התובע, מתווך במקרקעין, התקשר עם הנתבעים בהסכם למתן שירותי תיווך בבלעדיות למכירת דירתם. במהלך תקופת הבלעדיות, מכרו הנתבעים את הדירה שלא באמצעות התובע. בהתאם להסדר דיוני שאליו הגיעו הצדדים, השאלה היחידה הטעונה הכרעה היא, אם בנסיבות המתוארות, על הנתבעים לשלם לתובע את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם הבלעדיות שנכרת בין הצדדים. עוד הוסכם בהסדר הדיוני, שפסק הדין יינתן על דרך הפשרה, בהתאם לסמכות בית המשפט לפסוק כך לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ותוצאת פסק הדין תנומק. א. העובדות הרלוונטיות 2. ביום 26.11.2009 נחתמו בין התובע לבין הנתבעים שני הסכמים למתן שירותי תיווך במקרקעין. האחד, "הזמנת שירותי תיווך במקרקעין" (להלן - הסכם התיווך), והשני, "הזמנת שירותי תיווך בלעדיים במקרקעין" (להלן - הסכם הבלעדיות) (נספחים א' ו-ב' של כתב התביעה). במסגרת הסכמים אלו נקבע שהתובע יפעל למכירת דירתם של הנתבעים. שני ההסכמים נחתמו על-גבי נוסח סטנדרטי, אך שניהם תוספות ותיקונים שהוסיפו הצדדים בכתב יד, ובשניהם הוכנסו שינויים רבים לנוסח הקבוע המודפס. 3. בהסכם התיווך נקבע בין השאר, שאם הדירה תימכר תמורת סכום העולה על 1,480,000 ₪, כי אז ישלמו הנתבעים לתובע דמי תיווך בסך של 30,000 ₪, ואם יימכר בסכום נמוך מסכום זה, כי אז יהיו דמי התיווך בסכום של 20,000 ₪. בהתאם להוראות הסכם זה, התחייבו התובעים שדמי התיווך ישולמו לתובע "מיד עם חתימת הסכם מחייב ביחס לנכס בינינו לבין כל גורם אשר הנכס הוצג בפניו או שנודע לו על הנכס מהמתווך (בין ישירות ובין על-ידי צד ג'), וזאת גם אם לא אשתף את המתווך במהלי העסקה" (סעיף 5 בהסכם). 4. הסכם הבלעדיות הוגבל לשלושה חודשים, עד יום 26.2.2010. בסעיף 6 בהסכם זה גם נקבעו דמי תיווך באותו סכום שנקבע בהסכם התיווך. כמו כן קבועות בו הוראות שלפיהן התובע יהיה זכאי "למלוא העמלה שהייתה מגיעה לו", אם יופרו תנאי ההסכם. ההוראות הרלוונטיות לעניין זה נקבעו בסעיפים 4, 5 ו-8 וכן בהערות שנוספו בכתב יד. כך נקבע בסעיפים אלו, הכתובים בגוף ראשון, מאחר שזהו כאמור, הסכם שעניינו "הזמנת שירותי תיווך": סעיף 4: "אני מתחייב ליידע ולשתף את המתווך בכל מהלכי העסקה שתיערך ביני לבין כל גורם אשר הנכס הוצג בפניו או שנודע לו עליו מהמתווך (בין ישירות ובין על-ידי צד ג')". סעיף 5: "אני מתחייב לשלם למתווך מיד לאחר חתימת הסכם מחייב למכירת הזכויות בנכס ... וזאת גם אם לא אשתף את המתווך במהלכי העסקה, דמי תיווך בשיעורים כמצוין בסעיף 6 להלן, אם הסכם כזה יושג: א. במהלך תקופת הבלעדיות (גם שלא באמצעות המתווך). ב. לאחר תקופת הבלעדיות עם גורם, אשר נודע לו על הנכס, או הנכס הוצג בפניו, במהלך תקופת הבלעדיות (גם שלא באמצעות המתווך). ג. עם גורם, אשר הנכס הוצג בפניו על-ידי המתווך לאחר תקופת הבלעדיות". סעיף 8: "המתווך ירכז את כל הפעולות הכרוכות בשיווק הנכס בתקופת