רקע התובעת היא אמו של הנתבע 3 (להלן : "יצחק"). היא מתגוררת בדירה בשיכון ג' 92/1 בטבריה הידועה כחלקה 102 בגוש 15290 (להלן : "הדירה"). אין חולק כי בעבר היתה הדירה בבעלות בן אחר של התובעת, אחיו של יצחק שהלך לבית עולמו. אין גם חולק כי יורשיו היו התובעת ובעלה גרשון פרנקו ז"ל. אין גם חולק כי התובעת הסתלקה מן הירושה לטובת בעלה המנוח, אם כי קיימת מחלוקת בשאלה האם קיבלה תמורה בדמות דיירות מוגנת בדירה כנגד הסתלקותה. אין גם חולק כי לפי הסכם מיום 27.1.88, מכר גרשון פרנקו ז"ל, בעלה של התובעת, את זכויותיו בדירה לבנו יצחק (הנתבע 3) עפ"י הסכם בכתב (מוצג ת/1) בתמורה לסך של 50,000 ש"ח וכיום רשומות הזכויות בדירה בחברת עמידר ובמינהל מ"י, ע"ש יצחק . לאחר רישום הזכויות בדירה ע"ש יצחק קימל קיבל יצחק הלוואה מהנתבע 4 כנגד רישום משכון על הדירה. נתבעת 1 (להלן: "החברה") הנה נושה של יצחק. חובותיו של יצחק כלפיה הנם פסוקים ובגינם נפתח תיק גביה בהוצל"פ במסגרתו מונה בא כוחה של החברה (הנתבע 2), עו"ד יהודה שוורץ, ככונס נכסים על הדירה, שכן הזכויות בדירה רשומות ע"ש יצחק. התביעה הוגשה תחילה נגד נתבעים 1-3 בלבד אך הנתבע 4 ביקש להצטרף (בש"א 1482/04) וכב' הרשמת התירה צירופו כנתבע מס' 4. התביעה בתביעה נתבקש בית המשפט להצהיר כי התובעת הנה דיירת מוגנת ולחלופין, ברת רשות בתמורה בדירה הנ"ל וכי לא ניתן לפנותה מהדירה בשל חובותיו של יצחק, כל ימי חייה. כן נתבקש בית המשפט ליתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים האוסר עליהם לנקוט הליכי פינוי נגדה בגין חובותיו של יצחק. הגנת נתבעים 1-2 נתבעים 1-2 הכחישו את כל טענות התובעת בעניין הזכויות להן היא טוענת בדירה. כן טענו כי רקמה קנוניה יחד עם בנה יצחק כנגד נושיו של יצחק. הגנתו של יצחק - הנתבע 3 יצחק לא הגיש כתב הגנה (אך התייצב לדיונים). הגנת הנתבע 4 (להלן: "הבנק") הבנק הכחיש את כל הנטען בתביעה. כמו כן טען שהסתלקותה של התובעת מן הירושה נעשתה באופן מלא וללא תנאי, וטענותיה בדבר הסתלקות בתמורה נוגדות את חוק הירושה. לטענת הבנק, בעל הזכויות היחיד בדירה הנו יצחק. לטענת הבנק, ניתנה ההלואה לאחר הצגת מסמכים שאמתו את זכויות יצחק בדירה; חוזה מכר (ת/1), אישור זכויות מעמידר, ושומת נכס ע"ס 915,200 ₪. על הלוואה זו נרשם משכון. הלוואה זו אף מוחזרה וגם על ההלוואה המאוחרת נרשם משכון. מהלך הדיון והסדרים דיוניים לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית הודיעו ב"כ התובעת וב"כ הנתבעת 4 בפתיחת ישיבת ההוכחות שנערכה ביום 8.12.05 כדלקמן: "הגענו להסכמה בינינו לפיה פסק הדין שיינתן בתיק זה לא יהיה בו כדי להשפיע על