רקע 1. בפני הליך במסגרתו עותרות התובעות לבטל את צו הירושה שניתן ביום 2/5/1990, בתיק 3238/90, בפני כב' ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ובתיק ע"ז 649/90, וכן את כל הפעולות המשפטיות שנעשו מכוחו של צו ירושה זה. 2. התובעות 2, 3, הנן בנותיו של הנתבע 2 (להלן: "המנוח"). התובעת 1 הינה בתה של התובעת 3 (להלן: "ת'") ופועלת מטעמה, לצורך הליך זה. הנתבע 1 הינו בנו של המנוח, ואחיהן של התובעת 2,3. 3. לטענת התובעות, פעל הבן לרישום המקרקעין אשר היו שייכים לאביהם המנוח של הצדדים (סבה של התובעת 1), על שמו, תוך נקיטת פעולות מרמה ותוך גזילת זכויותיהן בנכסים. התובעות טוענות כי הנתבע פעל להוצאת צו ירושה לאחר פטירת האב, אגב הסתרה מהרשם לענייני ירושה, את העובדה כי לאב המנוח היתה בת נוספת שהלכה לעולמה, עוד בחייו של האב המנוח, היא התובעת 3. משכך, טוענות התובעות, כי יש לתקן את צו הירושה, ולהכיר בזכות התובעת 3, ומכוחה זכות התובעת 1, לרשת את המנוח. עוד טוענות התובעות כי התובעת 2 הוטעתה ע"י הנתבע, וחתמה אגב טעות והטעיה, על תצהיר הסתלקות מירושת האב המנוח, לטובת הנתבע. 4. ביום 18/3/10, ניתן צו מניעה זמני, לבקשת התובעות, בו פורטו טענות הצדדים, והקשיים בהליך. לצדדים נקבע מועד דיון בנושא צו המניעה, אשר נדחה מעת לעת, לבקשתם. ערב הדיון, הונחה בקשה לדחיה על הסף של ההליך. ביום 14/7/10, נערך דיון ראשון בתיק, במסגרתו הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה לצמצום צו המניעה, מבלי לפגוע בכל טענה, תוך הודעה כי ידברו לגופם של דברים. במקביל, שוריינו מועד שמיעה, וקדם משפט נוסף, בתיק העיקרי. הצדדים הודיעו כי התערבו מכובדים על מנת להביא פתרון בדרך של פשרה, ובקשות דחיה של מועדים, תצהירים, ודיונים, הוגשו חדשות לבקרים. 5. ביום 10/1/2011, נערך דיון נוסף, כששוב ביקשו הצדדים לדחות את מועדי השמיעה בהליך ולאפשר להם למצות מו"מ. בין לבין, הוגשה תגובת התובעים לבקשה לסילוק על הסף. 6. על אף ניסיונות חוזרים ונשנים, לגשר בין הצדדים, כשל המו"מ, וביום 4/5/11, נערך דיון נוסף. במסגרת הדיון, פירטו ב"כ הצדדים אפשרויות פתרון, אשר נוסחו כהצעת בימ"ש. סופו של יום, הנתבעים הודיעו כי הצעת הפתרון אינה מקובלת עליהם ונקבע מועד דיון בבקשה לדחיה על הסף. 7. ביום 5/7/11, נדונה הבקשה לדחיה על הסף לגופם של דברים. מצהירים מטעם שני הצדדים נחקרו, ונקבעה השלמת טיעון בנושא הדחיה על הסף. טיעוני הנתבעים הוגשו, וביום 19/7/11, ראיתי לדחות הבקשה, בהחלטה מפורטת. 8. א. שוב הוגשו בקשות דחיה, לרבות למועד ההוכחות שנקבע, ומטעמים רפואיים של ב"כ מי מהצדדים, נדחה המועד. סופו של יום, לאחר דרך חתחתים ארוכה, נקבע דיון השמיעה ליום 13/6/12. קיוויתי כי ניתן יהיה להיעזר בתרגום ב"כ; אלא שסמוך לאחר תחילת השמיעה, החלו ב"כ הצדדים להתנצח בשאלת התרגום, ולא יהיה מנוס לקטוע. ב. שוב הוגשו בקשות דחייה, מטעמים כאלו ואחרים, וסופו של יום נקבע המועד ליום 13/3/13; למועד זה הוזמן מתורגמן והתריתי בב"כ הצדדים כי עליהם לעמוד בלוחות הזמנים. ג. ביום 13/3/13 נשמעו ראיות מטעם התביעה בלבד עקב ריבוי עדויות ושאלות שלא לצורך; למותר לציין כי גם במועד זה רבו ההתלהטויות בין הצדדים וב"כ. ד. ביום 25/6/13 הושלמו ההוכחות. ה. עדותו של הנתבע, בניגוד לעדות התובעות, הותירה רושם מהימן ביותר, הן לעניין ידיעת התובעות על היותו רשום כבעל המקרקעין, והן לעניין היות העילה לפרוץ ההליך - נעוצה בסכסוך שפרץ בין הנתבע לבין ש' בן התובעת בקשר לפיצוי שדרש הנתבע מש' (כמפורט בסעיפים 22-39 לתצהיר הנתבע. ו. חיזוק לעדות הנתבע ניתן