מונחת בפני בקשתו של הנאמן לנכסי החייב נתן טורנר (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה), כי אעשה שימוש בסמכותי לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, ואקבע כי הסתלקות החייב מעזבון אביו המנוח הינה הענקה בטלה כלפי הנאמן, כמשמעותה בדיני פשיטת הרגל. כמו כן, מבקש הנאמן סעדים נוספים, כולל צו לתיקון צוואה וצו למסירת מסמכים לידיו, במעמדו הנטען כבעלים של חלקו של החייב בעזבון. החייב, וכן אמו ואחיותיו (להלן: "המשיבות"), מתנגדים לבקשה ומבקשים כי תדחה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי הסוגיה הדורשת הכרעה בתיק הנוכחי אינה אלא הסוגיה המשפטית-עקרונית הנוגעת לתחולת סעיף 96, ואילו יתר הסעדים אותם ביקש הנאמן הינם מוקדמים מדי, וספק אם כולם מתאימים להידון בפני בית משפט של פשיטת רגל. אי לכך, ובכפוף לאמור לעיל, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים, וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. עסקיו של החייב לא צלחו, וננקטו נגדו הליכי חדלות-פרעון. ביום 24.1.03, הוכרז כפושט-רגל, והמבקש מונה לנאמן על נכסיו. 2. אביו של החייב (להלן: "המנוח"), נפטר ביום 29.7.98. ביום 30.9.99, הצהיר החייב כי הוא מסתלק, הסתלקות כללית, מחלקו בעזבון המנוח, וביום 9.1.00, ניתן צו קיום צוואה, לפי הצהרה זו. 3. במועד הסתלקותו של החייב, היה תלוי ועומד כנגדו פסק-דין מיום 31.8.98, בו חייב אותו בית המשפט המחוזי לשלם לבנק הפועלים סכום הקרוב ל-8.3 מליון ₪. כמו כן, פחות מחודש לאחר ההסתלקות, ניתן כנגד החייב פסק-דין נוסף, שחייבו לשלם לבנק איגוד סכום של כ-4.73 מיליון ₪. טענות הנאמן; 4. הסתלקות יורש מעזבון משמעה ויתור על זכות שנמצאת בידיו עם מות המוריש; לעניין זה, מסתמך הנאמן על ת"א 1310/97 רונית ורנר נ' עזבון המנוחה רחל אבני. הדבר נובע מסעיף 1 לחוק הירושה, הקובע כי במות אדם עובר עזבונו ליורשיו, ועל סעיף 8 לחוק הירושה, הקובע כי יורש אינו יכול להסתלק מחלקו בעזבון, אלא לאחר מות המוריש, קרי, לאחר שמחזיק היורש בזכות על חלקו בעזבון. 5. הענקה בטלה יכולה ללבוש צורות שונות, כולל מתנה, משכון, מחילה על חוב וכיוצא באלו; מן הדין לבחון את המשמעות הכלכלית של הפעולה, בכדי לקבוע את מהותה. המשמעות של הסתלקות מעזבון, כמוה כמתנה, ולכן יש בכך הענקה. 6. החייב הסתלק מן העזבון פחות משנתיים לפני המועד הקובע, באשר לפי סעיף 84(א) לפקודת פשיטת הרגל, רואים את מעשה פשיטת הרגל כ"חל לאחור", מיום אי מילוי הדרישה שבהתראת פשיטת הרגל (מעשה שחל, בנסיבות המקרה, חודשים מספר לאחר ההסתלקות). 7. אף לו היו חולפות שנתיים מהמועד הקובע, הרי עדיין חל סעיף 96, באשר בידי החייב לא היו, באותה עת, נכסים לכיסוי חובותיו. הנאמן סומך מסקנה זו על דו"ח נכסים והתחייבויות שהגיש החייב עצמו במסגרת הליכי פשיטת הרגל. 8. בנסיבות המקרה, לא חלים אף החריגים של סעיף 96(ג). מקבלי ההענקה הם קרובי משפחה, שחזקה עליהם כי ידעו על קשייו הכלכליים של החייב, ואת העובדה כי הסתלקותו תפחית ממצבת נכסיו. די בכך, בכדי לשלול את תום-ליבם או למצער להעביר אליהם את נטל השכנוע. 9. כמו כן, הסתלקות החייב מן העזבון מנוגדת לחובת תום-הלב, באשר ידע היטב כי אין הוא מסוגל לפרוע את חובותיו לנושיו באותה עת. לעניין זה, חלה הלכת ע"א 4372/91 סיטין נ' סיטין, לפיה אם מסתלק יורש מעזבון תוך פגיעה בזכויות נושיו להפרע מנכסיו, עניין לנו בחוסר-תום לב בשימוש בזכות, המצדיק את ביטול הפעולה בידי בית המשפט. טענות החייב; 10. קריסתו של החייב נבעה ממעורבותו בחברת "קווי אשראי בע"מ" (להלן: "החברה"). לטענת החייב, בעלי השליטה האמיתיים בחברה היו ידידו יובל רן ואחרים, בעוד הוא עצמו אחראי על יחסי הציבור בלבד. לטענתו, השקיע את מיטב כספו בחברה, תוך שהוא נוטל הלוואות ממשפחתו ובעיקר מאביו, בסכומים גדולים. החייב מכחיש, כי ידע במועד זה כי החברה עומדת לקרוס, ומצבו הכלכלי דאז היה יציב. אלא, שכבר אז, הוסכם בין הצדדים כי חלקו של החייב בעזבון יבטיח את החוב הבלתי-מסולק, כך שלאחר פטירת המנוח, תוכל משפחת החייב להפרע ממנו. 11. ואכן, עם פטירת המנוח, הותיר הלה אחריו צוואה, בה הוריש את כל עזבונו לרעייתו ולילדיו, כולל לחייב, אשר נפל בינתיים, לטענתו, קורבן למעשי תרמית של מר יובל רן, שהובילו את החברה אל עברי פי-פחת. לאחר קריסת החברה, לא יכול היה החייב לפרוע עוד את חובותיו לאביו, ואלו נותרו בלתי-מסולקים. 