כללי: הצדדים באדיבותם הסכימו כי פסק הדין בתובענה זו ינתן על פי סעיף 79 א', על בסיס כתבי הטענות וסיכומי הצדדים. עתה הוגשו הסיכומים ונפתח הפתח למתן פסק דין. עמדת התובעת: התביעה הוגשה ביום 17.11.05 בגין הסך של 172,087 ₪. כנטען, עוסקת התובעת במתן שירותי הסעדה. התובעת והנתבעת חתמו על הסכם, נספח א' לכתב התביעה, בחודש אוקטובר 1998. על פי הסכם זה היתה התובעת אמורה לספק לנתבעת ולעובדיה, שרותי הסעדה ומזון במתחם של הנתבעת ברמת-השרון וכן הפעלת קפיטריה במתחם זה. ההסכם הבסיסי נחתם לשנתיים והוארך מעת לעת. לטענת התובעת, ההסכם הוארך עד ליום 30.6.05. הנתבעת ביקשה להאריך את ההסכם עד ליום 31.8.05 והדבר לא הסתייע. התובעת טוענת, כי מאז ראשית שנת 2005, חלו פיגורים במועדי התשלום המתחייבים על פי הוראות ההסכם. התשלומים, החל משנת 2003 היו אמורים לעמוד על שוטף + 90 יום. ברם, מאז שנת 2003, לטענת התובעת, לא שולם המגיע במועד. התובעת נאלצה להגיש כנגד הנתבעת, במסגרת ת.א. 1880/05 (מחוזי ת"א) תביעה בגין פיגורים בסך 3,318,846 ₪ כולל מע"מ. התביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הוגשה ביום 4.7.05 ובסופה הושג הסדר פשרה לפיו, שילמה הנתבעת לתובעת את מלוא התביעה. בסעיף 8 להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, הוסכם כי התובעת תהא רשאית לתבוע מאת הנתבעת פיצוי בגין נזקים ישירים ועקיפים שנגרמו לה, לרבות בגין עלויות שכר עובדים עקב הפרת ההסכם להספקת שירותי הסעדה. זהו הבסיס לתביעה זו. בכתב התביעה דורשת התובעת את נזקיה, לטענתה לאור הפרתו היסודית והנמשכת של ההסכם על ידי הנתבעת ואי תשלום תמורת שירותי ההסעדה לתובעת. העובדה שהחוב תפח למיליוני שקלים גרמה לנתבעת קשיים, פיטורי עובדים וחוסר אפשרות לעמוד בהתחייבויות לספקים. תחשיב הנזקים של התובעת בגין עלויות שכר העובדים מיום 5.6.05 ועד ליום 30.6.05 הינו סכום התביעה דכאן. זהו סך של 168,055 ₪ משוערך ונושא ריבית והצמדה למועד הגשת התביעה 17.11.05 בסך של 172,087 ₪. עמדת הנתבעת: הנתבעת מאשרת כי התובעת אכן סיפקה לה שירותי הסעדה מאז 1998. ההסכם הבסיסי הוארך מעת לעת כאשר נחתם גם הסכם הארכה בשנת 2005. הנתבעת מאשרת, כי אכן היא לא שילמה לתובעת במועד את כל הסכומים שהיה עליה לשלם על פי ההסכם ועל רקע זה הוגשה תביעה לבית המשפט המחוזי במסגרת ת.א. 1880/05. הנתבעת מאשרת עוד, כי בפני בית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים לידי פשרה שעל פיה שילמה הנתבעת לידי התובעת את מלוא סכום התביעה. אכן, הוסכם שם, כי במידה וקיימים נזקים נוספים שנגרמו לתובעת, היא תהיה זכאית לתובעם בנפרד וזהו בסיס התביעה הנוכחית. מה הם אותם נזקים נטענים? התובעת הפסיקה מתן שירותי הסעדה לנתבעת כבר ביום 5.6.05. התובעת עצמה טענה בכתב התביעה, כי נדרשה לפטר 40 עובדים שהועסקו באופן יעודי עבור ההסעדה של הנתבעת. לעובדים ניתנה הודעה מוקדמת ביום 2.6.05 בדבר סיום עבודתם ביום 