1. לפני תביעת התובע כנגד הנתבע לתשלום פיצוי בגין נזק בסך של 55,000 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה 20.2.06). רקע עובדתי 2. הנתבע הינו רואה חשבון. בשנת 2000 פנה אליו התובע לקבלת שירותי הנתבע בטיפול שוטף בענייני המס שלו. אין חולק, כי בתקופה הרלוונטית עבד התובע כשכיר בשני מקומות עבודה וכן היה רשום כבעליה של חנות שהושכרה. 3. אין חולק כי פרטי ההתקשרות בין הצדדים לא הועלו על הכתב אלא סוכמו בעל פה בלבד. גרסתו של התובע בדבר תנאי ההתקשרות ושכר הטרחה השתנתה אמנם מעת לעת במהלך הדיון, אך בסופו של דבר אין עוד חולק בדבר תנאי ההתקשרות כדלקמן: הוסכם בין הצדדים כי הנתבע יטפל עבור התובע בדיווחי המס שלו, לרבות דיווחים למע"מ ודו"ח שנתי למס הכנסה (עדות הנתבע בעמ' 16 לפרוטוקול: "אכן מלכתחילה היה ברור שהתובע היה צריך להגיש דו"ח שנתי, היה ברור שהשירות שאני צריך לתת לו כולל דיווח שוטף למע"מ וכן, דו"ח שנתי"). אין חולק, כי הצדדים הסכימו על תשלום שכ"ט חודשי בסך של 118 ₪ כולל מע"מ עבור הטיפול השוטף בענייני הדיווח למע"מ, ניכוי תשומות וחשבוניות, וכן אין חולק כי במשך כל תקופת ההתקשרות שילם התובע לנתבע סכום זה כסדרו, תוך ניכוי המע"מ ששולם בגין שכר הטרחה כתשומות בדוחות המע"מ (נת/1, וכן עדות התובע, עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 14-15). אין חולק, כי הצדדים הסכימו כי בגין הגשת כל דו"ח שנתי ישלם התובע לנתבע סכום נוסף. לטענת הנתבע, הוסכם כי תשלום זה יעמוד על סך של 300 דולר בתוספת מע"מ מראש לכל דו"ח שנתי (עמ' 16 לפרוטוקול, שורה 12), ואילו לטענת התובע, לא הוסכם מה יהיה גובה התשלום שישולם עבור דוחות אלה, כדבריו: "סיכמנו שעל דוח שנתי אשלם עוד כסף. כמה שהוא דרש... סיכמנו על העבודה השוטפת 260 ₪ ועל העבודה של פעם בשנה להגיש דו"ח למס הכנסה, אני לא יודע כמה ביקש על זה" (עדות התובע בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 3.5.07). אין חולק, כי בפועל לא שילם התובע מאומה בגין הגשת דוחות שנתיים, לא במהלך השנים ואף לא בדיעבד. 4. אין חולק, כי ההתקשרות בין הצדדים עמדה בתוקפה ונמשכה משנת המס 2000 ועד אפריל 2005. אין חולק כי ביום 1.5.05 העביר התובע את הטיפול בענייני המס שלו למר אמינוב, שגם העיד מטעמו. 5. אין חולק, כי במהלך תקופת ההתקשרות כאמור לעיל, טיפל הנתבע בעריכת והגשת דיווחי המע"מ של התובע, בהתאם למסמכים שהעביר אליו התובע (נת/1, עדות התובע בעמ' 9 לפרוטוקול, עדות הנתבע בעמ' 16), וכי דיווחים אלה הוגשו כסדרם ובמועדם. 6. אין חולק, כי הנתבע לא ערך ולא הגיש עבור התובע את הדוחות השנתיים למס הכנסה לשנים 2000 - 2003 אלא עשה כן באיחור ניכר, רק במאי 2005, בעת הגשת הדו"ח השנתי לשנת 2004, שהוגש במועדו. בין הצדדים מחלוקת בדבר הגורמים והאחראי לאיחור זה, כאשר הנתבע טוען כי התובע לא העביר לו מסמכים דרושים למרות בקשותיו, והתובע מכחיש זאת. כמו כן, כאמור, אין חולק כי הנתבע לא גבה תשלום מהתובע עבור הגשת דוחות שנתיים ולא שיגר אליו כל מכתב או פניה בעניין העברת המסמכים או התשלום. 