12. לאחר קריסת החברה, הוסכם בין הצדדים, עוד בחייו של המנוח, כי חלקו של החייב בעזבון ישמש כבטחון מינימלי לסילוק החוב. לכן, הסתלקות החייב ביום 30.9.99, לא היה אלא מתן גושפנקא ל"מימוש הבטחון". 13. מעשהו של החייב אינו מנוגד לסעיף 8(א) לחוק הירושה, באשר הלכה פסוקה היא כי האיסור בסעיף זה אינו מונע עסקאות בין יורשים, ואינו אוסר עסקאות בנכסי העזבון. אי לכך, עניין לנו בעסקה חוקית ובתום-לב, שנעשתה מתוך שיקולים עסקיים טהורים. לעניין זה, מסתמך החייב על ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, הקובע כי הסעיף חל רק על "הסכמי ירושה", שמטרם להדיר יורש מירושתו, או להפוך ליורש את מי שאינו יורש - קרי, שלילה או הענקה של זכות ירושה, ולא עסקאות הנוגעות לנכסי העזבון. בד"נ 39/80, אימץ בית המשפט הלכה זו, והבדיל בין שני סוגי הסכמים - האחד, קובע כי זכות עוברת מאדם לרעהו עם מות הראשון, ואילו האחר, שהינו מותר, דן ב"התרחבות זכותו העצמאית של האחר, אשר יונקת את כוחה מזכות עצמאית". זכותן של המשיבות במקרה הנוכחי הינה זכות מקורית ועצמאית כי "תוכנה הכלכלי מתרחב". 14. מכאן, שבמועד הפטירה לא היתה בידי החייב זכות כלשהי בעזבון, באשר זכות זו שמשה כבטחון לחובות. קרי, זכויותיו של החייב הומחו לבעלותו של האב עצמו או לבעלות המשיבות.לכן, אין הנאמן יכול לבטל את הסתלקותו של החייב מעזבון האב. 15. לאור מהות העסקה, הרי שבמועד מות המנוח, קל וחומר במועד ההסתלקות, לא היתה בידי החייב כל זכות שניתן להעניקה ליורשים, שכן היא נועדה מראש להבטחת החוב, ולכן יסוד "ההענקה" אינו מתקיים. 16. כמו כן, לאור סעיף 69(ג), משפחת החייב או העזבון הינם בגדר "קונה" או "בעל שעבוד", וההענקה ניתנה להם בתום-לב ובתמורה בת-ערך, באשר הסכמת החייב להסתלק מן הירושה נעשתה זמן רב טרם מתן פסקי הדין, ויש לראות בה שעבוד ראשון וקבוע, שנפרע עם ההסתלקות. 17. תמורה בת-ערך, לפי ע"א 5779/92, אינה חייבת להיות שקולה - אלא די כי במובן המסחרי ניתנה בעד ההענקה תמורה. זאת, באשר לא תמיד, אף בעולם המסחרי, מוכרים נכס בדיוק לפי ערכו השמאי, וזאת בשל נסיבות ואילוצים שונים. 18. מאחר ועל-פי מהותה של ההענקה חלים החריגים, הרי על כתפי הנאמן הנטל להוכיח את אי-תחולתה, ובכך לא עמד. 19. הבקשה עצמה הינה סתמית, לא מנומקת, ומסתפקת בטענות כלליות, בלא לתמוך אותן בראיות. תגובת המשיבות לבקשה; 20. במרוצת שנות ה-90, נקלע החייב לתסבוכת כספית גדולה, בשל מעורבותו בחברת קווי אשראי לישראל; המנוח, אשר סירב לראות את בנו שוקע תחת עול החובות, הלווה לבנו ו/או לחברות בהן היה מעורב, סכומי עתק בסדר גודל של מיליוני דולרים. כך, בוזבזו מרבית נכסיו של החייב, דבר אשר פגע קשות אף במשיבות עצמן. חובותיו העצומים של החייב, לא רק זאת שגרעו מחלקן של המשיבות בירושה, אלא פגעו אנושות במצבן הכלכלי. 21. המנוח הותיר אחריו צוואה בעדים מיום 17.8.92, בה נמנה החייב בין היורשים. לפני שניתן הצו לקיום הצוואה, הסתלק החייב הסתלקות כללית ומוחלטת מחלקו בעזבון המנוח. 22. הבקשה מעוררת שאלות רחבות היקף הנוגעות ליחסים בין החייב למשפחתו, ובין יורשי המנוח לבין עצמם. למרות שהסעדים נחזים ככרוכים בהליכי פשיטת הרגל, הרי בקשת הנאמן להכנס לנעליו של החייב, כידו הארוכה, ולהחזיר את מקומו בין יורשי המנוח, דורשת כניסה לדיני המעמד האישי, כולל התחקות אחר אומד-דעתו של המנוח. ידרשו פעולות עובדתיות רבות, לרבות מינוי מנהל עזבון - עניין לנו בסכסוך משפחתי מובהק, הנופל לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. 23. הסתלקות החייב אינה הענקה כלל ועיקר, אלא לכל היותר העדפת נושה אחד על פני-משנהו, הנדונה בסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל. ערב פטירת המנוח, חב החייב למנוח סכומי כסף נכבדים, המוערכים במיליוני דולרים; חובות אלו כלפי העזבון לא סולקו מעולם. יש לברר סוגיה זו, במאוחד עם כל יתרת הנושאים הרלוונטיים, ולהציג מסמכים רבים ושונים, הצגת מסמכים בנקאיים ועוד. הפטירה לא מחקה את חובות החייב למנוח, אלא הפכה את העזבון לנושה. במצב זה, בחר החייב להסתלק מן העזבון בתמורה למחילת חובותיו; לא יעלה על הדעת כי מי ש"בזז" את העזבון וגרע מחלקן של המשיבות, יהנה מחלקו בירושה ויצמצם את חלקן פעם נוספת. די בכך, בכדי לקבוע כי אין מדובר בהענקה, ומאחר וההסתלקות אינה נופלת במסגרת שלושת החודשים ערב בקשת חדלות הפרעון, אין תחולה לדיני העדפת הנושים הפסולה. 