת 2 בזכות זה שהם עובדים אצלי שכירים ויש להם מוניטין. בגלל זה הם עובדים אצלי שכירים, אחרת לא הייתי צריך אותם" (ההדגשה לא במקור- א' ד'). ובהמשך עדותו (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 21.2.10): "ש.אני מבינה שא.ע.ג (הנתבעת 3- א' ד') המשיכה לעבוד עם הלקוחות של הנתבעת 1 ועם הלקוחות של הנתבעת 2 ? ת.נכון". בעדותו הלא מהימנה בדיון שהתקיים לפנינו, התכחש מר עקרי לעדותו הקודמת, וטען לראשונה כי העביר כביכול לנתבעת 3 לקוחות שלו (עמ' 27 לפרוטוקול): "ש.אתה קשור לעולם הדפוס? ת.כן, אני בדפוס 3,4 שנים. היה לי בית דפוס. היו לי לקוחות. ש.את כל הלקוחות האלה הבאת לנתבעת 3? ת.נכון, חלק מהם. אני עוסק גם בעבודות עפר. ש.בדיון הקודם אמרת שקיבלת את הלקוחות של הנתבעת 1, 2? ת.לא אמרתי שקיבלתי לקוחות. 50% מהלקוחות עזבו אותנו. לא בדקתי כמה לקוחות יש לה" (ההדגשה לא במקור- א' ד'). עדות זו לפיה הביאה הנתבעת 3 לעסק את לקוחותיה שלה, איננה מתישבת עם העובדה שהנתבעת 3 הוקמה כשלושה חודשים קודם לרכישת הציוד של הנתבעות 1-2, לא החזיקה מפעל משל עצמה וגם לא מכונות דפוס כלשהן. בדיון, מיום 21.2.10, העיד מר עקרי כי למעשה רכש את המפעל מנתבעות 1 ו-2 ולא רק רכש את המכונות מהכונס (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 21.2.10): "ש.כשאתה אומר התחלפו הבעלים בבית הדפוס הכוונה שאתה רכשת, קנית את המכונות של הנתבעת 1. ת.כן. ש.בזה מתבטאת החלפת הבעלים? ת.לא. קניתי את הציוד של הפקות דפוס דיי.איי. אני חושב שה מצוין בתצהיר. לאחר שעיינתי בתצהיר- זה לא מצוין". וכן (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 21.2.10): "ש.למה שאבנר דדון יתן לך את המפעל? ת.לא נתן, אני קניתי. הוא קיבל מקום עבודה. כי אם לא הייתי נכנס הוא היה יושב בבית היום...". עוד העיד מר עקרי בעדותו זו, כי הנתבעת 3 רכשה את המפעל לאחר ששילמה בגין הציוד המשרדי המצוי במפעל בסביבות 20,000 ₪ (ראו עדותו - עמ' 14 לפרוטוקול מיום 21.2; ראו גם נספח 5 לתצהיר נתבעת 3- חשבונית מיום 1.12.09 בסך 26,212 בגין רכישת ציוד משרדי). בדיון לפנינו, העיד לראשונה כי למעשה סוכם על מכירת המפעל בתמורה לסך של 100,000 ₪, בגין כל הציוד המצוי במפעל כולל מכונות וכו' (למעט שתי המכונות שנרכשו כאמור מהכונס) (עמ' 27-26 לפרוטוקול): "...לאחר שהגענו להסכם גם עם השוכרת וגם עם הכונס, קיימנו פגישה בבית הדפוס בפ"ת, יש שם את כל הציוד שלא שווה יותר מ-100,000 ₪ כולו ולא כמו בתצהירים של שני העובדים שאמרו שיש שם 5,4 מכונות, היה ציוד נוסף של מלגזה ורכבים אבל הם היו בליסינג, והליסינג לקח אותם אחרי 4, 5 חודשים. ... ש.כשאתה אומר שהיה לך מו"מ עם אבנר? ת.ישבתי עם אבנר ואפרת לגבי המחיר של הציוד שהיה שם ששווה בערך 100,000 ₪". כשנשאל מר עקרי למה בעדותו, בדיון מיום 21.2.10, לא מופיעה גרסה זו (שם העיד כאמור כי רכש את הציוד במפעל תמורת 20,000 ₪ בלבד), השיב כי לא נשאל שם לגבי שאר הציוד שרכש (עמ' 28 לפרוטוקול). לגבי שאר הציוד, עולה מחשבונית מיום 1.4.10 ומהרשימה שצורפה לחוות הדעת השמאית (נספח 4 לתצהיר הנתבעת 3), כי ציוד זה כלל רכישת מכונות רבות שהיו במפעל וביניהן: מכונות צילום לוחות; מכונות חירור ספירלה; מכונות פרפורציה; 2 מכונות חירור; מכונת קיפול; מכונת צילום גלופות; מכונת שרינק; מכונת כריכה; מכונת קשירה; עגלת משטחים; מכונת קיפול ¼ גליון; מכונת חיתוך; מכונות הדפסה (ראו גם עדות עקרי- עמ' 12 לפרוטוקול