בין שני מתווכים נכרת הסכם לשיתוף פעולה בייצוג לקוח. בעקבות מאמצי התיווך חתם הלקוח על מסמכים להצטרפות לקבוצת רכישה, כאשר מובהר שהצטרפותו לקבוצה איננה בגדר הסכם מחייב עד להשלמת גיבוש הקבוצה. הן הלקוח והן בעל הנכס, המוכר, שלמו מקדמות על חשבון דמי התיווך ואלו חולקו בין שני המתווכים. לאחר מספר חודשים התברר שלא צלחו המאמצים לגיבוש קבוצת הרכישה, ההתקשרות בין הלקוח למוכר הנכס לא יצאה לפועל ובעקבות זאת הוחזרו דמי התיווך. דא עקא, שאחד המתווכים סירב להשיב את דמי התיווך ששולמו לו ומשנהו נשא במלוא ההשבה. על רקע זה הוגשה תביעה זו לתשלום סך של 25,949 ₪ ובמוקדה המחלוקת בין שני המתווכים אם אכן התקיימו התנאים לפיהם זכאית הנתבעת בדמי תיווך שמא לא התקיימו ועליה להשיבם. תמצית העובדות הרלוונטיות התובעת הינה חברה העוסקת בתיווך במקרקעין ולפי הצהרתה מחזיקה בזיכיון לפעול באזור תל אביב בשם אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1982) בע"מ. הנתבעת אף היא חברה העוסקת בתיווך במקרקעין. בסמוך לאוגוסט 2009 נוצר קשר בין הנתבעת לבין תושבת שוויץ, גב' איוונה דובה (להלן: הלקוחה") בקשר לאפשרות רכישת דירה בישראל ובעקבות זאת אף נכרת הסכם תיווך בכתב בין הנתבעת לבין הלקוחה. בכדי לאתר עבור הלקוחה דירה מתאימה, פנתה הנתבעת לתובעת בהצעה לשיתוף פעולה. התובעת נעתרה לפנייה וביום 31.8.09 נכרת הסכם (להן: "ההסכם") בין התובעת לבין הנתבעת להסדרת שיתוף הפעולה. ההסכם איננו מתייחס ספציפית ללקוחה אך התייחס לנכס אשר משווקת התובעת ברח' עזרא הסופר 12 בתל אביב וקבע את העיקרון בכל הנוגע לחלוקת דמי התיווך בין הצדדים באם לקוח של הנתבעת ירכוש דירה ויחויב בדמי תיווך לתובעת. במקרה שכזה, כך לפי ההסכם, נקבע כי הצדדים יחלקו ביניהם בחלקים שווים את דמי התיווך אשר ישולמו בעסקה משני הצדדים, המוכר והקונה. בעקבות כריתת ההסכם נוצר קשר ישיר בין הלקוחה לתובעת ולאחר כחודשיים הביעה הלקוחה עניין ברכישת דירה בפרויקט אחר אשר משווקת התובעת, ברחוב פינסקר 10 בתל אביב (להלן: "פרויקט פינסקר"). דא עקא, שאת אותה דירה בפרויקט פינסקר אמורה הייתה הלקוחה לרכוש מבעל הנכס (להלן: "המוכר") במסגרת קבוצת רכישה, כך שבשלב ראשון נערכת הרשמה בלבד והוצאת העסקה לפועל כרוכה בגיבוש הקבוצה כולה. אף שפרויקט פינסקר לא נכלל במקור במצבת הנכסים שפורטה בהסכם, סברה התובעת שלנתבעת עומדת זכותה לחלק בדמי התיווך גם ביחס לפרויקט פינסקר ונציגה הוסיף בכתב יד את הפרויקט להסכם. ביום 16.11.09 חתמו התובעת והלקוחה על מסמך אשר כותרתו "תשלום עמלת תיווך בקשר לעסקת רכישת דירה מס' 4 בקומה א' ברחוב פינסקר 10 (להלן: "הנכס") בת"א במסגרת קבוצת רכישה" (להלן: "המסמך"). במסמך מובהר כי מדובר בהרשמה בלבד, כי הלקוחה משלמת מקדמה בשיעור מחצית מדמי התיווך וכי היה והסכם רכישה לא ייחתם - תושב לה המקדמה במלואה. עם חתימת הלקוחה על מסמכי ההרשמה והמסמך, שילמה הלקוחה לתובעת סך של 45,940 ₪ המהווים מחצית מדמי התיווך להם התחייבה. הצד השני לאותה עסקה, המוכר, שלם בה בעת סך של 59,150 ₪ המהווה את מלוא דמי התיווך להם התחייב