7. אין חולק, כי במהלך שנים אלה קיבל התובע ממס הכנסה מספר דרישות תשלום, התראות והודעות בדבר אי הגשת הדוחות השנתיים במועד ובדבר הטלת קנסות (עדותו בעמ' 9 לפרוטוקול). לדברי התובע, הוא העביר מסמכים אלה לנתבע, אשר הבטיחו כי "יהיה בסדר" ולמעשה לא פעל דבר. 8. אין חולק, כי ביום 13.4.05 הוטל על ידי רשויות המס עיקול על רכבו של התובע ועל חשבון הבנק שלו. התובע פנה אל הנתבע ואין חולק כי הנתבע הכין את הדוחות השנתיים לשנים 2000 - 2004 והגישם ביום 1.5.2005 (עדות הנתבע בעמ' 12 לפרוטוקול). יצויין כי אין חולק שהדוח השנתי לשנת 2004 הוגש במועד והתובע לא חויב בגינו בקנס (ראה עדות מר אמינוב). 9. אין חולק, כי הקנסות בהם חויב התובע הופחתו בסופו של דבר והועמדו על סך כולל של 500 ₪ לכל דו"ח שהוגש באיחור, כלומר סך כולל של 2,000 ש"ח בלבד (ראה עדות אמינוב בעמ' 5 לפרוטוקול, שורה 6-7). יצויין כי בין הצדדים מחלוקת בשאלה מי פעל להפחתת הקנסות, הנתבע או מר אמינוב. אין חולק, כי בנוסף לקנסות, חויב התובע גם בתשלום הפרשי הצמדה וריבית על חוב המס עצמו לשנים 2000-2004, זאת בסך כולל של 6,030 ₪ (ראה עדות אמינוב). 10. אין חולק, כי לאחר הגשת הדוחות והסדר חוב המס של התובע, הוסרו העיקולים. 11. אין חולק, כי ביום 10.5.05 שילם התובע לנתבע את שכרו עבור החודשים מרץ ואפריל 2005, בסך של 236 ₪ (נת/2). 12. אין חולק, כי ביום 1.5.05 העביר התובע את הטיפול בענייני המס שלו אל מר אמינוב, והוא אשר טיפל בהגשת הדוח השנתי של התובע לשנת 2005. 13. ביום 20.2.06 הגיש התובע את כתב התביעה, ובו עתר לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בגין ראשי הנזק הבאים: סך 11,350 ₪ בגין קנסות בהם חויב, לכאורה, בשל איחור בתשלום המס (בהסתמך על מסמכי מס הכנסה שצורפו לכתב התביעה, ואשר על פניהם כללו את הקנסות בטרם הופחתו); סך של 15,340 ₪ החזר שכ"ט ששילם התובע לנתבע, לכאורה, בגין כלל שירותיו בתקופה הרלוונטית; סך של 28,310 ש"ח בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובע בפרשה. טענות הצדדים 14. התובע טוען, כי הנתבע התרשל במתן שירותיו. לדבריו, הנתבע נמנע מהגשת הדוחות השנתיים לשנים 2000-2004, ולא העמיד את התובע על משמעות האיחור והשלכותיו. התובע טוען, כי הנתבע לא ביאר לו אלו מסמכים נחוצים להגשת הדו"ח וכן הוא טוען כי העביר לנתבע לצורך זה את כל המסמכים שנדרש להעביר. התובע טוען, כי לא הנתבע הוא שהגיש בסופו של דבר את הדוחות ולא הוא פעל להקטנת המס, אלא עשה זאת מר אמינוב. לדבריו, בשל מחדלי הנתבע, נגרמו לו נזקים כבדים, כמפורט בתצהירו. 15. הנתבע דוחה טענות התובע. לדבריו, לא התרשל במאומה, אלא מילא את כל התחייבויותיו. לדבריו, האשם בכך שהדוחות השנתיים הוגשו באיחור הינו התובע עצמו, שכן לא מסר טפסי 106 ואף לא ביצע התאמת מס בין מעסיקיו השונים. זאת ועוד. הנתבע כופר גם בנזקים הנטענים. לדבריו, אין לחייבו להשיב לתובע כל שכר טרחה, שכן ביצע את כל שנדרש ממנו עבור השכר ששולם ואין לגבי שירותים אלה כל טענה. באשר להגשת הדוחות השנתיים, ממילא לא שילם התובע מאומה. אשר לנזקי הגשת הדוחות באיחור - המדובר בקנס בסך של 2,000 ₪ בלבד. הנתבע טוען כי יש לדחות את טענת התובע בנוגע להפרשי הצמדה וריבית, שכן המדובר הוא בהרחבת חזית אסורה וכן אין