24. הבקשה אינה ראוי להתברר במסגרת בקשה למתן הוראות, באשר היא דורשת בירור עובדתי יסודי ומעמיק, כולל הבאת ראיות רבות ועדים. לכן, אין זה הולם לבררה במסגרת תיק פשיטת הרגל. יש לבדוק את מכלול היחסים בין החייב למנוח עובר לפטירתו; האם הכספים שהעמיד המנוח לחייב על-מנת לנסות ולחלצו אכן ניתנו, מה נעשה בהם, למי שולמו ועוד; יש לבדוק את ספרי החשבונות של החברות בפירוק, לחקור עדים חיצוניים וכ"ו. מכאן, שדין הבקשה להתברר כתביעה רגילה. תשובת הנאמן לתגובות החייב והמשיבים; 25. טענת הפורום הלא מתאים הינה חסרת יסוד, ואין בה מאומה מלבד "ניפוח" מלאכותי של המחלוקת. בית המשפט של חדלות פרעון אינו נדרש להכריע בשאלת היקף העזבון או זכויות אשת המנוח, או היקף זכויות החייב, אלא אך להצהיר כי הסתלקות החייב הינה בטלה כלפי הנאמן. עניין לנו בסוגיה מובהקת של פשיטת רגל, המצויה בסמכות אינהרנטית של בית המשפט של פשיטת רגל, זאת לצד סמכותו הכללית לדון בכל שאלה של משפט או עובדה המתעוררת בעניין פשיטת הרגל, לפי סעיף 178(א) לפקודת פשיטת הרגל. זאת, כפי שנקבע בע"א 312/60, כאשר בית המשפט של פשיטת רגל אינו כבול באופן ניכר על-ידי תקנות פרוצדורליות. 26. המשיבות והחייב מסתמכים על הטענה, כי הסתלקות החייב היתה חלק מביצוע הסכם שנכרת בין הצדדים, עוד בחיי המנוח, שהפך את חלקו של החייב לבטחון, בגין הלוואת שנטל החייב מן המנוח. אלא, שהחייב והמשיבות לא טרחו לצרף ולו מסמך אחד שיאמת או יתמוך בטענה. בין היתר, לא צורפו: א. המסמך נשוא ההסכם, או מסמך התומך בקיומו. ב. מסמך המעיד על נטילת כספים של החייב מן המנוח וזמן הנטילה, אם בכלל. ג. מסמך המעיד על נסיבות נטילת הכספים. ד. פירוט כלשהו של הסכומים והמועדים של ההלוואות הנטענות. 27. העדרות זו של מסמכים משמיטה את אחיזתה של גרסת המשיבות והחייב במציאות, בעוד הנטל להוכיח הסכם והלוואות כאלו מוטל עליהם. די בכך, כדי לדחות את טענות ההגנה דנן. 28. אף אם נכרת הסכם לכאורה בין הצדדים, הוא בטל על-פי סעיף 8(א) לחוק הירושה, הקובע במפוש כי הסכם בדבר ירושת אדם, וויתור על ירושתו שנעשו בחיי אותו אדם, הינם בטלים. לטענת המשיבות והחייב, אכן נערך הסכם בחיי המנוח, כי חלקו של החייב בעזבון ישמש כבטחון לסילוק חובו הנטען, ולכן ויתר החייב על חלקו בעזבון. זהו הסכם בדבר ירושה וויתור עליה, שנעשו בחיי המנוח, ולכן הוא בטל. פסקי הדין בעניין ברגמן וברדיגו, אליהם הפנו המשיבות והחייב, תומכים דווקא בטענת הנאמן, באשר שם דובר במפורש כי הענקה או שלילה של זכות ירושה, להבדיל מעסקאות הנוגעות לנכסי העזבון, אסורות. בנסיבות המקרה, אין מדובר בעסקה הנוגעת לנכסי העזבון, באשר החייב לא ויתר או העביר נכס מנכסי העזבון, אלא ויתר על חלקו בעזבון. 29. לחלופין, ההסכם מהווה למעשה "עסקה אחרת" בזכות היורש, כמשמעה בסעיף 7 לחוק הירושה, שקובע כי היא מותרת אם נעשתה לאחר מות המוריש, והיא חייבת להעשות בכתב. תנאים אלו לא התקיימו, ולכן ההסכם בטל. 30. מאחר וההסכם, אם נחתם, הינו חסר תוקף, הרי הסתלקות החייב היא פעולה וולונטרית, המהווה הענקה. 31. גם אם קיימים חובות של החייב לעזבון המנוח או ליתר היורשים, דבר המוכחש, אין בכך בכדי לשלול את מהות הפעולה כהענקה, שצריכה לעמוד בתנאי סעיף 96(ג)(2) לפקודת פשיטת הרגל כדי להיות מוכשרת - קרי, הענקה לטובת קונה או בעל שעבוד בתום-לב. היורשים לא נתנו בנסיבות המקרה כל תמורה בת ערך, באשר כבר נפסק בע"א 315/59 יעקובוביץ' נ' הנאמן לנכסי קרבס, כי תמורה שבעבר אינה נחשבת לעניין סעיף 96. שם נקבע במפורש כי עצם קיומו של חוב אינו מספיק כתמורה בעלת-ערך למתן בטוחה. כמו כן, ההענקה אינה עומדת בחריג, באשר המשיבות לא היו תמות לב, שכן ידעו היטב כי כוונת החייב הינה להוציא את הנכסים נשוא ההענקה מאחיזת נושיו, באשר ידעו היטב את מצבו הכלכלי הקשה של החייב. הבהרה מטעם המשיבות; 32. בניגוד לטענת הנאמן, לא טענו המשיבות כי הוסכם בין הצדדים, עוד בחיי המנוח, שחלקו של החייב בעזבון ישמש כבטחון לסילוק חובו של החייב, אלא טענו כי החייב חב לאביו סכומים גבוהים שלא סולקו מעולם. היות ופטירת המנוח לא מוחקת את חובות החייב, קיבל העזבון מעמד של נושה. 33. הנאמן, מסיבות השמורות עימו, לא התייחס כלל לטענת המשיבות, כי עניין לנו בהעדפה, ולא בהענקה. עד כאן טענות הצדדים ולהלן החלטתי; 34. החייב, בנו ואחד מיורשיו של המנוח, ניסה את כוחו בעסקים, ובין היתר