סיבוב נוסף בסכסוך המתמשך בין ילדי המנוח צ. א., על צאצאיהם ובני ביתם. והפעם ענייננו בשתי תביעות לביטול הסכם, האחת - עקב היותו הסכם למראית עין (תמ"ש 2 הדיון בתביעות אוחד. הרקע לתביעות ביום 9.9.04 אושרה עיסקה בין הקטינות נ. ומ. אשר יוצגו על ידי אביהן - תובע 1, לבין בני דודתן ויורשיהם של סבם מר צ. א. ז"ל, לאחר שהוריש להן ולבני דודתן בצוואתו בניין בן ארבע קומות ובו ארבע דירות. וכך, בין היתר, נכתב בצוואת הסב ז"ל: 2 דירות הנמצאות ברח' ... בתל-אביב והידועות כחלקות 93 בגוש 6904 בקומה א' ו-ב' ומחסן, יועברו ל-2 נכדותי - בנותיו של בננו י. א.: נ. א. ו- מ. א. בחלקים שווים בינהם. 2 דירות הנמצאות ברח' ... בתל-אביב והידועות כחלקות 93 בגוש 6904 בקומה ג' ו-ד' ודירת גג יועברו ל-2 נכדי - ילדיה של בתנו ר. ל.: ע. ל., וא. ל.. בחלקים שווים בינהם. אבי הקטינות - (להלן: התובע), הגיש ביום 24.12.03 בקשה בשם הקטינות לאשר הסכם שנכרת בין הקטינות, באמצעותו כנציגן, לבין בני דודתן (להלן: הנתבעים) לפיו יירשם הבנין אותו קיבלו בירושה מהסב כבית משותף וייוחדו הדירות שקיבלו עפ"י הצוואה כך שעל שם הקטינות ירשמו שתי הדירות בקומה א' ו-ב' ומחסן וע"ש הנתבעים ירשמו שתי דירות בקומות ג' ו-ד' (תמ"ש 2 בן הדודה - הנתבע, קיבל דירה בקומה ג' ובת הדודה - הנתבעת, קיבלה דירה בקומה ד'. לכל דירה הוצמדה חניה. גגות הבנין וזכויות הבניה הוצמדו לדירת הגג של הנתבעת בקומה ד' והיא רשאית עפ"י ההסכם לבנות על הגג הצמוד לדירתה. הצמדה זו של גגות הבנין וזכויות הבניה בדירת הגג היא הגורם העיקרי למחלוקת בין הצדדים ולתביעות הרבות המוגשות על ידי התובע, כאשר נקבע בהחלטות קודמות כי התובע חשש מפני הגשת התנגדות לצוואה ע"י הנתבעים וכן סבר כי פרשנות סבירה הנכונה של הצוואה היא שזכויות הבניה והצמדות הגגות אכן שייכים לדירת הגג, ומטעמים אלה הסכים לחלוקה אליה הגיעו הצדדים. במקביל לחתימת הסכם החלוקה חתמו הצדדים על הסכם שיפוי, לפיו באם בית המשפט לענייני משפחה לא יאשר ההסכם כפי שנחתם בין הצדדים וידרוש פיצוי כל שהוא מצד הנתבעים לקטינות, בשל ההסכם, אזי מתחייב התובע לשפות ולפצות את הנתבעים בסכום הפיצוי שיפסוק בית המשפט, מיד ובד בבד עם ביצוע התשלום. קיומו של הסכם השיפוי לא הובא לידיעת בית המשפט ופיצוי כאמור לא נדרש, משכך לא הגיע הסכם השיפוי לכדי מימוש. רקע דיוני בין הצדדים ובני משפחותיהם התנהלו ומתנהלים הליכים משפטיים למכביר, במגוון נושאים. בכל הנוגע לענייננו, הוגשו כבר ע"י התובע שתי בקשות לביטול אישור ההסכם (בש"א 53157/05 ובש"א 57731/04 בתמ"ש 2 ביום 19.2.2007 הגישו הנתבעים בקשה לדחיית התביעה דנן בתמ"ש 2 ביום 3.10.2006 הגישו הנתבעים בקשה דחופה לדחיית התביעה דנן בתמ"ש 2 ביני לביני התקיים ביום 21.2.2007 דיון ההוכחות הראשון בתביעה בתמ"ש 2 ביום 19.3.2007 הגישו הנתבעים בקשה נוספת לדחיית התביעה בתמ"ש 2 ביום 18.6.2007 התקיים דיון הוכחות נוסף בשתי התביעות ובבקשת הדחייה הנ"ל, והוגשו סיכומי הצדדים. תמ"ש 21533/03 התביעה כתב התביעה כולל טענות ומענות רבות אשר לחלקן הארי אין כל קשר לעילה הנטענת; להלן יובאו הטיעונים הרלוונטיים לאחר ש"נדלו" מכתב התביעה; התובעים טוענים כי יש לבטל את ההסכם בהיותו הסכם למראית עין בלבד. לטענתם, המדובר ב"הסכם הונאה" אשר כל המשתתפים בו הונו איש את רעהו ועורכי הדין הונו את בית המשפט. כך, לטענתם, הם הסכימו לוותר על זכויות הבנייה בגג הבניין, בניגוד מוחלט לאמור בצוואה, בשל הסתמכותם על דברי עו"ד חשין, שערך את ההסכם עבור הצדדים וייצג את התובע בבקשה לאישור עסקת הקטינות, אשר אמר לתובע שההסכם לא יאושר ע"י בית משפט מכיוון שהוא פוגע בקטינות. לדברי התובעים, "מן הסתם" אמר עו"ד חשין לנתבעים שההסכם כן יאושר, וכך קיבל ממנו כל אחד מהצדדים חוות דעת הפוכה עליה התבסס בבואו לאשר את ההסכם. התובעים טוענים כי ההסכם אושר "באמצעי מירמה", כאשר במקביל לחתימתו נחתם גם הסכם שיפוי למקרה שהנתבעים ידרשו לשלם פיצוי לקטינות בגין ההסכם, אך הדבר הוסתר מעיני בית המשפט במכוון. כן, לטענתם, לא היה כל אמון בין הצדדים בעת החתימה על ההסכם ואין המדובר בהסכם שנעשה בהסכמה חופשית אלא מאילוצים, איומים ושיקולים משפטיים. לדבריהם, ראיה לכך ניתן למצוא בכך שההסכם לווה בביטחונות, כגון, שיק שניתן לנתבעים כבטוחה לקיום הסכם השיפוי במקרה שיחויבו בתשלום פיצויים לקטינות. ההגנה הנתבעים מכחישים את הטענה שהמדובר בהסכם למראית עין. לטענתם, הם התכוונו לקיים את ההסכם ככתבו וכלשונו, מאז חתימתו, והם עדיין מתכוונים לכך, וגם התובעים התכוונו לקיים את ההסכם ועובדה שביקשו לקבל את אישור בית המשפט להסכם; מחוייבותו של התובע להסכם אף הייתה כה גדולה עד שחתם על הסכם שיפוי לפיו הוא לוקח על עצמו לשפות את הנתבעים באם ההסכם כלשונו לא יאושר ע"י בית המשפט ויידרש תשלום פיצויים לקטינות. הנתבעים טוענים כי מאז אישור בית המשפט את ההסכם, משך כמעט שנתיים ימים, ולמרות שהגיש תביעות רבות בניסיון לבטל את ההסכם, לא העלה התובע בעבר טענה של מראית עין מה שמראה בבירור שהטענה אינה נכונה. הנתבעים דוחים את הטענה כי התובעים חתמו על ההסכם מתוך