התובע, רואה חשבון במקצועו מזה כ- 20 שנה ובעל משרד עצמאי (להלן: "התובע"). הנתבעת 1 הינה חב' פרטית, רשומה בישראל, אשר נוסדה בחודש אפריל 2003 על ידי הנתבע 4 ואחרים במטרה להקים ולהפעיל מכון רישוי בכפר סבא, על פי רישיון שקיבלה הנתבעת 2 לכך בשנת 2002 מאת משרד התחבורה. בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה, הנתבעים 3,4 וכן, מר שי בורשטיין היו בעלי המניות בנתבעת 1. בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה, בעל המניות בנתבעת 2 הוא הנתבע 4. לטענת התובע, עם תחילת תהליך הקמת הנתבעת 1 בשנת 2002, החל התובע ליתן שירותי ייעוץ עבור החב' בתהליך ייזומה ומאז הקמת החב', בשנת 2003, ועד למועד הגשת התביעה, המשיך לתת לנתבעת 1 שירותים מקצועיים כרואה חשבון וכן, ייעוץ, כאשר שירותי הנהלת החשבונות נתנו על ידי התובע ממועד הקמת החב' ועד חודש אוגוסט 2008. משנת 2000 ועד מועד הגשת התביעה, נתן התובע לנתבעת 2 שירותים מקצועיים כרואה חשבון, שירותי ייעוץ וכן, שירותי הנהלת חשבונות, אותם הפסיק לתת בחודש אוגוסט 2008. לטענת התובע, מאחר והנתבעת 1 לא שילמה לו את התשלום שהגיע לו עבור שירותיו, נאלץ להגיש בשנת 2004 בקשה לפירוק הנתבעת 1. בעקבות הגשת הבקשה, פנו אל התובע הנתבעים 3,4 אשר היו מנהלי הנתבעת 1 יחד עם אחרים ואף ביחסי ידידות עימו, בבקשה לחזור בו מבקשת הפירוק ומהתפטרותו מתפקיד רואה חשבון של החב'. הנתבעים 3,4 מסרו לו כי הם עושים מאמצים רבים לקדם את פעילות הנתבעת 1 וכנגד התחייבותם לעשות ככל הניתן, על מנת שהחב' תיפרע את חובה כלפיו, נעתר התובע לפנייתם וחזר בו מבקשת הפירוק. התובע טוען כי הנתבעים 3,4 לא קיימו את הבטחתם והחוב לתובע לא נפרע. בסוף שנת 2005, חזרו הנתבעים 3,4 לנהל את החברות לבד ופנו אל התובע וביקשו ממנו לחדש את מתן השירותים המקצועיים לחברות. התובע התנה את חידוש השירותים לנתבעות 1,2 בערבות אישית של הנתבעים 3,4 לתשלום החוב הקיים ולכל תשלום עתידי שיגיע לו עבור השירותים שיעניק לחברות. לטענתו, הנתבעים 3,4 הסכימו לדרישת התובע וערבו כלפיו אישית לתשלום כל החוב ורק אז חידש התובע את מתן השירותים המקצועיים. בתחילת שנת 2006 ועם חידוש מתן השירותים המקצועיים לנתבעות 1,2 החל התובע לקבל תשלומים על חשבון המגיע מהנתבעות 1,2 . לטענת התובע, קיים הסכם שכר בינו לבין כל אחת מהנתבעות באמצעות מנהליה לגבי תעריפי השכר להם זכאי התובע עבור השירותים השונים והם אף הועלו על ידו על הכתב ביום 15.3.2006 ונמסרו לידי הנתבעים 3,4, בישיבת עבודה שהתקיימה במכון הרישוי. התובע מוסיף וטוען כי הצדדים נהגו בפועל בהתאם להסכמי השכר וביצועם בפועל של התשלומים על פי הסכמי השכר, מהווה הודאת בעל דין לעצם זכאותו של התובע בשכר ולסכומים הנדרשים והנתבעים מנועים היום להעלות כל טענה לעניין שכ"ט המוסכם. התובע הגיש התביעה על סך 962,769 ₪ בגין סכומים שלא שולמו לו כדלקמן: א. שירותי שחזור ועיבוד מחדש של כל נתוני הנהלת החשבונות ומשכורות עובדים לנתבעת 1 בסך 7,000 ₪ לחודש בצירוף מע"מ. ב. שירותי הנהלת חשבונות שוטפים לנתבעת 1 בסך 5,000 ₪ לחודש בצירוף מע"מ. ג. הכנת דוחות כספיים שנתיים עבור הנתבעת 1 בסך 50,000 ₪ לשנה בצירוף מע"מ. ד. שירותי ייעוץ עסקי ומימוני לנתבעת 1 בסך 600 ₪ לשעה בצירוף מע"מ. ה. שירות מיוחד שנתן התובע במסגרת תביעה נגזרת שהגיש הנתבע 3 וסיוע לרואת חשבון בביץ, אשר ערכה בדיקה מקצועית וחוות דעת במסגרת הכנת ההגנה, בסך של 40,000 ₪ בצירוף מע"מ. ו. שירות הנהלת חשבונות שוטף לנתבעת 2 וכן, שחזור נתונים בסך של 3,000 ₪ לחודש בצירוף מע"מ. ז. הכנת דוחות כספיים לנתבעת 2 בסך של 25,000 ₪ לשנה בצירוף מע"מ. סה"כ יתרת