התובעות עותרות למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי כל אחת מהן הינה בעלת 1/6 מזכויות הבעלות בשני נכסי מקרקעין המצויים בעיר רחובות וזאת בניגוד לאופן רישומם של נכסים אלו בלשכת רישום המקרקעין. העובדות הנדרשות לנדון 1. שישה ילדים היו למנוחים שלום ושרה קורש ז"ל (להלן- המנוחים או המנוח או המנוחה לפי העניין) והם - התובעת 2, הנתבעים 1-3, מר קורש דניאל ז"ל (להלן- דניאל) ומר קורש מאיר ז"ל (להלן- מאיר). התובעת 1 הינה אלמנתו של מאיר ז"ל, הנתבעים 4-6 הינם ילדיו של דניאל ז"ל ואילו הנתבעת 7 הינה אלמנתו. 2. המנוח הלך לבית עולמו ביום 6.9.65 ואילו המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 28.7.03. בעת פטירתם לא הניחו המנוחים צוואה. עזבון המנוח כלל, בין השאר, זכויות בעלות במגרש עליו בנוי בית מגורים צמוד קרקע הידוע כגוש 3697 חלקה 40 (להלן - חלקה 40) וכן במגרש הידוע כגוש 3697 חלקה 170 (להלן - חלקה 170), שני הנכסים נמצאים ברחובות. 3. ביום 16.7.66 ניתן ע"י בית הדין האזורי ברחובות פסק דין בעניין חלוקת עזבונו של המנוח וזאת לאחר שכל יורשי עזבונו נתנו הסכמתם לסמכותו של בית הדין לדון בסוגית חלוקת עזבונו (להלן - פסק הדין הרבני). יצויין כי אותה עת הייתה הנתבעת 1 קטינה וכי ההסכמה לִדוֹן לפני בית הדין הרבני ניתנה בשמה ע"י אימה, המנוחה, כאפוטרופוסתה הטבעית. 4. בפסק הדין הרבני נקבע, בין השאר, כי נוכח העובדה ש- "...ה. שלושת היורשים קורש מאיר, קורש יהודית, וקורש גאולה הנ"ל הסתלקו מחלקם בכל העזבון של אביהם המנוח וחתמו על הצהרה המצורפת בתיק. ו. 2 היורשים קורש דניאל וקורש רפאל הנ"ל הסתלקו מחלקם במגרש והבית שברח' יהודה הלוי 32 הנ"ל (חלקה 40 - צ.ו) וחתמו על הצהרה מצורפת בתיק. ז. האלמנה קורש שרה הנ"ל הסתלקה מחלקה במגרש שברח' טשרניחובסקי הנ"ל (חלקה 170 - צ.ו) וחתמה על הצהרה המצורפת בתיק" הרי ש - "לאחר העיון והדיון וקבלה בקאג"ס כמפורט בתיק החלטנו להענות לבקשה והרינו מצווים בזה לחלק את עזבון המנוח ליורשים , כדלהלן: רבע המגרש והבית גוש 3697 חלקה 40 לקורש שרה הנ"ל . שלושת רבעי המגרש והבית הנ"ל לקורש ירדנה הנ"ל כשהאמא הנ"ל משמשת כאפוטרופוס טבעי עליה. שליש המגרש גוש 3697 חלקה 170 לקורש דניאל הנ"ל שליש המגרש הנ"ל לקורש רפאל הנ"ל שליש המגרש הנ"ל לקורש ירדנה הנ"ל כשהאמא הנ"ל אפוטרופוס טבעי עליה..." 5. ביום 30.12.00, נפטר בנם של המנוחים, דניאל. דניאל ז"ל הניח אחריו צוואה אשר קוימה ע"י הרשם לענייני ירושה במחוז באר שבע והדרום ביום 13.3.01. בצוואתו הוריש את זכויותיו בחלקה 40 לילדיו, הנתבעים 4-6, ואת זכויותיו בחלקה 170 לאשתו, הנתבעת 7 . 6. בנם של המנוחים, מאיר, הלך לבית עולמו ביום 4.7.06 והניח צוואה שקוימה ובה ציווה את כל רכושו לאשתו, התובעת 1 . 