מיום 21.2.10). מר עקרי העיד בחקירתו, כי הכסף עבור שאר הציוד שולם רק במהלך שנת 2010 (ולא במועד הרכישה), שכן לא הגיע להסכמה עם הנתבע 4 לגבי שוויין של 2-3 מכונות, ולכן, לטענתו, הוזמנה חוות דעת שמאית לפיה שולמה יתרת התשלום (עמ' 28 לפרוטוקול). קרי, גם על פי גרסתו, המפעל נמכר לנתבעת 3 מבלי שזו שילמה מראש את רובו ככולו של סכום הרכישה (עמ' 28 לפרוטוקול; ראו לעניין זה גם עדות הנתבע 4- עמ' 23 לפרוטוקול). נוסיף, כי הנתבעת 3 לא הציגה כל אישור למי העבירה כביכול את התשלומים בגין העברת המפעל. בחקירתו העיד מר עקרי כי נתבקש על ידי הנתבעת 2 להעביר את השיקים לפקודת עובדים מסוימים (עמ' 27- 28 לפרוטוקול): "ת.ישבתי עם אבנר ואפרת לגבי המחיר של הציוד שהיה שם ששווה בערך 100,000 ₪. ש.למי שילמת אותו? ת.חלק מהסכום של החשבונית היה שם אחד שהוא חשב, היו חייבים לו כסף, ביקשו ממני לשלם לו את הכסף, שילמתי בצ'קים ישירות אליו, לחשב של החברה. מי שהיה חייב כסף זה הנתבעת 2. ... "ת....אני יכולתי להעביר לו סכום אחד 100,000 ₪ אבל נתתי בצ'קים לעובדים, את ההפרש הוא קיבל באותה תקופה (הכוונה שהנתבעת 2 קיבלה). אני לא יודע מה הוא עשה עם הכסף. יכול להיות שהלך לספק. יש צ'קים שהלכו לספקים, הוא היה חייב הרבה כסף". מנגד, הנתבע 4 העיד בחקירתו כי התשלום ששולם לנתבעת 2 הועבר לספקים ולא לעובדים (עמ' 24-23 לפרוטוקול). כשנשאל מדוע לא שילם את הכסף לעובדים, נתקף בשכחה לאן הועבר הכסף (עמ' 24 לפרוטוקול): "קודם כל אני לא יודע להגיד לך כעת לאן הועבר הכסף הזה.הכסף הזה יכול להיות שגם חלק מהעובדים קיבלו מהכסף הזה. אני לא יודע להגיד". בהמשך עדותו, לאחר שעומת עם תצהירו של מר עקרי, שינה שוב גרסתו והעיד כי התשלום בסך 20,000 ₪ ששולם על ידי הנתבעת 3 בגין הציוד, הועבר ישירות לעובדים (עמ' 15 לפרוטוקול). אם כן, לא ברור כלל מהי התמורה המדויקת שהועברה, אם הועברה, לנתבעת 2 ולאיזה גורם. יצוין כי גם אם נקבל את גרסת הנתבעת 3 לעניין החשבוניות שהוגשו לתיק, הרי שסכום שתי החשבוניות הנו 70,000 ₪ ולא 100,000 ₪. לדידנו, לאור העובדה שהמפעל עבר לידיה של הנתבעת 3, הרי שברור כי היא זו שאחראית על תשלום השכר לעובדים. לכן, גם אם נקבל את גרסת הנתבעת 3 כי התשלומים הועברו ישירות לעובדים, הרי שלא הוכח כי תשלומים אלה היו בגין מכירת המפעל לנתבעת 3. החזקה היא כי תשלומים אלה היו בגין עבודתם של העובדים אצל הנתבעת 3, לאחר העברת המפעל לחזקתה בסוף חודש אוגוסט 2009. בדיוק כפי ששילמה לעובדים שנותרו בעבודה לאחר התאריך 1.1.10 שאז אין חולק שהפכה לבעלים במפעל לכל דבר ועניין. הנה כי כן, עולה מהאמור לעיל, כי בעוד הנתבעת 1 הייתה בקשיים, לא הייתה יכולה לשלם את חובותיה לנושים, ואף הודיעה לעובדיה על פיטוריהם מבלי לשלם להם פיצויי פיטורים (ראו לעניין זה תיק פירוק 31669-05-10), בניצוחו של הנתבע 4, שהמשיך לנהל את המפעל, הועבר המפעל הפעיל בחטף לחזקתה של הנתבעת 2 ומיד לאחר מכן הועבר לנתבעת 3, כולל המוניטין, הלקוחות המכונות, כלי הרכב והציוד שהיה בתוך המפעל, וזאת מבלי ששולמה על כך תמורה אמיתית. גם אם שולמה תמורה מסוימת, הרי שהדבר נעשה תוך הברחת נכסים מהנתבעת 1, בעוד נושי ועובדי הנתבעת 1 נותרו בפני שוקת שבורה. הוכח כי לאחר שהמפעל כבר עבר לחזקתה של הנתבעת 2, המשא ומתן לגבי העברת המפעל לנתבעת 3 נעשה גם עם הבעלים של הנתבעת 1- גב' ליכטמן (עדות עקרי- עמ' 27 לפרוטוקול). עובדה זו מלמדת בבירור על עירוב הנכסים בין הנתבעות 1 ו-2, שנעשה לצורך הברחת נכסים מהנתבעת 1 לנתבעת 3 באמצעות הנתבעת 2. הנתבעת 3 השתמשה במכונות במפעל, למרות שעל פי עדותו של מר עקרי אסור היה לה לעשות כן (ראו עדותו- עמ' 13 לפרוטוקול מיום 21.2): "ש.