פסק דין זה הינו תולדה של סכסוך שקם בין הצדדים ומהותו מחלוקת באשר לקשר מסחרי אשר היה אמור להיות בין הצדדים בהעברת קורסים שונים. אלא שבין הצדדים נפלה מחלוקת ומשעה שלא הגיעו להסכמה, הן לפני הדיון המשפטי והן במהלכו, שעה שבית המשפט הציע הצעתו, לא נותר אלא להכריע במחלוקת שבין הצדדים. מדובר בתביעה ובתביעה שכנגד תביעה ראשונה בסך 132,527 ₪ ואילו התביעה שכנגד על סך 108,685 ₪. במסגרת כתב ההגנה גם נטענה טענת קיזוז הדומה במהותה לתביעה שכנגד. מחלוקת ראשונה היא באשר למעמד של הזכויות אשר להן טוענת קדם הדרכות. הרקע העובדתי לפרק זה: נראה לי כי בנושא זה אין מחלוקת באשר לעובדות אשר קדמו לפרוץ הסכסוך ואביא את הדברים כלשונם. "התובעת נרכשה על ידי גב' עדי (אודי) קדם בשנת 2002 מידי חב' מוקד הדרכה בהסכמים מיום 30.10.2002 ו- 03.11.2002, בסך העולה על 450,000 ₪. בנוסף, נובמבר 2005 רכשה התובעת את המרכז הישראלי להשתלמויות בנתניה בסך של 700,000 ₪. המוצרים והכנסים שהתובעת רכשה פיתחה, שיווקה וביצעה, הינם קורסים, ימי עיון וסמינריונים מקצועיים לתעשייה (להלן: "קורסים"). הקורסים של התובעת באים לביטוי מוחשי בשני אופנים עיקריים: החומר הלימודי, וצוות המרצים. ערכם הכספי של קורסים אלו לתובעת ובכלל, הוא רב. עלות הפיתוח של קורסים אלו היא רבה, ובשיווקם מושקעים משאבים רבים, ועל כך גם שולמו ע"י התובעת כספים רבים כאמור. בין הקורסים של התובעת ניתן למנות: ניהול צוותי עבודה. אספקה, רכש, לוגיסטיקה ומלאי. קורס תכנון, פיקוח וייצור (תפ"י). קורס ממכילי מכולות למטען כללי (להלן: "קורס ממכילים"). לקורס זה ניתן אישור של רשות הספקנות לתובעת, להסמיך את בוגרי הקורס, כרשאים להמכיל בחצר מפעל או מרכזים לוגיסטיים או מקומות אחרים שאינם הנמל, מכולות להטענה על אוניות. קורסי אריזה. קורס יבוא-יצוא. קורס דפוק פלקסוגראפי (דפוס על ידיעות גמישות כגון יריעות פלסטיק). " (המשגת גופים לפעלים היא חיזיון הפוץ בקורסים אלה - ש.ש) עובדות אלה נלקחו מסיכומי התובעת סעיפים 7-11, וכן מעדויות אלה אשר נראו לי אמינים ויש בדעתי לקבלם, מה עוד שבסוגיה זו כאמור לא הייתה מחלוקת אמיתית. הקשר בין הצדדים: הקשר בין הצדדים לתביעה החל בסביבות אפריל 2006, כאשר מר חיים וינר ממחלקת ההדרכה של הנתבעת, פנה אל התובעת, בבקשה לקבל את רשות התובעת שמר דוד ג'נח ירצה בקורס מטעם הנתבעת, הואיל ודוד ג'נח חתום על הסכם בלעדיות עם התובעת במסגרת רכש המרכז הישראלי להשתלמויות לעיל. לאחר מספר פניות של הנתבעת לתובעת, וכשגם הוצע לה לבסוף שיתוף פעולה עסקי לגבי קורסים של התובעת, נפגשה עדי קדם מטעם התובעת עם מר וינר ועם מר מרום, מנכ"ל הנתבעת, באותה פגישה שכנע מר מרום את התובעת להצטרף כחברה אצל הנתבעת, בהבטחה