הסתמכות על הערכת עו"ד חשין כי לא יאושר, וטוענים כי אף לו היה הדבר נכון הרי אין בכך כדי להפוך את ההסכם להסכם למראית עין. הנתבעים טוענים כי השאלה אם היה אמון בינם לבין התובעים בעת חתימת ההסכם אינה רלוונטית לעניין וכי העובדה שביקשו בטחונות לקיום הסכם השיפוי ושהתובע הסכים לתת את הביטחונות האמורים, רק מלמדת על כך שההסכם איננו למראית עין בלבד. לטענתם, הסכם השיפוי שנחתם בין הצדדים רק מקנה תוקף נוסף להסכמותיהם שהובאו לאישור בית המשפט, ומוכחשת הטענה שעו"ד חשין הונה את בית המשפט בהקשר זה. הנתבעים טענו כי כתב התביעה אינו מראה עילה באשר אינו מעלה שום טענה ולא מבהיר מהי "מראית העין" הנטענת; איזו אי-התאמה קיימת, לכאורה, בין הצהרות הרצון של הצדדים לבין רצונם האמיתי. נטען כי לאורך כל ההליכים המשפטיים ביניהם, חזר התובע על טענתו שחתם על ההסכם מתוך שיקול דעת והחלטה, ולאור דרישת הנתבעים; אם כן, ברור שלא הייתה שום אי-התאמה בין ההסכם שאושר ע"י בית המשפט לבין כוונת הצדדים בחותמם עליו. לפיכך טענו הנתבעים כי דין התביעה להידחות על הסף. דיון הסכם למראית עין סעיף 13 לחוק החוזים, תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) קובע: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה" חוזה למראית עין הוא חוזה שקיימת בו אי-התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לבין רצונם האמיתי. בעוד שכלפי חוץ מסכימים ביניהם הצדדים על הסדר משפטי מסוים, כוונתם האמיתית שונה (ג' שלו, דיני חוזים, עמ' 255). "נמצא, כי מתקיימות בענין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסויים המוסכם על הצדדים, והמערכת השנייה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו... הדין נותן תוקף לרצון האמיתי של הצדדים, ועל כן החוזה למראית עין בטל, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש צד שלישי בתום לב בהסתמכו על קיום החוזה. בחוזה למראית עין אין צד אחד מרמה או מטעה את הצד האחר. שני הצדדים כאחד הסכימו, כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית שאינה משקפת את שהוסכם בין הצדדים כלפי פנים." (ההדגשה שלי - נ.מ.). ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי . פ"ד לג(2) 576 ,עמ' 581-582. אם כן, סעיף 13 לחוק החוזים מסדיר מצב שבו קיים ניגוד בין כוונתם הפנימית האמיתית של שני הצדדים, לבין הצהרת שניהם. עניינו של הסעיף בהתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים, כאשר השאלה מה הייתה כוונתם בעת כריתת ההסכם היא שאלה שבעובדה שהתשובה לה נלמדת ממכלול נסיבות המקרה, והנטל להוכיח כי החוזה נכרת למראית עין מוטל על שכמו של הטוען טענה זו (ג' שלו, דיני חוזים, עמ' 257; ע"א 8567/02 - גליק נ' מיוסט. תק-על 2003(3), 1258). ניתוח עובדתי ומהותי של הראיות והנסיבות בענייננו מעלה כי אין מדובר כלל וכלל בהסכם למראית עין. התובע בשם בנותיו - קטינות אז - והנתבעים (להלן: הצדדים) הגיעו להסכם מוסכם וברור לפיו תיערך חלוקה של הבית אותו קיבלו בירושה מהסב, עפ"י החלקים אותם ציווה הסב ופרשנות הצדדים וכי תיערך חלוקה פורמלית. היתה כוונה והסכמה והצהרת רצון משותפים לצדדים. כל אחד מהם על בסיס האינטרסים שלו, הגיע להסכמה אשר ביטויה הוא זה אשר נקבע בהסכם, כלומר היה מפגש רצונות וכוונות אשר מצא ביטויו בהסכם. מפגש רצונות זה הינו גלוי ונקבע בהסכם. אין מדובר בשני רבדים, ברובד של הסכמה נסתרת של הצדדים, לאמור הסכמה אותה אינם מביאים בגלוי, ובתנאי הסכם השונים לכוונה המשותפת אותם מביאים בהסכם הגלוי אשר הינו הסכם למראית עין אשר לא אליו התכוונו הצדדים. התובע השתדל ככל יכולתו לחמוק מלהשיב בבירור על השאלה האם בעת החתימה על ההסכם התכוון לקיים את האמור בו (עמ' 20-28 לפרוטוקול הדיון מיום 18.6.2007), והעדיף למסור מגוון תשובות מעורפלות ונתונות לפרשנות, כגון: "התכוונתי לקיים את הסכם החלוקה בנסיבות שדנו עליהם" (עמ' 21 ש' 5), "זה לא שאלה של כן או לא..." (עמ' 21 ש' 14), ".. אני יכול להגיד כן או לא ושתי התשובות נכונות" (עמ' 23 ש' 23) "חתמתי פיזית כוונות זה במוח האדם" (עמ' 27 ש' 12). ואולם, ממכלול הראיות והעדויות שנשמעו עד היום בעניין זה עולה בבירור כי ההחלטה לחתום על ההסכם הייתה החלטה מודעת וכי התובע אכן חתם על ההסכם מתוך כוונה לקיימו, ומתוך רצון למנוע הגשתה של התנגדות לצוואה. חיזוק למסקנה זו יש לראות בעצם הגשת ההסכם לאישור בית המשפט וכן בעצם חתימת התובע על הסכם השיפוי ובשיק הביטחון לקיום הסכם השיפוי שמסר לידי עו"ד חשין. חיזוק נוסף ניתן למצוא בעדותו הנחרצת של עו"ד חשין. בעניין זה: "אני זוכר שקיבלתי ממך ( - מהתובע, נ.מ.) הוראות מפורטות עברת על ההסכם מספר פעמים תיקנת ותיקנת שוב ורק כשהחוזה היה לשביעות רצונך העברתי אותו לצד השני... כל מה שנאמר בהסכם לא רק שהיה על דעתך היה לבקשתך... כל מה שכתוב בהסכם זה מה שאתה ביקשת והסכמת" עמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.2007 כן יצוין כי במסגרת החלטה בבקשה קודמת של התובעים, לביטול אישור ההסכם, כבר קבעתי: "ההסכם אשר הובא לאישור ע"י נציגן של הקטינות ( - התובע, נ.