7. המנוחה, כאמור, הלכה לבית עולמה אחר המנוח, ביום 28.7.03, ולא הותירה אחריה צוואה. ביום 11.8.05 ניתן ע"י הרשם לענייני ירושה בבאר שבע צו ירושה אחר המנוחה. על פי הצו נחלק עזבונה בין ילדיה בחלקים שווים כאשר חלקו של דניאל, אשר, כאמור, נפטר קודם למנוחה, נחלק בין ילדיו ואלמנתו ע"פ צוואתו. לפיכך חלוקת נכסי המקרקעין הנזכרים על פי פסק דינו של בית הדין הרבני בעניין עזבון המנוח וצו הירושה אחר עזבון המנוחה הינה כדלקמן - בחלקה 40 הנתבעת 1- 19/24 (3/4 חלקים ועוד 1/24 שירשה מהאם המנוחה) התובעת 1 - 1/24 התובעת 2 - 1/24 הנתבעת 2 - 1/24 הנתבעת 3 - 1/24 הנתבעים 4-6 (יחדיו) - 1/24 (1/72 לכל אחד) בחלקה 170 הנתבעת 1 - 1/3 הנתבע 3 - 1/3 הנתבעת 7 - 1/3 8. במהלך שנת 1976 פנה הנתבע 3 לנתבעת 8, לשכת רישום המקרקעין ברחובות, לצורך רישום הזכויות במקרקעין ע"פ פסק הדין הרבני. המפקח על רישום המקרקעין לא נעתר לבקשתו, תוך שהוא מנמק סירובו, במכתב מיום 17.2.76 (להלן - נספח נ/3) בהאי לישנא - "...רשם המקרקעין אינו רשאי לרשום בפנקסי המקרקעין חלוקת נכסי עזבון שלא בהתאם לחלקו של כל יורש לפי צו הכרזת הירושה אלא אם כן נתקיימו התנאים הבאים - א. קדם לחלוקה, רישום ירושה עפ"י צו הכרזת ירושה, ושולמה אגרת רישום ירושה ב. היורשים ערכו שטר עיסקה כדרך שנעשה לגבי רישום כל עיסקה (דיספוזציה) במקרקעין ג. הוכח כי שולמו כל התשלומים שתשלומם חובה לצורך רישום עיסקה במקרקעין" עוד הוסיף המפקח על המקרקעין וציין במכתבו את הדברים הבאים - "הנני להסב תשומת ליבך כי רישום עיסקה בפנקס המקרקעין, שצד לה קטין, טעון אישור בית המשפט המחוזי. (ראה סע' 20 (2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962). זאת אף אם הקטין יזכה בחלק גדול בנכס מאשר נקבע לו בצו הכרזת הירושה, עקב ויתור מצד אדם אדם אחר, אין נפקא מינה אם האדם האחר רכש את זכותו בדרך של ירושה או בדרך אחרת" 9. והנה על אף שכך, בשנת 1995, לאחר פניה נוספת מצד מי מהיורשים לרישום זכויותיהם על פי פסק הדין של בית הדין הרבני, אושרה הבקשה וזכויות הצדדים במקרקעין הנזכרים נרשמו בהתאם . 10. טענות התובעות לטענת התובעות החלטת המפקח על המקרקעין מיום 17.2.76 הינה החלטה חלוטה לפיכך הנתבעת 8 לא יכולה הייתה לבצע את רישום הזכויות במקרקעין ע"פ פסק הדין של בית הדין הרבני, מתוך שכך עותרות התובעות כי בית המשפט יורה על ביטול הרישום. התובעות מוסיפות וטוענות כי הפניה ללשכת רישום המקרקעין ללא ידיעתן והסכמת לשכת רישום המקרקעין לרשום בסופו של יום את חלוקת המגרשים על פי האמור בפסק הדין של בית הדין הרבני בניגוד להחלטת המפקח על המקרקעין, מעלה תמיהות ותהיות שמא נעשה הדבר בחוסר תום לב ותוך הערמה ותרמית. זאת ועוד, לטענת התובעות, הסתלקותם של התובעת 2 ובעלה המנוח של התובעת 1 מחלקם בעזבון