היה למצוא גם בעדויות אחרות. האחות ס' ע' ציינה בעדותה כי חתמה לנתבע על ויתור על זכותה לרשת את קרקעות אביה, ולדבריה: "אני יודעת שאני חתמתי ואני נותנת לאחי את כל האדמות שלי, אני לא יודעת מה כתוב" (עמ' 7, ש' 11). בהמשך ציינה: "ח' אמר אני רוצה לרשום את האדמות שלי בטאבו ומי שרוצה שתחתום לי ומי שלא 3 רוצה שלא תחתום, ואנחנו חתמנו כולם (עמ' 48, ש' 3-4). ז. כך גם העד נ' א', בעלה של אחות הנתבע, משעומת עם טענת ע' כי הנתבע החתים אותה בעת שהייתה לבדה, השיב: "היא יכולה להגיד מה שהיא רוצה. בעלה היה" (עמ' 52 ש' 4-5). ח. עד נוסף בשם ס' ע', העיד כי הוא שערך את צוואת אבי הנתבע, המורה על הורשת המקרקעין לנתבע, לבקשת האב (עמ' 55 לפר'). המחלוקת 9. א. כאמור, לגרסת התובעות, נפטרה ת' בשנת 1968. אחיה של ת', הגיש בשנת 1990 בקשה לקבלת צו ירושה על עיזבון המנוח, אך בבקשתו לא ציין האח את שם המנוחה ת'. עוד ציין האח, כי המנוח לא הותיר אחריו צוואה, אך לטענת התובעות, לאחר קבלת צו הירושה, התברר כי לטענת הדוד, קיימת צוואה. ב. לגרסת התובעות, לאחר קבלת צו הירושה, הועברו המקרקעין על שם הדוד - הנתבע, וחלקן של התובעות, לטענתן, נגזל מהן. ג. בין יתר הזכויות שהועברו, מפרטות התובעות כי גם בית מגוריהן מצוי במקרקעין, והן מתגוררות בו עוד עובר לפטירת המנוח, מאז שנת 1985 ונוהגות בו מנהג בעלים. התובעות מציינות כי נושא הוצאת צו הירושה, נודע להן רק לאחרונה, עקב הוצאת נסח טאבו ע"י בעלה של התובעת 1, מר ש' ח' ח'. ד. התובעת 1 טוענת כי יש לתקן צו הירושה עקב אי הכללתה בהליך הוצאתו, כיורשת חליפית; התובעת 2 טוענת כי הסתלקותה מצו הירושה נעשתה בלא שהיתה מודעת להסתלקות, ולכן לאו הסתלקות היא; משכך- אליבא התובעת, יש ליתן צו ירושה מתוקן הכולל את חלק שתיהן. 10. א. הנתבע כפר בכל טענות התובעות. הנתבע ציין כי בקשתו לצו ירושת המנוח נעשתה כשנה לאחר הפטירה, בליווי עו"ד היאם קרוואני (כב' השופטת כתוארה היום). אליבא הנתבע, הודיע על הכנת הבקשה לצו ירושה לכל הנוגעים בדבר, ואלו נתנו הסכמתם, להסתלקות, לטובת הנתבע. ב. הנתבע הצהיר, כי עו"ד קרוואני, כתוארה אז, הבהירה לכל הנוכחים משמעות צו הירושה, משמעות תצהירי ההסתלקות, ואף הקריאה תוכן תצהירי ההסתלקות בטרם חתמו עליו הנוכחים. ג. לטענת הנתבע, אינו זוכר כי נשאל לגבי ת'. עוד מציין הנתבע, כי שנים רבות לפני פטירת המנוח, עבד הנתבע בקרקעות המנוח, וניהלן, וכך גם עשה לאחר פטירת המנוח. ד. הנתבע מציין כי אף ביצע עסקת חליפין בחלק מהמקרקעין בשנת 2000 (נספח ד' לתצהירו). לטענת הנתבע, הליך זה בא לעולם, כתוצאה מסכסוך שנוצר בין הנתבע ובין בן האחות ש', בעלה של התובעת 2, בעניין פיצוי עבור קרקע עליה נבנתה דירת המגורים של ש' והתובעת 2. ה. הנתבע מוסיף, כי הסתלקות האחיות, הנה בהתאם לנוהג הקיים במגזר הדרוזי, מזה שנים, ואין בכך כל חידוש, בוודאי שלא תרמית. ו. הנתבע מטעים כי שתי התובעות ידעו היטב על הוצאת צו הירושה והסכימו לו; אליבא הנתבע נולד הסכסוך רק עקב מחלוקת מקרקעין בין בן התובעת 2 ובין הנתבע. 11. הנתבע הוסיף והודיע, כי לאחר הגשת התביעה, נודע לו כי האב המנוח הותיר צוואה, אשר הופקדה בבית הדין הדתי הדרוזי. צוואה זו נערכה, לטענת הנתבע, בפני עדים, ונכתבה כדין, ולפי צוואה זו, הנתבע הינו יורש יחיד. משכך, ממילא, אין טעם בניהול ההליך, לאור שגם אם יבוטל צו הירושה, כך לטענת הנתבע, ממילא יזכה הוא באותו נתח בעיזבון, מכוח היותו יורש על פי הצוואה. המתווה הנורמטיבי- תיקון או ביטול צו ירושה 12. על הכללים, ההלכות המנחות, והפסיקה בנושא תיקון ושינוי צו ירושה וצו קיום צוואה, עמד