השופטת מיכל רובינשטיין: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופט הרווי-גרובס) בת.א. 2564/98 מיום 5.2.01 לפיו נדחתה תביעת המערערים לצו מניעה, צו עשה ופיצויים כספיים. 2. העובדות: בעלי הדין הינם בעלים משותפים בחלקה הידועה כגוש 7933 חלקה 277 ברח' מסילות 10, נתניה (להלן: "החלקה"). שטח החלקה 919 מ"ר. המשיבים מתגוררים בחלקה משנת 1981 והמערערים משנת 1986. דירת המערערים הינה דירה חזיתית ואילו דירת המשיבים פונה לחלקה האחורי של החלקה. בעקבות פרצלציה חדשה נחתם הסכם חכירה בתאריך 9.2.94 בין מינהל מקרקעי ישראל לבין המערערים וכן בין המינהל לבין המשיבים, כל אחד לגבי שטח של 459.5 מ"ר בחלקה. הסכם חכירה זה נרשם בלשכת רישום המקרקעין נתניה ללא חלוקה פנימית (היינו לכל אחד חכירה על מחצית החלקה במושעא). לטענת המערערים, על אף רישום זכויותיהם כחוכרים כל אחד של מחצית החלקה במושעא כאמור, מחזיקים המשיבים בפועל בשטח של 707 מ"ר מתוך 919 מ"ר שבחלקה ומסרבים לפנותה. לפיכך עתרו המערערים לבית המשפט השלום בתביעה למתן צו המחייב את המשיבים להסיר את הגדר שהוקמה על ידם ולסלק את חפציהם מהשטח עד 30 מ"ר מקיר ביתם של המערערים, וכן למתן צו מניעה אשר ימנע כל שימוש של המשיבים בשטחם של המערערים. כן תבעו המערערים פיצוי כספי בסך 30,000 ש"ח בגין השימוש שברכושם. לאמור לעיל קדמו העובדות הבאות: בשנת 1986 עת רכשו המערערים את דירתם, פנו למשיבים לקבלת הסכמתם לבניית קומה שניה בדירתם ולהרחבתה. הם קיבלו את הסכמת המשיבים וחתמו על תוכניות הבניה. המשיבים טוענים כי בעת חתימת התוכניות הגיעו להסכמה הדדית לפיה המערערים ישארו לאחר הבניה בחזית הבית ובחלק הצדדי מזרחי כאשר בחלק המערבי של החלקה ישאירו שביל גישה למערערים לדירתם, ולכל אחד מן הצדדים תהיה זכות ניהול והחזקה בחלק הנמצא בתחום דירתו. על בסיס הסכמה זו בנו המערערים את ביתם והתקינו גדר לאורך כל החלקה שבחזית הבית, דרך גישה ומעבר למשיבים והקימו מקום חניה לרכבם בצד המזרחי. כך נוצר לטענתם הסכם שיתוף בין הצדדים על פיו פעלו במשך 10 שנים עד להגשת התביעה. מנגד טענו המערערים כי מעולם לא נכרת בינם לבין המשיבים בעל פה או בכתב הסכם לגבי חלוקת השימוש וההחזקה בחלקה. הם טוענים כי בהתאם לסעיף 8 לחוק המקרקעין, משלא ערכו הצדדים הסכם שיתוף בכתב, גובר הרישום בלשכת רישום המקרקעין על כל הסכם בעל פה, גם אם נכרת כזה בין הצדדים, ולפיכך לכל אחד מן הצדדים זכות קניינית במחצית החלקה ללא כל חלוקה פנימית בה. 3. השופט המלומד דחה את תביעת המערערים. הוא שוכנע על סמך הראיות שהובאו בפניו כי בין הצדדים היה קיים הסכם בעל פה שנכרת בעת שהמשיבים חתמו על תוכניות הבניה של המערערים, על-פי בקשתם. כל צד השתמש בחלק מהחלקה שנפלה לידיו באופן בלעדי והתנהגות זו מעידה על קיומו של הסכם שיתוף. מכאן הסיק השופט המלומד כי מאז שרכשו המערערים את חלקם במקרקעין, השתמשו המשיבים באופן בלעדי בשטח הנדון של 707 מ"ר. הם ריצפו את אותו חלק ובנו עליו דירה לבנם בעוד שבמקביל השתמשו המערערים באופן בלעדי בחזית החלקה, קבעו בה גדר מבלוקים, מחסן, שטח להחניית הרכב, גינה, שטח מרוצף וכיוצא בזה. בית משפט השלום קבע שאף אם קיים הסכם שיתוף בעל פה אין ההסכם גובר על הרישום בלשכת רישום המקרקעין. אין בהסכם כדי לקבוע זכויות קניין אלא אך ורק את דרכי השימוש במקרקעין. משנכרת בין בעלי הדין הסכם, התחייבו הם זה כלפי זה כי חרף זכויותיהם הקנייניות הרשומות