1. ביום 8.12.08 יצאה התובעת לטורונטו-קנדה לנסיעת עבודה בת ארבעה ימים. מתל-אביב היא טסה בטיסה של הנתבעת 1 סוויסאייר לציריך, ומשם המשיכה לטורונטו בטיסה של הנתבעת 2 אייר-קנדה. מזוודה במשקל 20 ק"ג לא המשיכה עימה בטיסת ההמשך, נותרה לבדה בציריך, והגיעה לטורונטו רק כעבור שלושה ימים מארבעת ימי הנסיעה, ומכאן התביעה. 2. התובעת תובעת סכום גבוה של 23,000 ₪, וזאת למה? לטענתה היה עליה לערוך בטורונטו פגישות עסקיות, וכיוון שהמטען לא הגיע, נאלצה לרכוש פריטי לבוש בסכום של כ- 2,700$. עוד היא טוענת, כי בדרכה חזרה ארצה, נזקקה לטיפול רפואי בציריך, והפסידה את הטיסה חזרה, הכל בגין המטען שלא עלה עימה על הטיסה לטורונטו. 3. אין מחלוקת כי לפי הסכמה בין חברות התעופה, כאשר אובד מטען בחילופי טיסות, יהא המוביל האחרון אחראי לתקלה. אלא שהתובעת פנתה טרם הגשת התביעה רק לנתבעת 1 ודרישתה נדחתה. התובעת לא פנתה לפני התביעה לנתבעת 2. לפי ההסכמה, הנתבעת 2 אחראית איפוא על פיצוי התובעת, אם בכלל. 4. הנתבעת 2 טענה, כי כיוון שידוע שקורה שמטען מגיע ליעד באיחור, קבעה הנתבעת כי בכל מקרה של תקלה מעין זו, רשאי הנוסע להוציא עד 100$ לשם "הוצאות סבירות הנחוצות באופן מיידי". 5. עוד נטען ע"י הנתבעות, כי ישראל חתמה על "אמנת ורשה", שעקרונותיה נתקבלו בדין הישראלי בחוק התובלה האווירית תש"ם 1980. בסעיף 10 לחוק הנ"ל נקבע העקרון של ייחוד העילה, היינו לא ניתן לתבוע לפי דיני הנזיקין הכלליים. לפי האמנה, בגין אובדן של מטען, יש רף עליון לפיצוי של כ- 24.6$ לכל ק"ג, כאשר יש לזכור כי בענייננו, אין המדובר באובדן אלא רק באיחור. 6. לפנים משורת הדין הסכימה הנתבעת 2 לפצות את התובעת ב- 24.6$ לק"ג, כאילו המזוודה אבדה לחלוטין, אולם התובעת דחתה הצעה זו. 7. בדיון טענה התובעת כי נגרם לה נזק גדול מאד, ולכן סרבה להצעה לפיצוי בסכום זה הקבוע באמנה לגבי אבדן מטען. התובעת הבהירה כי הפגישות העסקיות שנקבעו לתובעת היו בימים 12.12 ו- 13.12, כאשר המזוודה הגיעה אליה רק ביום 12.12 בשעה 18:40. התובעת הודתה כי היא התרשלה בכך שלא עשתה ביטוח בריאות וביטוח מטען בנסיעה לחו"ל. 8. נציגת הנתבעת 2 העידה בדיון, כי כבר ביום 9.12 הודע לתובעת כי מזוודתה נמצאה, וכי היא רשאית להוציא עד 100$ להוצאות סבירות עד שיגיע המטען. עוד טענה נציגת הנתבעת 2, כי עיקר ההוצאות של התובעת, בסך של כ- 1,700$ נעשו ביום 12.12 - ממש לפני שמזוודתה הגיעה לידיה, כך שאין קשר בין הקניות הללו לאיחור. 9. באשר למצבה הגופני של התובעת בציריך בדרך חזרה, שהביא לנזקים נוספים לרבות הפסד הטיסה ארצה, טענו הנתבעות שלא הוכח קשר סיבתי בין זה לבין האיחור בהגעת המטען. ואכן, אין כל אישור רפואי על קשר כלשהוא בין מצבה הגופני של התובעת בדרך חזרה, לאיחור בהגעת המזוודה. 10. הנתבעות ביקשו להמציא לבית המשפט פסיקה במקרים דומים. בת"ק (יר') 4588/07 אלמוג שרי נ' אל על, תק-של 2008(2), 5567 (2008), מדובר בתובעת שנסעה לאיטליה לחתונה ומזוודותיה אחרו, בדומה לענייננו. בית המשפט מסתמך על הוראות חוק התובלה האווירית, הקובעות ייחוד עילה, ועל אמנת ורשה שהוראותיה שולבו בחקיקה הישראלית באמצעות חוק התובלה האוירית. נקבע כי האמנה הקובעת סכום אחיד לפיצוי בגין אבדן של מטען, ומורה על פיצוי נמוך בהרבה מזה שנתבע. כמו כן נקבע, כי אין לפסוק על אבדן מטען או על איחור בהגעת מטען, אלא את הסכום שנקבע באמנה ובחוק התובלה האוירית, ואין לפסוק סכומים נוספים בגין עגמת נפש. גם במסגרת תיק ת"ק (רחובות) 1119/06 גלב נ' בריטיש איירווייס, מדובר בתביעה בגין איחור בהגעת מטען ליעדו, ואף כאן קובע בית המשפט כי הפיצוי מוגבל ע"פ אמנת ורשה ל- 25$ לק"ג, וכי לא ניתן לפסוק מעבר לכך לפי דיני הנזיקין הכלליים. 11. סיכומו של דבר, עם כל הצער לנוכח מצוקתה של התובעת, הפיצוי המוגבל בגין אבדן מטען הוא המירב שניתן היה להציע לתובעת, מה גם שבעניינה המטען הגיע לידיה לבסוף. יש לזכור כי מדובר רק באיחור בהגעת המזוודה, כאשר מירב הפריטים נרכשו ביום האחרון, כאשר התובעת כבר ידעה כי בקרוב תקבל את המזוודה. בנוסף, כאמור לעיל, לא הוכח כל קשר בין האיחור בהגעת המטען למצב הגופני והנפשי בציריך בדרך חזרה. אין גם דרך לפצות את התובעת על עגמת נפש והוצאות נלוות, הכל בהתאם לחוק התובלה האווירית ולאמנת ורשה. 12. אני קובע איפוא, כי הנתבעת 2 תשלם לתובעת בתוך 30 יום מהיום סך של 2,076 ₪ (שהם 24.6$ כפול 20 ק"ג כפול השער היציג ביום הגשת התביעה). כיוון שהתובעת לא פנתה כלל לנתבעת 2 לפני הדיון, והנתבעת הסכימה לפיצוי זה מיידית, אינני קובע הפרשי הצמדה וריבית, ובנסיבות העניין, ובעיקרן כי מדובר בפיצוי לפנים משורת הדין לו הסכימה הנתבעת עוד בתחילת הדיון, אינני עושה צו להוצאות. אובדן מזוודה / כבודה