חוב המגיע לתובע, לטענתו, מהנתבעת 1, הינה בסך 391,005 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד הגשת התביעה ובסה"כ 545,486 ₪ על פי הפירוט השנתי כדלקמן: חוב לשנת 2005- 61,391 ₪. חוב לשנת 2006- 214,385 ₪. חוב לשנת 2007- 130,722 ₪. חוב לשנת 2008- 99,060 ₪. חוב לשנת 2009- 40,000 ₪. סה"כ- 545,486 ₪, בצירוף מע"מ 90,005 ₪ בסה"כ 635,491 ₪. סה"כ יתרת החוב המגיע לתובע, לטענתו, מהנתבעת 2 הינה בסך 232,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק בסה"כ 280,925 ₪ , על פי פירוט שנתי כדלקמן: חוב לשנת 2005- 80,303 ₪. חוב לשנת 2006- 74,814 ₪. חוב לשנת 2007- 72,492 ₪. חוב לשנת 2008- 53,316 ₪. סה"כ- 280,925 ₪ בצירוף מע"מ 46,353 ₪ ובסה"כ 327,278 ₪. התובע טוען כי הוא זכאי לתשלום הסכומים דלעיל, כשכ"ט מוסכם ולחילופין, כשכר ראוי. בחודש מרץ 2009 שולם לתובע 110,000 ₪ בצירוף מע"מ על חשבון החוב וסכום זה לטענתו, הופחת ואינו נכלל בסכום התביעה. הנתבעים 1-3 טענו כי בין התובע לבין הנתבעות 1,2 לא נקשר הסכם בדבר תשלום שכ"ט, במפורש ולא מכללא והנתבע 3 מעולם לא ערב לחובן של הנתבעות. הנתבעות 1,2 מבקשות מבית המשפט לקבוע מה הוא השכר הראוי שעל הנתבעות 1,2 לשלם עבור טרחתו של התובע והן מסכימות לשלם שכר זה, ככל שייקבע כי התובע טרם קיבל שכרו מהנתבעות 1,2. לטענת הנתבעות 1,2 השכר שקיבל מהן התובע עד היום עולה בהרבה על השכר הראוי שהיה מגיע לו ועל כן, הוא חייב בהשבת הסכום שגבה מהן בעודף ולא בדין בסך של 489,000 ₪ . הנתבע 3 טוען כי התקשר בהסכם לרכישת מניות בנתבעת 1 רק ביום 8.1.2004 ואין לו ידיעה על ההסכמים בנוגע לשכ"ט שבין התובע לבין הנתבעות 1,2 לתקופה שקדמה למועד זה. על פי הוראות סעיף 14 להסכם רכישת המניות, מונה התובע כבעל זכות חתימה בנתבעת 1 ועל פי הוראות סעיף 12 להסכם מונה התובע לרואה חשבון הראשון של טסט בשרון ונקבע כי הסדר שכ"ט יסוכם בהסכמה בינו לבין דירקטוריון החב'. הנתבע 3 טוען כי מעולם לא הובא לאישור דירקטוריון הנתבעת 1 הסכם שכ"ט עם התובע ועל כן, ממילא מעולם לא אושר הסכם כזה עם התובע. לטענת הנתבע 3, מכתבי התובע מיום 15.3.2006, ככל שנוצרו בזמן אמת, לא משקפים הסכמה אלא לכל היותר דרישה של התובע שלא נענתה. מכל מקום, הנתבע 3 טוען כי מעולם לא ראה מכתבים אלה עד לקבל התביעה הנדונה. לאחר שפרץ, בחודש אוגוסט 2008, סכסוך בין הנתבעים 3,4 בכל הנוגע לניהול הנתבעת 1, התקיימה ישיבת בעלי מניות בתאריך 26.8.2008 ובמהלכה התבקש התובע להראות את הסכם שכ"ט שלו עם הנתבעת 1 ולמסור מה הוא חוב שכ"ט שחבה לו הנתבעת 1. התובע ענה בצורה מעורפלת וביום 10.9.2008, לאחר מס' דרישות מצד ב"כ הנתבע 3 לקבלת מסמכי הנתבעת 1, הציג התובע חשבון בסך 489,653 ₪ והפעיל את זכות העיכבון. התובע לא הזכיר קיומו של הסכם או מכתבים בעניין שכ"ט. גם לכתב ההגנה שהגיש התובע לתביעה הנגזרת שהוגשה כנגדו, הוא לא הזכיר את קיומם של המכתבים מיום 15.3.2006. לטענת הנתבעים, התובע נוהג בערפול רב בכל הנוגע להסכם שכ"ט שלו מהטעם הפשוט שמעולם לא נקשר בינו לבין הנתבעות הסכם שכ"ט. עוד טוענים הנתבעים כי דרישת התובע לקבלת שכ"ט נפרד בגין ניהול חשבונות כל אחת מהנתבעות 1,2 הינה מלאכותית, שכן לנתבעת 2 אין פעילות עסקית נפרדת מזו של הנתבעת 1 וכי הטיפול בשתי הנתבעות הוא טיפול במכון הרישוי כיחידה אחת. הנתבעת 2 הוקמה בשנת 2000 ומניותיה הוחזקו בידי חב' ארשרגד, שהייתה בבעלות הנתבע 4 ובבעלות שותפו שרון ארגיל. לארשרגד לא הייתה כל פעילות שאינה קשורה במכון הרישוי. הנתבעת 2, עסקה בקבלת זיכיון משרד התחבורה להקמת מכון רישוי ופעילותה התאפיינה בתשלומים לעורכי דין ויועצים