היה מעורב בפעולתה של חברת קווי אשראי בע"מ; לצורך כך, לטענת המשיבות והחייב, הלווה לו המנוח כספים רבים, הזרמת כספים אשר הלכה וגברה ככל שנקלעו החברה והחייב לקשיים גדולים יותר. אין כל ספק כי בעת שנעשתה ההענקה הנטענת, קרי, הסתלקותו של החייב מהירושה, היה החייב מסובך בחובות רבים - בין היתר, ניתנו נגדו, סמוך למועד זה, פסקי דין על סכום גבוה לטובת בנקים, אשר גרמו מאוחר יותר לכניסתו להליכי פשיטת רגל. אף המשיבות אינן חולקות, למעשה, על כך כי לו היתה עומדת בפנינו הענקה כמשמעותה בדין, אשר אין מחלוקת בעניין מהותה (למשל: לו היה החייב מעניק את דירת מגוריו ללא תמורה), הרי שהיתה זו הענקה בטלה לכל דבר ועניין, וזאת אף אם היתה מצויה בטווח זמן שמעל שנתיים לפני "המועד הקובע" של פתיחת הליך פשיטת הרגל. זאת, באשר מן העובדות עולה במפורש, כי באותה עת כבר היה החייב חדל פרעון. יוער, כי המשיבות עצמן מחזקות את העובדה הזו, כאשר הן טוענות כמעט במפורש, כי החייב העדיף את משפחתו על שאר נושיו, באשר לא יכול היה לפרוע את כל החובות - אף לא את מלוא החוב הנטען כלפי אביו. טענות החייב והמשיבות מתמקדות (מלבד טענות הסף, בהן אדון להלן), בשתי אלו: הכחשת מהותה של הפעולה כהענקה, מן הטעם כי הסתלקות החייב היתה מעין "קיזוז הדדי" של חבויות בינו לבין העזבון, או בינו לבין המשיבות (ולחלופין, החייב הסכים מראש כי לא תשאר בידיו כל זכות בעזבון). טענה חלופית כי העזבון, או המשיבות, עשויים להחשב למעין "קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה", הנכנס לגדר החריג של סעיף 96(ג). 35. המשיבות העלו מגוון טענות סף, שעיקרן העדר סמכות לבית המשפט של פשיטת רגל, להבדיל מבית המשפט למשפחה, לדון בבקשה הנוכחית. בקשה זו "מערבת אלמנטים עקרוניים של דיני משפחה" לשיטתן, וכמו כן טענו כי מדובר בבקשה אשר מצריכה כמות עצומה של שמיעת עדים וראיות. על-כן אין היא מתאימה לדיון במסגרת בקשה למתן הוראות, למרות כי כלשונן "הסעדים נחזים ככרוכים בהליכי פשיטת רגל". אלא, שלאור החלטתי, לצמצם את מסגרת הדיון בבקשה זו לסעד אחד בלבד, והוא הדיון בתחולה העקרונית של סעיף 96 לפקודה על הסתלקות החייב מן הירושה, שוב אין לטענות הסף על מה שתסמוכנה. אם יזכה הנאמן בדין, הרי שתהיה בידו החלטה שיפוטית, ההופכת את הסתלקות החייב למעשה בטל מעיקרו, משל לא היתה מעולם. אז, ורק אז, יהיה עליו לשקול את המשך צעדיו, כגון הגשת בקשה לחשבונות, תיקון צו הירושה וכיוצא באלו - סעדים אשר ספק אם כולם מתאימים להידון בפני בית המשפט של פשיטת רגל. אי לכך, אין כל טעם לדון בהם עתה, עוד בטרם הוכרעה השאלה העקרונית. מכח קל וחומר, אין כל עילה לדון כעת בהיקף העזבון, זכויותיה המיוחדות של רעיית המנוח בנכסים אלו ואחרים, וכיוצא באלו. ככל שטענות הסף של המשיבות נוגעות לסוגיה המשפטית העקרונית של תחולת סעיף 96, הרי שדינן להדחות בשתי ידיים. דרכם של הליכי חדלות פרעון לגעת במגוון סוגיות מתחום ענפיו השונים של המשפט האזרחי, ואי לכך טרח המחוקק והתקין את סעיף 178(א) לפקודת פשיטת הרגל, המסמיך את בית המשפט של פשיטת רגל, במפורש, לדון בכל שאלה של משפט או עובדה הדרושים לצורך ניהולו היעיל של ההליך. חלק גדול מטיבם וטבעם של הליכי חדלות פרעון הוא כינוס מגוון ההליכים הכרוכה בגוף החייב, קביעת מצבת נכסיו וחלוקתם תחת קורת גג אחת. זאת, כאשר אך ברור הוא כי אלמלא צורך מיוחד זה, היו הללו מתפזרים בין ערכאות רבות ושונות, כולל בית הדין לעבודה, בית הדין לענייני משפחה ושאר ערכאות, אשר להן הסמכות העניינית, בדרך-כלל, בסוגיות דומות. לעניין זה, חל מבחן עקרוני אחד, והוא יכולתו המהותית של בית המשפט של חדלות פרעון לדון במקרה הסצפיפי במסגרת היעילה והמקוצרת של בקשה למתן הוראות. גדרו של מבחן התאמה זה נידון במספר רב של פסקי דין, אשר בא-כוחן המלומד של המשיבות לא עיין או התעלם מהם כאשר טען טענות כה נחרצות. כך, למשל, נקבע בפש"ר 2629/86, בש"א 11430/03, חברת אברהם גינדי בע"מ נ' ארבל: "המבחן העקרוני והעיקרי אינו אלא השאלה האם ההליך שבירורו מתבקש מורכב עובדתית, והכרעתו חורגת מיכולת הבירור בהליכים המזורזים של בקשה למתן הוראות. הלכה פסוקה ומבוססת היא, כי מסגרת של בקשה למתן הוראות יפה לבירור סכסוכים בין הגוף חדל הפרעון ובעל התפקיד הבא בנעליו לבין צד ג', כל עוד בירור העובדות פשוט יחסית, ולא נגרם לאיש מהמתדיינים עוול בשל דרך הדיון שנבחרה. לעניין זה יודגש: אותו "עוול" איננו קשור לתוצאת ההכרעה המשפטית, אם וכאשר תיפול, אלא להפרעה ביכולתו של אותו צד להתגונן כראוי במסגרת ההליך המקוצר. יוצא, כי אם יכולת זו אינה מופרעת, הרי אין בעצם העובדה כי תוצאת ההליך תפגע בזכות קניינית של המתדיין או תסב לו נזק חמור בכדי למנוע דיון במסגרת בקשה למתן הוראות. הלכה פסוקה היא, כי ההחלטה ושיקול הדעת בעניין זה הינו של בית המשפט עצמו, ואין בידי איש מהצדדים 'זכות קנויה' כי עניינו ידון שלא על דרך מתן הוראות" (ההדגשות במקור - ו.