בהרחבה כב' ביהמ"ש המחוזי בעמ"ש (י-ם) 28361-10-11. אביא הדברים בהרחבה, לאור היקף המפורט שם והבהירות-: "בשל העובדה כי תוצאת צו ירושה כמו גם צו לקיום צוואה היא כשל פסק דין חפצא הפועל כלפי כולי עלמא, מעמיד פסק דין כזה הכרעה סופית ומחייבת, אפילו אם פסק הדין מוטעה. צו קיום כזה אינו בטל מעיקרו, אלא אך ניתן לביטול בדרך של בקשה לתיקון או ביטול צו קיום הצוואה, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 72 לחוק או בדרך של ערעור (ע"א 1134/06 רושרוש נ' מנסור, פורסם במאגרים [10.11.09]; ע"א 239/89 שרש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 861, 871; ע"א 3706/91 שאולוב נ' שאולוב, פ"ד מז(2) 865, 870; ת"א (מחוזי-חי') 210/07 שלומי קרשי אילנה נ' לב דורית, פורסם במאגרים [9.05.10]). סעיף 72(א) לחוק הירושה קובע כי: "נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט". בדיון בבקשה לפי סעיף 72 לחוק על בית המשפט לבחון את קיומם של שני תנאים מצטברים. הראשון, האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני בית המשפט או הרשם טרם מתן הצו, או קיימת טענה שלא נטענה בפני בית המשפט בעת שנתן את הצו (ראו המ' (מחוזי-חי') 28449/97 הברמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם במאגרים [1.07.98]). במידה שהתשובה לשאלה זו חיובית, יש לתת את הדעת לשאלה האם במידה ואותה עובדה או טענה הייתה מובאת בפני בית המשפט קודם מתן הצו, היה בה כדי לגרום לקבלת צו שונה מזה שניתן. התנאי השני, האם ניתן היה להביא את הטענה הכלולה בבקשה לביטול או לתיקון הצו בפני בית המשפט קודם להגשת הבקשה לביטול הצו. במידה והמבקש לא עשה כן בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בדרך כלל ידחה בית המשפט את הבקשה, אם כי הוא אינו חייב לעשות כן ונתון לו שיקול דעת לקבל בקשה גם אם היא לא הוגשה על ידי המבקש בהזדמנות הסבירה הראשונה (ראו ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441; ש' שוחט, מ' גולדברג, י' סלומון דיני ירושה ועזבון, מהדורת תשס"ה, עמ' 160-159). הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בשימת מחסום בפני דיון מחודש או בחריגה מכלל סופיות הדיון בתיקון הצו או ביטולו, תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. מקרים בהם יוכח כי לא הייתה הסתמכות או שינוי מצב לרעה של צדדים שלישיים, ומקרים בהם יוכח כי הנסיבות אינן מלמדות על שימוש לרעה בזכות תוך פגיעה בסופיות הדיון וזאת על פי מבחני תום הלב והשיהוי, יבחן בית המשפט את התקיימות תנאי סעיף 72(א) לחוק על דרך של פרשנות רחבה ומקלה (בש"א (מחוזי-נצ') 1471/08 אשרף נ' האפוטרופוס הכללי, פורסם במאגרים [16.03.09]). בהקשר זה יש לתת את הדעת בין היתר, למהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של העובדה או הטענה החדשה (ראו ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר, פ"ד מז (2) 436, 439); למידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני בית המשפט; להסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות של הסבר זה; לקושי שהשיהוי עלול לגרום בבירור זכויותיהם המהותיות של הצדדי והאם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן (ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4) 337); וכן למידת חומרת הפגיעה בכל אחד מהצדדים עקב שינוי הצו המבוקש (ע"א 601/88 בעניין שרייבר). במקרה זה, כאמור, אין מחלוקת כי המערער ידע על קיומה של הבקשה לקיום הצוואה ועל ההתנגדות שהוגשה לה. הוא נכח בדיון הראשון בבקשה כמו גם בדיון מאוחר יותר בו הוגש ההסכם לאישורו של בית המשפט. הצדדים אמנם חלוקים בשאלה האם המערער היה צד פורמאלי להליך אם לאו, אך אין לייחס לשאלה זו משמעות רבה, שכן ההלכה היא שאין להבחין בין מי שהיה צד להליכים שבהם ניתן צו הירושה או צו קיום הצוואה לבין מי שידע על הליכים אלה והעדיף שלא להשתתף בהם (ראו ע"א 308/69 שיק נ' עזבון חנה בראון, פ"ד כג(2) 290; המ' (מחוזי-נצ') 4456/97 סלומון נ' גנזלר, פורסם במאגרים [10.02.98])." 