שתקבל כיתות לצרכיה במחיר מוזל, ובסיוע לפרסום הקורסים של התובעת, כגון באמצעות משלוח אימיילים לרשימת התפוצה של הנתבעת, ופרסום חינם בדואר שהופץ לחברים. דהיינו הקשר בין הצדדים, והצטרפותה של התובעת כחברה בלשכה, נעשו על רקע שיתוף הפעולה וההטבות שהוצעו לה ע"י הנתבעת. אלמלא כן כלל לא הייתה מתקשרת עם הנתבעת בדרך כלשהי. (ראה עדותו של מר וינר מיום 28.03.11 עמוד 28, שורות 6-7. תצהירה של הגב' עדי עמוד 2, סעיף 15, תצהירה של הגב' עדי עמוד 2, סעיף 16). תוקף ההסכם: לבית המשפט הוגש מסמך מודפס במסגרת כתב התביעה אשר הוכתר תחת הכותרת "הסכם שיתוף פעולה". אשר לגבי מהותו, היו חלוקים הצדדים. אם חוזה אם לאו, קדם לו מכתב עקרונות מיום 04.04.06 (נספח א' לתצהיר וינר), עליו מוסמכת התובעת להוכחת הקשר החוזי בין הצדדים. באשר לחוזה האסכולה המשפטית הרווחת היום הינה כדלקמן: השאלה המשפטית העומדת בפני במקרה הנ"ל, הינה, האם במקרה שבפני הסתיים שלב המשא ומתן והצדדים יצרו ביניהם קשר משפטי מחייב. כדי לענות על שאלה זו, אבחן ראשית את ההסכם אשר אינו נושא תאריך. לאור פסיקת בית המשפט העליון, כדי לקבוע כי אכן נכרת חוזה קיימת דרישה לבחון את קיומה של כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים. זאת ניתן ללמוד מסעיפים 2, 5 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ס"ח 118. (להלן:"חוק החוזים"). 2. פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו (לשון החוק) של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה; (הדגשה שלי ש.ש.). 5. הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה. (הדגשה שלי ש.ש). המבחן להוכחת גמירות הדעת הינו מבחן אובייקטיבי, יש לבחון את גמירות הדעת על פי אמות המידה של האדם הסביר. .."המבחן לבחינת גמירת דעתם של הצדדים הינו מבחן אובייקטיבי, של האדם הסביר, אשר שם דגש על הגילוי החיצוני של הסכמת הצדדים וכולל שתי דרישות משנה: דרישה פנימית פסיכולוגית של יצירת הכוונה ודרישה חיצונית התנהגותית של ביטויה. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא, כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר ומתוך בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו. גמירת דעת שלא באה לידי ביטוי חיצוני אינה יכולה להזין את התנאי הנדון להיווצרות החוזה".. ראה ספרה של גבריאלה שלו דיני חוזים מהדורה שניה (2003), עמוד 87. במקרה דנן, הצדדים ניהלו משא ומתן וקבעו ביניהם פרטים מוסכמים, אם כי יודגש שעניין התשלום לא הוסדר באופן סופי והשאלה שנשאלת היא האם לקבל את העמדה כי נחתם חוזה מחייב על פי דיני החוזים, או האם יש לראות בכך מסמך אשר הינו חסר תוקף. דעתי אותה הבעתי במספרי פסקי דין, כי