א). הנטל להוכיח את אי ההתאמה מוטל על הטוען לה; כאשר מסתבר, כי אין כל צורך בחקירות עדים בכדי להשיג הכרעה הוגנת וצודקת, הרי שטענת אי ההתאמה נופלת מאליה. זאת ועוד, באותו עניין, הובהר החשש המשמעותי מפני ניצול לרעה של טענת אי ההתאמה לדיון מקוצר: "נסיון החיים מלמד, כי לא פעם משתמשים צדדים המבקשים לסרבל את הדיון או להערים מכשולים דיונים על דרכו של הצד השני בטענת ה"אי התאמה" כדבר מובן מאליו, או כ"טענת מדף" אשר ניתן להעלותה בכל עת מצוא; זאת, מתוך רצון להאריך את ההליכים ולהקשות את דרכו של הצד השני אל הסעד המבוקש. התנהגות זו, דבק בה אף אבק ריחו של חוסר תום-לב, והיא חמורה במיוחד כאשר היא מיועדת להכשיל בעל תפקיד מלנהל הליכים משפטיים יעילים בכדי לברר את מצבת נכסי הגוף חדל הפרעון. לא פעם, עשויה דרך התנהלות כזו, אם לא תדחה לאלתר ובשתי-ידיים, להכשיל את בעל התפקיד בכלל (ונאמן בפשיטת רגל בפרט), מלנקוט בהליך מתבקש. זאת, על-ידי אילוצו לנקוט הליכים ממושכים ובלתי-כדאיים כלכלית טרם תוכרע המחלוקת לגופה" (ההדגשות אינן במקור - ו.א). 36. דומה, כאילו דברים אלו האחרונים נאמרו לענייננו ממש; הכרעת הסוגיה העקרונית של קיום הענקה, אם לאו, הינה בגדר בירור משפטי גרידא; אין היא דורשת, בשום פנים ואופן, העמקה אל תוך כל אותו סבך סוגיות מורכבות אשר לתוכן ניסו המשיבות להרחיב את המחלוקת. לעניין זה אין לי, לצערי, אלא להסכים עם הנאמן, כי המשיבות ניסו, שלא כדין, להגדיל ולהאדיר את יריעת המחלוקת, כדי לסרבל את הדיון ולהערים קשיים טקטיים על הכרעה מהירה ויעילה של המצב המשפטי בין הצדדים. זאת ועוד; ביטול הענקה לפי סעיף 96, באורח דומה להטלת אחריות אישית על מנהל חברה לפי סעיף 373 או 374 לפקודת החברות, מהווים סמכות יחודית ומובהקת של בית המשפט לחדלות פרעון. זאת, למרות שברור ומובן מאליו, כי הדיון בסוגיות אלו מצריך לא פעם בירור מחלוקות עובדתיות והבאת ראיות, אף מעבר למקובל בדרך-כלל במסגרת בקשה למתן הוראות. חרף זאת, קבע בית המשפט העליון במפורש בע"א 5709/99 זיוה לוין נ' שילר, כי דרכן של בקשות כאלו להידון דווקא לפני בית המשפט של חדלות פרעון; הדברים ידועים, ונטענו במפורש בכתבי הטענות, ואי לכך אין טעם לחזור ולהדרש אליהם בהרחבה. לעניין זה, התייחסתי אף אני בהחלטתי בפש"ר 225/97 בש"א 12505/02 מגדלי השמש נ' קליין, כדלקמן: "לא בכדי, הניח המחוקק מראש, כי השאלות דנן תתעוררנה בעת הליכי חדלות הפרעון דווקא; אי לכך, וכחלק בלתי נפרד מגישתו זו, הפקיד המחוקק, כ"ברירת מחדל" את הטיפול בתביעות מורכבות אלו בידי ערכאה בעלת נסיון ובקיאות בתחום דיני-חדלות פרעון. בנוסף לבקיאותו בדינים הספציפים בתוכם שובצו סעיפים 373 ו-374 לפקודה, הרי שבית המשפט של פירוק הינו לא פעם בעלת היכרות מוקדמת הן עם תיק חדלות הפרעון הספציפי והן עם הנפשות הפועלות בו, ואי לכך, יכול לראות לפניו תמונה רחבה ומדוייקת יותר של החברה, מנהליה לשעבר ונושיה, טרם יבוא ליתן פסק-דין בתובענה אשר בפניו. לסיכום נקודה זו: התביעות לפי סעיף 373 ו-374 לפקודת החברות, מצויות בסמכותו המיוחדת של בית משפט של חדלות-פרעון, וכוונת המחוקק היתה, כי ידונו בערכאה זו, על דרכי הדיון המיוחדות לה. זאת, חרף המושכלה הכללית כי לעיתים קרובות כרוכות התביעות דנן בבירור עובדתי. יוצא, כי מבחן ההתאמה של תביעות אלו להידון בבית המשפט של חדלות פרעון הינו מרחיב ו"נדיב" יותר מהמבחן המקביל לעניין בקשה למתן הוראות גרידא; רק במקרים חריגים, בהם מדובר בבירור עובדתי סבוך במיוחד, תועבר תביעה כזו, לפי שיקול דעתו של בית המשפט של פירוק, להידון בערכאה אזרחית רגילה". (ההדגשות במקור - ו.