הבלעדיות. אני מתחייב כי בתקופה זו לא אבקש ולא אקבל שירותי תיווך ממתווכים אחרים לצורך שיווק הנכס, וכי כל קשר ומשא ומתן ביני לבין מתווכים אחרים, או ביני לבין רוכשים או שוכרים מיועדים של הנכס, ייעשה אך ורק דרך המתווך ובאמצעותו. אני מצהיר כי ידוע לי שהפרת סעיף זה עלולה לפגוע ביכולתו של המתווך לשמש כגורם היעיל בעסקה, וכי במקרה של הפרה ו/או חתימה על הסכם מחייב שלא באמצעות המתווך, יהיה המתווך זכאי כפיצוי קבוע, מוסכם ומוערך מראש, למלוא העמלה שהייתה מגיעה לו" [ההדגשה איננה במקור]. סעיף ההערות, נכתב בכתב: "המזמין יפנה למתווך כל אדם שיפנה ישירות למזמין במהלך תקופת הבלעדיות". 5. ביום 4.1.2010 הודיע הנתבע 1 (שיכונה להלן - הנתבע) לתובע שישנו אדם שהתעניין בדירה, והוא שוקל לרכוש אותה. לאחר דין ודברים, מסר הנתבע לתובע את פרטיו של אותו רוכש (ששמו אבירם), והתובע שוחח עימו. בשיחה זו, אף הציע התובע לאבירם שדמי התיווך בגין עסקת הרכישה יעמדו על שיעור של 1% ממחיר הדירה, במקום 2%. באותו יום, עדכן התובע את הנתבע על פרטי השיחה. ביום 6.1.2010 הודיעו הנתבעים לתובע שהם מקפיאים את הליכי שיווק הדירה באמצעותו. בדיעבד, ביום 25.1.2010, לאחר בדיקת נסח של מרשם המקרקעין, התברר לתובע שהתובעים מכרו את הדירה בתמורה לסך של 1,450,000 ₪. 6. בכתב התביעה עתר התובע לקבלת סעד כספי בסך של 56,820 ₪, המורכב משלושה סכומים שלטענתו, הנתבעים חייבים לשלם לו, ואלו הם: האחד, דמי תיווך בהתאם להסכם התיווך בסך של 20,000 ₪. השני, סך של 20,000 ₪ מכוח הסכם הבלעדיות, שקבע בסעיף 8 שבו, כי במקרה של הפרת ההסכם, יהיה התובע זכאי לפיצוי קבוע ומוסכם מראש בגובה מלוא העמלה שהייתה מגיעה לו. השלישי, סך של 16,820 ₪, המהווים 1% מהתמורה שקיבלו התובעים עבור הדירה, בתוספת מע"מ, וזאת בגין דמי התיווך שלטענת התובע, צפוי היה שיקבל מרוכש הדירה. ב. ההסדר הדיוני 7. בדיון שהתקיים ביום 6.1.2011 הגיעו הצדדים להסדר דיוני, שכלל הסכמה של הנתבעים לשלם לתובע את הסכום הראשון שנתבע מהם (20,000 ₪), המהווה את דמי התיווך שעליהם הוסכם בהסכם התיווך וכך גם בהסכם הבלעדיות. ההסדר הדיוני גם כלל ויתור של התובע על הסכום השלישי שתבע (16,820 ₪), שעניינו התמורה שאותה לטענתו, צפוי היה לקבל מרוכש הדירה, וכן הסכמה שהצדדים יסכמו את טענותיהם בשאלה אחת. שאלה זו היא, אם התובע זכאי לסכום השני, המבטא את הפיצוי המוסכם שנקבע למקרה של הפרת הסכם הבלעדיות (20,000 ₪). הסדר זה הוסכם לאחר שהסדר קודם שהוצע, נדחה על-ידי התובעים (ראו בעניין זה בפרוטוקול הדיון ממועד זה, בפרוטוקול מיום 14.12.2010 ובהחלטות שניתנו בין שני מועדים אלו). זהו תוכנו של ההסדר הדיוני שעליו כאמור, הסכימו הצדדים: א. ההסדר הדיוני הוא על יסוד ההנחה שהצדדים אינם מודים איש בטענות רעהו, למעט בעובדות המסוכמות. ב.