רקע 1. המקרה שבפנינו הינו מקרה מצער וטראגי: בני-זוג, בני העדה הדרוזית, התארסו ביום 20.9.09 וחתמו על ה'עקד' - חוזה נישואים. כעבור מספר חודשים, ביום 14.5.10 עוד טרם הספיקו בני הזוג לקיים את טקס החתונה - ה'אשהראר', היו הם מעורבים בתאונת דרכים קשה בעקבותיה קיפחה בת- הזוג את חייה (להלן "המנוחה") ואילו בן-הזוג נפצע קשות בראשו והוכרז 'חסוי' על ידי ביהמ"ש ביום 14.6.10 (להלן: "החסוי") כאשר האפוטרופוס עליו הינו אביו. 2. התיק בפני נפתח בבקשה לאישור הסכם אשר נערך בין החסוי (מבקש 1) באמצעות אפוטרופוסו הוא אביו כאמור, לבין הורי המנוחה (מבקשים 2-3) בעניין עיזבון המנוחה - מהות ההסכם למעשה: הסתלקות החסוי מחלקו בעיזבון המנוחה ותיקון צו הירושה בהתאם. 3. היועמ"ש בתחילה התנגד לאישור ההסכם, אלא שלאחר קבלת תגובה נוספת מאת המבקשים השאיר ההחלטה בבקשה לשיקול דעתו של ביהמ"ש. דיון 4. על פי חוק הירושה התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), בן זוגו של המוריש הינו 'יורש על פי דין'. לעניין זה די בעובדת רישומם של בני זוג כ'נשואים' במשרד הפנים כדי ליצור לאחד זכויות בעזבונו של השני (ס. 10(1) לחוק הירושה). במקרה דנן, בני הזוג נרשמו כנשואים במשרד הפנים לאחר ביצוע ה'עקד'. 5. על פי מנהגי העדה הדרוזית אליה משתייכים המנוחה והחסוי, ה"עקד" (הסכם הנישואין) הינו שלב אחד מבין 3 שלבים הדרושים על מנת להפוך את בני הזוג ל'נשואים' במובן המשמעות המקובלת והמתחייבת ממושג זה. עפ"י מנהגי העדה הדרוזית, ה'עקד' מתבצע בטקס האירוסין ומהווה הסכם נישואים כשעל סמך הסכם זה רשאים הצדדים להירשם במשרד הפנים כ'נשואים, ברם בהיבט הדתי עריכת ה'עקד' אינה מקנה לצדדים המאורסים זכות או רשות להתנהג כמנהגם של בני-זוג או לעשות כל אקט או פעולה המאפיינים בדרך כלל בני זוג נשואים, בין היתר אסור לצדדים לקיים חיי אישות ו/או לגור ביחד, הצדדים אינם מנהלים משק בית משותף ולמעשה כל אחד מבני הזוג נותר תחת חסות הוריו. על מנת שהצדדים אשר ביצעו את ה'עקד' יהפכו לבני זוג נשואים כהלכה (=ההלכה הדרוזית), עליהם לבצע שני אקטים נוספים והם "אשהראר" - פרסום ברבים באמצעות טקס חתונה, ו"דוחלה"- קיום יחסי אישות. 6. כעולה מהודעתם המוסכמת של הצדדים, לאחר התייעצות עם אנשי הדת הדרוזית, הוברר להם כי במידה ומי מבני הזוג הולך לעולמו בטרם הגיע השלב השלישי - קיום יחסי אישות, פוקעים הנישואין למפרע; על כן מבקשים הם, על מנת שלא לנהוג באופן הנוגד את המסורת, הערכים ומנהגי העדה, לאפשר לחסוי להסתלק מחלקו בעזבונה של המנוחה, שכן לדידם, למרות שמבחינת החוק האזרחי החסוי והמנוחה נחשבים כ'נשואים', הרי שעפ"י מנהגי העדה וההלכה הדרוזית, החסוי מעולם לא היה נשוי למנוחה אלא לכל היותר מאורס לה וכפועל יוצא מכך החסוי אינו זכאי ליטול כל חלק מרכושה ו/או זכויותיה של המנוחה, לא בחייה ובודאי לא לאחר מותה, על אף קיומו של צו הירושה, ועל כן מבקשים הצדדים בהסכמה: "כי המשיבים (הורי המנוחה) יהיו היורשים היחידים על פי דין של עיזבון המנוחה" וכפועל יוצא מכך יתוקן צו הירושה מיום *** שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בטבריה. 