שונים לצורך קבלת הזיכיון. הנתבעת 2 לא העסיקה עובדים ולא היו לה הכנסות כלשהן. בשנת 2003 הוקמה הנתבעת 1 ובחודש ינואר 2004, רכש הנתבע 3 מניות בנתבעת 1. מכון הרישוי נפתח בחודש אוגוסט 2004. הנתבעת 2 נותרה בעלת זיכיון פורמאלית, אך כל הפעילות הכלכלית של מכון הרישוי, הייתה אמורה להתנהל תחת כנפי הנתבעת 1, כפי שמבואר בסעיף 13א להסכם בעלי המניות מיום 8.1.2004. משנת 2004 אין לנתבעת 2 כל פעילות עסקית, למעט חשבונות המופקים עבור מכון הרישוי שכנגדם יוצאת חשבונית אחת לחודש של הנתבעת 1 בגובה סך המכירות של הנתבעת 2. כל הכספים שהופקדו בחשבון הנתבעת 2, מועברים לחשבון הבנק של הנתבעת 1. מכון הרישוי מנוהל כמכלול, כחברה אחת והגשת שני מאזנים היא עניין טכני שאינו מצדיק כפל שכ"ט. הנתבעים טוענים כי בתביעתו, יוצר התובע הפרדה מלאכותית בין שתי החברות ודורש שכ"ט כפול, למרות שעומדת לו הזכות לקבל שכר ראוי בגין ניהול ספריה של חב' אחת בלבד. עוד טוענים הנתבעים כי בשנים 2006 עד 2007, קיבל התובע מהנתבעת 1 סך של 570,400 ₪ . במהלך שנת 2009 שולם לתובע על ידי הנתבעות סך 110,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור הנהלת חשבונות לשנת 2007, שכן התובע הפעיל את זכות העיכבון והנתבעות ביקשו לסיים את פעולת הנהלת החשבונות והדו"ח לשנת 2007. תשלום זה בוצע, לטענת הנתבעים, חרף העובדה כי הסכום היה גבוה בהרבה מהסכום אותו העריכו כי יש לשלם לתובע. הנתבעים טוענים כי התובע מתעלם מתשלום שקיבל בתאריך 7.5.2007 על סך 200,000 ₪. לטענת הנתבעים, התובע מתעלם בתביעתו מסכום זה ששילמה לו הנתבעת 1 עבור שכ"ט וטוען בלי הסבר כי הנתבעת 1 פרעה חוב של הנתבעת 2. על כן טוענים הנתבעים, כי סכום זה שולם לתובע על ידי הנתבעת 1 ועל חשבון שכ"ט בטיפול בענייני שתי הנתבעות והוא צריך להיות מופחת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מכל סכום שמגיע לתובע, אם מגיע. באשר לשירותי הייעוץ להם טוען התובע במועד שקדם לתאריך 8.1.2004, טוענים הנתבעים כי שירותי הייעוץ שנתן התובע, ככל שנתן, לא חרגו מהיקף השירותים שנותן רואה חשבון ללקוח מבוקר ואין הם מזכים אותו בתשלום נוסף כלשהו ובוודאי שלא בתעריף הנדרש על ידי התובע. באשר לשכר שדורש התובע עבור ייעוץ בתביעה הנגזרת, טוענים הנתבעים כי התובע נתבע בעצמו בתביעה זו ובמסגרת התביעה הוטלו עיקולים נרחבים על נכסיו. חוות הדעת של רואה חשבון בביץ, נעשתה לבקשתו של התובע ולכן, הטרחה שטרח בהכנתה, ככל שטרח, אינה עניין לתביעת שכ"ט מהגוף שתבע אותו. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובע הגיש תביעתו בשיהוי מעורר חשד ותובע שכ"ט עבור שירותים שנתן 5 שנים לפני הגשת התביעה. הנתבע 4 מודה בכתב הגנתו כי התובע נתן לנתבעות 1,2 שירותי חשבונאות מסוימים, אולם מעולם לא נקשר בינם לבין התובע הסכם בדבר תשלום שכ"ט וזה צריך להיות, בהיעדר כל הסכמה אחרת, על פי התעריף המקובל בענף. גם הנתבע 4 חוזר ומציין כי ההפרדה שיוצר התובע בין הנתבעות הינה הפרדה מלאכותית והוא זכאי לשכ"ט כאילו ניהל את ספריה וחשבונותיה של חב' אחת בלבד. הנתבע 4 אף הוא מכחיש את ערבותו לחובות הנתבעות. חוות דעת מומחה בית המשפט, רואה חשבון דורון ברגמן : לאור המחלוקת, אשר בין הצדדים, מונה מטעם בית המשפט כמומחה רואה חשבון דורון ברגמן. המומחה קבע כי שכ"ט הסביר בגין שירותי התובע לנתבעים, בהתייחס להקמת ופעילות מכון הרישוי בלבד, הסתכמה בסך 780,400 ₪, על פי הפירוט כדלקמן: א. חיוב בגין שירות מיוחד וסיוע לרואה חשבון בביץ- 12,000 ₪. ב. חיוב בגין שירותי ביקורת חשבונות- 278,000 ₪. ג. חיוב בגין שירותי הנהלת חשבונות לנתבעות 1,2- 318,000 ₪. ד. חיוב