במקרה דנן יש להפעיל את העיקרון של השכל הישר, התנהגות הצדדים והעיקרון המשפט של העיפרון הכחול, משמע, אומנם חוזה באופן הפורמאלי על פי חוק החוזים הכללי לא נחתם בין הצדדים, זו עובדה ואין בילתה, אינני יכול גם לומר כי ללא החתימה ניתן לומר שהחוזה השתכלל לידי חוזה מחייב, עם זאת, חלק מהוראותיו עליהן אעמוד בהמשך, לדעתי היה בהן משום הצעה וקיבול, כך שההוראה הפכה להוראה מחייבת במערכת היחסים בין הצדדים. את זאת אני לומד הן מהעובדה כי פרקים חשובים ובמיוחד כספיים לא הוסדרו בצורה מחייבת וסופית בחוזה, וכן מעדותו של מר וינר אשר פעם טען כי החוזה מחייב ולאחר מכן חזר בו מאמירה זו. לסוגייה זו של עדות, אתייחס בהמשך. לסיכום, אני מקבל חלק מההוראות שבין הצדדים כהכרות מחייבת אך לא את החוזה כיחידה אחת. המחלוקת השנייה היא באשר למעמד של ההרצאות, מבחינת הקניין הרוחני. הרצאה לעניין זכויות יוצרים: ניתוח סוגיה זו נעשה באופן יפה וממצא על ידי השופט ישעיהו שנלר במסגרת תיק אזרחי 2477-02 בבית משפט המחוזי בתל אביב ואביא דברים אלא בלשונם: " בחוק זכויות יוצרים - 1911 (להלן - חוק זכויות יוצרים או החוק) מוצאים אנו התייחסות מפורשת לנושא הרצאה וזאת במספר הקשרים. כך בסעיף 1(2) מצוין "ואם היצירה היא הרצאה" בענין זכותו של יוצרה "לקרוא את היצירה או כל חלק ניכר הימנה" ובס"ק (3) נקבע כי "מסירת הרצאה בציבור" לא נכלל בפרסום. לענייננו מהראוי להפנות להוראות סעיף 2(1)(v) בהתייחס למעשים שלא יהיה בהם משום הפרת זכות יוצרים "פרסום רשימה בעתון על הרצאה שנמסרה בציבור", אלא אם מראש נאסר שכזאת. בהמשך בסעיף 20 לחוק נקבע כי "לא יהא בפרסום רשימה בעתון על דבר נאום מדיני שנאמוהו באסיפה פומבית משום הפרת זכות יוצרים באותו נאום". אין בחוק התייחסות מפורשת לשאלה אם די בהרצאה בעל פה כדרך ביטוי מוגנת או שמא דרושה צורת ביטוי מוחשית זו או אחרת. אם אכן די בעצם צורת הביטוי בהרצאה בעל פה, אזי מי שיעלה על הכתב את תוכן ההרצאה או חלקים ממנה, תוך עשיית שימוש באמור יהא בגדר מפר את זכויות המרצה המוגנות. מאידך אם נקבע כי הרצאה בעל פה לכשעצמה אינה מוגנת, אזי דווקא מתעדה יכול וייחשב כבעל זכויות היוצרים על תוכנה של ההרצאה. א. ד"ר בלום בחיבורו "זכות יוצרים" (תשט"ז) רואה בהוראות החוק שצויינו לעיל כבסיס להנחה "שזכות יוצרים קיימת בהרצאה כשלעצמה: אלמלא כן לא היה להן מקום וטעם" (47). עם זאת, הוא מציין כי ניתן לטעון כי הוראות אלו חלות רק על אותן הרצאות שהן "מוגנות ממילא כיצירות ספרותיות", הגם שאינו מקבל טיעון זה. לדידו, יצירה ספרותית אינה חייבת כי תבוא לידי ביטוי בכתובים דווקא ובניגוד לאשר נקבע בפרשת UNIVERSITY OF LONDON PRESS V. UNIVERSITY TUTOVIAL PRESS [1916] 2 CH 601 ואשר