מ.) היה ברור ומפורש למבקש, לא היה צד נוגע בדבר מנגד ולא היה צורך להעמיד כל צד על החולשות שבהסכם הנוגעות לו או הרווחים שמשיג הצד השני. העובדה שהמבקש - מיצג הקטינות - היה מלווה על ידי עורך דין לאורך כל הדרך אף היא מנטרלת את החשש שלא הבין משמעות ההסכם, או שלא הגיע אליו מתוך רצון חופשי. כאמור, מניתוח הטעמים שהביאו את המבקש ( - התובע, נ.מ.) לחתום על ההסכם כפי שפורט לעיל, עולה מפורשות כי הבין את ההסכם וכי הגיע אליו וחתם עליו כאפוטרופוס לבנותיו מתוך הבנה רצון חופשי וידיעת משמעותו של ההסכם." ראה החלטה מיום 26.4.2006 בבש"א 57731/04 ובש"א 53157/05 אם כן, בכל הנוגע לתובע, לא התגלה פער כלשהו בין כוונתו הפנימית לבין הצהרתו עליה בהסכם שאושר; לא התגלתה כל מראית עין. אשר לנתבעים - כלל לא נטען כי אלה היו שותפים לתחושותיהם השליליות הנטענות עתה, של התובעים ביחס להסכם, וממכלול הראיות בתיק אף עולה כי ההיפך הוא הנכון - הנתבעים חתמו על ההסכם בנפש חפצה ומתוך רצון וכוונה מלאה לקיים את האמור בו, הנתבע אף הצהיר על כך מפורשות (ראה עמ' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 18.6.2007). העולה מן האמור הינו, כי ההסכם שאושר בבית המשפט איננו הסכם למראית עין בלבד. כאמור, לא נטען, ואף לא הוכח, שהמדובר בהסכם שהצדדים חתמו עליו בכוונה משותפת שלא להיות קשורים בו. הסכם שמראית העין שבו יחסית מעל הצורך, ואף שכבר הוכרע שההסכם שאושר איננו הסכם למראית עין, אתייחס בקצרה גם לטענה נוספת של התובעים, לפיה ההסכם שאושר ע"י בית המשפט הוא "ההסכם הגלוי", אשר נחתם למראית עין בלבד, וכי במקביל נחתם בין הצדדים "חוזה נסתר" - הלא הוא הסכם השיפוי, ומשכך ענייננו בהסכם שהוא למראית עין בלבד. הטענה היא, למעשה, כי ענייננו בהסכם שמראית העין בו אינה מוחלטת, כי אם יחסית בלבד, וכי בין הצדדים התקיימה מערכת משפטית כפולה: הסכם גלוי - אשר נחתם רק למראית עין, והסכם נסתר - הוא ההסכם האמיתי. אכן שאלת תחולתו של סעיף 13 לחוק החוזים על הסכם שמראית העין בו יחסית טרם הוכרעה בפסיקה (וראה לעניין זה: ג' שלו, דיני חוזים, עמ' 260-261; ע"א 442/81 גרומט נ' סרוסי, פ"ד לו(4) 214; ע"א 318/85 כוכבי נ' גזית, פ"ד מב(3) 265), ולפיכך כלל לא ברור אם גם הסכם ממין זה ייחשב לבטל. ואולם, מכל מקום, טענה זו אינה הולמת את נסיבות המקרה. שני ההסכמים דנן - הסכם החלוקה שאושר בבית המשפט והסכם השיפוי ה"נסתר" - אינם הסכמים חליפיים כי אם הסכמים המשלימים זה את זה אשר נחתמו "במקביל ובד בבד" (כלשון סעיף 2 להסכם השיפוי). להסכם השיפוי אין כל עמידה במנותק מהסכם החלוקה; הוא נחתם, כפי שהוסבר במפורש במבוא, "הואיל וביום חתימת הסכם זה נחתם בין צד א' לבין בנותיו הקטינות של צד ב' (נ. ומ.) הסכם לאיחוד וחלוקת הזכויות בבניין אותו ירשו בהתאם לצוואה...", "הואיל וההסכם יוגש לאישור בית המשפט לענייני משפחה כנדרש בחוק" ו- "הואיל וקיים חשש שבית המשפט לענייני משפחה ידרוש שיפוי מצד א' לבנותיו של צד ב' בשל ההסכם לחלוקת הרכוש המשותף הנ"ל." הנתבע אף עמד על כך בחקירתו: "הסכם השיפוי מחזק מבחינה מהותית אחד לאחד את ההסכם לחלוקת רכוש ונועד אם בימ"ש יהיה סבור לא מבחינת זכויות שבדין ולא מבחינה מהותית שקבלת הזכויות תהיה כפופה למתן תשלום מסוים לכן (צ.ל. "לכך", נ.מ.) נועד ההסכם..." עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 18.6.2007. חתימת הצדדים על הסכם השיפוי רק מחזקת את המסקנה שחתמו על הסכם החלוקה בכוונה לקיימו; ניכר כי השקיעו מחשבה בהסכם ובהליך אישורו בבית המשפט וניסו לסכל מראש בעיות העלולות לצוץ בזמן אמת. ברי כי הסכם השיפוי אינו הסכם המשקף הסכמה נסתרת של הצדדים המנוגדת להסכמתם הגלויה, כפי שזו באה לידי ביטוי בהסכם שאושר; תוכנו ומהותו של הסכם השיפוי שוללים אפשרות זו מכל וכל. הסכם "סחיטה" התובעים העלו טענות נוספות אך נראה כי אף לא אחת מהן מקימה עילה לביטול ההסכם מחמת מראית העין שבו, עפ"י הוראות חוק החוזים; הטענה העיקרית של התובעים היא כי אולצו לחתום על ההסכם בניגוד לרצונם, וכי עשו זאת בסופו של דבר מתוך אמונה, אשר הוחדרה בהם ע"י עו"ד חשין, כי ההסכם לא יאושר בבית המשפט. בעדותו שב התובע וחזר על הטענה כי ההסכם שאושר הוא "הסכם סחיטה" וכי חתם עליו שלא מרצונו החופשי (עמ' 21 ש' 15, עמ' 24 ש' 1 ו- 9, עמ' 26 ש' 15 ו- 27 ועמ' 27 ש' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 18.6.2007). "הסחיטה" הנטענת באה לידי ביטוי בכך שהנתבעים אמרו לתובע "אם לא תסכים לפרשנות הזו של הצוואה (- פרשנות לפיה חלקה של הנתבעת כולל גם את זכויות הבניה בגג, נ.