לצורך ההסדר הדיוני, הנתבעים מאשרים שבין הצדדים נערכו ונחתמו שני הסכמים להזמנת שירותי תיווך במקרקעין, שהם נספחים א' ו-ב' לכתב התביעה (להלן - ההסכמים). בהתאם להסכמים אלו, הנתבעים ישלמו לתובע דמי תיווך בסך 20,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום לבא כוח התובע. ג.השאלה היחידה השנויה במחלוקת בין הצדדים היא אם לאור האמור בהסכמים על הנתבעים לשלם לתובע פיצוי מוסכם וקבוע מראש בשל העובדה שדירתם נמכרה במהלך תקופת תוקף הסכם שירותי התיווך הבלעדיים מבלי ליידע ולשתף את התובע. הצדדים רשאים לטעון גם בעניין עצם החבות של הנתבעים לשלם לתובע את הפיצוי המוסכם וגם ביחס לגובה התשלום. למען הסר ספק ולאור ההסדר הדיוני, התובע מוותר על הנזק הנתבע על ידו בסעיף 21(ה) ו-(ט) בכתב התביעה. ד.ביהמ"ש רשאי יהיה לפסוק בשאלות השנויות במחלוקת בהתאם לסעיף 79א' בחוק בתי המשפט אולם פסק הדין יהיה מנומק. ה.מוסכם שבית המשפט יפסוק בנושא הוצאות המשפט על פי שיקול דעתו ובהתאם לטענות הצדדים. במסגרת פסק הדין גם יתייחס בית המשפט לבקשה לעיון מחדש מיום 2/1/2011 בעניין החיוב בהוצאות בהתאם להחלטה מיום 29/12/2010. ו.הצדדים יגישו את סיכומי טענותיהם בכתב על סמך החומר הקיים היום בתיק בית משפט. 8. בהחלטה מאותו יום נקבעו מועדים להגשת סיכומי טענות הצדדים, ואלו הוגשו במועדים שנקבעו. סיכום טענות התובע הוגש ביום 6.2.2011 וסיכום טענות הנתבעים הוגש ביום 8.3.2011. ג. טענות הצדדים 9. הגם שכאמור, השאלה היחידה השנויה במחלוקת מצומצמת ומוגדרת והגם שהעובדות הרלוונטיות פשוטות, מחזיקים סיכומי התובע תשעה עמודים, ואילו סיכומי הנתבעים מחזיקים לא פחות מתשעה-עשר עמודים. אכן מצאתי לנכון להעיר, כי בהגשת סיכום טענות בהיקף כה נרחב (תשעה-עשר עמודים), כמו זה שהוגש מטעם הנתבעים, במקום שבו הוגדרה שאלה פשוטה ככזו השנויה במחלוקת, ובמקום שבו פסק הדין ניתן לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט, יש משום אובדן חוש מידה. כך בייחוד לנוכח סיכומי הטענות האפולוגטיים, כמו אלו שהוגשו. מכל מקום, נעמוד תחילה על עיקרי - ועיקרי בלבד - טענותיהם של הצדדים. טענות התובע 10. טענת התובע היא כי משנחתם בין הצדדים הסכם הבלעדיות, מצביע הדבר על נכונותם של הנתבעים לתוכנו ולהשלכות הנובעות מעצם ההסכמה להזמין מהתובע שירותי תיווך בבלעדיות. בכלל זה, הסכמה לכך שהנתבעים יפנו אל התובע כל רוכש פוטנציאלי של הדירה. לטענת התובע, התכלית של הוראה זו, שלפיה על הנתבע, מזמין שירותי התיווך, להפנות כל רוכש אל התובע, המתווך, היא לאפשר למתווך לנסות ולהתקשר בהסכם תיווך עם אותו רוכש פוטנציאלי, ובכך לקבל גם ממנו דמי תיווך בגין הרכישה. מסיבה זו, כך לטענת התובע, נאות להפחית את עמלת התיווך ולהעמידה על שיעור פחוּת מדמי התיווך המקובלים, שהם בדרך כלל בגובה של 2% מהתמורה המתקבלת בעד הנכס. התובע טען עוד, שבמקרה הנדון, לא רק שנחתם בין הצדדים הסכם בלעדיות, אלא שהתובע אף פעל וביצע פעולות שיווק, ובכלל זה תליית שלט, פרסום