מ"מ הנשיא (לנדוי): השאלה העומדת להכרעה בערעור זה היא אם יורש יכול להסתלק מזכותו בנכס מסויים של העזבון לפני חלוקת העזבון. המערערת, שרה זיק, היא אלמנתו של המנוח ראובן זיק. היא הגישה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לקבלת צו-ירושה על עזבון המנוח. בבקשתה נאמר כי כל נכסי המנוח היו בבעלות משותפת שלו ושל המבקשת וכי המנוח השאיר כיורשים יחידים אותה ואת בתה, גב' רינה גדש מבית זיק. לבקשה צורך "כתב הסתלקות וויתור" (שלא בדרך תצהיר, כדרוש לפי תקנה 52(א) לתקנות סדר הדין בעניני ירושה, תשכ"ו-1956), ובו מודיעה המערערת - "כי הסתלקתי וויתרתי על חלקי במקרקעין הידועים כחלקה 85 בגוש 6734 בעזבון בעלי המנוח ראובן זיק ז"ל לטובת בתי רינה גדש." על יסוד כתב-ויתור זה ביקשה להצהיר כי עזבו המנוח יחולק כדי מחציתו למערערת, למעט חלקה במקרקעין הנ"ל, ומחציתו לבתה, לרבות המקרקעין הנ"ל. הבקשה הובאה לפני כב' הרשם. לפניו טען בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, אשר הוזמן לדיון באמצעות האפוטרופוס הכללי, לפי תקנה 54(א) לתקנות הנ"ל, שוויתור על נכס ספציפי אינו תופס. הרשם החליט להעביר את המשך הבירור לבית-המשפט, וכב' השופט שילה דן בדבר והחליט כלהלן: "הלכה פסוקה היא בבית-משפט זה כי מפרשים סעיף 6(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, בכך שמתירות הוראותיו ליורש להסתלק מחלק בעזבון בחישוב מתמטי זה או אחר, אך לא מנכס מסויים." על-כן הוא דחה את הבקשה, כפי שהוגשה, ונתן צו-ירושה, כנראה על יסוד סעיף 11(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, שבו הוצהר כי יורשי המנוח הם האלמנה כדי רבע והבת כדי שלושה רבעים, ללא כל תוספת ביחס לנכס המקרקעין המסויים שהוזכר בכתב-ההסתלקות והוויתור. על צו זה מערערת האלמנה לפנינו. הבת לא הופיעה בהליכים אלה והמשיב לערעור זה היא מדינת ישראל. מר שרון טוען בשם המערערת שחוק הירושה, ובמיוחד סעיף 6(א) ממנו, הדן בהסתלקות יורש מזכותו בעזבון מאפשר הסתלקות וויתור גם על נכס מסויים שבעזבון, עוד לפני חלוקתו. מר רזניק, המייצג את המדינה בערעור זה, הגיש לנו עיקרי טיעון מאלפים שבהם עשה מלאכה יסודית בסקירה של האסמכתאות בסוגיה זו שמלפני חקיקת חוק הירושה וכן של פסיקה שלאחר חקיקתו, אשר בה ניתן להיעזר במתן התשובה על הבעיה העומדת להכרעה. מסקנותיו נכתבו כאילו בלב חצוי: מצד אחד הוא טוען שהדין המצוי מחייב שלילת האפשרות של הסתלקות מנכס מסויים, ומצד שני הוא מנמק בחלק השני של עיקרי הטיעון למה ומדוע ניתן להקל בכל זאת על-ידי מי שמבקש ללכת בדרך זו, ולהרשות הסתלקות מנכס מסויים לשם תקנת הציבור. הנני גורס שהבעיה חייבת לבוא על פתרונה במסגרת הדין המצוי, ואין לשבש עקרונות יסוד שעליהם מושתת חוק הירושה שלנו, מתוך רצון לפתור קושי מעשי זה או אחר, מאלה שעליהם עמדו שני הפרקליטים