מ.) אנו נגיש התנגדות לצוואה" (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.2007). יש להדגיש כי התובע אינו טוען שרצונו נפגם וכי המדובר בהסכם שנכרת כתוצאה מכפיה, עושק וכיו"ב, התובע אף לא טען לביטול ההסכם בעילות אלו; טענתו היא כי חתם על ההסכם בחוסר רצון, כמשמעו בשפת הדיבור. קשה ואין מקום לקבל את הטענה לפיה האמין התובע שההסכם לא יאושר כי כך נאמר לו ע"י עו"ד חשין. אם לא רצה באישור ההסכם מדוע הגישו לאישור? אף על פי גירסתו, העדר אישור ההסכם היה מביא לתוקף את הסכם השיפוי כך שגם מהיבט זה אי מתן אישור להסכם לא היה משרת את האינטרסים של התובע. עצם טענת התובע שההסכם הוגש על ידיו לאישור מתוך כוונה ואמונה שלא יאושר תמוהה, לא הוכחה, מנוגדת לעדות עו"ד חשין ומקוממת כשלעצמה. כאמור אחת מטענות התובע היא כי הנתבעים אמרו לו שאם לא יסכים לפרשנות הצוואה לפיה זכויות הבניה והצמדות הגגות לדירת הגג היא הפרשנות הנכונה, יגישו התנגדות לצוואה מטעמים שטענו שיש בידיהם. אכן, לו הייתה מוגשת התנגדות לצוואה וההתנגדות הייתה מתקבלת, הרי שהתובע היה מפסיד חלק ניכר מהנכסים בהם זכה עפ"י הצוואה וברי כי חשש מפני תוצאה זו; המנוח ציווה לתובע ולבנו (אשר הסתלק מחלקו לטובת התובע) נכס ובו שבע חנויות, וציין כי בתו, אם הנתבעים, קיבלה נכס אחר במתנה עוד בחייו, ועל כן מצווה נכס זה רק לתובע ולבן התובע. המנוח ציווה גם כי כל רכושו האחר, מלבד שבע החנויות הנ"ל והבניין ברח' ... בו עוסקת התביעה דנן, יתחלק בין ילדיו כך: לתובע - 60% מהכספים, ולאם הנתבעים - 40% מהכספים, וציין כי הסיבה שחילק את הכספים כך היא שבתו - אם הנתבעים - מקבלת משנת 1987 את דמי השכירות של שתי דירות בבניין ברח' ... לו היתה מתקבלת ההתנגדות והצוואה לא היתה מקויימת היתה ירושת המוריש - הסב, מתחלקת עפ"י חוק הירושה לאמור מחצית לאם הנתבעים מחצית לתובע כך שהיה הפסד גדול לתובע. כפי הנראה, התובע שקל את הסיכויים והסיכונים הכרוכים בהגשת התנגדות לצוואה, כנגד אלו הכרוכים בחתימה על הסכם חלוקה בינו לבין הנתבעים - הקובע, בין היתר, כי דירת הגג בקומה ד' של הבניין, לרבות זכויות הבנייה, תירשם ע"ש הנתבעת - והכריע לטובת החתימה על ההסכם, שכן הבין כי פרשנות סבירה של הצוואה היא שזכויות הבניה והצמדת הגגות אכן שייכים לדירת הגג אותו ירשו עפ"י הצוואה הנתבעים. לפיכך, וכעולה מכל האמור, דין התביעה לביטול ההסכם או לביטולו בהיותו הסכם למראית עין בלבד, להידחות. תמ"ש 21534/03 התביעה התובעים טוענים כי, עפ"י צוואת הסב ז"ל הבעלות בגגות הבניין ובזכויות הבנייה בבניין ברח' ... בתל-אביב הינה משותפת לצדדים. לטענתם, בהסכם שנחתם ביום 17.11.2003 הסתלק התובע בשם בנותיו מחלקן בגגות ובזכויות הבנייה הנ"ל, אך הסתלקות של יורש מנכס מסוים בירושה, כפי שנעשה במקרה זה, אינה חוקית, שכן ניתן להסתלק רק לטובת בן זוג, ילד או אח, ובמקרה זה ההסתלקות הייתה לטובת אחייני התובע - הנתבעים. לפיכך תובעים התובעים את ביטול ההסכם בגין אי-חוקיותו. יצוין כי התובעים סומכים עיקר טענותיהם על החלטה בין צדדים אחרים אשר ניתנה ע"י הרשם יוסף זילביגר, ואף צירפו לכתב התביעה העתק כתבה קצרה אודות החלטה זו, אשר פורסמה בגירסת האינטרנט של העיתון "גלובס" ("גלובס online”( ביום 13.11.2006. ההגנה הנתבעים מכחישים את האמור בכתב התביעה. לטענתם, אין בהסכם שאושר משום הסתלקות יורש ולפיכך אין להחיל עליו את הכללים הנוגעים להסתלקויות. ההסכם בא להעלות על הכתב חלוקה פורמלית של הירושה עפ"י הצוואה וע"פ פירושה של הצוואה ואין בו ויתור כלשהו; בעת חתימת ההסכם היה ברור לשני הצדדים שעפ"י הצוואה הגגות וזכויות הבנייה ניתנו לנתבעת לדירת הגג, ולא ניתנו במשותף. בעניין זה אף קיים השתק פלוגתא בהתאם להחלטה מיום 26.4.2006. בנוסף, הנתבעים מכחישים את המסקנה המשפטית העולה מן הכתבה שצורפה לכתב התביעה, לפיה הסתלקות יורש מנכס מסוים מירושה אינה חוקית. כן הם טוענים כי, במקרה בו עוסקת הכתבה הוגשו תצהירי הסתלקות במסגרת הליך אצל רשם הירושה, וזאת בשונה מהליך אישור ההסכם בבית המשפט שהתנהל במקרה הנדון. לפיכך טוענים הנתבעים כי דין התביעה להידחות. דיון ביסוד התביעה דנן ניצבת שאלת פרשנותן הראויה של הוראות סעיפים 4 ו- 5 (ג) להסכם, והאם מדובר בהסתלקות יורש, או בהבהרה ובחלוקה פורמלית של הנכס עפ"י הצוואה, לצורך רישום חלקו של כל אחד מהיורשים על שמו. הוראות ההסכם, בחלקן הרלוונטי, הן: 4. הדירות בבניין תחולקנה בין הצדדים בהתאם לצוואה כדלקמן: הדירות בקומה א' ו-ב' והמחסן תרשמנה ע"ש צד ב' (נ. א. ומ. א.) והדירה בקומה ג' תרשם ע"ש א. ל. 5. א. ... ב. ... ג. (1) גגות הבניין וזכויות הבניה בבניין שייכים לצד א' (- הנתבעים, שניהם יחד וכל אחד לחוד, נ.מ.) ויוצמדו לדירת ע. כ. בקומה ד' בלבד..." התובעים טוענים כי עניינן של הוראות אלה בהסתלקות יורש, עפ"י סעיף 6 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), שכן עפ"י הצוואה זכויות הבנייה בבניין הוקנו גם להם, ובהסכם הם מוותרים על זכויות אלו, וכי הסתלקות זו מנוגדת לחוק. הנתבעים טוענים כי הוראות הסעיפים הנ"ל הן חלק מהסכם כולל שנחתם במטרה לחלק פורמלית חלקו של כ"א מהיורשים לצורך רישום חלקו של כל אחד מהיורשים עפ"י הצוואה, ולהבהיר את הוראות צוואת הסב ז"ל, בה הוצמדו הגגות וזכויות הבנייה לדירת הגג של הנתבעים, ובכך למנוע מחלוקות עתידיות באשר לפרשנותן ולקדם את קיום הצוואה. פרשנות ההסכם לצורך פרשנות ההסכם והכרעה בין עמדות הצדדים יש לפנות להוראות חוק החוזים. סעיף 25(א) לחוק החוזים, הנושא את הכותרת "פירוש של חוזה", קובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות" נקודת הפתיחה בתהליך פירוש