הסיק מהאמור המלומד קופינגר. "יצירה ספרותית פירושה, איפוא, מצד אחד דבר כתוב ומצד שני יצירה מילולית בעלת רמה אמונותית, שאיכות, סגנון וליטוש ספרותי מצויים בה. לגבי יצירות מן המין השני לא נאמר שעליהן להיות מובעות בכתב או בדפוס. אדרבה, ההשקפה הכללית היא, שאפשר לבטא אותן בכל צורה שהיא" (48). המחבר מבסס דעתו גם בהתייחסת להוראות אמנת ברן בסעיף 2(1) בהגדרת "יצירה ספרותית ואמנותית" ככולל "כל יצירה בתחומי הספרות, המדע והאמנות, על כל דרכי ביטוייה וצורות ביטוייה, כגון ספרים... הרצאות, נאומים, דרשות...". החלופות שמונה המחבר חמישה במספר. ראשית, המרצה כותב את הרצאתו בנוסח מלא וקורא אותה. שנית, המרצה מכין לעצמו ראשי פרקים בכתב. שלישית, המרצה מכין לעצמו בכתב רק מספרים וציטטות שברצונו להשמיע. רביעית, המרצה אומנם מכין נוסח מלא או רשימות, אבל סוטה מהן בעת הרצאתו. חמישית, המרצה אינו מכין שום דבר בכתב אלא שואב מבקיאותו בחומר. על כך נטען "האם סובל השכל הישר כי הגנת ההרצאה תלויה בכך באיזו מחמש הדרכים בחר המרצה, בפרט כאשר המאזין אינו יודע ואינו יכול לדעת זאת?". ב. עוד במאמרו "זכות יוצרים בהרצאות" הפרקליט י' (תשי"ד) 47, מביא ד"ר בלום את המחלוקת שהתעוררה באוניברסיטה העברית בין אחד המרצים לבין תלמידיו אם הסטודנטים רשאים לרשום את הרצאותיו, להדפיסן ולהפיצן בין התלמידים. ובהיבט הרחב הדומה לשאלה שבפנינו "יצירה בעל-פה, שלא נכתבה ולא הולבשה בצורת קבע אחרת, כלום נהנית היא מהגנת זכות יוצרים?". המסקנה אף כאן כי הזכות מוגנת אף ללא קיבוע בכתובים, ומהנימוקים שצויינו לעיל. המחבר אף מוסיף כי בתי המשפט באנגליה, טרם החוק החרות, ניסו ליתן הגנה למרצים תוך שימוש ביחסים החוזיים שבין הסטודנט לבין המרצה כאוסר מכללא פרסום ללא נטילת רשות "שכן פרסום שכזה יש בו כדי להכשיל את מטרת הלימוד". המחבר מוסיף כי "מובן מאליו, כי ייתכן ויתעורר קושי להוכיח הפרת היצירה, אם המפר יכחיש את תוכנה, אבל קושי זה אינו מיוחד ליצירה בעל פה, ואין בו כדי לשלול עקרונית כל הגנה יצירה כזו". בחלוף שנים רבות חוזרים ונדרשים המלומדים לשאלת דרכי ההוכחה. בהקשר לכך, חשוב להזכיר דוגמא שהובאה מאנגליה, שם ניתן צו מניעה החלטי נגד מאזין שפרסם הרצאת המרצה "לאחר שהשופט השווה את הרשימות, שלפיהן הורצתה ההרצאה, עם הנוסח שפורסם ונוכח כי מבנה הפרסום זהה עם מבנה ההרצאה כפי שהשתקף ברשימות" לבסוף מהראוי לציין וכלשון המחבר לשם מניעת אי-הבנה "את ההבחנה בין רעיונות, שבהם לא תיתכן זכות יוצרים, לבין הביטוי המיוחד, הצורה שבהן נתבטאו. אם המדובר כאן על זכות יוצרים בהרצאה, אין הכוונה לרעיונות המרצה, אלא לצורת ביטויים בהרצאה, למילים ופסוקים שבהם משתמש המרצה. במילים ופסוקים אלה הוא מגבש את