13. בהמשך מוסבר המבחן- הדגש במבחן השיהוי במסגרת סעיף 72 לחוק, אינו על מידת השיהוי, אלא על ההסבר לשיהוי ומידת סבירותו של הסבר זה. ככל שההסבר לשיהוי סביר יותר לא תהווה מידת השיהוי, מכשול, אף אם מדובר באיחור של שנים (ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן, פ"ד מט(5) 373; עמ"ש (מחוזי-חי') 13757-05-10‏ ‏מ' י' נ' ש' כ'‏, פורסם במאגרים [5.10.10]). 14. אין חולק לגבי עובדת הבסיס- בצו הירושה המקורי לא נזכרה בת המנוח (התובעת 3 לעיל) אשר הלכה לעולמה לפני פטירת המנוח; אין חולק כי צאצאי הבת לא נזכרו בבקשה לצו הירושה. 15. לפחות לגבי המבחן הראשון לתיקון צו הירושה, ברי כי קיימת היתה עובדה (קיומה של בת נוספת שהלכה לעולמה), אשר לא הובאה לידיעת בית המשפט טרם מתן צו הירושה; אין ספק כי קיומו של יורש נוסף היה בו כדי לשנות את הצו שניתן (רעיונית). 16. א. כאן ראוי לעשות אתנחתא רגעית. ב. בשלבים כאלו ואחרים (ראה כתב ההגנה ס' 25) ניסה הנתבע לטעון כאילו לאור הוראות סעיף 14 לחוק הירושה, והואיל ובעת פטירת המנוח היתה למנוח בת זוג, הרי שממילא אין התובעת 1, נכדת המנוח, יורשת את המנוח. 17. בכך נתפס הנתבע לכלל טעות; פרשנות סעיף 14 לחוק הירושה נדונה ארוכות בפסיקה; לא אחת הועלו טענות לגבי זכות נכד לשמש כיורש, כאשר קיימים בני משפחה אחרים; את הפתרון לסוגיה הניח בבהירות ד"ר קלינג בהמ' (ת"א) 4254/86, אשר הבהיר כי הנכד משמש כיורש חליפי בהתאם לפרנטלה וכי הוראות סעיף 14 עוסקות בהורי הורים (ראה שם). ראה גם קביעתו של כב' השופט שוחט בנסיבות דומות בת.ע (ת"א) 13030/01 סעיף 11 לפסה"ד. 18. א. טענה נוספת שהעלה הנתבע הנה כי התובעת 1 הגישה תביעתה מכוח היותה יורשת התובעת 3; במועד בו הוגש ההליך, לא כלל צו הירושה שהוצא בגין עיזבון התובעת 3, את התובעת 1 כיורשת, ולכן זו לא היתה מוסמכת להגיש את ההליך כלל!! ב. דומני כי אכן אלו פני הדברים; מתיק הירושה שהוגש (נת2), עולה כי צו הירושה המקורי על עיזבון התובעת 3, הורה כי היורש היחיד של עיזבון התובעת 3 הנו ראדי, אחי התובעת 1, ולא התובעת 1; במועד הגשת ההליך לפיכך לא פעלה התובעת כיורשת ולא היתה זכאית להגישו. ג. אלא שלאחר הגשת ההליך, תוקן צו הירושה שהוצא, וביום 25/8/11 נקבעה התובעת 1 כיורשת יחד עם אחיה, בעיזבון התובעת 3; ביום 25/12/12 נתן אחי התובעת 1 לתובעת 1 ייפוי כוח, בו המחה מלוא זכויותיו בעיזבון אליה. ד. גם אם מדובר בתיקון בדיעבד, יש בו לכאורה להקנות לתובעת מעמד להגיש ההליך; יש לזכור כי לעתים גם ל"יורש פוטנציאלי" הוקנה מעמד להגשת הליכים, בוודאי לעניין עיזבון (ראה למשל בר"ע (חי') 657/06 אסתר ברוכאל נ' חיים אלשייך). ה. משכך, לכאורה, כל שנותר לבחון הנו קיומו של המבחן השני ביחס להחלת סעיף 72 לחוק הירושה. ההסבר לשיהוי ומידת סבירות ההסבר 19. התובעות שתיהן טוענות כי לא ידעו על הוצאת צו הירושה; שתי התובעות טוענות כי סברו שהמקרקעין עדיין ע"ש המנוח או נרשמה כמשותפת, ורק עובר להגשת ההליכים, נודע להן באקראי, על רישום הקרקע ע"ש הנתבע, כרישום מכוח צו הירושה. 