הוא עצמו בגין אותה עסקה. כך, בסך הכל, שולמו לתובעת דמי תיווך בסך כולל של 105,090 ₪. ביום 6.12.09 העבירה התובעת לנתבעת סך של 51,260 ₪, חלקה של הנתבעת בדמי התיווך ששולמו כאמור בגין העסקה. בפועל, הועברו לנתבעת מעט פחות ממחצית הסכומים, אך לכך אין נפקות למחלוקות נשוא התביעה. בסמוך לאפריל 2010 התברר כי הניסיון לארגן את קבוצת הרכישה לא צלח והלקוחה בקשה את השבת דמי התיווך ששילמה. על יסוד דרישתה זו, שילמה התובעת ללקוחה סך של 20,310 ₪ ואילו מצידה של הנתבעת הועבר ללקוחה סך של 25,630 ₪, כך שבסך הכל הוחזרה ללקוחה עמלת התיווך במלואה. בנוסף, השיבה התובעת למוכר את מלוא עמלת התיווך ששלם הוא, בסך של 58,896 ₪. כך, בסיכומו של חשבון, הוחזרו למוכר וללקוחה מלוא דמי התיווך ששולמו על ידם, אך מאחר שלנתבעת הועבר סך של 51,260 ₪ ואילו מצד הנתבעת הועבר במישרין ללקוחה סך של 25,630 ₪ בלבד, נותר בקופת הנתבעת סך של 25,630 ₪, סכום אשר בו נשאה התובעת על חשבונה. דרישת התובעת להשבת הכספים נדחתה ובעקבות זאת הוגשה תביעה זו. טענות הצדדים והראיות לטענת התובעת, מראש הובהר כי הצטרפות הלקוחה לקבוצת הרכישה איננה בגדר כריתת "הסכם מחייב" ולכן אין ההצטרפות מחייבת תשלום דמי תיווך. הכספים ששולמו בפועל שולמו כמקדמה בלבד, כמחווה של רצון טוב ובתקווה שהעסקה תצא אל הפועל. כך גם הועברו בחלקם לנתבעת. על יסוד ההנחה שיוחזרו במלואם אלמלא תיחתם העסקה. משהתברר שהעסקה לא נכרתה, אין חבות בדמי תיווך ולצדדים, הלקוחה והמוכר, עמדה הזכות להשבת הכספים במלואם. מאחר והנתבעת השיבה רק מחצית הסכום, במישרין ללקוחה, ומאחר והתובעת מימנה מכיסה את השבת מלוא דמי התיווך הן ללקוחה והן למוכר, עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בהשבת יתרת דמי התיווך ששולמו לנתבעת, בסך של 25,630 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. לטענת הנתבעת, אין בסיס לתביעה. לשיטתה, משנכרת הסכם בין הלקוחה למוכר חייבת הייתה הלקוחה בתשלום דמי התיווך וביטול ההסכם בדיעבד איננו שולל חבות זו. ביחס להתחייבות התובעת להשבת הכספים, כפי שבאה לכדי ביטוי במסמך, טוענת הנתבעת שלא הייתה מודעת כלל לקיומו של המסמך ואם התחייבה התובעת להשיב כספים ללקוחה, אין לה להלין אלא על עצמה ולנתבעת אין כל מחויבות בהשבה כלשהי לתובעת. בנוסף, טוענת הנתבעת כי התובעת פעלה ברשלנות כאשר במקום להציע לקוחה עסקה פשוטה לרכישת דירה, הכניסה התובעת את הלקוחה ל"הרפתקה" חסרת ודאות וכל זאת בהתעלמות מהנתבעת. התוצאה, לשיטת הנתבעת, הינה פגיעה בשמה הטוב של הנתבעת, אובדן הלקוחה וכעת גם ניסיון לשלול את חלקה בדמי התיווך עליו הסתמכה. בנסיבות אלו, טוענת לפיכך הנתבעת שאין בסיס לתביעה ויש לדחותה. מטעם התובעת הוגשו תצהירים של עובד התובעת, מר אורן זמיר (להלן: "זמיר"), אשר טיפל בהתקשרות עם הנתבעת ועם הלקוחה. בעדותו, אישר זמיר כי המסמך לא הועבר על ידו לאישור הנתבעת (עמ' 5, ש' 18 בפרוט'). עוד הגישה התובעת תצהיר מטעמו של מנהלה, מר כפיר זוהר, אשר חזר על תיאור העובדות אף שלמעשה אישר בעדותו כי לא היה מעורב במישרין