זכויות הבנק לפי המשכנתא הרשומה לטובתו. נגיש הסכם בכתב לגבי הסדר היחסים בין התובעת לנתבע 4 ונבקש שאותו הסדר יהיה אותו חלק מפסק הדין שיינתן באופן שזכויות הבנק קודמות לזכויותיה של התובעת. את ההסכם נגיש תוך 7 ימים ונמציא העתק ממנו לכל הצדדים". בעקבות הסכמה זו שוחרר ב"כ הבנק מהתייצבות לדיונים. לאחר שנשמעו עדי התובעת ונתבעים 1-3, הגישו ביום 30.3.06 התובעת והבנק "הודעה על הסכם פשרה" וביקשו ליתן לה תוקף של פסק דין חלקי. ב"כ הנתבעים 1-2 התנגד לאישור ההסכם. בעקבות התנגדותו זו הגישו התובעת והבנק ביום 24.4.06 בקשה מוסכמת למשיכת הסכם הפשרה ולהורות על מחיקת הבנק. בעקבות הסכמה זו נמחקה התביעה כנגד הבנק. בעקבות מחיקה זו ביקש ב"כ הנתבעים 1-2 שתצהיר העד מטעם הבנק, מר וולך, ישמש כראיה מטעם נתבעים 1-2. ב"כ התובעת התנגד אך בית המשפט נענה לבקשה על אף ההתנגדות. בסופו של יום הודיע ב"כ התובעת כי הוא מוותר אף על חקירת עד זה. חומר הראיות התובעת הגישה תצהיר אליו צורפו צו ירושה, הסכם המכר (ת/1 הנ"ל) ואישור חברת החשמל על תשלומי חשמל והיותה רשומה כצרכן חשמל בדירה. מטעם הנתבעים 1-2 הוגש תצהירו של שלום בן שושן אליו צורפו אישור זכויות מעמידר, הודעות פינוי, בקשה שהגישה התובעת לביטול הליכי כינוס והחלטת ראש ההוצל"פ הדוחה את הבקשה הנ"ל. מטעם הבנק (שנמחק מהתביעה לבסוף) הוגש תצהירו של משה וולך אליו צורפו אישורי זכויות, חוזי הלוואה, שומת נכס, הסכמי משכנתא, התחייבות לרשום משכנתא, נספח לחוזה הלוואה, חשבונית שכ"ט שמאי ודו"ח שמאי. יצחק לא הגיש תצהיר עדות ראשית אך זומן ע"י התובעת כעד מטעמה לישיבת ההוכחות שנתקיימה ב-8.12.05. בתום חקירתו נשאל והשיב כי אין בדעתו להביא ראיות נוספות מעבר לעדותו הנ"ל. התובעת, יצחק ומר שלום בן שושן נחקרו חקירות נגדיות. כאמור לעיל ויתר ב"כ התובעת על חקירת העד משה וולך שהפך להיות עד נוסף מטעם נתבעים 1-2 ותצהיר עד זה על נספחיו הפכו חלק מחומר הראיות. בתום הדיון הגישו התובעת מחד והנתבעים 1-2 מאידך סיכומי טענות בכתב ובהם חזרו על טענותיהם והפנו לחומר הראיות ולאסמכתאות שונות. יצחק, (כדרכו), לא הגיש סיכומים. אדון להלן, על יסוד חומר הראיות שהוצג בפני וטיעוני הצדדים, במחלוקת שבין הצדדים, הלא היא שאלת מעמדה וזכויותיה של התובעת בדירה הנ"ל. דיון הטענה להסתלקות מותנית (קבלת זכות דיירות מוגנת) מירושת הבן שנפטר טענה זו של התובעת יש לדחות. סעיף 6 לחוק הירושה תשנ"ה - 1965, עניינו: "הסתלקות היורש מזכותו בעיזבון". בס"ק 6 (ד) לחוק הנ"ל נקבע: "... (ד) הסתלקות על תנאי - בטלה". השאלה האם הסתלקות מירושה כנגד קבלת תמורה נחשבת כ"הסתלקות על תנאי" לפי סעיף 