החוזה היא אפוא אומד דעתם של הצדדים, כאשר המועד הקריטי בהקשר זה הוא מועד הכריתה (ע"א 6701/00 קאלש מרדכי חברה לבנין בע"מ נ' אבנר מרים, פ"ד נו (5) 799 ,עמ' 811-812). "על הפרשן לנסות ולהתחקות אחר כוונתם המשותפת של הצדדים. ניסיון זה נעשה באמצעות המבחן האובייקטיבי, המונח ביסוד התיאוריה האובייקטיבית של דיני החוזים. במסגרת המבחן האובייקטיבי אנו בוחנים את לשון החוזה ואת נסיבותיו באמצעים חיצוניים. אמצעים חיצוניים אלה משולים למצלמה ולרשם קול. אנו מנסים לפענח את לשון החוזה, את התמונות והקולות שנלוו לכריתתו, ולשחזר את כוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה." ג' שלו, דיני חוזים, עמ' 416-417 אכן בפס"ד מ"י נ' אפרופים (פ"ד מט (2) 265) נקבע שיש לפרש חוזה בהינף אחד הן של הכתוב בחוזה והן מתוך הנסיבות ואין לילך בשני שלבים ראשית האמור בחוזה ורק אם מתעורר הצורך כי אז לפנות לנסיבות האופפות עריכת ההסכם לצורך פירושו, מכל מקום בענייננו כך או כך נגיע לאותה תוצאה. חלוקה בהתאם לצוואה בענייננו, לשון סעיף 4 להסכם, שמהותו שנויה במחלוקת, ברורה ואיננה משתמעת לשתי פנים: "הדירות בבניין תחולקנה בין הצדדים בהתאם לצוואה כדלקמן.." (ההדגשה שלי - נ.מ.). קרי, חלוקת הדירות המפורטת בסעיף היא החלוקה כפי שנקבעה בצוואה. גם לשונו של סעיף 5 להסכם ברורה: "גגות הבניין וזכויות הבנייה בבניין שייכים לצד א' ויוצמדו לדירת ע. כ. בקומה ד' בלבד.." (ההדגשה שלי, נ.מ.) אין כאן כל רמז לשינוי, העברה, ויתור או הסתלקות מזכויות עפ"י הצוואה, הגגות והזכויות פשוט "שייכים" לנתבעים, וליתר דיוק - לנתבעת, כלומר המדובר בחלוקת נכס עפ"י הקביעות שבצוואה, כפי הבנת הצדדים. אשר ל"תמונות והקולות" שאפפו את כריתתו של ההסכם בין הצדדים - אלו תוארו בפני באריכות ובפירוט רב במהלך ההליכים המשפטיים הקודמים ביניהם. הצדדים להסכם קרובים זה לזה קרבת דם, ואולם בכך מתמצית הקרבה ביניהם ומעבר לה שוררים רק ריחוק וניכור. פטירת המנוח, צ. א. ז"ל, והצורך להסדיר את הטיפול בעזבונו, אילצו אותם לחדש את הקשרים ביניהם לאחר שנים ממושכות של נתק מוחלט; כדברי הנתבע: "אלמלא הארוע סביר להניח שלא היינו נפגשים לעולם" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.2007). באופן טראגי כמעט, אף הפכה צוואת המנוח את הצדדים לבעלי הדירות בבית אחד - הבית ברח' ... בתל-אביב. היות והבית טרם נרשם כבית משותף, המצב שנוצר הוא שלכל אחד מהיורשים חלק בלתי מסוים בבית כולו והוא אינו יכול להעביר את זכויות הבעלות בדירה הספציפית שקיבל עפ"י הצוואה. כאמור, הצוואה מוטית באופן מובהק לטובת התובעים; מלבד הדירות בבית ברח' ...הם קיבלו נכס נוסף ובו שבע חנויות וכן נקבע כי כל הכספים הנותרים יתחלקו בינם לבין הנתבעים ביחס של 40% - 60% לטובת התובעים. הנתבעים שקלו להגיש התנגדות לצוואה נוכח נטייתה לטובת התובעים ובשל חששות כי נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת, וכן הטענה כי התובע נטל חלק בעריכתה, אך לבסוף העדיפו להימנע מפתיחה בהליכים משפטיים על מנת שלא לצער את אמם, הסובלת ממחלת הסרטן, שלא לגרום להידרדרות במצבה הרפואי (ראה עמ' 8, 11 ו- 12 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.2007). יודגש, כי לו הייתה התנגדות מוגשת ומתקבלת, והצוואה לא הייתה מקוימת, היה נגרם הפסד גדול לתובע, שכן הנכס ובו שבע חנויות וכן כל כספי המנוח היו מתחלקים בין התובע לאחותו - אם הנתבעים - עפ"י דין, שווה בשווה. בנסיבות אלו, על רקע חוסר האמון העמוק ששרר בין בני המשפחה, ועם זאת - רצון כל צד להבטיח ולהסדיר את הזכויות שהוקנו לו בצוואה, החליטו הצדדים לחתום על "הסכם לחלוקת רכוש משותף", המושתת על הבנה בסיסית כי הנתבעים לא יתנגדו לצוואה ותוך הבנה של הצדדים, כי הפרשנות הנכונה של הצוואה היא, כי זכויות הבנייה בגג הבית ברח' ... שייכות לנתבעים. אכן, על מערך השיקולים שהוביל את התובע לחתום על ההסכם, עפ"י עדותו, כבר עמדתי בהחלטה קודמת: "ראשית - רצונו לרשום את הדירות שבבית המשותף על שם כל אחד מהיורשים, כך שתהיה הפרדה בנכסים. שנית - רצונו להימנע מהתדיינות בדבר קיום הצוואה שכן המשיבים מסרו לו שאם לא יסכים לכך שזכויות הבניה על הגג יהיו להם יגישו התנגדות לצוואה. שלישית - הבנת הצדדים שכוונת המנוח היתה שהזכויות בגג יהיו למשיבים, הא ראיה שדירת הגג ניתנה עפ"י הצוואה ספציפית למשיבה ע. כ.. רביעית - רצונו של המבקש להגיע להסכמות עם אחותו במטרה להפשיר היחסים המסוכסכים שביניהם. כלומר, המבקש השתית הסכמתו בשם הקטינות לכריתת ההסכם עם ילדי אחותו הן על רקע משפחתי ורצון להימנע מסכסוכים, הן על רקע של כדאיות משפטית שכן חשש מהתנגדות לקיום הצוואה מצד המשיבים, הן על הבנת הצוואה וכוונת המנוח להעניק זכויות הבניה למשיבים." החלטה מיום 26.4.2006 בבש"א 57731/04, תמ"ש 2 אשר לנתבעים - את הסיבה העיקרית לחתימתם על ההסכם הדגישו שניהם במהלך חקירתם על ידי התובע: "הואיל ולא היו בינינו יחסים במשך למעלה מ- 30 שנה ולא היה קשר כלשהו בין המשפחות אני ואחותי סברנו שיש צורך שיהיה הסכם שיעגן את ההסכמות בין הצדדים כך שלא יהיה חילוקי דעות בכל הקשור