אמרת מה שלא אמרת בתצהירך שרכשת את הציוד של הנתבעת מס' 1 או 2. ת.1. שזה הפקות דפוס. ש.כיצד רכשת באיזה אופן, יש הסכם? ת.ההסכם פה. ש.הפנית את תשומת ליבך למכונות נוספות. ת.מכונות נוספות אי אפשר לרכוש אותם כי הן שייכות לכונס (הכוונה לכונס של הנתבעת 1 ולא לכונס של המכונות- א' ד'). ש.א.ג.ע עושה שימוש במכונות האלה למרות שהן בבעלות הכונס? ת.נכון. ש.מי נתן לכם הרשאה כזו? ת.אף אחד" (ההדגשה לא במקור-א' ד'). וראו לעניין זה גם עדותו המתחמקת של הנתבע 4, לעניין מכירת הציוד של הנתבעת 1 מאחורי גבו של הכונס של הנתבעת 1 (עמ' 21-20 לפרוטוקול): "ת..היה כונס שמונה באוגוסט, על כל החברה. ש.יש לך מסמך בנדון? ת.יש החלטה של השופטת אלשיך שמינתה את עו"ד סונדרס. זה מה שאמרתי בפעם הקודמת. .. ש.אם אכן היה כונס, למה החוזה ורכישת המפעל נעשתה על ידי מר עקרי מול הנתבעת 2? ת.אני לא מבין את השאלה. ש.אם היה כונס לכל החברה, לציוד ולמכונות, איך אתה מסביר את העובדה שהנתבעת 3 רכשה את הציוד מהנתבעת 2 ולא דרך הכונס? ת.מה זה רכשה את הציוד? לכונס היה את הנכסים? אני לא יודע על מה את שואלת על אילו נכסים ואיזה ציוד. .. ש.כלומר הנתבעת 2 באה בנעליה של הנתבעת 1 במובן זה שהיא עשתה שימש במכונות של הנתבעת 1, בלקוחות שלה, ברכבים שלה, במקרקעין שלה? כאמור לעיל, עולה מהראיות כי בניגוד לגרסתו זו, מדובר כאמור במפעל עובד ובמספר רב של מכונות (ולא אחת בלבד), ולכן גם טענה זו התגלתה כשקרית (וראו גם המשך עדותו השקרית (עמ' 23 לפרוטוקול): "ש.אני מבינה ממך שלנתבעת 1 כמעט ולא היה ציוד? ת.היו דברים שהיו זבלה. הייתה מכונה אחת שהייתה בעלת ערך. לא יודע מה היה שוויה". כך גם לגבי טענתו השקרית כי לא נעשה כביכול שימוש ברכבים- ראו לעניין זה עדותו של מר עקרי בפרוטוקול הדיון מיום 21.2.10 (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 21.2.10) לאחר שזיהה את הג'יפ שבו הוא נוהג הוצגו לו רכבים נוספים: "ש.את הרכב הזה אתה מזהה? ת.כן, הוא שייך לחברת פרי. ש.מי נוסע בו? ת.נהג של הדפוס. ש.את הרכב הזה אתה מזהה? ת.כן. ש.של מי זה? ת.אבנר נוסע בו. ש.על שם מי רשום הרכב? ת.פרי השכרות. הרכבים האלה שכורים ומי שמשלם עליהם הוא הדפוס. הכוונה עד דצמבר 09 שילמתי ל-א.ד- הכוונה הנתבעת 2, והם שילמו ומה- 1/10- אני משלם. מי שנוהג ברכב הוא מר אבנר דדון". התובעים הועברו מהנתבעת 1 לנתבעת 2 מבלי ליידע אותם על כך, ולאחר מכן בחודש ספטמבר 2009 עבר המפעל לידי הנתבעת 3 בעודם עובדים במפעל ומבלי ליידע אותם על "ההסכם למתן שירותי דפוס" בין הנתבעת 2 לנתבעת 3. כמו כן, למרות כל השינויים הנ"ל, המשיכו התובעים לקבל תלושי שכר מהנתבעת 1 בלבד עד למועד סיום עבודתם (וראו לעניין עדות הנתבע 4-עמ' 25 לפרוטוקול). כבר נפסק כי: "חילופי מעבידים אינם דבר של מה בכך ולא ניתן לעשותם כלאחר יד בלא הסכמה מודעת של העובד. מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשנייה. עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעבידו. ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק, בבחינת היום פה ומחר שם- אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המעסיק, זהו עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות. במיוחד נכונים הדברים באשר כל הגופים הללו נכשלים בעסקיהם והעובד מוצא עצמו מול שוקת שבורה". ראו לעניין זה גם את ברע (ת"א) 2417/05 גל יעד בע"מ נ' ט.