א). דברים אלו, שנאמרו לעניין סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות יפים, בשינויים המחוייבים, אף לעניין בקשה לבטלות הענקה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. גישה אחרת, אשר תקבע באורח פורמליסטי כי כל אימת שמתעוררות מחלוקת עובדתיות תועבר הבקשה לערכאה אחרת, היתה הופכת את הסעיפים דנן, במקרים רבים, לאות מתה - וזאת בניגוד מוצהר לכוונת המחוקק. אי לכך, מצאתי לנכון לדחות את טענות הסף של המשיבות; מן הדין לעבור, עתה, ולדון במחלוקת לגופה. 37. כאשר נפטר אדם, עוברים נכסיו, באופן זמני, לבעלות הקונסטרוקציה המשפטית המכונה "עזבון", במטרה שממנו יעברו ליורשים, בין אם יורשים על-פי דין או יורשים לפי צוואה. בה-בעת, ובאופן קוהרנטי להווצרותו של העזבון, קמה לכל אחד מהיורשים זכות אובליגטורית כנגד העזבון - קרי, זכות לקבל, עם חלוקת העזבון ובכפוף לכל דין, את חלקו בנכסי המנוח. אין כל ספק, כי לזכות זו ערך כלכלי; אי לכך, הויתור עליה בלא תמורה, אם אכן לא ניתנה תמורה, עשוי ליפול למסגרת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, על כל המשתמע מכך. טרם פטירת המנוח, אין בידי היורש כל זכות לנכסי העזבון העתידי. לכל היותר, יש ליורש ציפיה (שאינה מוגנת) כי בעתיד תוקנה לו הזכות. מטעם זה, כמו גם מטעמי מדיניות חברתית-מוסרית, קבע המחוקק איסור מפורש על עריכת עסקאות בזכות הירושה. דברי המחוקק פשוטים וברורים, ואוסרים באורח גורף כל עסקה שתכליתה נישול יורש מהירושה, או הפיכתו של מי שאינו יורש ליורש. אכן, הפסיקה צמצמה במקצת את האיסור על דרך פרשנות, ואפשרה עריכת עסקאות מסויימות, כגון עריכת עסקה בנכס ספציפי מנכסי העזבון - זאת, ככל הנראה, כחלק מהאפשרות לערוך עסקאות בנכס עתידי. אלא, שחרף כל טענות המשיבים, לא אפשרה הפסיקה מעולם עריכת עסקה שאין נשואה נכס ספציפי, אלא זכות הירושה עצמה. דין כזה היה מבטל למעשה את סעיף 8(א) לחוק הירושה, דבר אשר אין ספק כי הוא מסור למחוקק, ולו בלבד. זאת ועוד; חוק הירושה, אף במקום בו הוא מתיר עסקאות בזכויות היורש, הרי שהוא מתנה זאת במפורש בהעלאת העסקה על הכתב. עניין לנו בסעיף הבא להגשים מדיניות משפטית ברורה הדורשת וודאות. דרישת-כתב זו, ככל הנראה בדומה לדרישת הכתב שבחוק המקרקעין, באה להבטיח הן ודאות והן רצינות בעריכת עסקאות כאלו, ולמנוע מבתי המשפט, א-פריורית, את הצורך לדון בטענות וחלקי-טענות המתבססות על פרשנותן של אמירות בעלמא בין בני-משפחה ויורשים אחרים. לשון אחר; דרישת הכתב דנן הינה מהותית ולא ראייתית. זאת ועוד; אם החיל המחוקק דרישת כתב מפורשת שכזו על עסקאות הנעשות לאחר מות המוריש, הרי שמכח קל וחומר יש להחילה על עסקאות שנעשו לפני מות המוריש, ו"חמקו" אי-כה מ"ציפורניו" של סעיף 8(א) לחוק. הטעמים לכך מובנים וידועים, ואין צורך להרחיב עליהם את הדיבור: החשש מפני התבססות על אמירות בעלמא והצורך לדון בהן, והרצון למנוע מיורש לאבד את חלקו בשל דברים בעל-פה, גדל עוד יותר כאשר מדובר בדברים שנאמרו לפני מות המוריש, לעיתים שנים ארוכות בטרם חלוקת העזבון. לכן, דרישת הכתב חלה על כל עסקה מותרת בזכויות ירושה, בין אם לפני מות המוריש או לאחריו, ועסקה אשר אינה עומדת בה, דינה בטלות. 38. משהגענו לכאן, ומצאנו כי יורש אינו יכול לותר על זכות הירושה שלו בטרם מות המוריש, נמצא כי בידי החייב נפלה, מניה וביה, זכות אובליגטורית בעלת ערך עם מות המוריש. בשלב זה, אין ספק כי היה מסובך כלכלית וחדל-פרעון למעשה. כבר בשלב זה, מן הראוי לדחות בשתי ידיים את טענתו, כי בעת מות המנוח, לא היתה בידיו כל זכות, וזאת מפני שאם ויתר מראש על זכותו לרשת, הרי ויתורו זה בטל הן בשל סעיף 8(א) לחוק הירושה, והן בשל דרישת הכתב באותו חוק עצמו - המשיבות והחייב לא הביאו בפני כל מסמך כתוב בעניין זה, ולמעשה אף לא טענו לקיומו. זאת ועוד; הלכת ברדיגו שצוטטה בידי המשיבות אינה מסייעת להן כלל ועיקר, באשר היא עוסקת בעניין שונה לחלוטין: באותו מקרה, דובר במניות בתאגיד, שהיו שייכות למנוח, והוסכם בינו לבין שותפיו כי לאחר מותו, "יעלמו" ולא תהיה להן עוד כל נפקות. לעניין זה, אך ברור הוא, כי אדם רשאי "להשמיד" נכס מנכסיו, וליטול ממנו את נפקותו המעשית בהתרחש ארוע מסויים, ואילו סעיף 8(א) לחוק הירושה, אין בכוחו למנוע מעבר זכויות שהיו של המנוח, אשר מעברן לידי אחר לא בא אלא בשל התוצאה הטבעית של ביטול המניות, בגלל "התרחבה" זכותם של שותפי המנוח בחברה. בנסיבות המקרה הנוכחי, אין עסקינן בביטולו של נכס לא-מוחשי מנכסי העזבון, אלא לכל היותר ב"ביטולה" הנטען של זכות הירושה של החייב, מראש ובהסכמתו. ביטול כזה נופל לתוך "הגרעין הקשה" של סעיף 8(א), ואין לו נפקות, ואף אם היה סעיף 8(א) מבוטל, הרי שעדיין היה נדרש מסמך בכתב, ממש כפי שהסתלקות יורש מן הירושה חייבת, על-פי דין, להעשות בכתב. אי לכך, במועד שבין פטירת המנוח להסתלקות החייב, היתה בידו זכות כלכלית, שאסור היה לו להעניקה בלא תמורה, באשר היה חדל-פרעון. ניתן היה לטעון, לכל היותר, כי על הזכות הוטל נטל, בדמות התחייבות אובליגטורית מוקדמת; אלא שאף טענה זו חייבת היתה להתמך במסמך בכתב. מסמך כזה לא הונח בפני, ואף לא עלתה כל טענה ממשית לקיומו. 