6 (ד) הנ"ל, נדונה באריכות בפסה"ד בתיק עז' (ת"א יפו) 14190/99 עזבון מזרחי נגד האפוט' (פורסם בתקדין משפחה 2004 (3) 163) וביהמ"ש השיב עליה בחיוב. נימוקי ביהמ"ש שם על אף אי היותם תקדים מחייב מקובלים עלי. נמצא אם כן כי עפ"י הדין הנוהג, הסתלקות מירושה כנגד קבלת תמורה אינה אפשרית כלל. משכך, משניתן בסופו של יום צו ירושה על יסוד הסכמת התובעת להסתלק מן הירושה, הרי שהתובעת הסכימה להסתלק ללא כל תנאי, שכן לו היתה הסתלקותה מותנית, לא היה ביהמ"ש מאשר אותה. אני נאלץ נוכח האמור לעיל לדחות את טענת הדיירות המוגנת בכללותה. האם לתובעת ניתן רשיון במקרקעין לשאלה זו יש להשיב לדעתי בחיוב. אקדים ואציין, כי עפ"י הדין, רשיון במקרקעין איננו נחשב "זכות במקרקעין" כמשמעות מונח זה בחוק המקרקעין שיסודה מצריך מסמך בכתב. בבג"צ 45/71 קרושבסקי ואח' נ' ע' ת"א, פד"י כה (1) 792 נאמר בעמ' 797: "מתן רשות לשימוש במקרקעין אינו מצריך מילים מפורשות. רשות כזאת, אומר השופט HOLMES בעניין MOCKEE V. GRATZ יכולה להשתמע ממנהג הארץ. הרשות יכול שתינתן ע"י הודאה בשתיקה המעידה על כך שהבעלים השלים עם המעשה". בע"א 87/62 בדיחי נ.בדיחי פד"י ט"ז (4) 2901 בעמ' 2905 נאמר לגבי הסכמה למתן רשות: "ההסכם יכול להיות מפורש אך הוא גם יכול להשתמע מן הנסיבות". מן העדויות שהוצגו בפניי עולה בבירור כי התובעת מתגוררת בדירה נשוא המחלוקת למן התקופה שנפטר בנה שהיה בעליה (המוריש), על אף הסתלקותה, יחד עם בעלה, שלטובתו הסתלקה וכי היא וגם בעלה המשיכו להתגורר בדירה הנ"ל גם לאחר שזו נמכרה לתובע, ללא שהתובע התנגד לכך ואף בתקופה בה שיעבד את זכותו לבנק. מחומר הראיות אף עולה שבכל התקופה הנ"ל לא שילמה התובעת דמי שכירות כלשהם. הוכח גם ששילמה תשלומי חשמל והיא רשומה כצרכן החשמל בדירה נשוא המחלוקת. מכל המפורט לעיל, ניתן לקבוע כי התגוררה בדירה בתקופה שקדמה למכירתה ליצחק ומאז ועד היום, ברשות בעלי הזכויות (תחילה בעלה גרשון ז"ל ואח"כ בנה יצחק). הרשיון, רשיון חינם או רשיון בתמורה? קבעתי כבר לעיל כי התובעת הסתלקה מן הירושה ללא תמורה. גם לא הוכח בפניי כי התובעת עצמה ובאופן אישי (להבדיל מבעלה המנוח) נתנה תמורה כלשהיא לבנה יצחק כנגד הרשות שניתנה לה לדור בדירה לאחר שהזכויות בה הועברו ליצחק. על אף האמור, יש לדעתי לקבוע כי הרשיון שניתן לתובעת ניתן בתמורה, וזו, התמורה, ניתנה ליצחק ע"י בעלה של התובעת המנוח גרשון ז"ל, זאת מהנימוקים שאבהיר להלן. אומר תחילה כי אין חובה שהתמורה (לרשיון שניתן לתובעת) יינתן ע"י התובעת עצמה. עפ"י הדין זכאי אדם להיות נהנה מהזכות כלפי אדם אחר גם אם התמורה לאותה זכות ניתנה ע"י אדם שלישי (ראה סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973). במקרה דנן הוכח בפני כי בין המנוח גרשון ז"ל לבין יצחק נחתם חוזה מכר. בחוזה המכר שנחתם ב- 27.1.88 נמכרו הזכויות בדירה ליצחק כנגד תשלום סך של 50,000 ₪ בלבד. (החוזה צורף כנספח ב' לתצהיר התובעת). בסעיף 6 לתצהירה הצהירה התובעת כי המחיר הנמוך לדירה נקבע בהתחשב כך שיצחק הסכים שהיא תמשיך להתגורר בדירה כל ימי חייה. (בתצהירה ראתה את זכותה הנ"ל כזכות דיירות מוגנת). יצחק עצמו אישר בעדותו טענה זו. על היות המחיר נמוך משמעותית משווי השוק ניתן ללמוד גם מהשוואת המחיר הנ"ל לשומה, שנערכה לגבי הדירה, בעת מתן ההלוואה השניה על ידי הבנק ליצחק בחודש 7/02. באותה עת נערכה שומת שווי לדירה (השומה צורפה כנספח לתצהיר העד וולך) ולפיה עמד שווי הדירה ע"ס 338,400 ₪ שהינו יחס של 676%, בין שוויה ב-7/02 לבין סכום מכירתה השיקלי ב- 1/88. ער אני לכך כי בין מועד המכירה לבין מועד עריכת שומה חלפו כ- 12 שנים וכי חלק מן השוני הנ"ל יש לייחס להתייקרות מחירי הדירות. כדי להגיע להערכה ראלית יותר סברתי שיש לנטרל את ההתייקרות הנובעת מעליית מדד תשומות הבניה בין מועד המכירה ליצחק (1/88) לבין מועד ההערכה שנעשתה עבור הבנק (7/02). מדד תשומות הבניה ב- 1/88 עמד ע"ס 53,2963 ₪. ב- 7/02 עמד מדד זה על 194,5000. היחס בין המדדים הינו 360%. אפילו בהפחתת גורם זה של עליה הנובעת ממדד תשומות הבניה עדיין עומד היחס בין שווי הדירה לבין הסכום שבו נמכרה על מעל 300% (316% = 300% - 676%), היינו הדירה נמכרה ליצחק על ידי אביו במחיר נמוך משמעותית ממחיר השוק. נמצא אם כן כי טענת התובעת לפיה נמכרה הדירה במחיר נמוך משמעותית משוויה בשוק, הוכחה. פער זה בין שווי המכירה ליצחק לבין השווי הריאלי של הדירה בעת אותה מכירה, בצירוף העובדה כי על אף המכירה המשיכו המנוח והתובעת לגור בדירה גם לאחר המכר, יש בהם כדי להוכיח את הטענה כי עיסקת המכירה כללה, פרט לתמורה כספית גם התחייבות מצד יצחק למתן רשות להתגורר בדירה לתובעת ולבעלה המנוח (עמו היא התגוררה ללא התנגדות מצד יצחק) לתקופת חייהם. ראיה עצמאית ונוספת התומכת במסקנה הנ"ל נובעת מתוך חוזה המכר עצמו. בעוד שבחוזים מסוג זה, מועד מסירת הדירה הינו תנאי עיקרי, הרי שבחוזה המכירה שבין המנוח ליצחק, לא נכלל מועד מסירה או פינוי כלל והדבר תומך גם הוא במסקנה הנ"ל. האם נתקיימה הצדקה לביטול הרשות? אבהיר תחילה כי מתן תמורה עבור הרשות, אין בו כדי להבטיח שידו של מקבל הרשות לא תסולק בכל מקרה מן הנכס. בע"א 492/82 יצחק רוזן ואח' נ. יגאל סלונית ואח'' פ"ד ל"ט (2) 337, בסעיף 5 לפסק הדין, נאמר : ”דומה כי פסק הדין, אשר עליו