רעיונותיו ונותן להם צורה מקורית שהיא עשויה להוות יצירה, אעפ"י שצורה זו נשמעת רק לאוזן ואינה נראית לעין" (50). גם ד"ר זליגסון בחיבורו "יסודות דיני יוצרים, סימני מסחר, פטנטים ומדגמים" (תשכ"ג) בעמ' 29-30, מביא את דעת המלומדים הסוברים כי הרצאה מוגנת כיצירה ספרותית, רק במידה שהיא יצירה ספרותית "לפיכך הם שוללים זכות זו מהרצאות בעל פה שניתנו ללא הכנה בכתב", אולם מקבל הוא את נימוקיו של ד"ר בלום ואף מציין כי בתי המשפט בארץ קיבלו עמדה אחרונה זו. גישה שונה באה לידי ביטוי בע"א 414/84 ברים נ. מגדלור מרכז לתאורה מודרנית בע"מ ואח', פ"ד לט(3) 109; 112: " היש טעם ענייני להבחין בין זכות היוצרים בהרצאה לבין זו שבמאמר, או שמא ההרצאה נבלעת במאמר לבלי הפרד; אם יש מקום להבחנה כזאת - כלום היתה ההרצאה כתובה או רק בדיבור פה, שכן במקרה האחרון שאלה גדולה היא, אם הרצאה בלתי כתובה בכלל מעניקה זכות יוצרים. התשובה הרווחת היא בשלילה...". בהתאם אם אכן תתקבל ההנחה "שמבחינים בין הרצאה למאמר", אזי זכות היוצרים תהא לכתב העת שפרסם המאמר ולא של המרצה. עם זאת, יש לציין כי אכן מדובר בקביעה שלא נצרכה להכרעה, וצויינה דרך אגב, וראה גם בחיבורה של ד"ר פרזנטי "דיני זכויות יוצרים" (מהדורה שניה, תל-אביב 2000) (להלן - פרזנטי), כרך ב' בעמ' 123-124. ג. פרזנטי בחיבורה אכן סוברת כי "חוק זכויות יוצרים 1911 יצא מתוך ההנחה, שקיימת זכות יוצרים בהרצאות באופן עקרוני. השאלה היא,האם קיימת זכות יוצרים גם בהרצאות, שניתנו בעל פה ואשר אין לגביהן מסמך בכתב? - כפי שראינו כדי שיצירה ספרותית תהיה מוגנת עליה להיות מתועדת בצורה כלשהי ואין אפשרות להגן על הרצאה שלא תועדה" (שם). בהתייחס ללשון החוק ואשר צויין לעיל, מציינת המחברת כי אכן סעיפי החוק "מרמזים על קיום זכויות יוצרים בהרצאות אך אין התייחסות לדרישה, שהיצירות תהיינה יצירות שקודם השמעתן הועלו על הכתב". כן ראה בעמוד 271. תימוכין לגישה האמורה מתזכיר חוק זכויות יוצרים, התשנ"ט-1999, ובדברי ההסבר, להגנת הרצאה בעל פה "אף אם היצירה לא נקבעה בתבנית מוחשית" וכשצויין כי לפי החוק "יצירה שלא קובעה, לא זכתה להגנה". " (סעיפים 20-21 לפסק הדין של כבוד השופט שנלר). אומנם במישור העקרוני הסוגיה שם הייתה שונה, אך באשר לסוגיה של מעמד ההרצאות, עסקינן בנקרה דומה למקרה שלפנינו, שם הגיע בית המשפט למסקנה כי מדובר בזכות יוצרים מוגנת, כך גם אני סבור במקרה דנן. השתכנעתי מעדותה של הגב' עדי קדם, כי ההרצאות נרכשו, עודכו וחלקן אף הוכנו על ידי התובעת ומרציה, שכן נראה לי שלא היו מחלוקות אמיתיות לגבי עובדות אלה, אלא נסיונות של הנתבעת להסיט את עיניי בית המשפט מהאמת וכי הדברים אשר נאמרו על ידה בעדותה נראו לי אמינים, כך גם מהמסמכים אשר הוצגו בפניי ובמיוחד נ.4.