השופטת ד' דורנר: 1. בתאריך 16.5.75 הלך לעולמו בלונדון אליהו סאלח ג'ורי (להלן: המנוח) והותיר אחריו את אשתו, ג'ורג'יה ג'ורי (להלן: האם), ושמונה ילדים. לעזבון המנוח מונו שלושה מנהלי-עיזבון - עורכי הדין שמעון בן-יעקב, שמעיה סרוב ושועה ג'יג'י. יורשי המנוח הסכימו, כי הגם שמקום מושבו של המנוח ביום מותו היה בבריטניה - שאז על-פי סעיף 137 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה) נשלטת חלוקת העיזבון על-ידי הדין האנגלי - צו הירושה יינתן על-פי הוראות חוק הירושה הישראלי. חוק הירושה זיכה את האם במחצית מן העיזבון, כלומר ב-8/16 מן העיזבון, וכל אחד משמונת הילדים זכה ב-1/16 מן העיזבון. אלא, שהאם ביקשה להעביר את מלוא חלקה לבנה, אברהם ג'ורי, שעימו התגוררה באותו בית בלונדון. לצורך כך חתמה על כתב-ויתור. 2. במהלך הדיון שהתקיים בתאריך 23.12.79 בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה למתן צו הירושה, טען בא-כוחם של האם ואברהם, עורך-הדין ג'יג'י, כי כתב-הוויתור מהווה הודעת הסתלקות של האם לטובת אברהם על-פי סעיף 6 לחוק הירושה. ברם, אחותו של אברהם, מדלן ברוך, הגישה התנגדות. בא-כוחה טען, כי הסכמת היורשים לחלוקת העיזבון על-פי הוראות דיני הירושה הישראליים אינה משתרעת על שאלת ההסתלקות, וכי על שאלה זו חל המשפט האנגלי, שאינו מאפשר בנסיבות אלו לאם להסתלק מחלקה. עוד טען בא-כוחה של מדלן, כי, על-כל-פנים, כתב-הוויתור אינו ממלא אחר התנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק הירושה, ולכן אינו מהווה הודעת הסתלקות. במהלך הדיון הגיעו הצדדים - מדלן מזה והאם ואברהם מזה - להסכם-פשרה על-פי הצעת עורך-הדין ג'יג'י. הלה הודיע איפוא לבית-המשפט, כי האם, בהסכמת אברהם, מצמצמת את ויתורה לטובתו ל-3/16 מן העיזבון. עורך-הדין ג'יג'י הוסיף, כי "אין בדעתה של [האם] לוותר על כל חלק נוסף מהירושה עד שיחולק העזבון וחלקה המגיע לה יועבר לשליטתה" (להלן: הצהרת האם). בעקבות הצעת עורך-הדין ג'יג'י הסירה מדלן את התנגדותה, ובפתח צו הירושה, שניתן על-יסוד הסכם-הפשרה, שבגדרו נקבעו החלקים בעיזבון שלהם זכאי כל אחד מתשעת היורשים, נכתב: לאחר שה[אם] צימצמה בהסכמת היורש אברהם ג'ורי את ויתורה לטובתו ל-3/16 מן העזבון, מצהיר אני בזה על ירושתו של המנוח אליהו ג'ורי... עם זאת, עזבונו של המנוח טרם חולק עד היום. 3. בחודש אוקטובר 1987 נפטר אברהם. כשלוש שנים לאחר-מכן, בתאריך 23.10.90, חתמה האם על תצהירים וייפוי-כוח בלתי-חוזרים, שלפיהם היא נותנת במתנה לכל אחד משלושת ילדיה, המשיבה 1 (להלן: דייזי), המשיבה 2 (להלן: ארלט) והמשיב 3 (להלן: יחזקאל), 1/16 מחלקה בעיזבון. במהלך השנים 1994 ו-1995 חתמה האם על כתבי-הסתלקות לטובת ילדיה באותו שיעור. על-יסוד כתבי-ההסתלקות ביקשו המשיבים לתקן את צו הירושה. המערער, יורשו של אברהם, התנגד לבקשת המשיבים לתיקון צו הירושה בטענה כי פסק-הדין שבמסגרתו הוצא צו הירושה אשר אישר את הסכם-הפשרה, מונע מן האם - עד לחלוקת העיזבון - להסתלק מחלקים נוספים מחלקה בעיזבון. 