נסב הערעור, נובע מן הפרשנות הרחבה מדיי, אשר ניתנה, לא אחת, לדבריו של בית משפט זה בע"א 87/62 (י' בדיחי נ' ש' בדיחי, פ": טז 2901) : היו אף שביקשו ללמוד מדבריו של השופט לנדוי (כתוארו אז) כי לא ניתן אף פעם לסלק אדם המשתמש במקרקעין על-פי רשיון, אם ניתנה תמורה בעד הרישיון. מסקנה מרחיקת לכת כאמור איננה צריכה לעלות מן הדברים שנאמרו בע"א 87/62. כל שבית המשפט ביקש להדגיש שם הוא, כי ניתן עתה למנוע את סילוקו של בעל רישיון, המשתמש במקרקעין על יסוד הסכם רישיון, אם הצדק דורש את קיום החוזה בעין.” כן נאמר בהמשך : ”המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל עניין ועניין, ועל-כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתבקשת. לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם במקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק". נמצא אם כן כי על מנת שיינתן על ידי בית המשפט סעד של צו למניעת סילוק יד יש צורך כי פרט למתן תמורה כנגד הרשות ימצאו גם נסיבות בעובדות המקרה הספציפי שיצדיקו מתן הסעד. (אגב, במקרים בהם לא ניתן הסעד של צו המניעה עדיין נהגו בתי המשפט לבדוק אם יש מקום לפסוק פיצוי כנגד התמורה שניתנה עבור הרשות). לאחר שקילת מכלול הנסיבות, סבורני כי במקרה דנן, שיקולי הצדק מטים את כף המאזניים לכיוון מתן הסעד של צו מניעה, ואבהיר להלן. ראשית, התמורה שניתנה היתה משמעותית. כפי שעולה מניתוח שווי העסקה בשנת 88, נימכרה הדירה בכ- 1/3 מערכה. הקירבה המשפחתית בין נותן הרשות (יצחק) למקבלי הרשות (הוריו) גם היא יש בה כדי לתמוך בטענה כי הצדדים התכוונו שתקופת הרשיון תהיה למשך יתרת חיי התובעת ובעלה המנוח גרשון ז"ל. יש לזכור גם כי במקרה דנן לא מעניק הרשות מבקש למנוע את סעד צו המניעה כי אם נושה שלו. בנסיבות בהן ניתנה התמורה לרשות, טרם נשתכללה זכותו של המבקש את ביטול הרשות, נקבע על ידי בית המשפט (בע"א 87/62 בדיחי נ. בדיחי פ"ד ט"ז 2901 ) כי המערער (שביקש שם את ביטול הרשות) לא הראה זכות להביא את הרשיון לידי גמר. באותו מקרה מדובר היה ב- 3 אחים שגרו יחדיו בבית אותו הקימו על אדמת מדינה, קודם שמי מהם הסדיר את יחסיו עם בעלי המקרקעין (מינהל מ"י), ומבלי להגדיר יחסיהם בינם לבין עצמם. בשלב מסוים הגיע אחד האחים להסדר חוזי של חכירה עם המינהל ללא ידיעת אחיו, אך בנתיים בנה אח אחר חדר נוסף על אותה חלקה על מנת להתגורר בו עם אשתו. האח שהפך בעל זכות חכירה תבע את סילוק ידו של אחיו שבנה את החדר. בית המשפט קבע כי יש מקום להושטת סעד לאח בעל החדר על ידי מניעת סילוקו ממנו. זאת, כיוון שבניית החדר בכספו הפרטי נעשתה בידיעת אחיו בעל חוזה החכירה ועוד לפני שהושג חוזה החכירה. בעמ' 2906 לפסה"ד בע"א 87/62 הנ"ל נאמר : ”הרישום כחוכר החלקה, אותו השיג המערער לאחר מכן בלי ידיעת המשיב, אינו יכול לגרוע מזכויות המשיב כלפי המערער לפי דיני היושר... ...