דבר העמדת הדירה למכירה ועוד כיוצא באלו פעולות, כנדרש בהתאם להוראות סעיף 9(ב) בחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996, ולהוראות תקנות המתווכים במקרקעין (פעולות שיווק), התשס"ה-2004, שהותקנו מכוחו של סעיף 9(ד) בחוק. 11. משנמכרה הדירה על-ידי הנתבעים מבלי ליידע את התובע, טוען הוא, שהנתבעים הפרו את הוראות סעיפים 4 ו-8 בהסכם הבלעדיות (שתוכנם הובא בפתח הדברים), ובכך הפרו את הוראות ההסכם הפרה יסודית. עוד טוען התובע, כי אילו אמנם היו לנתבעים טענות כאלו ואחרות כלפי התובע בעניין אופן התנהלותו, כי אז היה עליהם להודיע על ביטול ההסכם, ולעשות כן בהתאם להוראת סעיף 7 בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. 12. לבסוף טוען התובע, כי אין בתביעה לקבלת הפיצוי המוסכם מכוח סעיף 8 בהסכם הבלעדיות, משום תביעה של כפל תשלום. את דמי התיווך, שכבר נפסקו לטובתו במסגרת ההסדר הדיוני, הוא זכאי לקבל מכוח סעיף 5 בהסכם הבלעדיות, ואילו את הפיצוי המוסכם הוא זכאי לקבל מכוח סעיף 8, בשל הפרת ההסכם על-ידי הנתבעים. טענות הנתבעים 13. תחילה טענו הנתבעים שהתובע לא עמד בנטל הראיה להראות שהנתבעים הם אלו שהפרו את ההסכם. בעניין זה טענו, כי מטענותיו של התובע עצמו עולה, שהנתבעים הודיעו לתובע על כך שישנו רוכש פוטנציאלי שפנה אליהם שלא באמצעות התובע, והתובע אכן שוחח עימו. לטענתם, הם ניתקו את הקשר עם התובע, לאחר שהקונה עמד לבטל את ההתקשרות עימם, רק בשל כך שהתובע, כך לטענתם, ניסה לאלץ אותו לשלם לו דמי תיווך, והם חששו שהעסקה הנרקמת תבוטל. בעניין זה יובהר כבר עתה, כי אין בטענה זו של התובעים, אפילו הייתה מוכחת, כדי להועיל. כך מהטעם הפשוט, שהדרך הנכונה שבה היה על הנתבעים לפעול היא, להבהיר לתובע שהרוכש אינו מעוניין לשלם לו דמי תיווך, שהרי הנתבעים לא התחייבו כלפי התובע שגם מי שירכוש את הדירה ישלם לו דמי תיווך. בדיוק מטעם זה, הובהר לצדדים, בטרם הוסכם על ההסדר הדיוני, שתביעתו של התובע לקבלת דמי התיווך שלטענתו יכול היה לקבל מהרוכש, היא תביעה תיאורטית, מכיוון שלא מן הנמנע שהרוכש לא היה מתקשר בהסכם תיווך עם התובע. 14. טענה נוספת של הנתבעים נסמכת על כך שלכאורה, נחתם בין הצדדים הסכם תיווך אחד, ורק באופן מלאכותי הוא פוצל לשני הסכמים, הסכם התיווך והסכם הבלעדיות. לפיכך לטענתם, אין לקבל תביעה לדמי תיווך מכוחם של שני ההסכמים, המהווה תביעה לתשלום כפול. גם טענה זו אינה יכולה להתקבל, מכיוון שאין מדובר בתביעה לדמי תיווך מכוחם של שני ההסכמים. דמי התיווך שעליהם הוסכם במקרה של מכירת הדירה, נקבע אמנם בשני ההסכמים, אך התובע אינו תובע לקבל את דמי התיווך המוסכמים (בסך של 20,000 ₪) פעמיים, אלא פעם אחת. מאחר שהעסקה למכירת הדירה נקשרה בתקופת הבלעדיות, אזי התביעה היא לדמי התיווך מכוח הסכם הבלעדיות. אילו העסקה הייתה נקשרת שלא בתקופת הבלעדיות, כי אז בהתקיים תנאיי הסכם התיווך, היה התובע זכאי לדמי התיווך מכוחו של הסכם זה. 15. הנתבעים טוענים עוד, כי משבוטלה התביעה המתייחסת לדמי התיווך שאותם לכאורה יכול היה התובע לקבל מהקונה, הרי שיש לדחות גם את תביעתו לפיצוי בגין הפרת ההסכם. בעניין זה נבהיר כבר עתה, כי אין מדובר באותו סכום שנתבע, ולכך נשוב ונתייחס בהמשך הדברים. 