המלומדים בטענותיהם לפנינו. הדין המצוי נראה לי ברור. סעיף 1 של החוק קובע כי במות אדם עובר עזבונו ליורשיו, ולפי סעיף 107 יש לחלק את יתרת העזבון בין היורשים רק אחרי סילוקם של חובות העזבון ושל המזונות מן העזבון. עד לאותו זמן אין ליורש אלא חלק בכלל העזבון ולא בנכס מסויים. בכך שמר המחוקק הישראלי על המתכונת הכללית של פקודת הירושה המנדטורית, כפי שפורשה בפסיקה, מאז פסק-דינו המנחה של השופט זוסמן (כתארו דאז) ב-ע"א 62/50, [1], בע' 752); וכן ראה: ע"א 171/54, [2], ו-ע"א 239/65, [3], בע' 93 א. מן הפסיקה שלאחר חוק הירושה מביא מר רזניק מדברי השופט קיסטר ב-ע"א 570/70, [4], בע' 349, כי - "כל עוד לא חולק העזבון, זכאי יורש לא לנכסים מסויימים אלא לחלק בעזבון." (וכן ראה: ע"א 532/74, [5], בע' 471.) הפסיקה שלפני חוק הירושה, תשכ"ה-1965, איפשרה הסתלקותו של יורש מחלקו בירושה, אולם שללה הסתלקות לטובת יורש אחר, כי בזה ראתה משום העברת החלק מיורש אל יורש. ניתן היה לבצעה רק בדרך הקבועה להעברת נכסים (ע"א 171/54, [2], בע' 357). ככל הידוע לי, מעולם לא נאמר שלפני חלוקת עזבון יכול יורש להסתלק מחלקו בנכס מסויים, אפילו הסתלק סתם ולא לטובת יורש אחר. חוק הירושה חולל שינוי בדין הקודם רק במובן זה, שלפי סעיף 6(ב), סיפא, ניתן מעתה להסתלק מחלקו של יורש בעזבון, כולו או מקצתו, לטובת בן-זוגו או ילדיו של המוריש. אך עדיין קובע סעיף 6(א) שהיורש רשאי להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו, וחלקו בעזבון הוא בעליל רק החלק שעבר אל היורש מכוח סעיף 1 של החוק, כלומר חלקו בכלל העזבון ולא חלקו בנכס מסויים, אין יורש יכול להסתלק ממה שאין לו, או ממה שעדיין אין לו, דהיינו מנכס מסויים או מחלק כלשהו בנכס מסויים. ואם ישאל השואל מדוע לא יורשה ליורש להסתלק מראש מנכס מסויים, או מחלק בו, אם אחרי חלוקת העזבון יגיע לידיו אותו נכס או חלק באותו נכס, נשיב לו, שתהיה זאת הסתלקות על-תנאי, שסעיף 6(ד) אוסר עליה במפורש. אומר מר שרון בשם המערערת, ומר רזניק תומך בו בחצי פה, הנה בסעיף 7(ד) אנו קוראים שזכותו של יורש בנכס מסויים מנכסי העזבון אינה ניתנת להעברה, לשעבוד או לעיקול, כל עוד לא חולק העזבון, ואין לזה הוראה מקבילה בסעיף 6 - ומכאן שמותר ליורש להסתלק מנכס מסויים של העזבון. התשובה לכך היא שסעיף 7 דן בהעברה, בשעבוד ובעיקול של זכות שטרם באה לעולם, דהיינו זכות היורש בנכס אחרי חלוקת העזבון. כך עולה מסעיף 7(ג) הקובע שהעברה וכו' כאלה אינם מקנים זכויות אלא כדי המגיע ליורש בחלוקת העזבון. לעומת זאת הסתלקותו של יורש מחלקו בעזבון היא פעולה משפטית שנועדה לקבל את תקפה מיד, עוד לפני חלוקת העזבון. משום כך לא ראה המחוקק צורך לשים בסעיף 6 סייג מפורש בפני הסתלקות מנכס מסויים. בדומה לסייג ששם בסעיף 7(ד): ביחס להעברה וכו' לפי סעיף 7 יכול היה לעלות על