30.6.05, שהוא מועד סיום ההתקשרות עם הנתבעת לפי הסכם ההארכה. כתוצאה מכך, שהו אותם 40 עובדים בביתם, עד ליום 30.6.05 כאשר התובעת טוענת שהיא משלמת להם שכר מלא עבור תקופה זו. הנתבעת מכחישה את טענותיה של התובעת בסוגיה זו של העובדים. ראשית, טוענת היא, כי אותם עובדים לא הועסקו באופן יחודי עבור ביצוע השירותים לנתבעת. שנית, גורסת הנתבעת, כי אם התובעת הודיעה לעובדיה על הפסקת עבודתם אצלה, עוד בראשית יוני 2005, אין הגיון בטענה, כי המשיכה לשלם את משכורתם עד ליום 30.6.05 מועד בו ממילא הסתיים ההסכם. לא היתה כאן הקטנת נזק ואין מקום לתביעה. להיפך, גורסת הנתבעת, כי היתה כאן הוספה של נזקים על חשבונה של הנתבעת. התובעת שילמה לטענתה, את שכר העובדים בחודש יוני באופן מלא. לפיכך, לא היתה כל מניעה שהתובעת תמשיך לספק ארוחות לנתבעת עד סוף חודש יוני, דבר שלא עשתה. אילו היתה התובעת מספקת את הארוחות לנתבעת בחודש יוני, היתה מקבלת מאת הנתבעת את השכר עבור תקופה זו. אך, התובעת אינה יכולה מצד אחד להמנע מלספק לנתבעת את התמורה החוזית, קרי הארוחות, ומצד שני, לדרוש מהנתבעת את שכרם של עובדיה עבור תקופה זו. הנתבעת מפנה לסעיפים 6.9 להסכם ההתקשרות המקורי משנת 1998, שם נותק הקשר בין חובת התשלומים של התובעת לנתבעת לבין חובת התשלומים של הנתבעת לעובדיה. הנתבעת גורסת, כי מערכת היחסים בין התובעת לבין עובדיה, אינם עניינה של הנתבעת ואין להשית עליה אחריות לכל נזק שנגרם, אם נגרם. הנתבעת מצביעה על כך, כי בהליכים בבית המשפט המחוזי בת.א. 1880/05, היא הכירה בחבותה המלאה לשלם לתובעת את תמורת הארוחות שזו סיפקה. מייד בראשית ההליך הסכימה לשלם את מלוא התמורה על פי הסכם פשרה. כלומר, הנתבעת אינה מתכחשת לחובות אמיתיים. ברם, הנתבעת מסרבת לשאת בחובות מלאכותיים שאין לה זיקה אליהם. הנתבעת מציינת, כי לא משכה את ההליכים והסכימה להכרעה מלאה לפי סעיף 79א', בלי שתעמוד על כך שהתובעת תוכיח את טענותיה העובדתיות, למשל תשלום המשכורת בחודש יוני ל- 40 עובדים. מכאן, עותרת הנתבעת לדחיית התביעה. עובדות הצריכות להכרעה: הצדדים ויתרו על שלב הבאת הראיות. לצורך הכרעה במחלוקת, הנני לקבוע את העובדות הבאות: א. התובעת חדלה להעניק שירותי הסעדה לנתבעת ביום 5.6.05. ב. הפסקת השירותים נבעה מכך שהנתבעת לא שילמה לתובעת סכומים ניכרים העולים כדי מליוני ₪, והתובעת לא ראתה לנכון להמשיך ולספק שירותים כאשר תלוי ועומד חוב כזה. ג. במהלך התקין של היחסים בין הצדדים, העסיקה התובעת 40 עובדים, לצורך מתן שירותי ההסעדה לנתבעת. ד. התובעת הפסיקה את העסקתם של אותם עובדים בראשית יוני 2005, כדי להקטין את נזקיה. היא מסרה להם הודעה בראשית יוני אודות הפסקת עבודה בסוף יוני. ה. העובדים קיבלו את שכרם מאת התובעת עד לסוף יוני 2005. השכר מגיע כדי סכום התביעה. השאלות הצריכות להכרעה: קביעות עובדתיות אלה מעוררות את השאלות הבאות: א. האם הנתבעת צפתה או היה עליה לצפות, כי הפרת ההסכם על ידה עשויה