בהתקשרות (עמ' 7 בפרוט'). מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר שי יעקב, מנהל הנתבעת. בדיון אשר התקיים ביום 13.6.11 נחקרו המצהירים מטעם התובעת ואילו התובעת ויתרה על חקירתו הנגדית של מנהל הנתבעת. דיון המחלוקת הנטושה בין הצדדים הינה בעיקרה מחלוקת עובדתית, כשלמעשה אין בין הצדדים מחלוקת אודות פרשנות ההסכם שנכרת ומסדיר את מערכת היחסים ביניהם. זכותה של הנתבעת נקבעה בסעיף 4 בהסכם כך: "חלוקת דמי התיווך בין הצדדים תהיה כדלקמן: "אנגלו סכסון" תקבל, על פי קופה משותפת, מחצית מסך העמלות אשר תיגבנה משני הצדדים, הצד המוכר והצד הקונה בתוספת מע"מ". זכותם של שני הצדדים איפוא, לפי לשונו הברורה של ההסכם, הינה לחלוקת "דמי התיווך". חבותו של לקוח בתשלום דמי תיווך מוסדרת בחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996 (להלן: "החוק") ובתקנות אשר הותקנו לפי החוק, לרבות תקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב), תשנ"ז-1997, אליהן אף מפנים הצדדים במפורש בסעיף 3 בהסכם. בהתאם לסעיף 14 בחוק, זכותו של מתווך לדמי התיווך מותנית, בין היתר, בכך "שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב". אם כך, על יסוד לשון ההסכם תנאי מוקדם לחלוקת כספים בין התובעת לבין הנתבעת לפי ההסכם, הינו קבלת "דמי תיווך" (כך לנוכח השימוש בביטוי "דמי תיווך" בסעיף 4 בהסכם) ותנאי מוקדם לחבות בדמי תיווך הינו כריתתו של "הסכם מחייב" בין הלקוח לצד השני לעסקה (כך לפי החוק המגדיר את הזכות לדמי תיווך). זאת ועוד, פרשנות זו של ההסכם בדבר אומד דעת הצדדים איננה רק פרי ניתוח לשוני של ההסכם אלא הגיונית על פניה ומתיישבת עם התנהגות הצדדים ועמדתם בטיעוניהם. הנתבעת עצמה, בטרם התקשרה בהסכם עם התובעת, החתימה את הלקוחה על התחייבותה לשלם דמי תיווך "מייד לאחר שיושג הסכם מחייב כלשהו ביחס לנכס שהצעתם" (סעיף 3 להסכם התיווך שבין הנתבעת ללקוחה - נספח א' לכתב ההגנה; ההדגשה הוספה). הנתבעת עצמה אף מאשרת בכתב ההגנה כי לשיטתה חלים על ההתקשרות נשוא התביעה "תנאי התיווך המקוריים המקובלים עליה" (סעיף 11 בכתב ההגנה) ואלו, כאמור, כוללים חבות בדמי תיווך המותנית בכריתת "הסכם מחייב". נוסף על כל אלו, הנתבעת עצמה הרי טוענת במפורש כי זכותה לחלקה בדמי התיווך קמה לה "משנכרת הסכם מכר מחייב" (סעיף 24 בכתב ההגנה). למעשה, אין איפוא אין בין הצדדים מחלוקת פרשנית אודות זכותה של הנתבעת. אין מחלוקת פרשנית שכן שני הצדדים מסכימים שזכות הנתבעת לדמי תיווך מותנית בכריתת הסכם מחייב על ידי הלקוחה. המחלוקת בין הצדדים הינה לפיכך מחלוקת עובדתית גרידא. מחלוקת בשאלה אם כרתה הלקוחה הסכם מחייב אם לאו. לשיטת התובעת - לא נכרת הסכם מחייב. לשיטת הנתבעת, נכרת הסכם מחייב אשר בוטל בדיעבד. כאשר טוענת הנתבעת לכריתת הסכם מחייב על ידי הלקוחה, ניתן היה לצפות שיוצג לעיון בית המשפט, אך הסכם שכזה לא הוצג. למעשה, המסמך היחיד המבטא את ההתקשרות בין הלקוחה למוכר הינו אותו מסמך מיום 16.11.09. אותו מסמך המבהיר את הקשר שבין דמי התיווך להצטרפות הלקוחה לקבוצת הרכישה. וכך בדיוק מובהר באותו מסמך: "1. ידוע לנו כי מדובר בעסקה של רכישת דירה בבניין שבנדון, במסגרת קבוצת רכישה, וכי מועד חתימת ההסכם לרכישת הדירה טרם נקבע ואינו ידוע לצדדים בשלב זה וכי טרם ידועה זהות כל חברי קבוצת הרוכשים בבניין. 