א, נ.2.א, נ.4.ב, נ.4.א. ניתוח והכרעה: מאחר וקבעתי כי החוזה כולו לא נכרת כמקשה אחת, עלי להכריע אם הסעיפים אשר אליהם הפנה ב"כ התובעת הינם סעיפים אשר הצדדים התכוונו לקיימם. באשר לסעיף 3 להסכם הלא חתום, סבור אני כי גם הדין הקנייני וגם בכוונת הצדדים הסובייקטיבית והאובייקטיבית היתה לשמור את הבעלות בקורסים בידיה של התובעת (תוך חלוקת רווחים) ולא להעבירם לא בצורה ישירה ולא באמצעות שכירת מרצים שלא דרכה, ולפיכך הפרה של הסכם זה מהווה הפרה של התחייבות חוזית. באשר לסעיף 13, גם כאן התחייבה הלשכה באשר להתקשרות הספציפית שלא להתקשר עם גופים נוספים. נראה לי הסכמה זו לבשה גם ביטוי בהתנהגות הצדדים ולפיכך גם סעיף זה הינו סעיף תקף. סעיף הסודיות נתפס על ידי כסעיף עיקרי, ומאחר וקבעתי כי למעשה, כאמור, הקניין לתובעת, אזי, גם היא רשאית לסודיות על קניינה וכל הפרה הינה הפרה של סודיות זו. אך האם בוצעו הפרות? מר וינר בעדותו ניסה להתנער מכל הפרה שהיא בכך גם באו הדברים לידי ביטוי בסיכומים. עם זאת, הראיות אשר הובאו בפני אינן מתירות ספק כי הפרות היו גם היו בוודאי של אחד משלושת הסעיפים אשר קבעתי כי היו בתוקף מכוח התנהגות הצדדים. א. היתה פניה לארז פדלון, ראה תצהירו של פדלון בסעיף 5, וכן חקירתו של מר וינר מיום 28.3.11 עמ' 32 שורה 4. כך גם נעשה ניסיון פניה למר ג'נח אשר דחה את הנתבעת בגין היקשרות בלעדית שהיתה לו אותה עת עם התובעת. ב. נעשה פרסום של שמו של מר פדלון וללא רשותו בקורס מזכירות בכירות. כך גם ללא הסכמה של קדם. אמנם לאחר מכן תוקנה ההפרה אך זאת נעשה אך ורק לאחר שקדם העירה על כך במסגרת מערכת היחסים שהיתה בין הצדדים וראה נספח ו' לתצהיר עדי קדם, סעיף 7 לתצהיר פדלון וחקירתו של מר וינר מיום 28.3.11 עמ' 32 שורות 17-18. ג. נעשה שימוש בשם "כיוונים" אשר השתכנעתי כי הינו קורס אשר היה תחת חזותה של התובעת, ראה תצהירו של מר פדלון סעיף 4, סעיפים 29-30 בתצהיר עדי קדם, וכן לנספחים ח', ט, י' לאותו תצהיר. ד. היה בכוונת הנתבעת לעשות שימוש בסיליבוס אשר קבעתי כי הינה קניינה של התובעת בקורס "אספקה, רכש, לוגיסטיקה ומלאי", וזאת ללא חלקה של התובעת, עובדה אשר יש בה כדי הפרת הזכות הקניינית. ה. כמו כן התרשמתי שעשו פעולות אשר לפחות מהמסמכים ניתן היה ללמוד וכך גם העדויות שניסו להצטייר כפעולות אקראיות ולא על דעתם של מנהלי הנתבעת, אך נראה לי כי אמירות אלה הינן חסרות תום לב, שכן כך למשל נ/2א, נ/2ד, נ/2ה, נ/4ב, נ/4א. כל אלה מעידים כי הנסיון נעשה בחלקו בפועל בחזקת כוונות, אשר אינני מקבלם כמעשים אשר הצדדים התכוונו בהתקשרות שלהם, ולפיכך יש לראות בכך משום הפרת ההבנות ו/או בפרטים במסמך שסברתי כי הינם פרטים מהותיים אשר הצדדים