לגרום לתובעת נזקים בגין בטלת עובדים? ב. האם הנתבעת חייבת לשלם את נזקיה של התובעת בגין בטלת העובדים, שעה שהנתבעת לא קיבלה שירותים מאת התובעת באותה תקופה? ג. האם הוצאותיה של התובעת, בגין עובדיה שהועסקו בלעדית עבור שירותים לנתבעת, אמורות להתגלגל על שכם הנתבעת? הכרעה: לאחר שאני שוקלת את עמדות הצדדים, אני מגיעה למסקנה, כי יש לאזן בין העמדות. מצד התובעת, אני מקבלת את העמדה כי התובעת שכרה את אותם 40 עובדים לצורך הענקת שירותים לנתבעת. הא ותו לא. על כן, כאשר הנתבעת חדלה לשלם לתובעת עבור השירותים שהוענקו לה בחודשים הקודמים, מובן בהחלט חששה של התובעת כי לא תזכה להמשך התשלום גם עבור חודש יוני 2005. התובעת נהגה כדין, כאשר בעקבות ההפרה היסודית של הנתבעת, הפסיקה באופן חד צדדי את הפסקת השירותים לנתבעת ביום 5.6.05. התנהגות זו מצד התובעת היתה מחויבת מהמציאות נוכח ההפרה הכספית שנהגה כלפי הנתבעת. זאת ועוד, התובעת נהגה כדין כאשר מסרה לעובדיה הודעה על הפסקת עבודה. התובעת, שכרה את אותם עובדים עבור מפעל ההסעדה של הנתבעת. כאשר מפעל זה חדל להתקיים, עקב הפסקת התשלומים מצד הנתבעת, לא היה עוד כל טעם להמשך העסקת העובדים. אינני מקבלת את עמדת הנתבעת, כי התובעת היתה חייבת להמשיך ולספק לה ארוחות כל עוד שילמה שכר לעובדים. הספקת הארוחות כרוכה בעלויות נוספות מעבר לשכר העובדים, כגון תשלום לספקים עבור מצרכי מזון, הובלה וכדומה. אי אפשר לצפות מהתובעת, להמשיך ולשאת על חשבונה בכל ההוצאות הללו. אי אפשר לצפות מהתובעת, כי תמשיךלספק לנתבעת שירותים שעה שחוב כה גדול לא נפרע. מכאן, פעלה התובעת בהוגנות, כאשר הפסיקה את עבודת עובדיה שנשכרו עבור הנתבעת, תוך מתן הודעה מראש ותשלום עבורם לתקופת ההודעה. כל זאת מבלי להמשיך לספק שירותים לנתבעת. סבורני, כי הנתבעת ידעה, או היה עליה לדעת, כי סיטואציה כזו היא תוצאה אפשרית ומסתברת מהפרתה את תנאי החוזה והעדר התשלום. על חובת הצפיות כבר עמד בית המשפט העליון. ראו : עא 2625/02 סילביו נחום נ' רחל דורנבאום פד"י נח (3) 385, מפי כב' השופט ריבלין בעמוד 408: "חובת זהירות תתקיים כאשר אדם היה צריך לצפות את התרחשות הנזק ("צפיות נורמטיבית"), ולא רק היה יכול לצפותו ( "צפיות טכנית"). הפסיקה הציבה מבחנים לעניין הקביעה מתי היה אדם צריך לצפות התרחשות נזק." על כך עמד הנשיא שמגר, כתוארו אז בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי פד"י מח (3) 45, עמוד 47 : "לקיום חובת זהירות נדרשות אפוא שלוש אלה: ראשית צפיות, שנית "שכנות" או "קירבה", ושלישית מסקנה שיפוטית כי הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמאטיבית מכוח הדין ". באופן סביר, הנתבעת כאן היתה צריכה לצפות את הנזק. כלומר, להבין שהתובעת תקלע למצב בו תיאלץ לשאת בהתחייבויות כלפי העובדים, למרות שמעיין ההכנסות מצד הנתבעת - יבש. אך, מצד הדין יש ליתן נפקות לאופן ההתקשרות המקורי בין הצדדים, כלומר היות התובעת קבלן עצמאי. מצד