א. מכונות מזון וקידוד בע"מ, מיום 1.9.05): "דומה כי לנוהג הפכה התנהלות זו של רישום חברות חדשות, מדי כמה שנים, לאותה מסגרת של פעילות עסקית, כאשר מטרת הקמת החברה החדשה הינה השתחררות מחיובים ומחויבות והכשלת גביה ונשיה. יציבותם של אורגניים עסקיים, היא נדבך חיוני בבסיסה של כלכלה מודרנית, חזקה ויציבה. החלפת ישויות משפטיות פוגמת גם בבסיס היציבות והאימון במערכת המשפטית. שהרי מה טעם בטורח בניהולה של תובענה כאשר בסופה ימצא הזוכה בפני חברה ריקה כאשר מנגד ניצבת חברה זהה אש לתוכה רוקנו נכסי הראשונה בדיוק על מנת לסכל את הוצאתה לפועל של אותה תובענה. הגבלת היכולת להרים את מסך ההתאגדות בין אשכול חברות באופן שזו אינה יכולה שתעשה במסגרת הליכי הוצאה לפועל, אינה עולה בקנה אחד עם תכלית היציבות הכלכלית והמשפטית הכרוכות זו בזו והתכלית שבבסיס סעיף 6 לחוק החברות. גם מוצא הפירוק אינו נותן תמיד מענה, לא משפטי ולא עסקי והדברים ידועים..". אשר לאחריותה של הנתבעת 3 כלפי העובדים נבהיר כי הנתבעת 2 מעולם לא היתה מעסיקה אותנטית של התובעים ולכן אין ליתן תוקף ל"הסכם למתן שירותים" שנחתם בינה לבין הנתבעת 3. אין חולק כי החל מיום 1/9/09 החזיקה הנתבעת 3 את המפעל - היא היתה צד להסכם השכירות של המקרקעין, להסכם הליסינג של שתי המכונות היקרות, בעלים של כל הציוד והמכונות ומי ששילמה בפועל את שכרם של העובדים. לנוכח האמור אנו סבורים כי ההסכם למתן שירותים שנחתם בינה לבין הנתבעת 2, איננו הסכם אותנטי, אלא שמדובר בהסכם למראית עין שכל תכליתו לפטור את הנתבעת 3 מאחריות לחובות המפעל כלפי עובדיו. למרות שהסכם רכישת המכונות מכונס הנכסים נעשה רק ביום 22.9.09, ההסכם למתן שירותי דפוס, שנעשה כחודש קודם לכן (31.8.09), מציין כאילו הנתבעת 3 כבר רכשה את המכונות מהכונס. לכן, ברור כי הסכם זה אינו אותנטי. לא מדובר בשירותי דפוס שהעניקה הנתבעת 2 לנתבעת 3, אלא המפעל הועבר לידיה של הנתבעת 3 כולל העובדים שבו. לא בכדי עולה מהראיות כי בתקופה זו שילמה אף הנתבעת 3 ישירות לתובע 1 חלק ממשכורתו (ראו שיק מיום 26.10.09 - נספח ה(4) לכתב תביעה). יצוין כי גם לא ברורה גרסת מר עקרי, לפיה בתקופת ההסכם למתן שירותי דפוס שימשה כביכול הנתבעת 2 כחברת כוח אדם (עמ' 15 לפרוטוקול). נציין כי שווי הרכישה של שתי המכונות היה 3.6 מיליון ₪ (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 21.2.10). ברור כי לא ייתכן שהנתבעת 3 תתחייב לשלם לכונס 3.6 מליון ₪, עוד בטרם סוכם על העברת המפעל לידיה, כולל הציוד העובדים המוניטין והלקוחות. לאור האמור לעיל, הרי החל מתחילת חודש ספטמבר 2009, הנתבעת 3 הייתה מעסיקתם של התובעים. סעיף 30 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") קובע כדלקמן: "ערבות מעביד חדש לחוב קודמו (א)עבר מפעל מיד ליד או חולק או מוזג, אחראי גם המעביד החדש לתשלום שכר עבודה ולתשלומים לקופת גמל המגיעים מן המעביד הקודם, אלא שהמעביד החדש רשאי, על ידי הודעה שיפרסם במפעל ובעיתונות בדרך הקבועה בתקנות, לדרוש שתביעות תשלומים כאמור יוגשו לו תוך שלושה חודשים מיום ההעברה, החלוקה או המיזוג, ואם פרסם את ההודעה אחרי יום זה- מיום הפרסום. המעביד החדש לא יהיה אחראי לתשלום תביעות שיוגשו לו כעבור התקופה של שלושה חודשים