נהגו על פיהם ועל פי אותו עקרון של עפרון כחול הינו חוזה אשר בוודאי מחייב את הצדדים. לסיכומו של דבר, אנו רואים הפרה של ההוראות של הסעיפים אשר אותם ראיתי כסעיפים תקפים. באשר לפיצויים סטטוטורים: לצורך ההכרעה במחלוקת אשר בין הצדדים לא הייתי צריך להיכנס לדיון מעמיק בסוגיה זו אך אדון בטענות בקצרה. באשר לעוולת הגזל המסחרי על פי סעיף 6(ב)(2) לחוק עבודות מסחריות, סבורני כי נעשה שימוש שלא כדין בסודות מסחריים וללא הסכמה של בעל הסוד. כך גם בניגוד כאמור לחיוב החוזי אשר נותח לעיל. באשר לפיצוי, אני סבור כי הדרישה הינה דרישה מוגזמת. אני סבור כי עבור הפרה של יסוד זה התשלום ללא הוכחת נזק יעמוד על סך של 15,000 ₪. באשר לגניבת העין: גם כאן כבר קבעתי כי הקורס "כיוונים" הינו קניין של התובעת ולאור 1(א) לחוק עבודות מסחריות יש בשימוש בו על ידי הנתבעת משום הפרה. ובסופו של פרק זה, בכוונת מכוון לא עשיתי הפרדה כפי שביקש ב"כ התובעת בגין גזל סוד מסחרי בעבור מרצים מול חומר הלימודים. ובאשר לגניבת העין, נראה לי כדאי בפיצוי שפסקתי לעיל כדי לכסות גם הפרה זו. באשר לנזקים עצמם אשר נתבעו: מהחומר שהוצג בפניי, 4 קורסים, היוו מוקד לסכסוך בין הצדדים: קורס צוותי עבודה. קורס אספקה, רכש, לוגיסטיקה ומלאי. קורס תפ"י. קרוס מפעילי מכונות למטען כללי. מתוך קורסים אלה נפתחו שניים, קורס צוותי עבודה וקורס אספקה, רכש, לוגיסטיקה ומלאי. קורס תפ"י לא נפתח למרות שמר וינר אישר כי הרווח היה צריך להיות של התובעת. משמעות אי קיומו של קורס זה כי התביעה בדבר תשלום עבור הכיתות אשר בא במסגרת טענת הקיזוז והתביעה שכנגד לא היה אמור להיות משולם כלל, זאת אישר גם מר וינר, ראה חקירתו הנגדית מיום 28.3.11 עמ' 34 שורות 4-5. לגבי הקורס מפעילי מכונות למטען כללי, הצדדים היו אמורים לבצע שיתוף פעולה לגביו לאחר הפעלת קורס צוותי עבודה וקורס אספקה, רכש לוגיסטיקה ומלאי. אני מקבל את הטענה שהתובעת לאור ההתנהלות עד לשלב זה היה לה יסוד סביר להניח כי הדברים אינם צועדים כפי שצפתה, ולכן הביטול של הקורסים נראה לי כמעשה אשר עומד בדרישות הדין ולפיכך גם התביעה בגין תשלום לקורס זה אינה מתקבלת לא כטענת קיזוז ולא בטענת תביעת הנזק. ההיבט הכספי: אני מקבל את הטענה כי התובעת זכאית לתשלום בגין חשבונית מס' 13247 מיום 27.12.06 עבור הקורסים אשר אותם העבירה, סך של 17,700.38 ₪ כולל מע"מ (חשבונית י"א). אני מקבל את הטענה כי התובעת זכאית לתשלום חשבונית 13488 בגין שני מפגשים נוספים שנערכו בקורס רכש בסך של 1,487.06 כולל מע"מ (נספח י"ג). מסכומים אלה יש להפחית סכומי כיבוד בסך 1,374.45 ₪. החישוב הגיע כדי כך כי הנתבעת בפרק זה חייבת לתובעת סך של 17,812.99 ₪. לא נעלמה מעיני טענת הקיזוז אך מאחר