מדובר כלל בנזק שנגרם לתובע אלא בגבית ערך הכספים בתקופה שהיו בכיסו במקום להיות מועברים לרשויות המס. הנתבע טוען, כי לא נגרמה לתובע כל עוגמת נפש המצדיקה פיצוי וממילא ככל שנגרמה לו עוגמת נפש, הרי שאין לו להלין אלא על עצמו. בנוסף, עותר הוא לקיזוז שכרו בגין הגשת הדוחות השנתיים, בסך כולל של 1,500 דולר בתוספת מע"מ (300 דולר בתוספת מע"מ לכל דו"ח). דיון והכרעה 16. לאחר ששמעתי את העדים, בחנתי את הראיות ועיינתי בטענות הצדדים, באתי לכלל דעה כי דין התביעה אמנם להתקבל, אך רק בחלקה, ובסכום נמוך בהרבה מזה שנתבע לכתחילה. 17. אשר לתביעה להחזר שכר הטרחה. עיון בסיכומי התובע ובתצהירו מלמד כי הוא חזר בו, למעשה, מתביעת החזר שכר הטרחה, ולא בכדי, שהרי אין עוד חולק כי סך של 118 ₪ לחודש (כולל מע"מ), אשר שילם התובע לנתבע מדי חודש, שולם עבור שירותיו השוטפים החודשיים של הנתבע בענייני הדיווח למע"מ, אשר בוצעו במלואם ולתובע אין לגביהם כל טרוניה. ואילו עבור הגשת הדוחות השנתיים, לגביה סוכם כי ישולם תשלום נוסף, לא שילם התובע מאומה. 18. מכאן לשיעור הנזק שנגרם עקב הגשת הדוחות השנתיים באיחור. אין חולק, כי הקנס שהוטל על התובע בסופו של דבר בגין הגשת הדוחות באיחור הועמד על סך של 500 ₪ לכל דו"ח שנתי שהוגש באיחור (ארבעה דוחות, כאשר אין חולק כי הדוח לשנת 2004 הוגש במועד), ובסך הכל חויב בקנס בסך של 2,000 ₪ (ראה תצהיר אמינוב וכן ס' 24 לתצהיר התובע). אין חולק, כי בגין הפרשי הצמדה וריבית עבור הדוחות שהוגשו באיחור, לרבות שערוך לדו"ח 2004 שכאמור הוגש במועד, חויב התובע בתשלום סך של 6,030 ₪ (ראה תצהיר אמינוב, וכן ראה עדותו בה אישר כי סך של 1,500 ₪ נוסף על ידו בטעות, עדות אמינוב בעמ' 2 לפרוטוקול, שורה 17). התובע טוען, כי יש לראות גם בהפרשי ההצמדה והשערוך על סכום המס עצמו בגדר נזק שנגרם לו בגין האיחור בהגשת הדוחות, ואשר על הנתבע לפצותו בגינו. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, עיון בכתב התביעה מלמד כי לא נתבע בו פיצוי בגין שערוך חוב המס עצמו, אלא רק פיצוי בגין ה"קנסות" שהוטלו עליו. עיון בצרופות כתב התביעה מלמד כי בסכום אותם "קנסות" שנתבעו לקח התובע בחשבון את הקנסות שהוטלו טרם הופחתו לסך של 2,000 ₪ כמפורט לעיל. אמנם, במהלך קדם המשפט ביקש ב"כ התובע "לתקן טעות" ולהוסיף את המלים "הפרשי הצמדה ושערוך" למילה "קנסות", אך תיקון זה לא יצא מהכח אל הפועל. ראשית, לא ניתנה בבקשה כל החלטה. שנית, ממילא לא היה מדובר ב"תיקון טעות" אלא בשינוי מהותי של הסעדים, לרבות הסכומים, אך התיקון לא פורט כלל. מכאן כי כתב התביעה נותר במתכונת המקורית. שנית, גם אם היו סכומי שערוך חוב המס עצמו נכללים בכתב התביעה, הרי שאין לראותם כנזק שנגרם לתובע, שכן למולם עומדת התועלת הרעיונית שהפיק התובע עצמו מכך שכספי המס נותרו בכיסו למשך תקופת האיחור בתשלום. עולה, כי הנזק הממוני הממשי שנגרם לתובע עקב האיחור בהגשת הדוחות עמד על 2,000 ₪. אשר לעוגמת נפש. אין חולק כי בגין האיחור בהגשת הדוחות, הוטל עיקול ברישום על רכבו של התובע וכן על חשבונות הבנק שלו. התובע טוען כי בגין עיקול זה נגרמה לו עוגמת נפש מרובה ביותר, ועד כדי גירושים מרעייתו. הצגת דברים זו היא בעיני מוגזמת ומופרכת. אמנם, מובן לי כי העיקול עורר בלב התובע בהלה מסויימת, תסכול וכעס, אך ברי בעיני כי לא ניתן לתלות בעיקול ובנתבע אירועים כגון גירושי התובע מאשתו, מצערים ככל שיהיו. בנוסף, הוכח כי העיקול הוסר והוסדר תוך זמן קצר יחסית. בנסיבות ענייננו רואה אני להעמיד את הפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובע על סך של 5,000 ₪. 