בחלקה ינהגו בחלקה בדרך המוסכמת ביניהם. מכאן הגיע בית המשפט למסקנה כי לא ניתן "להשתחרר" ללא סיבה מוצדקת מהסכם השיתוף הנ"ל על פיו פעלו הצדדים במשך שנים רבות. עוד קבע בית המשפט כי גם אם לא היה ברור למערערים אופיו או מהותו של ההסכם שנבע מהתנהגותם, הם מחוייבים על פי התנהגות זו. אשר לעתירה הכספית קבע בית משפט כי מדובר בשימוש בחלקה על פי הסכם שאינו יכול לספק עילה לפיצוי כספי. 4. מה דינו ומה נפקותו של הסכם שיתוף במקרקעין שנכרת בעל פה ו/או בדרך התנהגות שנוצר בין הצדדים ולא נרשם. זוהי השאלה העומדת בפנינו להכרעה. אין מחלוקת כי לכל אחד מבעלי הדין רשומה חכירה על מחצית מן החלקה (בשטח של 459.5 מ"ר). אין מחלוקת גם כי על-פי ההסכם, כפי שקבע בית משפט קמא, המערערים מחזיקים בבית הממוקם בחזית המגרש והמשיבים מחזיקים בבית הממוקם בחלק האחורי של המגרש. נצא מתוך הנחה שאכן כקביעת בית משפט קמא הוסכם בין הצדדים בשנת 1986 בעל פה על אופן השימוש וההחזקה בחלקה, וכטענת המערערים, המשיבים מחזיקים בפועל בשטח של 707 מ"ר. הם הקימו גדר כאמור, והניחו חפצים בשטחם של המערערים. מה מעמדו של הסכם כגון דא? בית משפט קמא הגיע למסקנה כי בנסיבות הענין, על אף שלא נרשם, מחייב הסכם השיתוף הנ"ל והצדדים אינם יכולים להתנער ממנו. יוער כי המערערים טענו בתביעתם כי מעולם לא נכרת הסכם שכזה, וכי על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין גובר הרישום בלשכת הרישום על פני הסכם בעל פה, אף אם נכרת כזה בין הצדדים. 5. איננו רואים עין בעין עם פסק דינו של בית משפט קמא ודינו של הערעור להתקבל. פרק ה' לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") דן בשיתוף במקרקעין. סעיף 29 לחוק הנ"ל קובע את נפקותו של הסכם שיתוף. הסעיף קובע כי אין חובה לרשום הסכם שיתוף, אולם משנרשם, כוחו יפה גם כלפי אדם שנעשה שותף לאחר מכן, וכל אדם אחר. אשר למהותו של הסכם השיתוף, הסכם שיתוף קובע את אופי ודרך ניהול המקרקעין המשותפים, השימוש בהם והזכויות והחובות הנובעים ממנו בכל הנוגע למקרקעין. היינו, כאמור בסעיף הנ"ל אין הסכם שיתוף טעון רישום, שכן אין הוא מהווה "עיסקה במקרקעין" המחייבת מסמך בכתב כאמור בסעיף 8 לחוק המקרקעין. לכן בהנחה כי קיים הסכם שיתוף בעל-פה או בדרך התנהגות, במקרה דנן, דבר שהינו אפשרי על פי הוראות החוק כאמור, נמצא כי הצדדים לא התחייבו להקנות זכות קניינית אחד למשנהו, אלא לקבוע את דרכי הניהול והשימוש בחלקה. אשר לעניין התקופה; כאשר נערך הסכם שיתוף, בדרך כלל נקבעת בו תקופת תחולת ההסכם, ואם קיימת שתיקה לגבי התקופה, ההנחה היא שההסכם חל כל עוד מתקיימים יחסי השיתוף. ומה באשר להסכם בדרך התנהגות; כפי שנקבע בענייננו קיים הסכם בעל-פה אשר לא נקצבה לו תקופה מוגדרת של זמן ולכן חל הכלל על פי דיני החוזים הכללים, שחוזה לתקופה בלתי מסוימת ניתן לסיום בכל עת. (ראה לענין זה ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרוונול (ישראל) בע"מ פ"ד מד(3) 661). במילים אחרות; המדובר בהסכמה שהיא הסכמה "אד-הוק", הניתנת לביטול בכל עת ובהודעה מספקת מראש (ראה לענין זה "קנין" מיגל דויטש, כרך א' מעמ' 549 ואילך). חוג העניינים המצויים בגדר כוחו של הסכם שיתוף ואשר עם רישומו זוכה למעמד קנייני הוא רחב ביותר. ההסכם יכול שיעסוק בכל הנוגע ליחסי השותפות: הסדר השימוש והחזקה, חלוקת הוצאות כספיות, קביעת הגבלות על זכויות ביצוע עיסקאות משפטיות, פירוק שיתוף ועוד. עם