בגין שירותי שחזור ספרים לנתבעות 1,2- 170,000 ₪. בניכוי סה"כ הכספים ששולמו לתובע על ידי הנתבעים בין השנים 2003-2009 בגין שירותיו במסגרת פעילות המכון- 717,337 ₪. יתרת החוב הנומינאלית, ללא מע"מ של הנתבעים לתובע- 63,063 ₪. יתרת חוב מתואמת של הנתבעים לתובע ליום 15.6.2011- 55,644 ₪. סה"כ יתרת חוב מתואמת כולל מע"מ- 64,547 ₪. בתשובותיו לשאלות ההבהרה, ציין המומחה כי מהסכומים ששולמו יש להפחית סך של 21,190 ₪ כולל מע"מ. המומחה לא אישר את דרישות התובע בגין שירותי ייעוץ בשלב היזמות על סך 208,792 ₪, חיוב בגין שירותי ייעוץ בין השנים 2005-2008 על סך 64,800 ₪. בנוסף, מצא המומחה כי הסכום ששולם בגין חוב היסטורי, לכאורה, של חברות ארשרגד ושרגד על סך 154,250 ₪ בצירוף מע"מ, כאשר שולם בפועל סכום של 200,000 ₪,אין לראות אותו כתשלום עבור חוב היסטורי אלא כתשלום על חשבון כחלק מפעילות הנתבעות 1,2. למומחה נשלחו שאלות הבהרה והוא אף נחקר על חוות דעתו, אולם המומחה לא שינה מקביעותיו. המומחה גם לא אישר את דרישותיו של התובע בגין חיובים ללא הסכם ברור בין הצדדים. באשר לתשלום ששולם לתובע על ידי הנתבעים בשנת 2007 על סך 200,000 ₪ - הנתבעים טוענים כי כספים אלו שולמו על חשבון שכ"ט של התובע בגין פעילות הקשורה למכון. התובע טוען, כי כספים אלו שולמו בגין חוב היסטורי של חב' ארשרגד והנתבעת 2. המומחה מציין בחוות דעת באופן חד משמעי כי יתרת החוב ההיסטורי בסך 154,250 ₪ אינה נובעת מפעילות המנוהלת באמצעות הנתבעות, אלא מקורה בפעילות הנתבעת 2 שאינה קשורה במהותה לפעילות הקמת המכון וכן, לשירותים שנתנו לחב' ארשרגד בין השנים 2001 עד 2003. חב' ארשרגד איננה צד להליך ועל כן, השירות אשר ניתן לה , אינו רלוונטי להליך הנדון. אשר על כן, קובע המומחה כי את התשלום בסך 200,000 ₪ אשר בוצע על ידי הנתבעת 2 בשנת 2007, כאשר פעילות הנתבעת 2 מתייחדת לתפעול שוטף של המכון החל משנת 2004 ואילך, לא ניתן לייחס תגמולי כספים אלו להחזר חוב בגין פעילות היסטורית של הנתבעת 2 וחב' ארשרגד. על כן, יש לכלול את התקבול בסך 200,000 ₪ שקיבל התובע מהנתבעים, במסגרת התקבולים שקיבל עבור שירותים המיוחסים להקמת ותפעול המכון באמצעות הנתבעות 1,2. באשר ליתרת חוב בגין שירותי ייעוץ וליווי של התובע במהלך הייזום של המכון בשנת 2002, קובע המומחה כי תעריף שעת ייעוץ אותו דורש התובע בסך 600 ₪ בצירוף מע"מ, הינו סביר. עם זאת, קובע המומחה כי האסמכתאות שהוצגו על ידי התובע, משקפות פעילות שאינה כרוכה בתחום פעילות של רואה חשבון המבקר החיצוני ולא ניתן להצביע בבירור על מעמדו ותפקידו של התובע בביצוע פעילויות אלו. נייר העמדה שהועבר למומחה על ידי מר שי בורשטיין, מאמת את טענת התובע על השתתפות בפגישות עם נציגי הבנק לצורך גיוס מימון, אך הוא טוען כי פעילות זו של התובע, נעשתה מתוקף היותו נציג הנתבע 3 ולא מטעם החב'. טענת התובע לכך שמשך את התביעה לפירוק על בסיס הבטחתם של הנתבעים לשלם לו את חובם, אינה יכולה להוות ראיה להיקף החוב ועל כן, מסכם המומחה, כי התובע ביצע פעילויות אישיות מקצועיות שלא במסגרת היותו כמבקר חיצוני או במסגרת שירותי הנהלת החשבונות שנתן משרדו ובמסגרת חוות הדעת, אין בידי המומחה לקבוע עמדה מי אמור לשלם לתובע בגין שירותים אלו. בנוסף, בהיעדר אסמכתאות המצביעות על היקף השעות שהושקעו בפעילויות אלה, לא יכול היה המומחה לגבש עמדה ביחס להיקף התשלום בגין פעילויות אלו. באשר לדרישת התובע עבור שירותי הנהלת חשבונות ושחזור נתונים לנתבעות, קובע המומחה כי מכתב הדרישה של התובע אליו הוא מתייחס כהסכם שכ"ט משנת 2006, אינה מהווה, לדעת המומחה, הסכם המקובל על הצדדים ועל כן, אין אסמכתא המאשרת