כאמור. (ב)הוראות סעיף זה לא יחולו על העברת מפעל, חלוקתו או מיזוגו עקב פשיטת רגל או עקב פירוק של חברה או אגודה שיתופית בגלל אי יכולתה לשלם חובותיה". בענייננו, העברת המפעל מהנתבעת 2 לנתבעת 3 לא הייתה עקב פשיטת רגל או פירוק (יצוין גם כי פירוקה של הנתבעת 1 הייתה רק לאחר שהועבר המפעל כבר לחזקתה של הנתבעת 3). כמו כן, אף לא נטען כי פורסמה הודעה כלשהי בהתאם לסעיף כאמור. לפיכך, סעיף 30 חל בענייננו והנתבעת 3 אחראית גם לחובות הנתבעת 2 (ראו לעניין זה דב"ע (ארצי) מט/4-2 אלברט סבח נ' הד יצוא חקלאי בע"מ, פד"ע כ 370 (1989). זאת ועוד, לדידנו, הוכח בפנינו כי המדובר במקרה של ערבוב נכסים מוחלט בין הנתבע 4 לבין הנתבעות האחרות באופן המצדיק הרמת מסך כלפיו. ראשית, מהעובדות שהוצגו לפנינו, שוכנענו כי הנתבע 4 היה בעל מניות בנתבעת 1, עוד בטרם העברת המניות הפורמאלית שנעשתה כאמור בחודש נובמבר 2009. כידוע, הרישום ברישומי רשם החברות איננו רישום קונסטיטוטיבי, אלא דקלרטיבי בלבד (ראו ע"א 2140/01 שלמה נחמיאס נ' נכסי בני משפחת מושקוביץ בע"מ, מיום 19.8.02). משמעות הדברים היא כי קביעת זהותו של בעל המניות "האמיתי" בתקופה, צריך להיבחן על פי התנהלותו בהתאם למבחני המהות, ולא בהכרח על פי הרישום ברשם החברות שבא לעיתים לטשטש ולהסוות את מעמדו האמיתי של בעל מניות ואת זיקתו לחברה. שוכנענו כי התובע נהג בנתבעת 1 מנהג בעלים וגרסתם של התובעים לעניין זה לא נסתרה. כאמור לעיל, הנתבע 4 היה מעורב בהעברתו של המפעל בחודש יוני מהנתבעת 1 לנתבעת 2 ובמכירת המפעל בסוף חודש אוגוסט לנתבעת 3. העברת המניות הפורמאלית מגב' ליכטמן לנתבע 4, נעשתה כחודשיים לאחר שהמפעל כבר היה בידי הנתבעת 3. לכן, אין כל משמעות לעניין הרישום הפרוצדוראלי ויש ליתן תוקף למהות. ראו לעניין זה עדותו של מר עקרי, בה העיד כי הנתבע 4 היה אחד מהבעלים עמו הוא ניהל בחודש אוגוסט 2009 משא ומתן באשר לתנאי מכירת המפעל (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 21.2): "ש.מי ניהל את המפעל באוגוסט 09? ת.אבנר. ש.רק אבנר. מי היה הבעלים באוגוסט 09. ת.אפרת לייכטמן. אני לא יודע אם היא עוסקת מורשית, זו לא בעיה שלי. ש.כשאתה נכנסת במהלך 31.8.09 מי היה הבעלים של המפעל? ת.אפרת ואבנר. היה רשום על שמה הדפוס". זאת ועוד, עולה מהראיות כי הנתבע 4 היה ערב אישית, יחד עם גב' ליכטמן, על המכונות היקרות שנמכרו לנתבעת 3 על ידי הכונס מטעם חברת חמית. זאת מצוין בפירוש בהסכם הרכישה של המכונות מיום 22.9.09: "הואיל והחייבת (הנתבעת 2- א' ד') והערבים (הנתבע 4 וגב' ליכטמן) חתמו בחודש אוגוסט 2009 על הסכם להסדרת יחסי הצדדים (להלן: ההסכם). והואיל והחייבת והערבים לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי חמית כמפורט בהסכם" (ראו לעניין זה גם עדותו המתפתלת של הנתבע 4, שלבסוף הודה כי היה ערב לגבי מכונת הדפוס (עמ' 20-19 לפרוטוקול). שנית, לדידנו הוכח כי הנתבע 4 משמש למעשה כבעל מניות גם בנתבעת 3. זאת ניתן ללמוד מכך שבהתאם להסכם מיום 22.9.09 (ההסכם לפיו רכשה כאמור הנתבעת 3 את המכונות מכונס הנכסים), נשאר הנתבע 4 אחראי לגביית יתרת חוב ככל תהא כזו: "...באם לאחר ביצוע האמור לעיל תיוותר יתרת חוב לחמית, אזי תהא חמית רשאית לפעול כנגד החברה החדשה ומנהלה וכן כנגד החייבת והערבים (הנתבע 4 וגב' ליכטמן- א' ד') לגביית החוב אליה". כמו כן, הנתבע 4 אף חתם כערב על הסכם השכירות החדש שנעשה עם הנתבעת 3 בחודש אוקטובר 2009. בעדותו, בדיון מיום 21.2.10, לא הכחיש מר עקרי כי הנתבע 4 חתום כערב בהסכם שכירות זה (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 21.2.10): "ש.