זאת, הסכם שיתוף אינו יכול לחלק את הבעלות בין השותפים, ככל שהדבר נוגד את רישום זכויותיהם בלשכת רישום המקרקעין והדרך היחידה לחלוקה כאמור, היא באמצעות הליכים תכנוניים שיובילו ליצירת חלקות חדשות ולא בדרך של הסכם שיתוף (ראה לענין זה ע"א 269/74 בוקובזה נ' הממונה על המרשם פ"ד כט(1) 243). כל עוד לא נרשם הסכם השיתוף, מחייב הוא את הצדדים לו, כפי שהדבר מחייב צדדים להסכם על פי חוק החוזים. כאשר נרשם הסכם השיתוף, הרי על פי סע' 29א' לחוק כוחו יפה גם כלפי אדם שנעשה שותף לאחר מכן, וכל אדם אחר, ועל כן כפיפותו של רוכש בעלות להסכם שיתוף רשום, היא ברורה, לאור הוראה מפורשת זו. רישומו של ההסכם מקנה לו את מימד הפומביות. עם זאת, זכותו של כל שותף במקרקעין לפירוק השיתוף היא זכות יסודית כקבוע בסע' 37 לחוק המקרקעין. וגם אם היתה בהסכם שיתוף (והכוונה להסכם שיתוף רשום) תנייה השוללת או מגבילה את זכות פירוק השיתוף לתקופה העולה על שלוש שנים, רשאי בית המשפט כעבור שלוש שנים לצוות על פירוק השיתוף על אף התנייה, אם נראה לו הדבר צודק בנסיבות הענין. בודאי אמורים הדברים בהסכם שלא נרשם והוא בעל-פה וא/או על דרך הכוונה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהסכם בעל פה ו/או בדרך התנהגות. ובענייננו; אין עסקינן בהסכם שיתוף רשום. עסקינן, כקביעת בית משפט קמא בהסכם שיתוף בעל פה ועל דרך התנהגות שנכרת בין הצדדים. הסכם שיתוף זה לא קבע פרק זמן ומשך זמן. הסכם שיתוף זה לא קבע את זכויות הקנין ואינו יכול לקבוע אותן. מהסכם שיתוף זה יכול כל שותף לחזור בכל עת, שכן אין מדובר בזכות בלתי הדירה אלא בזכות שניתן להתנער ממנה בכל שלב ושלב. כל עוד שררה הסכמה בין המערערים לבין המשיבים לאופן השימוש וההחזקה במקרקעין, ניתן היה להמשיך בדרך עליה הוסכם. משהגיעו הצדדים לחילוקי דעות, שהביאו אותם לשערי בית המשפט, הרי בכך הודיעו על הפסקת ההסכמה, וטעה בית המשפט בכך שקבע כי לא ניתן על סמך הסכם זה לאפשר למערערים להשתחרר הימנו. התנהגות הצדדים לאורך שנים יכולה ללמד על מתן רשות לשימוש, אולם המערערים רשאים לבטל רשות זו בכל עת. המערערים רכשו על פי חוזה החכירה מאת המינהל מחצית מהחלקה. דמי חכירה שנתיים משתלמים במינהל מקרקעי ישראל עבור שטח זה. המערערים שלחו מכתבים למשיבים וביקשו לסלק את הגדר שנבנתה, לטענתם בשטחם. כן נעשתה חלוקה מחדש בחלקה, דבר שהווה שינוי נסיבות שיכול שהצדיקו את החלטת המערערים להודיע למשיבים על הפסקת ההסכמה בשימוש. התנהגות הצדדים לאורך השנים, כקביעת בית משפט קמא, בה כל צד השתלט בלעדית על חלק מסוים במקרקעין אינה מהווה חלוקה בעין של המקרקעין ובוודאי שאינה קובעת את חלוקת הזכויות הקנייניות, שכן זכות קנינית טעונה רישום ויש לכבדה כפי רישומה. 6. לאור האמור לעיל אנו סבורים כי דין הערעור להתקבל ככל שהוא נוגע לצו המניעה ולצו העשה שהתבקשו. אשר לעניין הפיצוי הכספי, בנקודה זו אנו מקבלים את פסיקתו של בית משפט השלום וקובעים כי לעתירה הכספית אין בסיס שכן מדובר בשימוש על פי הסכם אשר אינו יכול להוות עילה לפיצוי כספי בגין אותו שימוש. המשיבים ישלמו למערערים הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך של 15,000 ש"ח + מע"מ צמוד מהיום. הערבון הכספי יוחזר למערערים. השופט יהושע גרוס - אב"ד, סגן נשיא: אני מסכים. השופטת אסתר קובו: אני מסכימה. לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת רובינשטיין. חוזההסכם שיתוףבעל פה