את התעריפים הנדרשים על ידי התובע, ביחס לשירותי הנהלת חשבונות ושירותי שחזור עבור שתי הנתבעות. באשר לטענת הנתבעים כי התובע לא זכאי לשכ"ט עבור שירותי הנהלת חשבונות של כל חב' בנפרד כי הטיפול בהנהלת החשבונות צריך להיות מחויב כיחידה אחת, קובע המומחה כי בהתאם להסכם בין בעלי המניות מיום 8.1.2004, על הנתבעת 1 לנהל את מערך גזברות נפרד ולרכז את כל פעילויות המכון, קרי תשלומים לספקים, שכירות, משכורות ועוד. בחינת עקרונות ניהול המכון באמצעות הנתבעת 1,2 משקפים מצג שבו מנהלות שתי המערכות הנהלת חשבונות נפרדות לחברות. על כן, קובע המומחה כי טענת הנתבעים לגבי הדרישה לנהל את פעילות המכון כיחידה אחת- מערכת הנהלת חשבונות אחת, אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות ההסכם שנחתם בין השותפים ואינה אפשרית, כל עוד החשבוניות וקבלת הכספים אמורות להתבצע אצל הנתבעת 2, בעלת הזיכיון ושאר הפעילות של המכון. באשר לסוגיית השכר הראוי בגין מתן שירותי הנהלת חשבונות ושחזור אצל הנתבעות 1,2, קובע המומחה כי מבנה הפעילות של המכון באמצעות הנתבעות 1,2 הכתיבה ניהול חשבונות לשתי החברות בנפרד וכללה ריכוז פעילות הקמת המכון ותפעולו באמצעות הנתבעת 1 וכן, ריכוז הכנסות המכון במזומן ואשראי וגבייה מלקוחות בנתבעת 2. אשר על כן, קובע המומחה כי חיוב התובע בגין שירותי הנהלת חשבונות החיצונית שסיפק למכון, על בסיס חודשי בסך 8,000 ₪, הינו סביר. באשר לחיוב בגין שחזור הספרים למכון, קובע המומחה כי ניתן לקבל את סבירות החיוב בגין שירותי השחזור החודשיים בסך 10,000 ₪ שאותם דרש התובע, בהתחשב בכך כי ניהול החשבונות והשחזור במבנה מערכות הנהלת החשבונות של החברות, לפני אוגוסט 2008, היה מורכב יותר מזה שהתנהל בהמשך. באשר לדרישת החיוב של התובע בגין העבודה אותה ביצע כסיוע לחוות הדעת של רואת חשבון ענת בביץ, קובע המומחה כי מעיון בהסכם שכ"ט של רואת חשבון ענת בביץ, ניתן אכן להבין כי שכ"ט שהוצע על ידה לצורך גיבוש חוות דעת, הותנה בסיוע של התובע, בניתוח ועיבוד נתונים חשבונאיים כספיים, החורגים מהמצאת נתונים חשבונאיים גולמיים לצורך גיבוש חוות הדעת. מסקירת ניירות העבודה שהועברו למומחה, העריך המומחה כי בוצעו על ידי התובע או מטעמו, עבודת סיוע חשבונאית כולל התאמות ועיבודי מחשב, שהווה חומר גולמי לכתיבת חוות הדעת של רואת חשבון בביץ. עוד נמצא כי עריכת חוות הדעת, כולל בחירת המתודיקה ויישומה, נעשה על ידי רואת חשבון בביץ. למרות שלא ניתן לאמוד באופן מדויק על היקף השעות הנדרש לביצוע עבודת הסיוע אותה הגיש התובע לרואת חשבון בביץ, לא יכול המומחה לקבל את היקף החיוב הנטען על ידי התובע בגין הסיוע לחוות הדעת. המומחה קובע כי בגין שירות מיוחד לרואת חשבון בביץ, זכאי התובע לקבל מהנתבעים סך של 12,000 ₪ בצירוף מע"מ כשכ"ט סביר וזאת כנגזרת מעלות הכוללת של חוות הדעת רואת חשבון בביץ. באשר ליתרת חוב בגין שירותי ביקורת אותם נתן התובע לנתבעות, מצא המומחה כי קביעתו לגבי הצורך בהנהלת חשבונות נפרדת לכל אחת מהחברות, שרירה וקיימת גם לגבי שירותי הביקורת, אך מאידך- דרישת התובע לשכר מקובל לסוג שירותי ביקורת, אינה עולה בקנה אחד עם המציאות הקיימת בתחום. בהיעדר שכ"ט, נדרש המומחה לעריך את היקף שכ"ט הסביר בגין שירותי הביקורת לנתבעות 1,2. לאחר בחינת נתוני העבודה, קבע המומחה כי עלות תעריף שירותי הביקורת השנתי הסביר הוא- 52,000 ₪ בצירוף מע"מ לשתי הנתבעות. באשר לדרישת התובע לתשלום בגין שירותי ייעוץ בין השנים 2005-2008, קובע המומחה כי ביצוע שירותי ייעוץ כמפורט בכתב התביעה, אינו נכלל במהותו במסגרת עבודתו של רואה החשבון כמבקר חשבונות של החב'. אי לכך, עבור שירותים אלו, היה וניתנו, זכאי התובע לגמול. בהיעדר אסמכתאות המבססות את היקף השירות עבור הפעילויות השונות, לא יכול היה המומחה לקבוע, עמדה ביחס לטענת התובע, לחוב בסך 64,800 ₪ עבור שירותי הייעוץ שנתנו, לכאורה, בין השנים 2005-2008. ראיות הצדדים: עדויות התביעה: התובע חוזר בתצהירו על האמור בכתב התביעה ומפרט את השתלשלות הדברים בין הצדדים והחוב הנטען על ידו. בנוסף, טוען התובע כי יש להפחית בהתאם לסעיף 4 לתשובותיו של המומחה לשאלות הבהרה, סך של 21,190 ₪, אשר נכלל בטעות. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי הפעילות של חב' ארשרגד לא הייתה קשורה למכון. כאשר התבקש להציג חשבון שכ"ט או דרישת שכ"ט באשר להנהלת החשבונות של שראד בשנת 2000, ציין כי בשנים אלו הסיכום שלו עם בעלי החב', גדי ושרון, היה בעל פה. בשנים 2001-2002, הם נקלעו לבעיות כספיות ובשנים אלה, נוצר חוב. שארד- בשנת 2000-2002 עסקה בבנייה ובשנת 2003 החלה בפעילות של מכון הרישוי, (עמ' 6-7 לפרוטוקול). התובע אישר כי לא צרף את המסמכים בדבר דרישות החוב שלו לפני שנת 2004, באשר לחוב ההיסטורי, משום שלא מצא מקום לכך, כאשר קיים מבחינתו מסמך המסביר את כלל החוב, (עמ' 8 לפרוטוקול). באשר לשאלה מדוע בחר התובע להגיש בקשת פירוק מס' שבועות לאחר שהוציא מכתב דרישה לחוב משנת 2004 ולא הגיש תביעה כספית, ציין התובע כי פנה לעו"ד שפלר והצעתו הייתה כי הדבר הנכון היה להגיש בקשת פירוק. התובע ציין כי קיבל את הצעת עו"ד שפלר, חרף הסיכון שהחב' לא תמשיך לעבוד כלל והחוב לו הוא טוען, לא ייפרע. עוד הכחיש התובע כי בקשת הפירוק הייתה חלק ממאבק בבעלי המניות בחב'. (עמ' 22-23 לפרוטוקול). באשר לטענתו של התובע, כי תשלום סך של 200,000 ₪ שהועבר אליו, היה על חשבון חוב ישן של ארשרגד, ענה התובע לשאלה: מדוע שהנתבעת 1 תפרע את החובות של גדי ושרגד ולא את חובותיה, ענה התובע כי מדובר בהחלטה של גדי רקה. החוב של שרגד היה ישן יותר ולכן, הוא סבור כי מר רקה החליט לפרוע את החוב קודם. עוד טען כי מר רקה חויב בסכום זה במאזן, בשנת 2007 בכרטיס "שראד ספקים", מדובר בכרטיס של חברות קשורות ולא כרטיס שנקרא "שוטפת" (עמ' 31-32 לפרוטוקול). עוד טען כי מר גדי רקה היה בזכות של 200,000 ₪ עוד משנת 2006, (עמ' 34 לפרוטוקול). עדויות ההגנה: מטעם הנתבעים 2 ו-4 הוגש תצהירו של מר גדי רקה. מר רקה טען בתצהירו כי התובע אכן נתן לנתבעות שירותי חשבונאות, אולם, מעולם לא נקשר בינן לבין התובע הסכם בדבר תשלום שכ"ט. על כן, טוען מר רקה כי בהיעדר הסכם, התשלום צריך להתבצע על פי התעריף המקובל. מוסיף וטוען מר רקה, כי ההפרדה שיוצר התובע בין הנתבעות 1 ו-2, הינה הפרדה מלאכותית וכי התובע זכאי לשכ"ט כאילו ניהל את חשבונותיה וספריה של חב' אחת בלבד. מר רקה טוען כי מעולם לא הסכים לסכומים אשר נדרשו על ידי התובע ולא ערב לחובות החברות ואף לא נדרש לערוב להן. לטענתו, מכתבי התובע, נספח ה' אשר צורפו לתצהירו, הינם הצעות מחיר ואין בהם כדי להוות הסכמה לתוכנם. בנוסף טוען, מר רקה, כי אינו זוכר את המסמכים ונחשף להם רק במסגרת כתב התביעה. מכל מקום, מעולם לא הסכים לתעריפים המפורטים בנספחים אלו. בחקירתו הנגדית ציין העד כי תשלום סך של 200,000 ₪ היה עבור חובות טסט בשרון, שכן לחברות האחרות, שארד וארשרגד לא היו חובות וכי טענת התובע כי שילם לו חובות של חברותיו מסכום ששולם לו כדמי ניהול, אינה נכונה. עוד ציין כי השתתף בישיבות אצל עו"ד שפלר בעת הכנת בקשת הפירוק, כאשר הרעיון להגשתה, היה של עו"ד שפלר ושל התובע. מטרת הגשת הבקשה הייתה להדוף תלונות שהגישו שני שותפים אחרים בחב', באותה עת, כנגד התובע על כך שמשך כספים מהחב' באופן לא תקין (עמ' 