16. הנתבעים טוענים שבכל מקרה, יש לפרש את הוראת סעיף 8 בהסכם הבלעדיות לרעת המנסח. לאור הפרשנות המוצעת על-ידיהם, המשמעות שיש לתת להוראה זו בהסכם הבלעדיות היא, שכוונת האמור בו היא, שגם במקרה של הפרת ההסכם, ישולם לתובע רק "מלוא העמלה המגיעה לו", ולא מעבר לכך. מכיוון שלתובע כבר שולמו דמי התיווך, בהתאם למוסכם בהסדר הדיוני, הרי שאינו זכאי לתוספת נוספת. אולם פרשנות זו חוטאת למלוא הוראותיו של ההסכם. סעיף 8 מסדיר רק את הפיצוי המוסכם במקרה של הפרת ההסכם, והוראותיו הן בנוסף להוראות סעיף 5 הקובעות אימתי ישולמו דמי התיווך שעליהם הוסכם. 17. טענה נוספת של הנתבעים מתייחסת לכך שלטענתם, התובע לא מילא אחר הוראות תקנות המתווכים בעניין פעולות שיווק. כך לטענתם, מהטעם שהתובע לא מילא אחר הוראת תקנה 1(ב) בתקנות אלו, הקובעת שעל המתווך לפרט בטופס נפרד מההזמנה, את כל פעולות השיווק שביצע, בהתאם להסכמת הלקוח. גם בעניין טענה זו, ראיתי לנכון להעיר כבר עתה, כי איני סבורה שיש בה כדי לסייע לנתבעים. הנתבעים לא חלקו על כך שהתובע ביצע פעולות שיווק כנטען על-ידו, ולפיכך קיומו של טופס מעין זה או היעדרו של טופס זה, אינו מעלה או מוריד. 18. טענות נוספות, ולא מעטות, שטענו הנתבעים עניינן בכך שלטענתם הוראת סעיף 8 בהסכם היא תנאי מקפח בחוזה אחיד. כך גם טענו טענות למכביר בעניין גודלן של האותיות בהסכם, אופן הדפסתן ועוד כיוצא באלו טענות מטענות שונות. טענות אלו, כמקצת מקודמותיה, ראיתי לדחות כבר עתה וזאת ממספר טעמים. ראשית לכל, עיון קל בשני ההסכמים, ולענייננו בהסכם הבלעדיות, מלמד שגם אם ההסכמים מתבססים על "חוזה אחיד" בנוסח סטנדרטי, הרי שלא כך הוא ההסכם שנחתם על-ידיהם. ההסכם כולל שורה ארוכה של תוספות בכתב-יד וכך גם הוא כולל מחיקות של הוראות מתוך ההסכם המקורי. מכאן, שאפילו היה ההסכם במקורו "חוזה אחיד", אין מחלוקת שהנוסח הסופי עוצב לפי רצון הצדדים, ומשקף את מפגש רצונותיהם. שנית, ההסכם כולל חתימות של הצדדים על סעיפיו השונים, כך שבחתימתם הסכימו לתוכנו של ההסכם, וממילא גם לכל סעיפיו ולכל הוראותיו. שלישית, משני הטעמים הקודמים עולה באופן חד משמעי, שלמרות הגודל המזערי של האותיות שבהסכם, הנתבעים קראו גם קראו את כל הוראותיו של ההסכם, שינו ותיקנו, הוסיפו ומחקו, וחתמו כאות להסכמתם על הוראותיו השונות. אפילו נזקקו לזכוכית מגדלת לצורך קריאת ההסכם, הרי שקראו היטב את אשר נכתב בו, ולכן אין לקבל עתה טענה מפיהם בדבר גודל האותיות. 