ולמעט מרכיב אחד אשר ממילא קוזז, שאר הסכומים אינם עומדים במבחני הקיזוז, שכן אינם סכומים מוגדרים אלא הערכות בלבד ועל פי דין אינם רשאים לקיזוז. באשר לדמי החבר: נראה כי טענה זו אינני מקבל מחד, אין לאחוז בעובדה כי היה נסיון לשותפות או שיתוף פעולה ולשם כך התשלום שולם, ומאידך, לגדוע שיתוף זה מטעמים, אפילו מוצדקים, אך כאבן יסוד אשר תיתן גושפנקא לקביעותי כי חלק מההוראות החוזיות לבשו תוכן, אין אפשרות לבוא ולומר כי תשלום דמי החבר יוחזרו. שכן נערכו שני קורסים ואילו באשר לשאר הקורסים שלא נערכו, הרי הדבר נעשה ביוזמת הנתבעת אם כי קבעתי שבמקרה דנן נעשה ביטול כדין. דרישת סכום זה נידחית. על מהימנות ואמינות: אינני נוהג לנקוב בשמות פרטיים בדרך כלל בעת מתן פסק דין אך אומר באופן כללי כי עדי התובעת עשו עלי רושם של עדים אמינים אשר לא ניסו ליצור סיטואציה אשר תיזרה חול בעיני ביהמ"ש. התרשמתי מעדים אשר הציגו את האמת המשפטית שלהם, ולפיכך נתתי אמון בגרסתם, אשר התיישבה עם ההגיון והראיות שהוצגו. לעומת זאת, באשר לעדי הנתבעת, גיליתי סתירות הן באמירות, הן באופן אשר שבו נתנו תשובות לשאלות עד כדי אמירות אשר לא כיבדו את נותנם, וכן סתירות בתצהיר כפי שמופיע בדוגמא בסעיף 5.4 לסיכומים של התובעת. לסיכום: מכל אלה, אני סבור כי על הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 17,812.99 ₪ מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. את הסך של 15,000 ₪ אותו קבעתי כפיצוי בגין הפרת עוולות מסחריות, סכום זה נכון להיום, יישא הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל. אינני מקבל את הפיצוי בגין עגמת נפש שבאה למעשה בדמות ההפרות הקנייניות ושכר טרחת עו"ד אשר נקבע מראש, ולפיכך תביעה זו באשר לסכומים אלה נדחית. באשר לתביעה שכנגד, הוריתי על הפחתה של סכום הכיבוד. שאר הרכיבים אשר נטענו, נטענו לדעתי כדרך של מכת נגד על מנת ליצור סיטואציה שלכאורה איזון. אני סבור כי בהתנהלות התובעת לא דבק רבב ואילו בהתנהגות הנתבעת דבק גם דבק, ולפיכך התובעת שכנגד אינה יכולה לבוא בטרוניות לנתבעת שכנגד, ולפיכך גם אינה יכולה לדרוש ממנה פיצוי כלשהו, או קיזוז אשר ברובו נידחה הן מטעמים ענייניים והן מטעמים משפטיים. נראה לי כי סכומי הפיצויים אשר נדרשו על ידי התובעת שכנגד (נ/2ב) כאמור נעשו כדבר אשר אין לו בסיס עובדתי גם אם הומצאה לכאורה חשבונית דרישה אשר נראתה לי כבלתי אמינה. לסופם של דברים, התביעה מתקבלת על פי האמור לעיל. אני פוסק לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪, וכן החזר אגרות ביהמ"ש משוערכות להיום. התביעה שכנגד נדחית וההוצאות אשר קבעתי לעיל הינם חלק מדחיה זו. פסק הדין יוכל לצאת לביצוע 30 יום מהיום.חוזההסכם שיתוף