67-68 לפרוטוקול). עוד ציין כי הנתבע 3 וגם הנתבע 4 שילמו לעו"ד שפלר עבור הכנת בקשת הפירוק (עמ' 69 לפרוטוקול). הנתבע 3 טוען אף הוא, כי לא קיבל את מכתבי התובע בדבר דרישת שכ"ט ולא הסכים להם, וכי שכ"ט התובע צריך היה להיקבע בדירקטוריון, על פי הוראות סעיף 2 של הסכם בעלי המניות מיום 8.1.2004. הנתבע 3 טוען כי אצל התובע היה פנקס שקים חתום בחתימת ידו על "החלק". השקים היו משוכים על חשבון בנק של חב' בבעלותו של הנתבע 3. ביום 2.5.2007, בעת שהייתו של הנתבע 3 בנסיעת עסקים, מילא התובע בשיק את הסך של 400,000 ₪ ושלח אותו לנתבע 4. הנתבע 4 הפקיד את השיק לחשבון הבנק של טסט בשרון, וביום 6.5.2007 שלח לבנק לאומי בהרצליה, שבו התנהל חשבונה של טסט בשרון, הוראה בכתב ידו שבה זויפה חתימתו של הנתבע 3, כך לטענתו. בהוראה זו, ציווה התובע על הבנק לשלם לחב' שירותי הנהלת חשבונות בבעלותו, סך של 200,000 ₪ ו-200,000 ₪ נטל לעצמו בכך שהורה להעביר סכום זה לחשבון אביו של הנתבע 4. לאחר שגילה את גנבות התובע והנתבע 4, הגיש הנתבע 3 כנגד שניהם תביעה נגזרת בשם הנתבעת 1. במסגרת כתב הגנתו, טען התובע, כי רשם את התשלום בסך 200,000 ₪ שנטל מחשבון הבנק של טסט בשרון כמשיכה של הנתבע 3. התשלום לתובע נרשם על ידו בכרטסת בעלי המניות כמשיכה של הנתבע 3 ואת הרישום השגוי, הסביר התובע בכתב הגנתו כטעות אנוש שלו. הנתבע 3 טוען כי רישום זה היה מכוון להסתיר את גניבת הסך של 200,000 ₪ מכספי טסט בשרון ובהיעדר חשבונית המס בספרי טסט בשרון. מוסיף וטוען הנתבע 3 כי התובע לא זכאי לקבל מטסט בשרון את התשומות שהשקיע בהכנת הגנתו מפני תביעה שהוגשה כנגדו, עבור סיוע לרואה חשבון בביץ'. במידה ורצה התובע לקבל את ההוצאות שהוציא לשם הגנתו, הוא היה צריך לפנות לבית המשפט שבו התנהלה התביעה ולבקש אותן וכיוון שוויתר על הוצאותיו, הוא מושתק מלתבוע אותן כעת. עד נוסף מטעמם של הנתבעים 1 ו-3 היה מר שי בורשטיין, אשר הינו בעל מניות בנתבעת 1. מר בורשטיין טוען בתצהירו כי במסגרת פעילותו סוכם עם התובע, בפגישה מיום 2.3.2009, כאשר סיכום פגישה זה אושר על ידי התובע במכתבו מיום 17.3.2009, כי הסכומים ששולמו כבר לתובע בסך 110,000 ₪ , היוו תשלום סופי ומוחלט לשנת 2007 וכך גם נעשה לגבי שנת 2008 ועל כן, יש להפחית מקביעת המומחה 41,000 ₪ לכל אחת מהשנים 2007 ו- 2008. מר בורשטיין טוען כי לאחר התיקון, האמור לעיל, הפחתת הסכום שהתובע מלין עליו משנת 2005 והוספת הסכום ששולם בשנת 2010, בגין שנת 2008, הרי שעל התובע להשיב סך של 126,987 ₪. דיון: התובע זנח בסיכומיו טענתו בדבר ערבותם האישית של הנתבעים 3-4 לחובות הנתבעות 1-2 ועל כן הנני מורה על דחיית התביעה כנגדם. בין הצדדים קיימת מחלוקת האם קיים הסכם שכ"ט עם התובע, כאשר התובע טוען כי יש לראות במכתביו משנת 2006 משום הסכם שכ"ט בעוד שהנתבעות טוענות כי לא נתנו הסכמתן לדרישה, לא נכרת הסכם אולם יש לברר מהו השכר הראוי המגיע, אם מגיע לתובע. מהראיות שהובאו בפני הנני קובעת כי לא נכרת בין הצדדים הסכם שכ"ט בעניינו של התובע בין הצדדים ועל כן יש לקבוע שכרו בהתאם לשכר הראוי. על השיקולים המנחים את בית המשפט בפסיקת שכר ראוי, עמד בית המשפט העליון בע"א 136/92 ביניש-עדיאל עורכי דין נ. דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ פ"ד מז (5) 114: הבסיס הנורמטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בהוראות סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 הקובע לאמור: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". הוראה זו מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט והגיונה טמון בעיקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין ...קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקבעו על פי שיקול דעתו בלבד, מבלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו בפניו...בין הגורמים המשפיעים על קביעת שיעורו של השכר ניתן למנות שיקולים כגון: היקף העסקה בה מדובר, היקף העבודה המשפטית שבוצעה בפועל, מידת מורכבותה סוג העבודה - טכנית ושגרתית או יצירתית ומקורית, טיפול עבור לקוח קבוע או מקרי... יש להוכיח את אמות המידה והשיקולים הרלוונטיים לקביעת השכר הראוי בכל מקרה ומקרה לגופו באמצעות מומחים אשר על סמך ניסיונם המקצועי מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך באותו מגזר מקצועי". דברים אלו יפים גם בעניינו של רו"ח. חסרונו של הסכם שכ"ט אשר יצביע על זכות התובע לקבל סכומים אותם הינו דורש, רובץ לפתחו שכן היה על התובע ליצור מערכת הסכמי שכר טרחה לסוגי השירות השונים אותם נתן לטענתו, להחתים את הלקוח על ההסכמים ואז יידע הלקוח מה צפוי לו בכל הנוגע לדרישות רואה החשבון. ת"א (ת"א) 6342/05 יוסף כץ נ. לואיס אריה דגן [ 9.11.09] נראה כי בעניינו התובע לא הקפיד על מערכת מסודרת של הסכמי שכ"ט, בין היתר, בשל יחסי החברות עם הנתבעים ומשפעל בערבוביה, אין לו להלין אלא על עצמו. התובע מנסה לייחס משמעות כלשהי להקלטת השיחות עם הנתבעים, אולם לא ניתן ללמוד מהם דבר ו/או לא ניתן לקבוע מסמרות על סמך האמור בהן ובוודאי שאין הם יכולות לבוא במקום הסכם שכ"ט מסודר כנדרש. 100. מטעם בית המשפט מונה כאמור כמומחה רו"ח דורון ברגמן אשר קביעותיו נסקרו לעיל בהרחבה. המומחה נשאל שאלות הבהרה ואף נחקר אודות חוות דעת ולא שינה מקביעותיו. על כן הנני מאמצת את קביעות המומחה וקובעת כי יש לערוך החישוב על בסיס שיעור השכר הראוי שקבע והיקפו. 101. באשר לדרישת התובע לחיוב בגין שעות הייעוץ בהן ליווה את פעילות הנתבעות הנני קובעת כי יש לדחות דרישה זו. בעניין זה קיים מחדל של התובע אשר עומד לו לרועץ - התובע לא ערך הסכם שכר טרחה עם הנתבעות המפרט את מנגנון החישוב והדיווח עבור שעות עבודתו. מקובל במקרים בהם בעל מקצוע מחייב לקוח בתעריף לפי שעת עבודה, כי בעל המקצוע ידווח ללקוח דיווח תקופתי ושוטף תוך פירוט שעות עבודתו אשר בגינן הוא מבקש תשלום. (ת"א (י-ם) 11671/02 נעמי וייל נ. חב' סונול ישראל בע"מ [ - 2.6.03]. דבר זה לא נעשה במקרה הנדון. רק במהלך הדיון בפני ובשלב מאוחר של הדיון המציא התובע העתק מיומנו עם פירוט השעות ורק לאחר שנדרש לכך. הנני סבורה כי המצאה היומן בשלב כה מאוחר הינה בגדר עדות כבושה ואיני מוצאת אותו כראיה אמינה. התובע לא הוכיח את היקף שעות הייעוץ אותן נתן בפועל ולא קיימת התחייבות הנתבעות לשלם בנפרד עבור אותן שעות הייעוץ . על הנני דוחה תביעת התובע בפרק זה. 102. גם את טענת התובע לפיה יש לזקוף תשלום סך 200,000 ₪ בשנת 2007 עבור חובות ישנים של חברות ארשרגד ושרגד, יש לדחות. התובע לא הוכיח כי סכום זה היה אמור לכסות חוב בסך 154,000 ₪ בצירוף מע"מ ומכל מקום חברת ארשרגד אינה צד להליך שבפני. התובע העלה הטענה ביחס לחוב כה ישן בשיהוי רב. בנוסף תמוה מדוע הנתבעת 1 תישא בחובות חב' אחרת כאשר היא נדרשת באותה עת לשלם לכאורה חובות אחרים שלה ובאותה עת מצבה הפיננסי לא היה פשוט. אשר על כן הנני קובעת כי תשלום סך 200,000 ₪ בשנת 2007 ייזקף ע"ח הסכומים אותם על הנתבעות 1-2 לשלם בגין פעילות מכון הרישוי. 103. אשר על כן הנני מחייבת הנתבעות 1-2 לשלם לתובע סך 75,644 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל ובצירוף מע"מ כחוק. מאחר ומרבית תביעתו של התובע נדחתה, כל צד יישא בהוצאותיו. חוזה שירותחוזהמיסיםהנהלת חשבונות