4. בית-המשפט המחוזי (השופט אמנון הומינר) דחה את בקשת המשיבים, כיוון שסבר כי יפויי-הכוח הבלתי-חוזרים הם בגדר העברת חלק בעיזבון הנשלטת על-ידי סעיף 7(א) לחוק הירושה, וחל לגביהם סעיף 7(ג) לחוק הירושה, השולל מיורש את הזכות להסתלק מחלק שהועבר על-פי סעיף 7(א) לחוק הירושה. ערעור המשיבים לבית-משפט זה על החלטת בית-המשפט המחוזי התקבל. נקבע, כי יפויי-הכוח לא היוו העברת רכוש, אלא יש לראות בהם התחייבות לתת מתנה, שלא מומשה, אשר אינה מונעת הסתלקות של יורש מחלקו. העניין הוחזר איפוא לבית-המשפט המחוזי, להמשך הדיון. 5. בדיון לא הייתה מחלוקת, כי כתבי-ההסתלקות, בדומה לייפוי-הכוח, ביטאו את רצונה של האם להעביר לשלושה מילדיה חלקים מחלקה בעיזבון. המחלוקת התמקדה בשאלה, אם צו הירושה שלל את כוח ההסתלקות של האם. בעניין זה חזר המערער וטען, כי צו הירושה - שאישר הסכם-פשרה אשר בוסס על חיובים שלובים שבגדרם הסכים אברהם להפחתת חלקו - שלל מן האם את כוחה להסתלק מחלקים נוספים מן העיזבון. בנוסף ולחלופין נטען, כי יש לראות בהצהרת האם הודאה פורמאלית, שלא ניתן לחזור ממנה אלא ברשות בית-המשפט. 6. בית-המשפט המחוזי הגיע לכלל-דעה, בהסתמכו על נוסח הצהרת האם, כי הצהרת האם אינה מהווה התחייבות בלתי-הדירה. וכך כתב, בין השאר, בהחלטתו: כל אשר נאמר על ידי עו"ד ג'יג'י היה כי אין בדעתה של [האם] לוותר על כל חלק נוסף מעזבון המנוח מעבר למה שויתרה לטובת אביו של [המערער]. דברים אלה של [האם] שהובאו מפיה ע"י עו"ד ג'יג'י, אינם מהווים התחייבות בלתי הפיכה שאיננה ניתנת לביטול - אין כל מניעה בעד [האם] מלחזור בה מדבריה. בנסיבות אלה, וכעולה מהוראות סעיף 6 לחוק הירושה, יורש רשאי להסתלק מחלקו בעזבון המוריש כל עוד לא חולק העזבון. הבקשה התקבלה איפוא וצו הירושה תוקן. 7. על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו. ביני לביני, בתאריך 31.8.99, הלכה האם לעולמה, ובגדר ערעורו ביקש המערער להגיש כראיה נוספת תעודה המעידה על פטירתה. בערעורו חזר המערער על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי והוסיף, כי עם פטירת האם לפני חלוקת העיזבון, פקעו התחייבויותיה לתת מתנה, וכן הודעות ההסתלקות לטובת המשיבים. בתשובה לערעור, תמכו המשיבים את יתדותיהם בנימוקי החלטתו של בית-המשפט המחוזי, והוסיפו וטענו, כי פטירת האם - שלא חלקו עליה - אינה משפיעה על זכויותיהם בעיזבון. דיון 8. בסעיף 6(א) לחוק הירושה נקבע: לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון, רשאי יורש, בהודעה בכתב ... לבית-המשפט ... להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו... צו הירושה, שכאמור מאשר את הסכם-הפשרה בכל הנוגע לצמצום ויתורה של האם לטובת אברהם, אינו מתייחס כלל להצהרת האם, ואין הוא מגביל את כוח ההסתלקות של האם על-פי סעיף 6 לחוק הירושה. נראה, כי בית-המשפט המחוזי - ואף הצדדים, שלא טענו כנגד נוסח צו הירושה - לא ראו