הסכם השכירות כתוב שאתם צריכים לתת שני ערבים טובים. מי היו הערבים לו? ת.אני ואבנר דדון". יצוין כי בהסכם שצורף במסגרת הבקשה לביטול צו עיקול, לא הופיעה משום מה חתימתו של הנתבע 4. בתצהיר הנתבעת 3, הוגש אותו המסמך (נספח 2 לתצהיר), רק שבמסמך זה אכן מופיעה גם חתימתו של הנתבע 4. תשובותיו של הנתבע 4 בעדותו, מעלות חשש כבד כי לנתבע 4 הייתה מעורבות כלשהי בהטעית בית הדין ביחס למעמדו כערב בהסכם השכירות. ראו לעניין זה עדותו, בה "שכח" כי חתם על הערבות להסכם השכירות. גם לאחר שהוצג לו המסמך הנ"ל, התכחש לחתימתו (עמ' 20 לפרוטוקול): "ש.האם חתמת כערב על חוזה שכירות בין החברה המשכירה לבין הנתבעת 3 כערב לחוזה השכירות? ת.לא זוכר. ש.מציגה לך מסמך.. ת.איפה אני חתום. אני לא חתמתי על המסמך, זו חתימה של גדי. זה נראה לך חתימה? אני לא רואה את זה כחתימה שלי. יכול להיות שהם רצו. אני לא יודע. ש.היית נוכח בישיבה של השכרת הנכס? ת.לא זוכר. ש.אז אתה לא יודע להסביר את העובדה כיצד שמך משורבב להסכם השכירות? ת.יכול להיות שבאותו מעמד הכונס אולי ביקש אולי חשב או שכך הכינו את ההסכם" (עמ' 20 לפרוטוקול). מר עקרי חזר אף הוא בעדותו על גרסה לא ברורה זו, לפיה ייתכן שחתימתו של הנתבע 4 שורבבה כביכול להסכם (עמ' 28 לפרוטוקול). זאת, למרות שבהליך הקודם ציין כאמור בפירוש, וללא כל סייג, כי הנתבע 4 היה ערב על ביצועו של הסכם השכירות. אם כן, איננו מקבלות את גרסה כבושה זו. נוסיף, הגרסה שהעלו הנתבע 4 ומר עקרי, לפיה הנתבע 4 שהוא בעל מעמד ניהולי במפעל מקבל מהנתבעת 3 משכורת בסך 5500 ₪, בעוד דפס רגיל מקבל משכורת של 7500 ₪ (עדות הנתבע 4- עמ' 25 לפרוטוקול; עדות עקרי-עמ' 29 לפרוטוקול), איננה מהימנה עלינו, ולדידנו אין בה כדי לשקף את מעמדו של הנתבע 4, הרחוק מלהיות אחרון השכירים במפעל. כך, גם לגבי הטענה של מר עקרי, לפיה הנתבע 4 לא משמש כמנהל בנתבעת 3 אלא רק כאיש מכירות (עמ' 29 לפרוטוקול), גרסה זו סותרת את האמור בסעיף 89 ב לכ"ה של הנתבעת 3 בו ציינה בעצמה כי הנתבע 4 משמש כמנהל). נציין כי הגענו למסקנה כי הנתבע 4 הנו בעל מניות בנתבעת 3, גם לאור העובדה שדרך פעולה זו הוכחה כאמור בכל הקשור לפעילותה של הנתבעת 1, שם שימש הנתבע 4 כבעל מניות בפועל למרות שלא היה רשום ככזה. לדידנו, יש במעורבות זו של הנתבע 4 בנתבעות 1 ו 3, כדי ללמד על יחסי הקרבה בין הנתבעות 1 עד 3 ולחזק את מסקנתנו לעניין פעילותן כיחידה עסקית אחת. לדידנו, הנסיבות לעיל מאפשרות להרים את מסך ההתאגדות כנגד הנתבע 4. הפעולות הנ"ל של העברת המפעל מידי הנתבעת 1 לנתבעת 2, ומהנתבעת 2 לנתבעת 3, היו בעודו הבעלים היחיד ומנהלה של הנתבעת 2 וכאמור לעיל גם בעל מניות בנתבעת 1. הרישום שלו כבעלים היחיד של הנתבעת 1 החל מחודש נובמבר 2009, לא גורע מכך שהיה בעל מניות בנתבעת 1 עוד קודם לרישום הפרוצדוראלי. ברור כי המעשה של ריקון הנתבעת 1 מכל הנכסים שהיו יכולים לשמש מקור פירעון לחובותיה לנושים, עולה כדי שימוש לרעה במסך ההתאגדות ואף מעשה תרמית המקים חבות אישית כלפי הנושים ובכללם התובעים. הוא זה שקיבל את ההחלטה לפעול בדרך זו, הוא זה שהקים את הנתבעת 2 (שהיא בבעלותו המלאה) ועמד מאחורי המהלך כולו. לכן, אין כל הצדקה שלא לייחס לו או להטיל עליו את התוצאות ואת האחריות לתוצאות. סיכומו של דבר הנתבעים 3-4 