המנוחה, X ז"ל, נפטרה בניו-יורק שבארה"ב ביום 21.5.81, והשאירה אחריה ארבעה ילדים. מן האמור בבקשה למתן צו ירושה עולה שעזבון המנוחה בישראל הינו נדל"ן הנמצא באיזור השיפוט של בימ"ש זה. ביום 1.8.85 חתם עו"ד מרק X מת"א על תצהיר (בפני עו"ד משה ברנדויין), וניתן לראות תצהיר זה כחוות-דעת של מומחה, ובו מצהיר ומסביר עו"ד X - שהינו גם בעל רשיון עריכת-דין במדינת ניו-יורק - שעפ"י החוק שם, הרי על נכס מקרקעין שהשאיר אחריו אדם שנפטר בניו- יורק, יחולו הוראות החוק שבו נמצא הנדל"ן. מכאן, שלאור סעיף 137 לחוק הירושה, תשכ"ה ולפי סעיף 138 לחוק זה, חל חוק הירושה הישראלי על עזבונה של המנוחה הנ"ל בכל מה שהוא מתייחס לנדל"ן שהשאירה המנוחה אחריה בישראל. ארבעת ילדיה של המנוחה היסתלקו מכל חלקם בעזבון לטובת אחיה של המנוחה, ישראל X, ומבוקש להכריז בבקשה זו כי אחיה הנ"ל הוא היורש היחיד בעזבון המנוחה. טענת עו"ד הגב' X המלומדה, באת-כח היועהמ"ש, שאמנם קיימת אפשרות (עפ"י סעיף 6(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה, לאור התיקון מתשמ"ה - תיקון מס' 7 לחוק) להסתלק לטובתו של אח המורישה, אך יש לפרש סעיף זה על דרך הצמצום ולאור מגמתו הכללית של חוק הירושה, דהיינו: שהיסתלקות לטובת אח אפשרית היא רק במקום שלא מצויים עוד יורשים מבני הדרגה הראשונה, אך במקום שמצויים, למשל, נכדים (ילדים לאחר או יותר מילדי המנוחה כאן שהסתלקו לטובת האח), כי אז לא ניתן להסתלק לטובת אח שהינו בן לדרגה השניה של קרובי המורישה. עו"ד מור המלומד, ב"כ המבקש, טוען שלשון סעיף 6(ב) לחוק, כפי שתוקן, הינה ברורה, ועפ"י החוק - כאמור בסעיף קטן זה - ניתן להסתלק במקרה שלפנינו לטובת אחיה של המורישה. המצב המשפטי, לפני כניסת תוקפו של חוק הירושה (תיקון מס' 7) תשמ"ה, היה כך: שתי הסתלקויות לסוגיהן היו ניתנות להעשות: - - א) הסתלקות כללית מן העזבון. ב) הסתלקות לטובת בן זוגו של המוריש או לטובת ילדו של המוריש. התיקון הנ"ל מתשמ"ה שינה רק את האפשרות השניה של ההסתלקות, וקבע כי יכולה להיות הסתלקות מן העזבון, כולו או חלקו, "לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש" התיקון משנת תשמ"ה לא שינה את המצב המשפטי הכללי הקובע רק שני סוגים של היסתלקויות: הסתלקות כללית והסתלקות לטובת אדם אחר, כפי שמתיר החוק. אין סוג נוסף של הסתלקות. נאמר במפורש בסעיף 6(ב) לחוק הירושה - והדבר לא שונה כלל ע"י תיקון החוק מתשמ"ה - כי "אין הסתלקות לטובת אדם אחר"... כלומר - היוצא מכך הוא שהחוק מכיר רק בשני סוגי ההסתלקויות שאוזכרו למעלה. זאת ועוד: - סעיף 15 לחוק הירושה, תשכ"ה (כפי שתוקן בתשמ"ה) קובע: - "מי... שהסתלק מחלקו בעזבון שלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש, חלקו מתווסף לשאר היורשים עפ"י חלקיהם". מכל הנ"ל ניתן להבין ולהסיק שמי שמסתלק לטובת בן-דודו, למשל, של המוריש, הסתלקותו איננה הסתלקות כלל. להסתלקות כזו אין כל נפקות, שהרי כוונת היורש - המסתלק, במקרה כזה, היא שהסתלקותו מן העזבון "תתפוס" ותקבל תוקף רק כאשר כתוצאה ממנה יזכה בן-דודו של המוריש, ואם זה האחרון איננו זוכה (שהרי החוק אינו מתיר זאת), כי אז אין כלל גמירות דעת וכל רצון של המסתלק שאכן הוא מסתלק מן העזבון. אם רצה אותו יורש בדוגמה זו, להסתלק כללית מן העזבון, היה בודאי משתמש בסוג הראשון של ההסתלקות (הסתלקות כללית מן העזבון), ולא היה מסתלק לטובת בן-דוד של המוריש ב"מטרה", כביכול, שגם הסתלקות כזו תהפוך להיות כללית, כשהתוצאה ממנה הוא מה שנאמר בסיפא של סעיף 15 לחוק. נדמה לי שפירוש כזה אין הדעת סובלת. וכאשר בוחנים אנו את סעיף 14 לחוק הירושה, כפי שתוקן בתשמ"ה, נראה לי שאין מנוס אלא