7. ודוק: למרות שההסכם איננו מפורש בעניין זה, ברם עפ"י הבנתי את רצון הצדדים וחפצם בהתאם לאמור לעיל, מהות ההסכמה בין הצדדם הינה שהחסוי לא ייחשב 'יורש' מלכתחילה (שהרי לדידם אין 'נישואין') - הסכמה זו יכולה לבוא אך ורק באמצעות הסתלקות החסוי מחלקו מהעיזבון, שכן אין אפשרות ליורש 'לוותר' על זכות הירושה באופן שלא ייחשב יורש מלכתחילה אלא באמצעות הסתלקות עפ"י הוראות החוק. ברם מאידך, רצון הצדדים הינו כי החסוי יסתלק לטובת הורי המנוחה - הסתלקות שאיננה אפשרית עפ"י סעיף 6(ב) לחוק הירושה, שכן אין הסתלקות יורש אלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש, קרי: לא ניתן להסתלק לטובת הורי המוריש. את הפיתרון איפוא להשגת תוצאת רצון הצדדים ניתן לבצע באמצעות הסתלקות עפ"י סעיף 15 לחוק הירושה, הדן בהסתלקות יורש שלא לטובת המנויים בסעיף 6: "מי שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מחלקו בעזבון שלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש, חלקו מתווסף לשאר היורשים על פי חלקיהם" במקרה דנן, היות ו'שאר היורשים' הינם הורי המנוחה, הרי שממילא הסתלקות החסוי באופן כללי, תוצאתה תהיה הותרת הורי המנוחה יורשים בלעדיים של המנוחה כפי שביקשו הצדדים בפועל. 8. אין מחלוקת כי אילולא הוכרז בן זוגה של המנוחה חסוי, זכותו הייתה להסתלק מהעזבון כאמור עפ"י סעיף 15 לחוק הירושה; אלא שבנידוננו איתרע המזל ובן זוגה של המנוחה הפך ל'חסוי', וכיום מי שפועל בשם החסוי ומגיש ההסתלקות הינו האפוטרופוס שמונה לו, המוסמך לייצגו עפ"י סעיף 38 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כאשר בהתאם לסעיפים 44 ו-47(3), נדרש לכך אישור ביהמ"ש. 9. הצורך באישור מראש של בית המשפט בנוגע לעסקאות המנויות בסעיף 47 לחוק הכשרות המשפטית נובע מההנחה שבית המשפט יהיה זה שידאג בצורה הטובה ביותר לצרכי החסוי; דהיינו - טובת החסוי היא שעומדת נגד עיניו של בית המשפט בשקלו האם ליתן אישורו לביצוע פעולה, אם לאו. את טובת החסוי ניתן ללמוד ממכלול הנתונים והנסיבות כפי שהונחו על שולחנו של ביהמ"ש, כאשר באופן טבעי, בחינת טובתו של החסוי הינה ספציפית בכל מקרה לגופו. 10. בנסיבות דנן, כפי שפורטו לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לאשר פעולת ההסתלקות המבוקשת, שכן נימוקי ההסתלקות הינם שהצדדים עפ"י מנהגי עדתם אינם נחשבים כ'נשואים' אלא שאיתרע המזל וטרם התאונה נערך ה'עקד' שהפך אותם ל'נשואים' עפ"י החוק האזרחי, בעוד שהצדדים עצמם המבקשים את ההסתלקות, עפ"י דינם הדתי ומנהגי עדתם אינם נחשבים נשואים בעיני עצמם. לשיטתי, חלק מ'טובת החסוי' הינו ציות למסורת ולמנהגים ולערכים בהם התחנך החסוי, החסוי חי וימשיך לחיות בחברה בה הוא איננו נחשב בנסיבות טרגיות אלו לבן זוגה של המנוחה, הוֹסף לכך את העובדה שהאפוטרופוס של החסוי הינו אביו אשר חזקה עליו שטובת בנו לנגד עיניו כמו גם הטיפול בו, הרי שבמבחן התוצאה, אישור פעולת הסתלקות החסוי מעזבון המנוחה, משמעו למעשה - השבת המצב לקדמותו עובר לביצוע ה'עקד' בין בני הזוג, היות ומהותית ודתית המנוחה והחסוי מעולם לא זכו להביא את ה'עקד' לכדי מימוש, לא התנהלו כזוג נשוי מבחינה הלכתית ורכושית ולמעשה כל אחד מהם נותר להתגורר עם הוריו; מנגד, אי-ההיענות לבקשת המבקשים פירושה הנצחת הטרגדיה אצל המשפחות, דבר שבהחלט איננו לטובת החסוי. (ושוב: הואיל והאפוטרופוס הינו אביו של החסוי, מן הסתם עניין זה נלקח בחשבון על ידו כאשר הסכים וביקש את ההסתלקות לטובתו של בנו). 