חבים יחד ולחוד כלפי התובעים. להלן נבדוק את זכאות התובעים לרכיבי התביעה שהועלו בסיכומיהם: תובע 1: משכורת 13: צו ההרחבה לתעשיית הדפוס על ענפיו, הכריכה, תעשיית לוחות האופוסט והצינקוגרפיה (י"פ 2098, התשל"ה, עמ' 1357), החל על כל העובדים בישראל בתעשיית הדפוס על כל ענפיו ומקצועותיו, בכריכה וכל שיטת דפוס אחרת, לרבות כל המועסקים בפוטוליטו, בצילום, הפרדת צבעים, סדר צילום, מעתיקי לוחות אופסט, ליטוגרפיה, בלט, אופסט, משי לרבות העובדים המועסקים בשירותים ומעבידיהם של כל אלה, במפעלים שמועסקים בהם יותר מ-20 עובדים, קובע זכאות העובדים ל"מענק חג" של חודש ימים בשנה (משכורת 13): "המעבידים ישלמו לעובדיהם לאחר שלושה חודשי עבודה במפעל מענק חג של חודש ימים לשנה, מחציתו בערב חג הפסח ומחציתו בערב ראש השנה ובאופן יחסי לחודשי עבודתו. מענק חג המשולם לעובדים ישולם עד 6 ימים לפני ערב החג ועל פי השכר של החודש בו חל יום החג (סעיף 13 בהסכם 7033/85). שיעור מענק חג לא יקטן עקב העדרות בשל מחלה, תאונת עבודה או שרות מילואים (סעיף 17 בהסכם 7059/76)". בענייננו, אין חולק כי התובעים עבדו בתעשיית הדפוס וכי במפעל עבדו יותר מ-20 עובדים (ראו עדות הנתבע 4 - עמ' 21 לפרוטוקול). על כן, צו ההרחבה הנ"ל חל בענייננו, ומשכך התובע 1 היה זכאי לתשלום משכורת 13 בתקופת עבודתו. מעבר לדרוש, נציין כי גרסת התובע 2, לפיה שולמה לו משכורת 13 לשיעורין מדי חודש, לא נסתרה, ולכן ברור כי היה על הנתבעים לשלם זאת גם לתובע 1. ראו לעניין זה גם עדות הנתבע 4, לפיה לא שילם לתובע 1 משכורת 13 כי לא היה לו כסף לשלם זאת (עמ' 22 לפרוטוקול). קרי גם בעדותו לא הכחיש את זכאות התובע 1 למשכורת 13. לאור האמור, התובע 1 זכאי למשכורת 13 שלא שולמה לו במהלך תקופת עבודתו. התובע עבד בנתבעת החל מחודש ספטמבר 2005 ועד לחודש אוקטובר 2009. תחשיב התובע 1 לא נסתר ולא הוצג כל תחשיב חלופי מטעם הנתבעים. על כן, מתקבלת תביעתו ברכיב זה והתובע זכאי לתשלום משכורת 13 בסך 31,670 ₪. לא מצאנו לחייב בפיצויי הלנה, עקב חילוקי דעות של ממש בדבר עצם החוב. שעות נוספות: התובע 1 טען כי במהלך תקופת עבודתו עבד שעות נוספות רבות שלא שולם לו בגינן. התובע טען כי עבד בממוצע שעתיים נוספות בכל יום עבודה, והעמיד את תביעתו על סך של 30,000 ₪ מטעמי אגרה. הלכה פסוקה היא כי התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שעבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות הנוספות שעבד בפועל (דב"ע לב/3-32 פרוימוביץ-ישראל בר אדון, פד"ע ד' 39; עע 300360/98 נחום צמח-ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, מיום 30.4.02). התובע לא הוכיח את תביעתו ברכיב זה אף בראשית ראיה. כך, גם לא הוכחה מתכונת עבודה קבועה של שעתיים נוספות ביום. נציין כי הגם טענתו של התובע 1 כי דו"חות השעות נמצאים בידי הנתבעים (ראו גם עדותו- עמ' 8 לפרוטוקול), לא הגיש כל בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים לצורך הוכחת תביעתו. כבר נפסק, כי על עובד התובע גמול שעות נוספות להוכיח "דבר מה נוסף" לחיזוק טענותיו בדבר שעות נוספות ואין די בהיעדרו של פנקס שעות עבודה על מנת להעביר את הנטל למעסיק (ע"ע 280/08 אושרי זגורי נ' חברת השמירה בע"מ, מיום 3.5.10). עם זאת, למרות האמור לעיל, הרי שביום 1.1.09 נכנס לתוקפו תיקון 24, במסגרתו נקבע בסעיף 26 לחוק הגנת השכר כדלקמן: "(א)בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; .. (ב)על