2. ידוע לנו כי לצורך שמירת מקומך וזכויותייך בקבוצת הרכישה לגבי הדירה שבנדון, התבקשת ע"י יזמי קבוצת הרכישה לחתום על טיוטת הסכם שיתוף, אולם אין בחתימה זו כדי להבטיח את ביצוע עסקת רכישת הדירה למול מוכרת הנכס ואפשר ויחולו שינויים כלשהן בנסחים הסופיים של הסכם השיתוף ו/או רכישת הבניין אשר עלולים לגרום לכך שלא תרכשי את הנכס בסופו של דבר... 4. לאור האמור לעיל ולאור העובדה כי חתימתך על טיוטת הסכם השיתוף אינו מהווה הסכם מחייב כלפי מוכרת הנכס ו/או כלפי יזמי קבוצת הרכישה..." מסמך זה מבהיר בלשון ברורה וחדה, כי לא נכרת כלל "הסכם מחייב" בין הלקוחה לבין המוכר. כל שנכרת ביניהם הוא "טיוטת הסכם שיתוף", אשר תכליתה שמירת מקומה של הלקוחה בקבוצת הרכישה באם יעלה בידי היזמים לגבשה. בניגוד לטענת הנתבעת, אין עסקינן במצב בו נכרת הסכם מחייב שבוטל, אלא במצב בו כלל לא נכרת הסכם מחייב. כך בדיוק הבהירה הלקוחה והבהירה התובעת במסמך. ולמותר מלציין שהנתבעת לא הציגה כל אסמכתא אחרת לתמיכה בטענתה לכריתת "הסכם מחייב". ודוק, אין פירוש הדבר שלעולם לא תהווה הצטרפות לקבוצת רכישה "הסכם מחייב" בכל הנוגע לחבות בדמי תיווך והתשובה לשאלה זו תלויה תמיד בנסיבות העניין. בנסיבות דנא מאידך, מראש הובהר על ידי הלקוחה, בהסכמת התובעת ועל דעת המוכר (אשר אף הוא שילם דמי תיווך ואלו הושבו לו), כי בכל הנוגע לדמי התיווך אין ההצטרפות מהווה הסכם מחייב. וראיה כלשהי זולת המסמך להתחייבות הלקוחה - איין. המסקנה המתבקשת הינה שעובדתית, הלקוחה כלל לא חתמה על "הסכם מחייב" לרכישת דירה ולא הייתה מחויבת בתשלום "דמי תיווך" למי מהצדדים לפי דיני התיווך. וכאשר אין חבות בתשלום דמי תיווך ממילא שאין לנתבעת זכות לקבלת דמי תיווך כלשהם מהתובעת. טוענת הנתבעת כי בנסיבות אלו לא ניתן להבין את ההיגיון בעצם תשלום דמי התיווך על ידי הלקוחה והמוכר, ולא ניתן להסביר התנהגותם אלא בחבות בתשלום. עדותו של זמיר, דווקא שופכת אור על התנהלות הצדדים ומביאה הסבר הגיוני לתשלום הכספים. כך העיד זמיר (עמ' 5, ש' 22 בפרוט'): "לא נכון. יש בזה הגיון במקרה זה. א. כי אני סוכן טוב מאד, עשיתי את עבודתי נאמנה. דובר שם על 9 רוכשים פוטנצי' שהיא היתה השניה בתור, בתוך שבועיים היו 6 ורצו לעודד אותנו כדי שנביא עוד לקוחות ונסיים את העסקה כמה שיותר מהר." גרסתו של זמיר וההסבר לתשלום הכספים מקובלים עלי שכן הם מתיישבים עם האופן בו התנהגו הצדדים וההסכמה במסמך לתשלום מקדמה והשבתה למקרה שהעסקה לא תצא לפועל. ברי כי הלקוחה והמוכר חפצו מאד בקידום העסקה ובדירבון התובעת שלכן העבירו לה מקדמה. לא מצאתי בכך את אותו "חוסר היגיון" לו טוענת הנתבעת. ומאידך, דווקא בהתנהגות הנתבעת קשה למצוא היגיון. הנתבעת הרי קבלה מהתובעת סך של 51,260 ₪ ואיננה מכחישה כלל שמתוך הכספים שקבלה הוחזרו בפועל ללקוחה במישרין 25,630 ₪. בכתב