20. הפסיקה לעיל קובעת מבחן נסיבתי קונקרטי באשר לאיחור בהגשת בקשה לפי סעיף 72; כאמור סבירות ההסבר תבחן על רקע- מהותה וטיבה של הטענה החדשה; מידת האיחור; חומרת הפגיעה בצדדים; הסתמכות צדדי ג'. 21. אשר למהות הטענה- עסקינן ב"גילוי יורש"; מדובר בטענה מהותית ויסודית. 22. א. על חשיבות מערך היורשים על פי דין, בהליכי ירושה, אין צורך להרחיב הדיבור; עמד על כך כב' בית המשפט העליון בע"א 9694/01 מנהל עיזבון המנוח ברגמן נ' פרידמן (פסה"ד מיום 24/12/03). ב. כב' בית המשפט העליון מטעים כי "חשוב להקפיד על חלוקת העיזבון בהתאם לאמות המידה הנקובות בחוק באופן מדויק ככל הניתן" (ס' 12 לפסה"ד); מחד עומדים היורשים-הזוכים, ומנגד אלו אשר זכותם עלולה להתקפח (ס' 13 לפסה"ד); יש לזכור כי צו ירושה הנו כלפי כולי עלמא ויש חשיבות על בשמירה על יציבותו ונכונותו. ג. ראה גם מאמרו של טדסקי- "היורש הנחזה", עיוני משפט י"ג תשמ"ח 9,. 23. מחשיבות דיוק צו הירושה, ומשמעותו, כעולה מפסה"ד הנ"ל, ניתן להסיק בבירור כי טעות באי ציון יורש חילופי הנה טענה נכבדה, מהותית, שיש בה להצדיק הקלת רף מתן ההסבר; ברי כי אין בכך כדי לאיינו. 24. אשר למידת האיחור- מאז מתן צו הירושה חלפו 21 שנים תמימות; מדובר באיחור כבד ביותר; האיחור הביא לכך כי מציאות הקרקעות באזור נשתנתה מהקצה לקצה, וכך אף טיב היחסים בין הצדדים; היקף איחור כה נכבד, של מעל שני עשורים- משמש משקל נגד מול מהות הטעות; בעוד שמהות הטעות מוריד את רף דרישת הסבירות מההסבר, היקף האיחור כאן מעלהו. 25. אשר לחומרת הפגיעה בצדדים- מדובר בסוגיה מורכבת ועדינה במקרה בפנינו. 26. א. ראשית- לא ברור, אלמלא התקיימה הטעות, כיצד היו נוהגים הצדדים; התובעת עצמה אישרה כי יתכן והיתה מסתלקת מחלקה בעיזבון (ראה עמ' 19 לפר' ש' 30). ב. שנית- לכאורה- אליבא התובע, נמצאה צוואה עדכנית, שהופקדה בביה"ד הדתי; איני נדרש לתוקפה של צוואה זו בהליך בפני, אך יכול אני לומר כי אם אכן ברת תוקף היא, לכאורה אוינה הפגיעה בצדדים. ג. שלישית- מהעדויות עולה, כי חלק מהותי ועיקרי של ההליך, הנו אכן, כגרסת הנתבע, נעוץ בסכסוך בין בן התובעת 2 ובין הנתבע; מעדות שתי התובעות ניתן להסיק ולו ברמיזא, כי ההשפעה של בן התובעת 2 עיקר, ולא יתר הקרקעות. ד. ראה סעיף 15 לתצהיר התובעת 1, וסעיף 8 לתצהיר התובעת 2, עמ' 25 לפר' ש' 20. ה. לא למותר לציין כי בנושא זה ברור, כי בין אם צו הירושה היה כולל התובעות ובין אם לאו, לא ברור כי הדבר היה מועיל לבן התובעת 2 (שהרי ממילא הנתבע היה בעלים במושע של עיקר הזכויות במקרקעין עליו ניצב בית הבן). 27. שקילת שיקולי חומרת הפגיעה בצדדים, אף היא מצדדת בהכבדת הרף של סבירות ההסבר, בצד מידת האיחור. 28. גם שיקולי הפגיעה בצדדי ג' מצדדים בהכבדת הרף; אין חולק כי לאחר פטירת המנוח, ומהלך 21 שנים, חולקו קרקעות, לנגד עיני התובעות, מהנתבע לבניו. 29. התובעת 1 אישרה כי ראתה הכיצד בסביבתה בונים בני הנתבע בתים, מבלי שיפצו פה (ראה עמ' 24 ש' 1-6). בני הנתבע נחקרו, ואישרו כי הקרקעות הועברו אליהם מהלך השנים ע"י אביהם; על חלק מהקרקעות אף ניטלה משכנתא, כלומר צדדי ג', לרבות נושים, רכשו זכויות קניין בקרקעות, על יסוד הצו שהוצא. 30. ראה למשל נסח הרישום שצורף לכתב התביעה - ת/11. 31. בשקלול המבחנים- דומני כי "אחרי רבים להטות" (שמות כ"ג). דומני כי היקף האיחור והסתמכות צדדי ג', מטים הכף לכך כי נטל הראיה להצדקת האיחור לא יהיה קל; על אף חומרת הטעות בצו, אין מנוס אלא להטיל על שכם התובעת דרישה ראייתית של הצדקה מהותית, נכבדה. סבירות הצדקת האיחור 32. משקבעתי הנטל בו על התובעות לעמוד, יש לשוב ולבחון הראיות אשר הונחו בפני; כאן, לאחר ששקלתי הגרסאות, הגעתי לכלל מסקנה שהתובעות לא עמדו בנטל המוטל עליהן; אני מוצא כי הסברן לשיהוי וסבירותו של ההסבר, אינו מצדיק תיקון צו הירושה. 