בהצהרת האם התחייבות. על-כל-פנים, אברהם לא היה יריב לאם, והסכמתו לצמצום כתב-הוויתור שניתן לטובתו, כל עוד לא התקבל כתב- ויתור זה על-ידי בית-המשפט כהודעת הסתלקות, לא הייתה דרושה. ההליך התנהל איפוא, מחד-גיסא, בין מדלן, שטענה כי לכתב-הוויתור שניתן לטובת אברהם אין תוקף, לבין, מאידך-גיסא, האם ואברהם. בהסכם-הפשרה צמצמה האם את ויתורה תמורת הסרת התנגדותה של מדלן, וכתוצאה מכך זכה אברהם בזכויות האם בעיזבון, אם כי חלקית; בעוד שאילו הייתה מתקבלת התנגדותה של מדלן, לא היה זוכה במאומה. נמצא, כי החיובים השלובים בהסכם-הפשרה היו חיובה של מדלן להסיר את התנגדותה, וחיובה של האם לצמצם את כתב-הוויתור שניתן לטובת אברהם. לחיובים אלה ניתן ביטוי בצו הירושה. זאת ועוד, נראה כי הצהרת האם נועדה להפיס את דעתה של מדלן, שמא לאחר הוצאת צו הירושה תשוב האם ותסתלק מחלקים נוספים לטובת אברהם. אלא, שהצהרת האם לא קיבלה תוקף של התחייבות, כפי שעולה מצו הירושה, ומדלן לא מחתה על כך. סיכומם של דברים, הצהרת האם לא הקנתה לאברהם, וממילא לא הקנתה למערער, זכות כלשהי. 9. יש לדחות גם את הטענה כי הצהרת האם מהווה הודאה פורמאלית של בעל-דין. הודאה פורמאלית עניינה בהודאת בעל-דין בעובדה או במסמך השנויים במחלוקת. ראו תקנות 104-102 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. ככלל, ההודאה תופסת רק באותו הליך שבו היא ניתנה, ומטרתה היא לחסוך מן הצד השני את הצורך להביא ראיות להוכחת העובדה או המסמך שראוי היה להודות בהם. ראו דברי השופט שלמה לוין ברע"א 1037/94 סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' רפאלי, (לא פורסם; ניתן בתאריך 9.5.94). בענייננו, המחלוקת בין הצדדים נגעה לתוקף כתב-הוויתור. הצהרת האם לא התייחסה כלל למחלוקת, ואין בה כשלעצמה גם הודאה בעובדה או בראיה. 10. גם בטענה בדבר פקיעת זכויות המשיבים בשל פטירת האם אין כל ממש. אכן, על-פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968, בכפיפות לחריגים הקבועים בחוק זה, רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה. ברם, זכות החזרה הינה אישית, היא נתונה לנותן בלבד ולא לעזבונו, החייב לכבד את רצון המת. משכך, עם מות הנותן הופכת התחייבותו לתת מתנה לבלתי-הדירה. ראו ע"א 11/75 ועד הישיבות בא"י נגד מיכאלי, פ"ד לו(1) 639, בע' 643. אשר להודעת ההסתלקות, להבדילה מן ההתחייבות לתת מתנה, הרי משנתקבלה הודעה זו, שוב אין למסתלק זיקה לעיזבון ונחשב הוא כאילו לא היה יורש (סעיף 6(ב) לחוק הירושה). אני מציעה איפוא לדחות את הערעור. כן אני מציעה לחייב את המערער לשלם לכל אחד משלושת המשיבים שכר-טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח, ובסך הכל 15,000 ש"ח. שופטת המשנה-לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה-לנשיא השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. שופטת הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר. ירושההסתלקות מירושהעיזבון