19. טענותיהם האחרונות של הנתבעים מתייחסות לכך שאפילו ייקבע שעל הנתבעים לשלם את הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 8, הרי שיש להפחית את הסכום שנקבע בהתאם להוראת סעיף 15 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971. 20. לסוף העלו הנתבעים טענות שונות בעניין שאלת החיוב בהוצאות. אלו שכבר נפסקו לחובתם, ואלו שעתידים להיפסק במסגרת פסק-דין זה. לכך נשוב בעת שנדון בכך. ד. דיון 21. לאור הסכמת הצדדים שפסק הדין יינתן על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט, ומאחר שהסכמה זו גם כללה תנאי שפסק הדין יהיה מנומק, נביא תחילה את עיקרי השיקולים המובילים אל תוצאת פסק הדין, אך נעשה זאת בקצרה, ככל שיעלה בידינו. 22. אין מחלוקת שבין הצדדים נחתם הסכם תיווך בבלעדיות, ואין מחלוקת שהדירה נמכרה במהלך תקופת הבלעדיות, שלא באמצעות התובע, שהוא המתווך שעימו נחתם ההסכם. לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 5 בהסכם, הנתבעים נדרשו לשלם לתובע את דמי התיווך, "כמצוין בסעיף 6" בהסכם. סעיף 6 קובע כאמור, שאם תימכר הדירה במחיר הנמוך מ-1,480,000 ₪, כי אז יהיה על הנתבעים לשלם לתובע דמי תיווך בסך של 20,000 ₪. מאחר שכאמור, הדירה נמכרה תמורת 1,450,000 ₪, הרי שדמי התיווך שהתובע זכאי להם הם בסכום האמור. עובדה זו אינה שנויה עוד במחלוקת, ובהתאם לסעיף ב' בהסדר הדיוני, הנתבעים אמנם התחייבו לשלם לתובע את דמי התיווך בהתאם להסכם. 23. השאלה השנויה במחלוקת היא כאמור, אם על הנתבעים לשלם גם את הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 8 בהסכם הבלעדיות, שאת תוכנו הבאנו בפתח הדברים. כפי שהבהיר התובע, בהסכם בלעדיות ישנו פוטנציאל לכך שהמתווך יוכל לזכות בדמי תיווך משני הצדדים להתקשרות בעסקה למכירת הנכס. גם מהלקוח שעימו התקשר המתווך - בין אם הוא המוכר ובין אם הוא הקונה - וגם מהצד אשר מתקשר עם הלקוח של המתווך. במקום שבו נקשרת עסקה בתקופת הבלעדיות מבלי לשתף את המתווך, לכאורה נמנעת מהמתווך האפשרות להתקשר גם עם הצד השני לעסקה, זה שמתקשר עם לקוחו. מסיבה זו, נקבעה בהסכם הבלעדיות הנדון הוראה של פיצוי מוסכם, אשר תהווה מעין "פיצוי" למתווך על כך שנמנעה ממנו האפשרות לנסות ולהתקשר בעסקת תיווך נוספת, עם מי שהתקשר עם לקוחו. זהו ההיגיון הטמון בהוראה זו, ואין בכך משום דרישה לקבלת תשלום תיאורטי, שאותו אולי יכול היה המתווך לקבל מהצד השני. לתשלום של דמי התיווך התיאורטיים שאולי יכול היה המתווך לקבל מהצד השני לעסקה, אכן, כפי שכבר נאמר, המתווך אינו זכאי, מאחר שלא מן הנמנע, שאפילו לקוחו של המתווך לא היה מפר את הסכם הבלעדיות, לא הייתה נקשרת עסקת תיווך נוספת גם בין הצד השני לעסקה לבין המתווך. 