19. אשר לשאלת האחריות לנזקי האיחור כפי שפורטו לעיל. סבורני כי אחריות זו מתחלקת בין הצדדים באופן שהנתבע נושא ב - 80% ממנה ואילו התובע נושא ב - 20% ממנה בגדר אשם תורם. אשר לנתבע. משאין חולק כי נטל עליו לטפל הן בדיווח השוטף למע"מ והן בהגשת דוחות שנתיים למס הכנסה, נטל עליו את החובה המקצועית לוודא כי דוחות אלה יוגשו, ויוגשו ב במועדם. הנתבע טוען, אמנם, כי התובע סיכל מטרה זו בכך שלא העביר אליו מסמכים נדרשים לצורך הגשת הדוחות השנתיים, וכמו כן הוא טוען כי התובע נמנע מהעברת המסמכים למרות שהנתבע הדריך ותיזכר אותו בעניין זה באופן מספק. לא שוכנעתי כי אכן הנתבע עמד ברמת הזהירות והנאמנות שנדרשה ממנו בהקשר זה, שכן לא העלה על הכתב מאומה, לא שיגר אל התובע כל מכתב או מסמך בו הדריכו באופן ממצה ומסודר בדבר המסמכים הנדרשים או הזהירו בדבר השלכות האיחור. אשר להסברים תכופים בעל פה לא היה בידי הנתבע אלא עדותו שלו. ביתר שאת אמורים הדברים, כאשר הלקוח אינו אלא אדם פשוט שאינו בקי בענייני כספים, מסים ומסמכים, כפי שניתן היה להתרשם ממנו ברורות, וכאשר מדובר באיחור הנמשך מספר שנים. ניסיונו של הנתבע לגלגל אל התובע את כל האחריות לאיחור בהגשת הדוחות אינו מקובל עלי, במיוחד על רקע תיאורו שלו של הדרך בה ראה לנכון להתנהל אל מול לקוחותיו לרבות התובע, כדבריו בעדותו: "לשאלת בית המשפט אם במקרה כזה אני בוחר לא להגיש את הדוח ולשבת בשקט אני אומר שאני בוחר לא להגיש את הדוח ולהתקשר לאדם ולבקש להביא כי חסר לי דוחות ואני צריך להגיש את זה... אין לי זמן. אם בית המשפט שואל אותי מה אני עושה אם הזמן עובר, המועד להגשה כבר סמוך מאד והלקוח עדיין לא זז אני אומר שאני מנדנד אבל רק בע"פ. אם אני נשאל על ידי בית המשפט אם אני לא חושב שבכך אני לוקח על עצמי סיכון מיותר, גם לא מסביר את הדברים בצורה ברורה ללקוח וגם אין בסופו של דבר ראיה שפניתי אליו אני אומר שאני לא חושב על ראיות". אכן, הנתבע נטל על עצמו להיות אחראי להגשת הדוחות השנתיים, אשר אין חולק כי לא הוגשו במועד. הנטל להוכיח כי הנתבע עשה ככל הנדרש על מנת לעמוד בהתחייבותו ולהגיש את הדוחות המועד, בכל הנוגע לתזכור התובע והדרכתו, לא הורם. עם זאת, גם לתובע תרומה מסויימת לתוצאה, והתרשמתי כי גם הוא טמן ראשו בחול ולא פעל ככל שיכול היה לפעול על מנת לשנע את הגשת הדוחות במועד, ובפרט לא ביצע את כל הנדרש לצורך השגת טפסי 106 שהיו נחוצים להגשת הדוחות. יתכן כי פעל כך בשל אי רצון לבצע תיאום מס בין מקומות העבודה שלו, אם כי בכך אינני קובעת מסמרות בהעדר ראיות מספיקות. התובע אישר כי מלכתחילה סוכם שהנתבע יגיש עבורו גם דוח שנתי. עוד אישר כי ידע כל השנים שהדוחות לא הוגשו, שכן קיבל לביתו התראות והודעות ממס הכנסה (ס' 17 לתצהירו וכן