39. עיקר טענתם של המשיבים - הן החייב והן אמו ואחיותיו, היא כי המנוח הלווה לחייב סכומים גדולים, והוסכם בין הצדדים כי מדובר בהלוואה, אשר העזבון ישמש כבטוחה לקיומה, או למצער "סכום מינימום" להשבה, במידה ולא ימצאו בידי החייב סכומים להשיב את ההלוואה. בכתב טענותיהן האחרון חזרו בהן המשיבות, בלשון רפה, מחלק מטענה זו, ו"הסתפקו" בטענה כי העזבון נשה בחייב, ואי לכך, היתה הסתלקות החייב לא יותר מאשר העדפת נושים, אשר אין לבטלה, באשר בינה לבין פתיחת הליך פשיטת הרגל חלפו יותר משלושה חודשים. טענות אלו, אין לאל-ידי לקבלן, וזאת אף בלא קשר למכשול שמציב סעיף 8(א) לחוק הירושה. ראשית אעיר, כי הטוען לנשיה כנגד חייב פושט-רגל, עליו הנטל להוכיח את נשייתו. בעניין זה נקבע בפסיקה, כי בניגוד להתדיינות מול חייב סולבנטי, הרי הודאת חייב פושט-רגל בחוב פלוני אינה אלא ראיה ככל הראיות, אשר אין לה משקל מכריע. וכך הערתי בנושא זה, בפש"ר 2437/99, בש"א 29582/00, בעניין מוריאנו נ' מס: "בניגוד לסכסוך משפטי בין נושה לחייב סולבנטי, העובדה כי החייב מודה בחוב פלוני אינה מקבלת בהכרח משקל מכריע. זאת, היות ולא פעם עשויים חייבים לנסות ולבצע העדפת נושים, גם בין היתר מתוך שיקול כי אותם כספים לא יוותרו ברשותם בלאו-הכי, ולכן עדיף להם, משיקולים שונים, כי יעברו אל נושה פלוני, ולא אל נושה אלמוני" (ההדגשה אינה במקור - ו.א). דומה, כי אין מקום בו מקבל חשש זה משקל מכריע, יותר מבמקרה בו הנושה אשר בחובו "מודה" החייב, הינו בן-משפחה, קל וחומר בן-משפחה אשר החייב סמוך אל שולחנם, או נזקק לשיתוף-פעולה מצידם בהתנהלותו מול הנאמן בפשיטת רגל. אך ברור הוא, כי לחייב אינטרס להעדיף את בני משפחתו על נושיו האחרים. אי לכך, משקל הודאתו בחוב נטען לטובת בני-משפחה יהיה בדרך-כלל נמוך ביותר. 40. בנסיבות המקרה, לא הונחה בפני כל ראיה, ולו ראיה לכאורית, ואף לא ראשית ראיה לחוב של החייב כלפי בני משפחתו, נהפוך הוא; לכתבי הטענות לא צורף כל מסמך הלוואה, או אף מסמך המעיד בעקיפין על הסכם כזה שנערך בין הצדדים; קל וחומר, שלא הונחה בפני כל ראיה על סכום החוב, מלבד טענות כלליות בעלמא אודות "מיליונים רבים". אף אם סייע אביו של החייב לעסקיו של בנו או ניסה לחלצו מחובותיו, הרי נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם האפשרות, כי הסכומים דנן ניתנו מהאב לבן בתור מתנה, או למצער בהסכמה לא-מחייבת וחסרת נפקות משפטית (להבדיל ממוסרית) כי החייב ישיב אי-אלו סכומים, אם ישתפר מצבו הכלכלי. אין זו תופעה חריגה או יוצאת דופן - כאשר לאב ממון לא מבוטל ואחד מילדיו שרוי במצוקה כלכלית, מבקש הוא לסייע לילדו שלא יתמוטט כלכלית. אבהיר דברי; עניין לנו בירושה על-פי צוואה, אשר חזקה עליה כי היא משקפת את רצונו הכנה והחופשי של המנוח. זאת ועוד; עצם העובדה, כי המנוח לא שינה את צוואתו, ולא הדיר את בנו מן הירושה (או למצער, הוסיף לצוואה תניה כי מחלקו של החייב יקוזזו חובותיו, בין אם כלפי המנוח ובין אם כלפי היורשות האחרות), מעלה חזקה עובדתית כי האמור בצוואה הוסיף להיות רצון המנוח, עד יום-מותו. יוצא מכך, כי חזקה על המנוח, כי לא ראה עצמו כנושה של בנו, ולמצער מחל על נשייה זו בצוואתו. לא החייב ולא המשיבות לא סתרו חזקה זו, אף לו בקצה-קצן של ראיות לכאורה, היכולות לשמש בסיס לעריכת דיון וחקירות עדים. לכן, חזקה היא, כי המנוח לא ראה עצמו כנושה של החייב - בנו, ככל שאמורים דברים במשמעותו המשפטית של מושג זה. יתר על כן, הסתלקותו של החייב מן העזבון נועדה, לכל היותר, לטובת המשיבות, אשר מכח קל וחומר, לא הוכחה כל נשיה שלהן כלפי החייב. אין ספק, כי יש מקום למחשבה לפיה המשיבות חשו עצמן מקופחות וממורמרות כלפי מצב העניינים, דבר המשתקף היטב ובכנות בכתבי-טענותיהן. אין ספק, כי עזרתו רבת-ההיקף של המנוח לחייב (במידה והיתה כזו), גרעה בעקיפין מחלקן בעזבון, באשר כך צומצמה מסת נכסיו של המנוח, העומדת לחלוקה