לצוואה ונוכל בצורה אופרטיבית להפעיל את ההסכם." דברי הנתבע בעמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.2007. וכן: "הנוסח בצוואה ברור לי אבל פחדתי לאור מה ששמעתי עליך העדפתי שהכל יהיה סגור בהסכם, כפי שאחי אמר הייתה לנו התלבטות רצינו להגיש התנגדות לצוואה. לא הגשנו..." דברי הנתבעת בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.2007. אלו, אם כן, הנסיבות והכוונות שהובילו לחתימת ההסכם, התורמות אף הן תרומה משמעותית למסקנה כי, בכל הנוגע לזכויות הבנייה בגג הבניין ברח' ..., כל שכולל ההסכם הוא הבהרה של הוראות הצוואה וחלוקה פורמלית במטרה להקל על מימושן. הדבר אף בא לידי ביטוי ברור במבוא להסכם: "הואיל והצדדים הם בני דודים ויורשיהם של סבם מר צ. א. ז"ל בהתאם לצוואתו מיום 18.01.1991 שהעתקה מצ"ב (להלן: "הצוואה"). והואיל והצדדים ירשו את כל זכויות הבעלות בבנין בן 4 קומות ובו 4 דירות ברח' ... בת"א, הידוע גם כגוש 6904 חלקה 93 (להלן: "הבנין") כאשר צד א' ירש את הדירות בקומות ג' ו-ד' ודירת הגג ואילו צד ב' ירש את הדירות בקומות א' ו-ב' ומחסן. והואיל והבניין טרם נרשם כבית משותף כך שזכויות הצדדים הן במשותף (במושע) והואיל והצדדים רוצים להפריד את רכושם ולייחד את הזכויות בדירות לכל אחד מהצדדים עפ"י הצוואה, על דרך של רישום בית משותף." חוות דעת מומחים לענין פרשנות ההסכם, אייחד מספר מילים לחוות הדעת שהגישו הצדדים ביחס לשווי זכויות הבנייה בבית ברח' .... מסקנות המומחים בסוגיה זו היו שונות בתכלית: עפ"י חוות דעתו של השמאי אסא זוהר, שהוגשה ע"י התובעים, שווי השוק של זכויות הבנייה הנוספות בגג, נכון ליום 7.5.2006, הוא 130,000 דולר; עפ"י חוות דעתו של השמאי טובי גרש, שהוגשה ע"י הנתבעים, שווי הזכויות, נכון ליום 3.6.2006, מסתכם בכ- 8,600 דולר בלבד. ואולם, לענייננו רלוונטית בעיקר התמונה העולה מחוות הדעת באשר למשמעות המעשית של הקביעה למי שייכות זכויות הבנייה, יהא שוויין ככל שיהא. המומחים מתארים את הבית ברח' ... כמבנה בן 4 קומות על קומת עמודים מפולשת, בעל גג שטוח שעל כרבע משטחו בנוי חדר מגורים המוקף במרפסת פתוחה וכולל מטבחון ושירותים. בכל קומה בבנין דירה אחת בת 3.5 חדרים, כאשר הגישה לחדר המגורים הבנוי על הגג היא מתוך הדירה בקומה ד', השייכת לנתבעת. תוספת הבנייה האפשרית עפ"י המצב התכנוני הקיים היא של קומה אחת ומעליה חדר יציאה לגג ומרפסת פתוחה, כאשר אין חולק שמימוש תוספת זו כרוך בהריסת חדר המגורים הבנוי בגג והמרפסת הצמודה אליו, ופגיעה בשווי הדירה בקומה ד'. השמאי אסא זוהר הבהיר את המצב החדש שיווצר במסגרת עדותו: "... דירת הגג היום היא דירת הגג שלמעשה העתק שלה יבנה מעל וכל מה שהזכויות מוסיפות לנו זה דירה נוספת שנכנסת בקומה ד' כאשר דירת הדופלקס שקיימת בקומה העליונה היא תיאורתית ( - צ.ל. "תיאורטית", נ.מ.) עולה קומה... ... אני הורס את החדר על הגג משלים את קומה ד' למלוא היקפה ובונה בדיוק מה שהיה בנוי קודם לכן על גג קומה ד' משלים את זה על גג קומה ה'..." עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 18.6.2007 המומחה טובי גרש העריך כי ביטול חדר המגורים והמרפסת הצמודה אליו, הכרוכים כאמור במימוש זכויות הבנייה, יפחית את ערך הדירה בקומה ד' בכ- 135,000 דולר (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 18.6.2007). המומחה מטעם התובעים, מר אסא זוהר, העריך את שווי חדר המגורים הבנוי על הגג כיום בכ- 80 - 90 אלף דולר, והוסיף כי "בשביל שמישהו חיצוני יממש את הזכויות בגג הוא צריך לקנות את הגג הקיים היום אז רוכש לא רק זכויות אלא צריך לרכוש ממי שזה שלו גם את החדר על הגג וגם את הגג המרוצף.." (ראה עמ' 7 ו- 12 לפרוטוקול מיום 18.6.2007). ברי, אם כן, כי מימוש זכויות הבנייה כרוך כל-כולו בביצוע שינויים מרחיקי לכת בדירה בקומה ד' ובחדר על הגג, הצמוד אליה, השייכים לנתבעת. ביצוע תוספת הבנייה מבלי לנתק את הגישה בין הדירה בקומה ד' לדירת הגג, יכול להיעשות רק ע"י הנתבעת. ניתוק בין הדירות והפיכת דירת הגג לדירה נפרדת שניתן להוסיף ולבנות עליה גם חדר יציאה לגג ומרפסת, יפגע בערך דירת הנתבעת, ויחייב תשלום פיצויים, או שיחייב רכישת דירת הנתבעת וזכויות הבנייה גם יחד. בנסיבות אלו, הפרשנות לפיה זכויות הבנייה בגג שייכות דווקא לנתבעים, להם הוקנו "דירות... בקומה ג' ו-ד' ודירת גג", עולה בקנה אחד עם המצב התכנוני הקיים בשטח והיא הפרשנות המעשית ביותר. גם בכך יש כדי לחזק את המסקנה וההכרעה כי ההסכם שנחתם בין הצדדים הוא הסכם חלוקה המבוסס על פרשנות הגיונית ומעשית שניתנו להוראות הצוואה. העולה מכל האמור הינו כי ענייננו בהסכם חלוקה אשר נחתם במטרה להבהיר את הוראות הצוואה ולקדם את הוצאתן מן הכוח אל הפועל. הסתלקות לענין טענת ההסתלקות. עפ"י סעיף 6 לחוק הירושה נעשית הסתלקות על דרך של מסירת הודעה בכתב לבית המשפט, אשר הפרטים המדויקים באשר לאופן עריכתה נקבעו בתקנות הירושה, התשנ"ח-1998 : 16. הודעת הסתלקות (א) המסתלק מחלקו בעזבון יגיש הודעת הסתלקות לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט כשהענין הועבר אליו לפי סעיף 67א