בעמ' 9 לפרוטוקול: "נכון שבשנת 2003 אני קיבלתי ממס הכנסה מכתב ממנו הבנתי שהרו"ח שלי לא עושה כלום. למרות שהבטיח לי שיעשה"). כמו כן, למרות שהוסכם כי ישלם סכום נוסף עבור הגשת הדוחות השנתיים, הוא מעולם לא נדרש לשלם סכום כזה. בנסיבות אלה, סבורני כי היה על התובע לפעול פעולה נמרצת על מנת לסיע להגשת הדוחות בכל הנדרש ולעמוד על כך שבידי הנתבע יהיה את כל הנחוץ והוא יגיש את הדוחות בזמן. התובע טוען, כי העביר את ההתראות לנתבע והלה הבטיחו כי "יהיה בסדר", אך התרשמתי מעדותו שלו כי למרות שמעת לעת אכן אמר לו הנתבע כי עליו למסור לו טופסי 106 שלו ושל אשתו, התובע לא עשה כן אלא לאחר שהוטלו העיקולים, בשנת 2005. עדותו של התובע בעניין המצאת הטפסים היתה מגומגמת ולא עקבית, כדלקמן: "כל שנה נתתי לנתבע טופס 106 של המעסיק שלי באותה שנה. אם אני נשאל אם צירפתי כאן את טפסי 106 שמסרתי לנתבע, כדי שנוכל לראות את התאריכים, אני אומר שאני חושב שהם בבית שלי. אולי נתתי לו רק חלק. הוא צריך להסביר לי איפה אני עומד. הרו"ח ביקש שאביא טופס 106 באתי והבאתי את כל החומר. כל מה שדרש" (עמ' 8 לפרוטוקול). במחדליו אלה בטיפולו בענייניו שלו, תרם התובע לאיחור בהגשת דוחותיו, תרומה אותה אני מעמידה, כאמור, על 20%. משנמצאנו כי סך הנזק בגין אי הגשת הדוחות המועד עומד על סך של 7,000 ₪, הרי שחלקו של הנתבע בנזק זה עומד על סך של 5,600 ₪. 20. מכאן לטענת קיזוז שכר הטרחה בגין הגשת הדוחות השנתיים. אין חולק, כי סוכם בין הצדדים על תשלום נוסף בגין הגשת הדוחות השנתיים. אני נותנת אמון בטענת הנתבע, לפיה בסופו של יום טיפל הוא עצמו ולא אמינוב בהכנת והגשת חמשת הדוחות השנתיים לשנים 2000-2004, כעולה גם מעדות אמינוב בעמ' 2 לפרוטוקול. אין חולק כי התובע לא שילם לנתבע מאומה בעבור הכנת דוחות אלה וכי מגיע לו עבור מלאכתו שכר מוסכם ולחלופין שכר ראוי. הנתבע טען כי סוכם על תשלום בסך של 300 דולר בתוספת מע"מ לכל דו"ח, אך כאמור לא טרח להעלות הסכם שכ"ט על הכתב ולמעט דבריו שלו, אין ראיה לטענה זו. התובע טוען כי סוכם על סכום נוסף ששיעורו לא הוסכם. מר אמינוב (שאינו רו"ח), גבה לפי עדותו מהתובע סך של 700 ₪ בתוספת מע"מ, אם כי ציין כי לא טיפל בדיווח השוטף וכי בדרך כלל כאשר נגבה שכר עבור טיפול שוטף, הוא כולל גם את השכר עבור הדו"ח השנתי. בסופו של יום, לאור כלל הנתונים והנסיבות, סבורני כי יש להעמיד את השכר הראוי לנתבע בגין הגשת כל דו"ח שנתי על סך של 250 ₪ כולל מע"מ, ולפיכך יש לקזז מסכום הפיצוי סך של 1,250 ₪ בגין שכרו של הנתבע עבור הגשת הדוחות. 21. סוף דבר, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 4,350 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסך כולל של 500 ₪. לעניין ההוצאות אציין כי בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק קיים פער מופלג, כי חלק בלתי מבוטל של סכום התביעה היה בלתי מבוסס עובדתית, כי בגירסת התובע חלו שינויים חוזרים ונשנים, וכי התנהלותו במהלך ניהול התיק גרמה להתמשכות מיותרת של ההליכים והוצאות משפטיות מיותרות לנתבע (ראה, למשל, דברי בית המשפט בהחלטה מיום 16.9.07 בעניין איחור התובע בהגשת ראיות). מיסיםמס הכנסה