33. הגעתי לכלל מסקנה, כי התובעות היו מודעות לצו הירושה, ולמצער עצמו עיניהן, ונקטו בשב ואל תעשה; לא זו אף זו- רואה אני לקבל גרסת הנתבע כי רק הסכסוך בין בן הנתבעת 2 ובין הנתבע, הוא ש"העיר" הטענות לגבי צו הירושה. 34. א. ראשית- אין מנוס מליתן משקל להתנהלות המנהג בחברה המסורתית; הסתלקות בנות מירושת אביהן, לטובת בנים, הותרת זכות מגורים לבנות, הנה חזיון נפרץ. ב. זאת, בצד בלבול מושגי "חזקה" ו"בעלות", באופן שהזכות להחזיק במקרקעין נתפשת כזכות בעלות. ג. למתן משקל ראייתי למנהג בחברה המסורתית- ראה ע"מ (חיפה) 403/08 - סעיף 27, וכן ת.א 464/05. ד. ראה גם התנהלות התובעת 1 בצו ירושת אמה (ההסתלקות במקור), טרם נקיטת ההליך, ואז חזרה מההסתלקות (שמא לצורך הליך זה). 35. א. שנית- התרשמתי כי שתי התובעות ידעו שהתובע מעניק מאדמותיו הוא לבניו, לצרכי בניה; התובעות העידו הכיצד משנת 1991 (לאחר פטירת המנוח), בונים בני הנתבע, בסמוך לבית מגוריהן, והן לא פוצות פה; התובעות אישרו כי לא נתבקשה הסכמתן לבניה או לתכניות, על אף שכבעלים לכאורה אמורה היתה להידרש הסכמה כאמור. ב. ראה לעניין זה עדות התובעת 1 (עמ' 23 ש' 15-21). ג. למותר לציין כי צד המאמין כי חזקה שווה בעלות (וראה הטענות לעניין בניית בית התובעות), בוודאי מאמין כי עת בונים בני הנתבע בתים, בכל החלקה, משמעות הדבר כי מדובר באדמתם שלהם, ולא באדמה משותפת. 36. א. שלישית- לא ניתן להתעלם מסמיכות הזמנים בין הליכי כתב האישום בדיני התכנון והבניה שננקטו כנגד בן התובעת 2, ובין פרוץ ההליכים דכאן; סמיכות זו מעלה ספק לא רק לגבי נסיבות גילוי הרישום, אלא ובעיקר למניעי ההליך. ב. בן התובעת העיד כי עובר להליכים דכאן לא ידע על רישום הזכויות ע"ש הנתבע-דודו. דא עקא שבהליכי התכנון והבניה אישר הבן כי הוא מודע לכך שהוא נזקק לחתימת הדוד כדי להסדיר זכויותיו הנטענות במקרקעין (ראה עדות הבן בפרוטוקול עמ' 30 ש' 29-31 למול הפרוטוקול בתו"ב 14698-12-09 עמ' 5 שו' 26). 37. א. רביעית- התובעת 2 אישרה כי עוד 8 שנים לפני ההליכים כאן, הגיע לבית התובעות מכתב מעו"ד סאלח עבדאללה, אליו צורף נסח משנת 2002; בן התובעת אישר כי קיבל המכתב והנסח (ראה לגבי התובעת 2-עמ' 26 ש' 27-30, ולגבי בן התובעת 2 - עמ' 31 ש' 1-5). ב. התובעות עצמן העידו כי המכתב זעזע את המשפחה (ראה עמ' 24 ש' 29)); מדובר במכתב המלמד, ללא צל של ספק, כי הנתבע טוען לזכויות מכוח ירושה במלוא החלקה; לא זו אף זו- אין חולק כי למכתב צורף נסח רישום משנת 2002 בו רשום התובע כבעלים של המקרקעין מכוח הירושה!!! ג. גם אם היה צל צלו של ספק לגבי ידיעת התובעות, עת בני הנתבע בונים סביבן, גם אם היה צל ספק ביחס למנהג ההסתלקות, צל זה מוסר, לאור העדות של קבלת המכתב, ומשמעו. 38. להתרשמותי, ידעו התובעות על מצב הזכויות בקרקע ועל ירושת הנתבע; להתרשמותי, אכן הסכסוך בין בן התובעת 2 ובין הנתבע, הוא שהביא להעלאת הטענות ולא "גילוי מפתיע"; אין כל הסבר מדוע לא פנו התובעות מהלך 21 שנים לברר אשר עלה בגורל עיזבון אביהן, ומדוע לא פנו הן להוצאת צו ירושה, אם סברו כי לא הוצא צו כאמור!! 39. עובדתית, מצאתי את הסברי הנתבע מהימנים יותר ועדיפים על גרסת התובעות, ומשכך לא מצאתי כי הסברי התובעות למחדל ולשיהוי סבירים ומוצדקים. מקרים מקבילים 40. בפסיקת השנים האחרונות מצאתי שני מקרים, כמעט זהים, לאלו הנדונים כאן; הראשון ת.ע (י-ם) 42040/07 מיום 16/11/08 (כב' ס. הנשיא מימון) והשני תמ"ש (י-ם) 38943-07-12 מיום 20/1/13 (כב' השופט טפרברג). 