11. המשיב, עם זאת שהותיר ההכרעה לשיקול דעת ביהמ"ש, הפנה את ביהמ"ש לפסיקת חברי כב' השופט נ. סילמן בתמ"ש 3350/08, שנקט בגישה שהסכם הנישואין - ה'עקד' - יוצר את הנישואין וביטול הקשר שנוצר בין בני הזוג לאחר עריכת חוזה הנישואים בטקס ה'עקד' מחייב גירושין, כל זאת בהסתמך על ספרו של ר. גיא בכור "בין הרצוי למצוי: המשפט בעולם הערבי" (הוצאת המרכז הבין תחומי הרצליה) וכן על ספרו של יעקב מירון "הדין המוסלמי בראיה השוואתית" (הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים); מכאן למד כב' השופט סילמן כי מהותו של הקשר שנוצר בעקבות ה'עקד' הינו קשר של נישואין, גם אם מימוש הקשר - מעבר לחיי זוגיות מלאים ומשותפים - נדחה לתקופת זמן עתידית מטעמים אלה ואחרים. ברם בעניין זה יש להזכיר כי מנגד קיימת גם הגישה ההפוכה, הרואה אמנם ב'עקד' קשר של נישואין, ברם על תנאי שיתממש באמצעות חיים משותפים (תמ"ש 1401/04 שניתן על ידי כב' השופט ס. ג'יוסי וכן ראה רמ"ש 22948-11-09), ומשלא הגיעו הצדדים לשלב זה של חיים משותפים, ממילא בטל קשר הנישואין למפרע. 12. כך או כך, הגישות השונות בפסיקה באשר למעמדו של ה'עקד' ביחס ל'יצירת' הנישואין, נדונו כולן בהקשר של דיני הממון - קביעת תחילת מועד איזון המשאבים - ולא בהקשר של דיני הירושה, כאשר אף ביהמ"ש המחוזי ברמ"ש 22948-11-09, אשר סבר כי העקד איננו מהווה את מועד תחילת האיזון, הוסיף והדגיש כי "פרשנות זו שנתתי למוסד "הסכם הנישואין" במגזר המוסלמי, טובה לעניין חוק יחסי ממון ועל פי תכלית איזון המשאבים. יתכן כי לצרכי חוקים אחרים הפרשנות תהא אחרת (כך לעניין הדין הדתי, שמחייב גט), ואינני באה להביע דעתי בענייני ירושה או בעניין הזכות להרשם כנשוי במרשם האוכלוסין עם הסכם הגירושין ולעניין חיקוקים אחרים". אגב, אוסיף ואעיר כי פרשנותו של ה'עקד' לעניין חוק יחסי ממון, עדיין תלוייה ועומדת בערעור בביהמ"ש העליון וטרם הוכרע. אכן יתכן כי לו הייתי נדרש לתת את ההכרעה הנ"ל בתביעה שצד אחד תובע את משנהו, כאשר הינם חולקים בעניין זה של מהות ה'עקד' בהקשר של דיני הירושה, הייתי מוצא כר נרחב להתגדר בין הגישות השונות, מנתחם ומגיע להכרעה כזו או אחרת; ברם בנידונינו שני הצדדים ביררו והסכימו שלדידם ועפ"י מנהגי העדה וההלכה הדרוזית, ילדיהם לא נחשבו כ'נשואים', ולעניין זה מקבל אני כי אביו של החסוי 'זכאי' להביע את דעתו והשקפתו של בנו החסוי, שהינם תואמים את הדת הדרוזית, ומשההסכמה תואמת את דעתם והשקפתם ואת מנהגי העדה, הרי שחלק מטובתו של החסוי לדידי הינה לנהוג עפ"י מנהגי העדה וההלכה כאמור לעיל. הכרעה 13. מהנסיבות ומהנימוקים אשר פורטו לעיל הנני מאשר את ה"הודעה מוסכמת מטעם הצדדים" אשר הוגשה ביום הנני מורה איפוא על תיקון צו הירושה באופן בו יורשי המנוחה בחלקים שווים הינם הוריה: ה.ג ו- ה.ג. הסתלקות מירושהירושהחסוי (אפוטרופסות)