ברור שתשלום פיצויים, אותו הציע בא כוח המערער לחלופין, אינו עשוי לפצות את המשיב על אבדן מקום מגוריו, אלא אם הפיצויים יוערכו באופן ריאלי לפי הסכום הדרוש היום לרכישת מקום מגורים אחר, ולא על יסוד ההשקעה שנעשתה בזמנו על ידי המשיב בניית החדר, על-כל- פנים. שאלת הפיצויים היתה יכולה להתעורר רק אילו הראה המערער זכות להביא את הרישיון לידי גמר, וזאת לא עשה". לענייננו יש להחיל דין דומה. הרשות במקרה דנן ניתנה בהסכמת בעלי הזכויות דאז (יצחק) ואף לא בידיעה ובשתיקה אלא במסגרת הסכם וכנגד הפחתת עלות הרכישה על ידי יצחק, היינו, מתן תמורה משמעותית. כמו כן, הזכות לתבוע פינוי, לה טוענים נתבעים 1-2, נשתכללה זמן רב לאחר מכן, רק עם מתן פסק הדין כנגד יצחק ותחילת הליכי הכינוס ואלה כולם נתקיימו לאחר קבלת הרשות והעברת הזכות להירשם כבעלי הזכות ליצחק, עפ"י ההסכם. על אף שדי בנסיבות הנ"ל כדי להצדיק מתן סעד של צו מניעת פינוי אציין כי במקרה דנן נתקיימו שיקולי צדק נוספים. ראשית, בעלת הזכות הינה אישה זקנה שזהוא מקום מגוריה היחיד. פינויה מן הדירה יותיר אותה חסרת כל וסיכוייה להיפרע חזרה כדי תמורת הזכות ששולמה (ע"י הפחתת מחיר הדירה) אפסיים, נוכח חדלות פרעונו של יצחק וחובותיו הרבים. כמו כן, על הדירה רובצת זכות משכון לטובת הנתבע מס' 4 שאין חולק כי זכותו קודמת לזו של הנתבעים 1-2 (שזכותם נובעת מכוח עיקול בלבד). בנסיבות אלה, ספק רב אם הליכי הכינוס יועילו דבר לנתבעים 1-2 שכן, אפילו תימכר הדירה בהליכי כינוס, נוכח האמור ומצוטט לעיל בפסק דין זה, מתוך ע"א 87/62 (עמוד 2906) וכן שיקולי צדק תתחייב העברת יתרת התמורה (לאחר ניכוי חוב ההלוואה שהובטחה במשכון) לצורך רכישת דיור חלופי (קטן יותר וזול יותר) לתובעת. אשר על כן, תהיה מניעת הסעד המבוקש על ידי התובעת בלתי צודקת ומסקנתי היא כי התובעת זכאית לסעד המבוקש. סיכומו של דבר דין התביעה להתקבל. ניתן בזאת סעד הצהרתי ולפיו מוצהר כי התובעת קיבלה מיצחק רשיון לגור בדירה למשך יתרת חייה, בתמורה כמפורט לעיל. כן ניתן בזאת צו מניעה ולפיו נאסר על מי מהנתבעים 1-3 לנקוט כנגד התובעת הליכי פינוי מן הדירה. אני מחייב את הנתבעים 1-2 לשלם לתובעת יחד ולחוד שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ ומע"מ כדין ובנוסף הוצאות משפט (לרבות בגין אגרה ושכר עדים) בסך של 1,500 ₪. בשל העובדה כי הנתבע 3 הסכים לתובענה, לא ייעשה צו להוצאות נגדו. ירושה