לחוק. (ב) בהודעת הסתלקות יפורטו פרטי זהותו של המסתלק, שיעור ההסתלקות, ואם הסתלק לטובת בן-זוגו של המוריש, ילדו או אחיו, יציין במפורש לטובת מי הסתלק; הודעת ההסתלקות תהיה בתצהיר. (ג) היה המסתלק קטין או פסול-דין, תצוין עובדה זו בהודעת ההסתלקות והבקשה לאישור הודעת ההסתלקות תוגש לבית המשפט. בענייננו, ברי כי לא הוגשה "הודעת הסתלקות". בקשת התובע הוכתרה בכותרת "בקשה לאישור עסקת הקטינות" ולא ניתן למצוא בה כל דמיון ל"הודעת הסתלקות" עפ"י חוק הירושה או כל רמז לכך שהמדובר בהודעה כזו; הבקשה אינה כוללת את הפרטים הנדרשים עפ"י התקנות (למשל: "יציין במפורש לטובת מי הסתלק") ולא צורף לה תצהיר. ויצוין כי, מדברי התובע עצמו אף עולה כי אין המדובר בטעות טכנית שנעשתה בתום לב; התובע העיד כי בנו, א., הסתלק לטובתו מחלקו בירושה, והפגין בקיאות והבנה בפרוצדורת ההסתלקות (ראה עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.2007). אם כן, גם צורתו החיצונית של ההסכם ואופן הגשתו לאישור בית המשפט מחזקים את עמדת הנתבעים, כי אין המדובר בהסתלקות. אכן, עפ"י סעיף 6 לחוק הירושה רשאי יורש להסתלק רק "לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון"; רק "לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש"; ורק "מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה" אך לא מנכס מסוים של העיזבון שאיננו בגדר מנה (וראה ע"א 516/80 לשינסקי נ' שפירא, פ"ד לו(4) 337; ע"א 834/75 זיק נ' מדינת ישראל, לב(1) 662). ואכן, בענייננו ה"הסתלקות" הנטענת לו אכן אירעה אינה עומדת בשלושת התנאים הנ"ל; ה"הסתלקות" היא לטובת בני דודים, נכדיו של המוריש, קרבה אשר איננה כלולה באפשרות ההסתלקות. עניינה בנכס מסוים של העיזבון - זכויות הבנייה, אשר בכל הנוגע לתובע אף אינן בגדר "מנה" שכן המנוח לא ציווה לו אותן. אשר לתנאי השלישי, לפיו הסתלקות יכולה להתבצע רק טרם חלוקת העיזבון - בשאלה האם ההסכם עומד בתנאי זה התפלמסו הצדדים ארוכות, והכול במסגרת "בקשה דחופה למתן צו להבהרת טיעון" (בש"א 55911/07) שהגישו התובעים. הנתבעים טענו כי ההסכם נכנס לתוקף רק ביום אישורו - 9.9.2004, לאחר מתן צו קיום הצוואה, ומשכך אינו עומד בתנאי הנדון ואיננו בגדר הסתלקות. התובעים הכחישו זאת, וטענו כי ההסכם עומד בתוקפו החל מיום חתימתו - 17.11.2003, עוד קודם צו קיום הצוואה, שניתן רק ביום 11.1.2004, ומשכך לא הייתה כל מניעה לבצע הסתלקות. יסוד המחלוקת בין הצדדים בהוראת סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות המשפטית): 20. פעולות טעונות אישור בית המשפט ואלה הפעולות שבהן אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין בלי שבית המשפט אישרן מראש... (2) פעולה שתקפה תלוי ברישום המתנהל עפ"י חוק. (5) פעולה משפטית בין הקטין לבין הוריו או קרובי הוריו, זולת קבלת מתנות הניתנות לקטין. משמע: בכל הנוגע לפעולות המנויות בסעיף, כלל אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין ללא אישור מראש. שאלה המתעוררת היא: האם אישורו של בית המשפט הוא אך ורק ליצוג ההורים ומשניתן האישור צריכים עוד הצדדים אישור לעסקה, אישור לבצע את הפעולה המשפטית, או שמא פועל האישור מהיום שניתן בו זמנית הן לאישור היצוג והן לאישורה של הפעולה המשפטית? הפרשנות המועדפת בפסיקה היא הפרשנות השנייה, לפיה פועל האישור הן לאישור היצוג והן לאישורה של הפעולה (ראה: ד"נ 17/75 נחול נ' לוי, פ"ד ל(2) 113; ע"א 112/79 שרף נ' אבער, פ"ד לד(3) 178 (השופט ברק); ת"א (ת"א) 2884/89 שלומי נ' דרמון פ"מ נא (3) 221). פרשנות זו מונעת את הצורך במשא ומתן נוסף בין הצדדים לאחר האישור, מונעת ספק בשאלת מעמדה של הפעולה המשפטית לאחר אישורו של בית המשפט ומחזקת את הביטחון הכרוך בעשיית עסקה עם קטין (ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים, כרך ב', עמ' 1063). ומכל מקום, האפשרות שהפעולה המשפטית תקפה למפרע - ובענייננו, האפשרות שההסכם עומד בתוקפו כבר מיום חתימתו ועוד קודם אישורו ע"י בית המשפט, כפי שטוענים התובעים, כלל אינה עומדת על הפרק; המועד המוקדם ביותר להשתכללות הפעולה הוא מועד מתן אישורו של בית המשפט, והשאלה היא רק אם זהו אכן המועד, או שמא המדובר במועד מאוחר יותר. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בהשוואה פשוטה בין הוראת סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית, בה עסקינן, לבין הוראת סעיף 7 לחוק: סעיף 7 פעולה משפטית של קטין טעונה אישור בית המשפט אם היתה טעונה אישור בית המשפט אם היתה טעונה אישור כזה אילו נעשתה בידי נציגו; ואין תוקף לפעולה כל עוד לא בא עליה אישור ביהמ"ש. ניכר כי , בשונה מלשונו המגבילה של סעיף 20 לחוק - "אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין בלי שביהמ"ש אישרן מראש..." (ההדגשה שלי נ.