41. בשני המקרים מדובר היה בצו ירושה הפגום בגין היעדר יורש, כפי המקרה בפנינו; אלא שבעוד במקרה הראשון (ס. הנשיא) נתקבל הסבר השיהוי כסביר, עקב היות היורש קטין מרבית התקופה, נדחה ההסבר בהליך השני. במקרה הראשון, משקיבל התובע (סמוך לאחר בגירתו) מכתב מעו"ד, אשר עורר בו ספק- נקט התובע מיד הליך; נקל לראות הדמיון למקרה בפנינו; אלא שבענייננו- מדובר בתובעות בגירות; על אף קבלת מכתב, שנים רבות לפני פתיחת ההליך, על אף נסח רישום, נקטו התובעות בשב ואל תעשה; זאת בצד ה"התיישבות" המקבילה בחלקה, הבניה, העברת הזכויות, כשהתובעות שוקטות על שמריהן. 41. ראה גם פסק דינה של כב' השופטת תמר שרון נתנאל בנוגע להחלת סעיף 72, וליורשת נטענת הרואה את אחיה בונים סביבה- "- הבקשה הוגשה לאחר עבור למעלה מעשר שנים מפטירת המנוח ויש לתמוה כיצד, במהלך כל השנים, למרות שראתה שאחיה לוקחים את הקרקע, לא ביררה המבקשת מכח איזו זכות הם עושים כך, לא שאלה דבר ולא אמרה דבר והתעוררה, מסיבה שלא הובהרה על ידה, רק בשנת 2006. " (תל"א (חי') 6165/07 מיום 9/12/12). והדברים כאילו נכתבו לענייננו. 42. יפות לעניין זה המובאות שהביא חברי השופט טפרברג בפסק דינו לעיל, כדלקמן-: 37. על היקף המודעות הנדרשת מן הטוען לאי ידיעת הפרטים לאשורן, כתב כב' השופט י. עמית בפסק דינו המאלף, ע"א 2919/07 מדינת ישראל- הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא ליפל (ניתן ביום 19.09.2010 - ), כהאי לישנא: "כאמור, לצורך המודעות הנדרשת די באפשרות לקיומו של קשר סיבתי, די ב"ידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות" (פרשת צורף; עניין המאירי הראשון). תובע שמתעורר בו החשד לקיומם של התרשלות או קשר סיבתי, אינו רשאי לכבוש חשדו בליבו שנים רבות ולטעון כי היו חסרות לו ראיות. על תובע כזה חלה החובה לדרוש ולחקור ולנסות לגלות במהלך תקופת ההתיישנות את הראיות החסרות לו. אם פנה התובע לנתבע הפוטנציאלי והלה דחה את בקשתו, אזי שומא עליו להגיש תביעה ולדרוש מבעל דינו שכנגד את הראיות החסרות במסגרת הליכי גילוי מסמכים. תובע שלא עשה כן, והמתין עד לחלוף תקופת ההתיישנות, יראו אותו כמי שלא חל עליו כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. שאם לא תאמר כן, כל אימת שבעל דין לא אוסף נתונים או לא מקבל את המידע שלטענתו נמצא ברשות הנתבע, התביעה לא תתיישן לעולם. " 38. כן כותבת כב' השופטת צ' קינן בעמש (חי') 13757-05-10 מ' י' נ' ש' כ' ( - ניתן ביום 05.10.2010) כדלקמן: "ניתוח הפסיקה הנוגע לאופן שיקול הדעת של ביהמ"ש בהידרשו לבטול צו, במסגרת סע' 72(א) לחוק, מלמד כי הדגש אינו על מידת השיהוי אלא על ההסבר לשיהוי ומידת סבירותו של הסבר זה. ככל שההסבר לשיהוי סביר יותר לא תהווה מידת השיהוי, מכשול, אף אם מדובר באיחור של שנים (ע"א 5640/92 אלוני נ. באומן, פ"ד מט(5) 373), מנגד, בע"א 671/89, בנדה נ. שצרנסקי, פ"ד מה(1) 288, משהסברו של מבקש הביטול לא סיבר את דעתו של ביהמ"ש, נדחתה בקשת הביטול." טענת "לא נעשה דבר" בנוגע לחתימה 43. לגבי התובעת 2, זו טענה כי נוכח היעדר ידיעתה קרוא וכתוב, ניצל הנתבע מצבה, והחתימה, ללא ידיעתה, על הסתלקות מהירושה. 44. טענה זו לא הוכחה, ולו בקמצוץ; לא זו בלבד שעצם העובדה כי מסתלקים נוספים הצהירו והעידו כי הסתלקותם הובהרה להם, אלא שהתובעות כלל לא טרחו לזמן את עורכת תצהיר ההסתלקות ולמצער להפנות אליה שאלות. 45. תצהיר ההסתלקות של התובעת 2 נחתם ואומת; התובעת 2 לא כפרה בחתימה; התצהיר אומת ע"י עו"ד קרוואני דאז, המכהנת כיום כשופטת בית המשפט לנוער; מטבע הדברים מוחזקת מאמתת התצהיר באמינותה ותקינותה וזו לא נסתרה. 