אף האמור בסעיף קטן (א) היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעביד כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות". (ג).. על כן, משלא הוצגו על ידי הנתבעים רישומי נוכחות, הרי שבהתאם לסע' 26ב(ב) לחוק הגנת השכר, בגין התקופה שמיום 1.1.09 עד ליום 30.10.09 זכאי התובע לתשלום של 60 שעות נוספות חודשיות. הנתבעים לא טענו דבר כנגד טענת התובע בדבר שכר קובע של 7756 ₪. על כן, בהתאם לשכר קובע זה, זכאי התובע לגמול שעות נוספות בסך 29,450 ₪ (שכר שעתי 38 ₪ לשעה; 50 שעות חודשיות-125%; 10 שעות חודשיות 150%). לא מצאנו לחייב בפיצויי הלנה עקב חילוקי דעות של ממש בדבר עצם החוב. הפרשות מעביד שנוכו ולא הועברו לקופת הגמל: התובע טוען כי הוא זכאי לסך של 10,629 ₪ בגין הפרשות מעביד שנוכו משכרו ולא הועברו לקופת הגמל. אין חולק כי במסגרת תביעת החוב שהוגשה בהליך הפירוק של הנתבעת 1, אישר הביטוח הלאומי את תביעתו של התובע בגין חובה של הנתבעת 1 והעביר את הסך של 10,629 ₪ לקופת הגמל של התובע. עם זאת, לטענת התובע 1, בהיעדר הסכמת המעביד, לא ניתן לשחרר את הכספים הנ"ל מקופת הגמל לטובתו. לא מצאנו להיענות לתביעתו. הגמלה של התובע, אשר הועברה לקרן הפנסיה, מעניקה לו זכויות לפנסיה בהתאם לתקנות קרן הפנסיה. לא מצאנו כל סיבה להורות על העברת הכספים הנ"ל לרשותו של התובע כבר כעת. התובע 2: יתרת שכר עבודה: התובע 2 טוען כי בגין עבודתו בחודש יולי 2009, שולם לו הסך של 3500 ₪ במקום הסך של 9563 ₪. על כן, לטענתו הוא זכאי ליתרת שכר עבודה בסך 6063 ₪. לעניין זה, מצאנו לקבל את האמור בתצהירו של התובע 2 שלא נסתר. לא הוכח כי בחודש זה עבד התובע 2 פחות שעות עבודה, או כי שולמו לו כספים נוספים מעבר ל-3500 ₪. על כן, התובע 2 זכאי ליתרת שכר עבודה בסך 6063 ₪. לא מצאנו לחייב בפיצויי הלנה עקב חילוקי דעות של ממש בדבר עצם החוב. הפרשי קופת גמל שלא שולמו על ידי המעביד: התובע 2 טוען כי הנתבעים לא הפרישו את התשלומים המתחייבים לקופת הגמל, ואף סכומים שנוכו משכרו לא הועברו לקופת הגמל. בהתאם לנספח י"ג לכתב התביעה, עולה כי לא הופרשו לקופת הגמל התשלומים בגין חודשים מרץ 2009 עד אוקטובר 2009. לכן, מתקבלת תביעת התובע 2 ברכיב זה והוא זכאי לפיצוי בגין אי ההפרשות לקופת הגמל בסך 7,920 ₪. סוף דבר: הנתבעים 3 ו-4 ישלמו לתובעים, יחד ולחוד, את הסכומים כדלקמן, וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין: התובע 1 (יהודה מימון): משכורת 13 בסך 31,670 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.09 ועד לפירעון. גמול שעות נוספות בסך 29,450 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.09 ועד לפירעון. התובע 2 (חיים גבע): יתרת שכר עבודה בגין חודש יולי 2009 בסך 6063 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.09 ועד לפירעון. פיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל בסך 7920 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.10.09 ועד לפירעון. הנתבעים 3 ו-4 ישלמו, יחד ולחוד, סך של 3500 ₪ לכל אחד מהתובעים (סה"כ 7000 ₪), בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. זאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לא ישולם הסכום במועד, יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. צו העיקול הזמני המתוקן מיום 22.2.12 , על סך של של 42,000 ₪, ימומש לטובת התובעים. חוזה שירותחוזהענף הדפוס