ביניהן. אין ספק, כי במצב דברים כאלו, אין להאשימן על כי חשו כי אין החייב זכאי, מן הבחינה המוסרית, להוסיף ולנגוס במסת נכסיו המצומצמת של העזבון. אלא שתחושת צדק סובייקטיבית לחוד, והמצב המשפטי לחוד. אין חולק כי המנוח רשאי היה, לו עלה הרצון מלפניו, להדיר את החייב מן הירושה; לו עשה כן, לא היה לנאמן כל פתחון-פה בנידון, באשר אך ברור הוא, כי מוריש רשאי לעשות בנכסיו כרצונו, ומכח קל וחומר אין הוא מחוייב להוריש את נכסיו לפלוני המסובך בחובות, ואשר קיים סיכון גדול כי כל נכס המועבר לו יגיע בסופו של יום לידי נושיו. אולם, משנותר החייב יורש בצוואה, נכנסה הזכות לרשת אל תוך מצבת נכסיו. מכאן ואילך, כל הטוען להוצאתה משם, הרי הוא בבחינת "המוציא מחברו", ועליו נטל הראיה. נטל זה לא הורם, ולו לכאורה בלבד, בנסיבות המקרה דנן. 41. על כן אין מנוס מלקבוע, כי החזקה לפיה המוריש לא ראה עצמו כנושה של החייב לא נסתרה, ואילו המשיבות עצמן לא נשו בחייב באורח ישיר, מעולם; לכל היותר, ניזוקו בעקיפין מהסתבכותו הכספית של האחרון, אולם מכאן ועד נשיה בפועל רב הדרך. אי לכך, אין כל תחולה לסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל, באשר המשיבות (לטובתן בוצעה ההסתלקות) לא היו נושות של החייב כלל ועיקר, נהפוך הוא; מאזן ההסתברות נוטה, באורח מובהק שאינו משתמע לשתי פנים, לרעתן. בשולי הדברים יוער, כי אף דרך הסתלקותו של החייב תומכת בגרסת הנאמן; לו היה מדובר אכן ב"קיזוז חובות הדדי", הרי חזקה על הצדדים כי היו חותמים ביניהם על מסמך לסילוק טענות הדדיות, או לפחות מאזכרים עניין זה במסגרת ההסתלקות. לא כך היה בנסיבות המקרה. עוד יוער, כי צודק הנאמן אף בטענותיו המתבססות על הלכת קרבס, כי "שדרוג" מעמדו של נושה מן העבר למעמד נושה מובטח (או בכל דרך משמעותית אחרת), הינה הענקת טובת-הנאה עצמאית, אשר אם נעשתה ללא תמורה, עשויה היא להחשב כהענקה בטלה, אף אם היה מוכח חוב-עבר. אלא, שלאור הבהרת המשיבות, כי הן מסתלקות מטענת ה"בטוחה" (אשר מניה וביה לא היתה לה על מה שתסמוך), אין צורך להרחיב בעניין זה. 42. בנפול טענות אלו, נופלת אף הטענה המתבססת על סעיף 96(ג) לפקודת פשיטת הרגל; יגעתי ולא מצאתי, הכיצד אפשר לראות במשיבות (לטובתן בוצעה ההסתלקות) כ"קונה", באשר לא נערכה כל עסקת מכר או עסקה דומה בין הצדדים, שאף נשיה ישירה לא היתה ביניהם. קל וחומר, שאין עסקינן ב"בעל שעבוד", באשר שעבוד לא הוכח, מה גם שצדק כונס הנכסים הרשמי בטענתו, כי שעבוד דורש רישום כדין, ואם אין - בטל הוא כלפי הנאמן ונושי החייב. זאת ועוד; קשה עד מאד ליחס למשיבות "תום-לב" כדרישת הסעיף, אשר עיקרו אי-ידיעה על מצבו הכלכלי של החייב, באשר אף מטענותיהן עולה, כי היו מודעות היטב לקשייו הכלכליים, שהלכו וגברו לאורך השנים והטילו, לטענתן, נטל כבד על המשפחה כולה. 43. מכל האמור לעיל יוצא, כי דין הבקשה להתקבל, בכל האמור בסעד העיקרי שהתבקש בה. קרי, הסתלקותו של החייב מן הירושה בטלה ומבוטלת מעיקרה, בשל היותה הענקה בלא תמורה, לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. אי לכך, עומדת לחייב (ולנאמן שבא בנעליו) זכות לחלקו בירושה. לעניין זה, מן הראוי להעיר כי חלה הלכת ע"א 5709/99 זיוה לוין, לפיה אם הוציא מקבל ההענקה את הנכס מידיו לידי צד ג' תם-לב, אזי הוא חב כלפי הנאמן בסכום תמורת הנכס שהועברה לידיו. בכפוף לאמור לעיל, אין מקום לדון ביתרת הסעדים שביקש הנאמן במסגרת בקשה זו, ודין סעדים אלו להמחק מן הבקשה. עתה, לא נותר אלא לדון בשאלת הוצאות המשפט; אודה, כי פסחתי רבות ביני לביני בעניין זה. הלכה פסוקה היא, כי העלאת טענות סף שאין בהן מאומה, בעיקר טענת אי-התאמה לבקשה למתן הוראות שאין מאחוריה דבר, יביא להשתת הוצאות כבדות על המתדיין שעשה כך (לעניין זה, ראה עניין גינדי נ' ארבל, וכן עניין פש"ר 1621/01 בש"א 3551/02 ע.ב.ר.ב נ' סולל בונה). זאת, בלא תלות הכרחית בתוצאות הבקשה, קל וחומר כאשר אותו מתדיין עצמו כושל בטענותיו ובדין. אלא, שבנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן החלטתי, לא בלב קל, שלא לעשות כן. חרף העובדה כי לא הוכחה נשייה במובנה המשפטי, נוטה אני להאמין למשיבות, כי מצבן הכלכלי הורע במידה ניכרת בשל הסתבכותו של החייב, על לא עוול בכפן. לאור זאת, ולאור העובדה, כי נזקו של הסעד שנפסק נגדן בלאו הכי אינו מן הקלים, החלטתי, לפנים משורת הדין, שלא לעשות צו להוצאות. הסתלקות מירושהירושהעיזבון