46. לעצם העלאת הטענה עצמה, אין לי אלא להפנות לאשר כתבה בצורה קולעת חברתי, כב' השופטת גליק, בתמ"ש 101791/06 מיום 28/2/12-: "בסיכומיו נאחז ב"כ התובע בפסק הדין בענין ע"א 8163/05 הדר חב' לביטוח בע"מ נ' פלונית (6.8.07) (פורסם במאגר "נבו"), וכן בדנ"א 7595/07 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (1.4.08) (פורסם במאגר "נבו"), אך ההשוואה לפסקי דין אלה, בכל הכבוד, שגויה. כידוע, דוקטרינת "דבר לא נעשה" מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים, האחד, קיומו של שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי עליו הוא חתם לבין המסמך שעליו חתם למעשה. היסוד השני - נדרש העדר רשלנות מצדו של התובע הנשען על טענת "דבר לא נעשה" כדי לבטל מסמך עליו חתם. הנטל להוכיח את התנאים המצטברים חל על הטוען, וכבר פסקתי לא פעם בענין זה. ראה: תמ"ש (ת"א) 12784/11 נ.ש. נ' ד.ש. (17.5.2011) (פורסם במאגר "נבו"). בענין שלפני נראה שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שההסכם שנחתם שונה באופן קיצוני מן המסמך שחשב שחתם עליו (להיפך, התובע טען כי רק אחרי כמה ימים הבין שהמסמך אינו לטובתו. ראה האמור לעיל בסעיף 34.4 לפסק דיני), וכן התובע לא הוכיח שלא היה רשלן, ומכאן שדין טענתו להידחות. אוסיף ואומר כי הפסיקה קבעה כי הנטל להוכחת הטענה של "לא נעשה דבר", בהיותה מטבעה טענת הגנה, מטילה על הטוען אותה נטל כבר יותר מן הנטל הרגיל במשפט אזרחי, ונדרשות ראיות חזקות וברורות ועדויות חד משמעיות ופוזטיביות כדי להוכיח הטענה. הפסיקה קבעה עוד כי ממילא אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו "לא ישמע בטענה כי לא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם... חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהיה תוכן המסמך אשר יהיה". ראה בענין זה: ע"א 467/64 שוייץ נ' סנדור, פ"ד י"ט 113. אין לי ספק שהתובע לא הוכיח בראיות "חד משמעיות ופוזטיביות" טענתו, ולהיפך, ברור היה לי, והדבר עולה הן מן התשתית הראייתית כפי שסקרתי לעיל והן מחוות הדעת של המומחה, כי התובע ידע יפה והבין על מה הוא חותם. בשולי הדברים אבהיר כי הפסיקה לא ראתה בעין יפה את העלאתה של הטענה בדבר "דבר לא נעשה", ועל פי הרוב נטתה לדחותה. ראה סקירה ממצה בענין זה בע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559. בפסק דין זה נסקרת הפסיקה האנגלית המתייחסת להלכת סונדרס והדוקטרינה של "non est factum" (או "דבר לא נעשה"), תוך שצוין כי ההלכה צומצמה והמקרים בהם התקבלה הדוקטרינה הזו הם נדירים. הודגש כי מדובר בהלכה אנכרוניסטית שיש להגבילה על ידי קביעת מבחנים אובייקטיביים. מכל מקום נראה, כאמור לעיל, שאין מקום לטענה או לביטול ההסכם. " 47. הדברים, כאמור, מתאימים גם לתיק זה; לא הוכח כי התובעת לא ידעה על מה היא חותמת ולא הוכח כי סברה שהוחתמה על מסמך אחר; לא הוכח נוהג של החתמת התובעת לצורכי היתר בניה (כנטען על ידה), ולא הוכחה הטעיה מסוג כזה או אחר. 48. לא רק שברף המוגבר הנזכר לעיל לא עמדה התובעת, אלא גם במאזן ההסתברויות; חזקת החתימה, יחד עם העובדה כי זו אומתה מול עו"ד (דאז) המכהנת כשופטת דהיום, כל אלו אומרים דרשני. 49. אני דוחה גרסת התובעת כאילו הוטעתה לחתום על מסמך אחר. 50. סוף דבר- אני דוחה את תביעת התובעות על כל חלקיה וראשיה; נוכח ניהול הליך מהלך 3 שנים תמימות, השמעת עדים רבים, ודחיות חוזרות ונשנות, יישאו התובעות 1-2 בהוצאות הנתבע 1 ושכ"ט ב"כ בסך של 25,000 ₪. ירושההסתלקות מירושה