הדעת שאם ממילא תופסת הפעולה בזכויות רק אחרי חלוקת העזבון, מדוע לא תורשה גם העברה עתידית של נכס מסויים. ואילו ביחס להסתלקות התופסת מיד היה סייג כזה מיותר, כי ממילא אין יורש יכול להסתלק ממה שין לו, כלומר מנכס מסויים. והרי הדברים הם קל וחומר: אם סעיף 7(ד) אוסר העברה וכו' של נכס מסויים, אם כי סעיף 7 מרשה עסקות עתידיות עוד לפני חלוקת העזבון, על אחת כמה וכמה אסורה הסתלקות מנכס מסויים בגדר סעיף 6, המדבר בפעולה התופסת מיד בנשוא ההסתלקות. עד כאן פירוש החוק שבעיני אינו מותיר מקום לספקות. מכיון שהחוק ברור, אין עוד משקל לטעמי נוחות בניהול עזבונות שהפרקליטים הזכירו לפנינו, ועל-כן אין להאריך בזה. אומר רק זאת שיתכן כי הדרך המוצעת, לכלול הסתלקות מנכס מסויים בצו-הירושה, לא תגרום לסיבוכים בניהול העזבון במקרה זה או אחר, ובמיוחד כאשר ההסתלקות מנכס מסויים היא מוחלטת, ולא לטובת יורש אחר, לפי סעיף 6(ב), סיפא, כמו במקרה דנן. אבל יתוארו גם מקרים אחרים שבהם תפריע ההכרה בהסתלקות כזאת את התהליך של חלוקת העזבון. הרי נכסי העזבון כולם צריכים לשמש בעת הצורך לסילוק חובותיו של העזבון, לפי הסדרים הקבועים בסעיפים 100 ואילך של חוק הירושה. אם, למשל, תורשה לראובן יורש להסתלק מחלקו בנכס פלוני לטובת היורש שמעון עוד לפני חלוקת העזבון, מובן שגם שמעון יוכל להסתלק מחלקו בנכס אלמוני לטובת ראובן, בגדר סעיף 6(ב), סיפא, ונמצאנו נותנים גושפנקה לחלוקת נכסי העזבון בין היורשים עוד לפני סילוק חובותיו של העזבון. וכיצד יוכלו מנהל העזבון או כלל היורשים לקבוע לאחר מכן סדר של מימוש נכסי העזבון לשם סילוק חובותיו, בלי להסתכן בטענות של ראובן מדוע לא ימומש תחילה הנכס שבידי שמעון, ושמעון ישיב לו בטענה דומה. לא רק הדין אלא גם ההגיון והסדר הטוב מחייבים איפוא שדרכי מימוש הנכסים יהיו לפי האמור בסעיפים 100 ואילך של החוק, בלי לסבך את הדברים בטענות ומענות כאלה - ואמנם כך קובע החוק, במנעו היווצרות אינטרס של יורש זה או אחר בנכס מסויים של העזבון לפני חלוקתו (אלא אם המוריש הנחיל אותו נכס כ"מנה" ליורש פלוני, לפי סעיף 40(2), או לפי ההוראות המיוחדות על משק חקלאי ועל דירת מגורים, לפי סעיפים 114 ו-115 של החוק). הדברים שאמר השופט הלוי ב-ע"א 239/65, [3], הנ"ל (שם, בע' 93), כי "פיצול העזבון על-ידי העברת חלקי יורשים שונים לאנשים שונים היה גורם לאנדרלמוסיה בהנהלת העזבון והיה מחייב, בסופו של דבר, חלוקת מותר העזבון בניגוד להוראות סעיף 16(ג)" - נאמרו אמנם לגבי המצב ששרר לפי פקודת הירושה המנדטורית, אבל כוחם יפה גם לפי החוק הישראלי משנת תשכ"ה. אם הפעלתו של החוק כלשונו עלולה להכביד על האזרח במקרה זה או אחר, ענין למחוקק הוא לשקול, אם וכיצד יש לבקש את התרופה בדרך החקיקה. השופט ויתקון: אני מסכים. השופט שמגר: אני מסכים. הוחלט לדחות את הערעור, ללא צו להוצאות.ירושה