מ.) - בסעיף 7 הנ"ל ננקט נוסח מרוכך יותר, ונקבע רק כי "אין תוקף לפעולה כל עוד לא בא עליה אישור בית המשפט". בהתאם לכך, ונוכח לשון הסעיף, מקובל לראות באישור פעולה משפטית של הקטין תנאי מתלה בלבד: "מקום שקטין התקשר בעצמו עם הצד השני "אין תוקף לפעולה כל עוד לא בא עליה אישור בית המשפט" (סעיף 7 לחוק הכשרות). נראה לי כי הקונסטרוקציה המשפטית היא כי בין הקטין לבין הצד השני נעשה חוזה, אך לחוזה זה אין תוקף כל עוד לא בא אישורו של בית המשפט. לפנינו, איפוא, חוזה ובו תנאי מתלה - אישורו של ביהמ"ש - כאמור בסעיף 27 לחוק החוזים (ראה אנגלרד, "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962", פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי), ע' 157; חוברת עדכון תשל"ח, ע' 15)". דברי כב' השופט ברק בע"א 112/79 הנ"ל. הפועל היוצא של השקפה זו הינו כי הוראות חוק החוזים , התשל"ג - 1973 ביחס לחוזה על תנאי חלות על העסקה, והתוצאה היא, בין היתר, כי אישור פעולת קטין לפי סעיף 7 לחוק כשרות המשפטית , פועל למפרע, והופך את הפעולה לתקפה כבר מיום ביצועה. זאת לכאורה, בניגוד לאישור הנציגות עפ"י סעיף 20, שכאמור , בהתאם ללשון החוק עליו להינתן מראש, ולפיכך נראה שאיננו בגדר תנאי מתלה ואין בו, לכאורה, כדי להעניק תוקף לפעולה משפטית של נציגיו (הוריו) של קטין עבורו - למפרע. ניתן למצוא היגיון באבחנה לכאורית זו, שכן להבדיל מפעולה המתבצעת על ידי הקטין בעצמו, לרצונו ובאופן ישיר, הרי כשמעורב בהליך צד שלישי, המייצג את הקטין, אין וודאות בדבר נאמנותו לאינטרסים של הקטין ולטובתו, יתכנו מקרים בהם לא יעמוד הנציג בתוקף לטובת האינטרס של הקטין כך גם קיים החשש שעה שמדובר בתביעה משפטית בין הקטין לנציגיו, לכן עדיף להכיר בתוקף הפעולות המתבצעות על ידו רק מיום אישור נציגותו על ידי בית המשפט. מקור הסתמכותם של התובעים הוא פסק דינו של כב' השופט קלינג ה"פ (תל-אביב-יפו) 402/97 - קלו נ' מנהל מס שבח מחוז. תק-מח 2000(1), 46083, שם נקבע כי הסכם שנעשה בין אביהן של המבקשות למבקשות, בהיותן קטינות, היה בגדר הסכם על תנאי מתלה, כאשר התנאי הוא אישורו של בית המשפט או הגיען של המבקשות לבגרות, ומשכך היה ההסכם "חוזה שלם מרגע כריתתו": "האישור הנדרש כאן (אישור בית המשפט עפ"י סעיף 20(5) לחוק הכשרות המשפטית, נ.מ.) הוא בגדר תנאי מתלה כלשונו של סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. משמתקיים התנאי המתלה נקשר הסכם תקף, שתקפו מיום יצירת ההתקשרות." (ההדגשה שלי נ.מ.). ה"פ (תל-אביב-יפו) 402/97 הנ"ל. ואולם, פסק הדין הנ"ל בוטל ביום 23.6.2002, בהסכמת הצדדים (ראה ע"א 2072/00 - מנהל מס שבח מקרקעין תל אביב נ' קלו . תק-על 2002(2), 2501), והדיון הועבר לועדת ערר בהתאם למסלול הקבוע בחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963. פסק הדין שניתן ע"י בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בשבתו כועדת ערר לחוק מיסוי מקרקעין, שונה מזה של כב' השופט קלינג באופן המשמעותי ביותר לענייננו; וכך, בין היתר, נקבע שם: "מכל הנ"ל עולה ברורות כי כל עוד וההסכם בין העוררים (בין האב לשתי בנותיו הקטינות) לא אושר ע"י ביהמ"ש, אין להסכם זה תוקף בתקופת קטינותם של הבנות (העוררות 2 ו-3) ולענין זה ראה: ע"א 507/80 רפלר נ' מס שבח מקרקעין, פ"ד כרך ל"ז חלק ראשון, עמ' 460; ד"נ 17/75, פ"ד כרך ל"ו, חלק שני, עמ' 113. מהאמור בשני פסקי הדין הנ"ל עולה ברורות כי הסכם עם קטינים בענין מכירת זכות ומקרקעין נחשב כאילו נערך ונעשה רק ביום שבו אישר ביהמ"ש את ההסכם על פי האמור בסעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות" ע"ש (תל-אביב-יפו) 3427/98 קלו ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין, תל-אביב . תק-מח 2005(2), 1725; ההדגשה שלי, נ.מ. ביטול פסק הדין המקורי, והעובדה שועדת הערר פסקה אחרת (אף שאין המדובר בהחלטה מחייבת, למעט בענין המסים), משמיטים את הקרקע תחת טענת התובעים, שכן כל טענתם הסתמכה על פסק דין זה של כב' השופט קלינג אשר בוטלה. משכך, ומבלי להכריע לגופו של עניין בשאלת מועד השתכללותה של פעולה משפטית הנזקקת לאישור בית המשפט עפ"י סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית - שכן המדובר בשאלה שהתעוררה אגב אורחא ואשר לאור המסקנה כי ההסכם אינו הסכם בדבר הסתלקות, כפי שמעידים בבירור לשונו והנסיבות האופפות את חתימתו, הדיון בה הינו בגדר למעלה מן הצורך - נופלת טענת התובעים, שההסכם תקף מיום כריתתו ולא מיום אישורו. בכך הוברר כי ה"הסתלקות" הנטענת איננה עומדת באף אחד משלושת כללי היסוד המנויים בסעיף 6 לחוק הירושה, שעניינם מועד ההסתלקות, הנכס מושא ההסתלקות וזהות מי שלטובתו מתבצעת ההסתלקות. סבורני, כי גם בממצא זה יש כדי לחזק את המסקנה שלתובעים לא הייתה כל כוונה להסתלק מזכויות הבנייה בבית ברח' ..., במסגרת ההסכם עליו חתמו עם הנתבעים. המסקנה העולה מבחינת ההסכם וה"פגמים" שבו לענין טענת ההסתלקות איננה כי המדובר בהסתלקות פגומה קשות, אלא כי, כאמור לעיל, כלל אין המדובר בהסתלקות; סיכומם של דברים ההסכם עליו חתמו הצדדים איננו הסכם למראית עין לא במלואו ולא ביחסיותו, אין הוא מהווה הסתלקות מזכות ירושה והוא עומד בתוקפו. התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד +מע"מ בגין תביעה זו בסך של 5,000 ש"ח כשהם נושאי הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל. ירושההסתלקות מירושה