24. מכל מקום, במקום שבו צדדים להסכם מסכימים על הוראה של פיצוי מוסכם, אשר ישולם במקרה של הפרת הסכם, אין חשיבות רבה לשאלה מה היה ההיגיון שעמד בבסיסה של אותה הוראה. די בכך שהצדדים הסכימו לכך שבמקרה של הפרה יהיה על המפר לשלם את הפיצוי המוסכם, כדי שתקום זכותו של מי שההסכם הופר כלפיו, לקבל את הסכום שנקבע כפיצוי מוסכם. המגבלה היחידה ביחס לגובה הפיצוי המוסכם, היא זו שנקבעה בסעיף 15 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971 (להלן - חוק החוזים (תרופות)), שאליו עוד נידרש בהמשך הדברים. במקרה הנדון, לא יכולה להיות מחלוקת שהנתבעים הפרו את ההסכם, ומכיוון שכך, הרי שעליהם לשאת בפיצוי המוסכם. לשונו של סעיף 8 הקובע את סכום הפיצוי המוסכם היא פשוטה ובהירה, ונאמר בה באופן מפורש כי "במקרה של הפרה ו/או חתימה על הסכם מחייב שלא באמצעות המתווך, יהיה המתווך זכאי כפיצוי קבוע, מוסכם ומוערך מראש למלוא העמלה שהייתה מגיעה לו". מאחר שאין חולק שהסכם הבלעדיות הופר, בכך שאמנם נקשרה עסקה למכירת דירתם של הנתבעים, שלא באמצעות המתווך, אזי התובע זכאי "למלוא העמלה שהייתה מגיעה לו". מכאן שהוא זכאי לסכום בגובה דמי התיווך שנקבעו בהסכם, בסך של 20,000 ₪. 25. כפי שכבר נאמר, איני מקבלת את הטענה שיש בכך כפל תשלום של דמי התיווך. דמי התיווך שאותם כבר שילמו הנתבעים, בהתאם להסדר הדיוני, שולם לתובע מכוח סעיף 5 בהסכם, שקבע כאמור, שהתובע זכאי לקבל את דמי התיווך בשל עצם העובדה שנקשרה עסקה למכירת הדירה בתקופת הבלעדיות. לכך הוא זכאי כאמור, בשל כך שהעסקה נקשרה בתקופת הבלעדיות, וזאת בין אם העסקה נקשרה באמצעותו ובין אם לאו. לפיצוי המוסכם מכוחו של סעיף 8 זכאי התובע בשל הפרת הסכם התיווך על-ידי הנתבעים, וזאת מהטעמים שעליהם עמדנו. 26. משהגענו לכלל מסקנה שהתובע זכאי לפיצוי המוסכם, נותרת השאלה אם יש התקיימו הנסיבות הקבועות בסעיף 15 בחוק החוזים (תרופות), המצדיקות את הפחתת סכום הפיצוי שהוסכם שישולם אם יופר ההסכם. סעיף 15 קובע כך: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". לאחר ששקלתי את כל טענות הצדדים, ולאור העובדה שפסק הדין ניתן כאמור, על דרך הפשרה, איני רואה צורך להיכנס למכלול השיקולים שנקבעו בפסיקה, ככאלו שיצדיקו הפחתה של הפיצויים המוסכמים. אני סבורה כי על דרך האומדנא, ובשים לב לכל נסיבות המקרה, יהיה זה נכון להעמיד את הפיצויים המוסכמים על שיעור של מחצית הסכום שעליו הוסכם. לפיכך הסכום שעל הנתבעים לשלם לתובע יהיה בסך של 10,000 ₪. ה. סיכום 27. לאור האמור ומכל הטעמים שעליהם עמדנו, ישלמו הנתבעים לתובע סך של 10,000 ₪. בעניין שאלת ההוצאות, לא ראיתי לנכון לבטל את ההוצאות שכבר נפסקו בהחלטה מיום 29.12.2010, אך ראיתי לנכון להביא את סכום ההוצאות בחשבון, בעת קביעת סכום ההוצאות שיהיה על הנתבעים לשלם עתה, משהתקבלה התביעה נגדם, גם אם לא במלואה. לפיכך, ומאחר שהנתבעים כבר חויבו בהוצאות בסך של 3,000 ₪ (מחציתם לתובע ומחציתם לאוצר המדינה), ישלמו הנתבעים לתובע עבור שכר טרחת עורך דינו ועבור הוצאות המשפט שהוציא, סך של 4,000 ₪ נוספים בלבד. התשלום ייעשה תוך שלושים יום מהיום שפסק הדין יומצא אל הנתבעים או אל בא-כוחם. חוזה שירותחוזהתיווך