הנתבעת, צודקת הנתבעת באומרה, כי העובדים הם עובדיה של התובעת, ולכן תשלום שכרם באחריות התובעת. התובעת הועסקה כקבלן עצמאי. לכאורה, אין הנתבעת אמורה לשאת בהוצאות הקבלן העצמאי מכל מין וסוג שהוא, ולרבות שכר העובדים. עם זאת, בבסיס מערכת ההתקשרות בין הצדדים, טבועה ההכרה בכך שכדי לעמוד בתנאי החוזה ולספק שירותים כנדרש לנתבעת, התובעת נאלצה להקים מערך עובדים. התובעת נדחקה לפינה, כאשר הנתבעת הפרה את ההסכם וצברה במשך מספר חודשים חוב של 3,318,846 ₪. חוב כזה העמיד בספק את היכולת הכלכלית של התובעת ואת האפשרות להמשיך וליתן שירותים לנתבעת. חרף העובדה שהתובעת היתה קבלן עצמאי, הרי הנתבעת ידעה, או היה עליה לדעת, כי כל מערך העובדים של התובעת הוקם עבור השירותים לנתבעת. אם הנתבעת לא שילמה עבור השירותים, משפיע הדבר במישרין לא רק על התובעת אלא גם על שכרם של העובדים. נכון, התובעת לא סיפקה לנתבעת שירותים עבור חודש יוני 2005. אילו היתה מספקת את השירותים, היתה מקבלת בסופו של דבר, את השכר מאת הנתבעת ואז לא היתה מתעוררת השאלה לגבי שכר העובדים באותו חודש. הנתבעת אכן נהגה בהגינות משפטית, כאשר מייד עם הגשת התובענה אל בית המשפט המחוזי בת.א. 1880/05, שילמה את מלוא סכום החוב ללא טענות ומאנות. אולם, התנהגותה זו של הנתבעת נודעה רק בדיעבד, כאשר נחתם הסכם הפשרה בחודש נובמבר 2005. בנקודת הזמן בראשית חודש יוני 2005, לא היה ידוע לתובעת כי החוב ייפרע, היא היתה בסיטואציה קשה ופעלה נכון כאשר הקטינה את נזקיה על ידי הפסקת העבודה ללא הספקת שירותים לנתבעת. עם זאת, אין להתעלם מכך שהתובעת היתה קבלן עצמאי של הנתבעת, דבר שיש לו משמעות משפטית. התובעת, בהיותה קבלן עצמאי, אינה יכולה לגלגל את מלוא הוצאותיה על שכם הנתבעת. בהסכם ההתקשרות המקורי בין הצדדים, הוסכם כי חובת התובעת לשלם לעובדיה תהא מנותקת מהיחסים שלה עם הנתבעת. אומנם הסכמה זו אינה מתאימה לסיטואציה הנוכחית של הפרה מצד הנתבעת, אולם יש בכך אינדיקציה מסוימת המגדירה ומצמצמת את חבותה של הנתבעת. כמו כן, לזכותה של הנתבעת עומדת התנהגותה הדיונית הראויה בה נקטה, הן בבית המשפט המחוזי הנכבד והן בבית משפט זה. ההסכמה לצמצם את ההליכים, לחסוך שלב ראייתי מכביד ויקר, ראויה לשבח ומן הראוי, כי תמצא ביטוי גם בהגדרת החיוב הסופי. אשר על כן, באיזון היחסים בין הצדדים, אני מעמידה את הסכום שאני פוסקת לזכות התובעת על מחצית סכום התביעה. קרי, 86,043.50 ₪. סיכום: מן המקובץ לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת בגין התביעה הנוכחית סך של 86,043.50 ₪. סכום זה יהא צמוד למדד הידוע ביום הגשת התביעה 17.11.05 וישא הפרשי ריבית כחוק. הנתבעת תשא בהוצאות התובעת בסכום כולל של 8,000 ₪ בצרוף מע"מ, ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. הנתבעת תשא במחצית אגרת המשפט בסך של 1,163 ₪ צמוד ונושא ריבית מיום 17.11.05 ועד לתשלום המלא בפועל. חוזה שירותחוזהחוק הסעד / שירותי הסעד