להסיק המסקנה כפי שהובאה למעלה. וכל זאת למה? - סעיף 14 דן בחליפיו של יורש, והוא קובע שילד של יורש יבוא במקומו של היורש לענין זכותו וזכאותו בירושה של המוריש, רק במקרה שהיורש מת לפני המוריש. תיקון זה שינה בתכלית - לענין ההסתלקות - את סעיף 14 הקודם. אז נאמר שמי שהסתלק מן העזבון הסתלקות כללית, באים ילדיו במקומו בזכותם לעזבון. דבר זה בוטל, עתה, בתכלית, לאור האמור בסעיף 15 לחוק (לאחר התיקון). התיקונים כנ"ל משנת תשמ"ה מצביעים על כוונה כללית של המחוקק, שלפיה יבוא חליף של יורש, רק במקרה שהיורש עצמו מת, כלומר: חליף של יורש לא זכאי לרשת כלל את המוריש, כל עוד ונמצא יורש אשר זכאי לרשת, וזאת חוץ מהמקרה האמור בסעיף 6(ב) לחוק, והוא: שהיורש זכאי להסתלק לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש. במקרה כזה, ורק במקרה כזה, יכול לבוא חליף (הוא זה שקיבל את הזכות ע"י ההסתלקות) של יורש חי. סעיף 15 המתוקן קובע במפורש, שכל יורש, הנמצא בחיים בעת פטירתו של המוריש, ומתוך סיבה כלשהי [המוזכרת בסעיף זה] אינו זוכה בירושה, הרי לא ילדיו באים במקומו, אלא "חלקו מתווסף לשאר היורשים על פי חלקיהם". בפס"ד שניתן בביהמ"ש העליון (לענין הסתלקויות) לפני התיקון הנ"ל, אומר כב' הנשיא כהן, כדלקמן: "... וזה מכיוון שבסעיף 6(ב) נאמר במפורש, שאין הסתלקות לטובת אדם אחר זולת בן זוגו או ילדיו של המוריש, ואילו אם נפרש את הסיפא של סעיף 14 כפי שמציע ב"כ המערערת, התוצאה תהיה, שמי שהסתלק לטובת אדם מסויים, שאיננו בן זוגו או ילדיו של המוריש, הסתלקותו נחשבת כבעלת תוקף, אלא שהתוצאה שלו תהיה, שבמקומו לא יבוא אותו אדם אחר כי אם ילדיו. גם דרך זו של פרשנות אינה פותרת את הקשיים, וכאמור היא מחייבת הוספת סייג, שלא נכתב בסעיף 14 ואינה מתיישבת עם כוונת המחוקק, כפי שמשתקפת בתולדות החוק". (ע"א 545/81, בעמ' 4-305). דברים אלו משקפים את ההלכה, והם "טובים" ותקפים גם לענין שבפנינו, לאחר תיקון החוק, בשינויים המחוייבים. כלל גדול בפרוש חוקים הוא שכוונת המחוקק משתמעת, ראשית כל, מנוסח החוק. כאשר נוסח החוק הינו ברור ובהיר ואינו משתמע לשני פנים, אין כל מקום לחפש "נסתרות" ולבחון מה היתה כוונת המחוקק "הנסתרת". כאשר חוק ניתן לפירוש עפ"י פשוטו ועפ"י ניסוחו ונוסחו, יש לפרשו בדרך הרגילה והפשוטה, והרי כבר נאמר ש"דברה תורה בלשון בני-אדם". האמור, כיום, בסעיף 6(ב) לחוק הינו בהיר וברור, והוא גם תואם את הנאמר בסעיפים 14 ו-15 לחוק (כפי שתוקנו) ובוודאי שאין סותר ואינו מתנגש עם האמור בהם. כאמור, סעיף 6(ב) לחוק הינו ברור ובהיר ומנוסח בלשון פשוטה ומובנת, ואין כל מקום, וגם אין כל סיבה לכך, לפרשו שהסתלקות לטובת אח מותרת, רק באם אין עוד יורשים אחרים מבני הדרגה הראשונה. ועל כך אמר, כאמור, ביהמ"ש העליון (ע"א 545/81, שם) כי פרשנות כזו "מחייבת הוספת סייג שלא נכתב בסעיף, ואינה מתיישבת עם כוונת המחוקק"... ועל כל זאת יש להוסיף, שאם תתקבל טענת באת כח היועהמ"ש, שבמקרה הנדון כאן, ההסתלקות לטובת האח אינה "תופסת" ובמקרה כזה יבואו ילדיהם של ילדי המורישה (נכדיה) במקומם, הרי מחד לא תהיה כל נפקות להסתלקות לטובת אחי - המנוחה, ומאידך תהפוך ההוראה בנדון זה שבסעיף 6(ב) לאות מתה. כאמור, סעיף 6(ב) לחוק - הדן בהיסתלקויות לטובת אדם אחר כפי שמתיר החוק - הוא חריג לכלל הקובע שחליפיו של יורש יבואו במקומו רק כאשר אותו יורש אינו בחיים ומת לפני המוריש. אני קובע כי הסתלקות ילדי המנוחה לטובת אחיה, היא הסתלקות תקפה. ניתן בזה צו ירושה על עזבון המנוחה שרה X ז"ל. יורשה עפ"י דין הוא אחיה, X, הוזכה בעזבון בשלמות. צו ירושה זה חל רק על נדל"ן שבעזבון הנמצא בישראל. ירושההסתלקות מירושה