ההגנה (בסעיף 38) טוענת הנתבעת שכספים אלו לא הוחזרו על ידה, אלא על ידי אדם בשם רון גילה, צד שלישי לעסקה, אשר הנתבעת לא טרחה לזמנו לעדות ולהציג את גרסתו באשר לקבלת והשבת הכספים. ברור על כל פנים, שמתוך הכספים שקבלה הנתבעת מהתובעת הוחזרו ללקוחה במישרין כספים. בין אם המחזיר בפועל היה הנתבעת ובין אם אותו צד שלישי - ברור שזה אשר השיב את הכספים ללקוחה ראה עין בעין עם התובעת וסבר שיש הצדקה בהשבת הכספים. לא מצאתי כל היגיון במצב בו כלפי הלקוחה מתנהגים הנתבעת או אותו צד שלישי כאילו אין עסקה ואין חבות בדמי תיווך ואילו כלפי התובעת נוקטת הנתבעת בעמדה הפוכה. היגיון לא מצאתי ותום לב לא כל שכן. לטענת הנתבעת, התחייבות התובעת להשבת דמי התיווך, כאמור במסמך, נחתמה בלא ידיעתה ובלא הסכמתה. לטענת התובעת מאידך, הובהר לנציגי הנתבעת כי מדובר בהרשמה בלבד ולא בעסקה מחייבת (סעיף 12 - 13 לתצהיר זמיר). מאחר והתובעת ויתרה על חקירת מנהל הנתבעת, לא נסתרה גרסת הנתבעת לפיה לא ידעה כלל אודות חתימת המסמך ואני נכון לקבל את גרסתה בעניין זה. יחד עם זאת, גם אם הנתבעת לא ידעה ולא הסכימה לחתימת המסמך, אין הדבר משנה את מערך החובות והזכויות שבינה לבין התובעת או בינה לבין הלקוחה. המסמך עליו חתמו הלקוחה והתובעת לא נועד אלא להסיר ספקות. להבהיר כי הצטרפות הלקוחה לקבוצת הרכישה איננה בשלב זה אלא הרשמה בלבד ולא התקשרות בהסכם מחייב. הסכמה או ידיעתה של הנתבעת אודות מצב דברים זה אינם מעלים ואינם מורידים דבר. השאלה איננה מתמקדת בידיעתה או אי ידיעתה של הנתבעת אודות המסמך אלא אם נכרת או לא נכרת הסכם מחייב על ידי הלקוחה. ראיות לכריתתו של הסכם מחייב שכזו - איין והמסמך מעיד על ההיפך. לטענת הנתבעת, פעלה התובעת ברשלנות ובחוסר זהירות כאשר הציעה ללקוחה עסקה שאיננה ודאית. טענה זו לא ניתן להבין. הלקוחה יוצגה על ידי עורך דין מטעמה, אשר כתובת משרדו מצוינת במסמך עצמו, ויכלה להחליט לבדה אם העסקה, במתווה שהוצג לה, מתאימה לה אם לאו. לא ברור מה הבסיס לטענת הנתבעת אודות "עסקה מסוכנת" או התנהגות רשלנית של התובעת ונראה שטענות אלו נטענו בכוללניות ובלא תימוכין. למעשה, הראיות שהוצגו מביאות למסקנה הפוכה. נראה שללקוחה הוצגו הדברים כהוותם, זכויותיה נשמרו בהתחייבות ברורה ובסופו של יום אף הוחזר לה כספה במלואו כשהתברר שהעסקה איננה מתגבשת. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. לסיכום, בסופו של יום תומכות העובדות והראיות בגרסת התובעת. התברר שהלקוחה כלל לא התקשרה בהסכם מחייב והסכימה בכל זאת לשלם מקדמה על חשבון דמי התיווך, מקדמה שתוחזר לה אם אכן לא ייחתם הסכם מחייב. כך גם בדיוק הועברו הכספים לנתבעת - כמקדמה ועל יסוד ההנחה שייכרת הסכם מחייב. כאשר התברר שהסכם שכזה לא נכרת אין לנתבעת זכות לדמי תיווך ועליה להשיב את הכספים שקבלה. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה, בסך של 25,949 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה. כמו כן תישא הנתבעת באגרת בית המשפט ובשכר טרחת פרקליטי התובעת בסך של 10,000 ₪. חוזהבניההסכם שיתוףקבוצת רכישה