אביהם המנוח ניתנה אך ורק מתוך ובשל הבטחת האם המנוחה כי כל האחים יזכו בסופו של יום בכלל נכסי המשפחה בחלקים שווים, אלא נראה כי הוטעו והסתלקותם גרמה לחלוקת הרכוש בין האחים שלא בחלקים שווים. ודוק, טענה זו לא נזכרה מפורשות בכתב התביעה גופו אלא הופיעה לראשונה בסיכומי התובעות (סע' 8 לסיכומים) ככזו היא מהווה הרחבה ושינוי חזית, ואם כל זה נוסיף ונתייחס להלן אף לטענה זו באופן ענייני. עוד ולחלופין טוענות התובעות כי פסק הדין הרבני נוגע אך ורק לחלוקת זכויותיו של אביהם המנוח ואולם אין הוא נוגע לזכויות אימם בנכסי המקרקעין מכח חזקת השיתוף, לפיכך יש לחלק את מחצית הזכויות בחלקות 40 ו - 170 השייכות למנוחה מכח חזקת השיתוף בין כלל יורשיה בחלקים שווים ע"פ הוראת חוק הירושה. 11. בשל טענותיהן הנזכרות עותרות התובעות כי ביהמ"ש יורה על ביטול הרישום בלשכת רישום המקרקעין לגבי חלקות 40 ו - 170 וייתן סעד הצהרתי לפיו לכל אחת מהתובעות זכויות בעלות ב - 1/6 מהחלקות הנזכרות . 12. טענות הנתבעים 1-7 לטענת הנתבעים יש לדחות את תביעת התובעות מחמת התיישנות או, למיצער, מחמת שיהוי בלתי סביר שכן מבקשות הן למעשה לבטל את פסק הדין הרבני אשר ניתן בשנת 1966 לפני למעלה מ - 40 שנה, ו/או לחלופין לשנות רישום במקרקעין למעלה מעשר שנים לאחר רישומו. לבד מכך טוענים הנתבעים כי לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית הדין הרבני אשר סמכותו נקבעה בהסכמת הצדדים כדין ואין כל עילה לביטולו. כמו כן טוענים הנתבעים כי מכתבו של המפקח על המקרקעין משנת 1976 אינו מהווה החלטה חלוטה ובוודאי שאין בו לאיין את פסק דינו של בית הדין הרבני ולפגוע בזכויותיהם הקנייניות ו/או האובליגטוריות אשר נקבעו על פיו. עוד מכחישים הנתבעים את הטענה כי הסתלקויות היורשים בבית הדין הרבני נעשו על סמך הבטחה כזו או אחרת מצד המנוחה לחלוקה שיוויונית של כלל הנכסים אחר מותה. וכמו כן מכחישים כי הייתה, בשלב כזה או אחר, הסכמה בין ילדי המנוחים לחלוקת המקרקעין באופן שווה בין כל האחים. הנתבעים מודים כי אומנם היו דיונים משפחתיים בסוגיה זו ואולם האחים מעולם לא הגיעו לכלל הסכמה בעניין זה ולא חתמו על כל הסכם לחלוקה שיוויונית של הזכויות בנכסי המקרקעין הנדונים. עוד טוענים הנתבעים כי יש לדחות טענת התובעות לפיה לאימם המנוחה היו זכויות במחצית חלקות 40 ו - 170 מכח הילכת השיתוף וזאת בשל התיישנות או מחמת השיהוי. לחלופין טוענים הנתבעים כי מתוכנו של פסק הדין הרבני ניתן ללמוד שגם אם היו זכויות לאם המנוחה היא ויתרה עליהן מעצם הסכמתה לִדוֹן לפני בית הדין הרבני ומתוך כך שלא ערערה על קביעותיו. 13. טענות הנתבעת 8 לטענת הנתבעת 8, לשכת רישום המקרקעין ברחובות (להלן- הנתבעת 8), יש לדחות טענת התובעות לפיה החלטת המפקח על רישום המקרקעין הינה "החלטה חלוטה" אשר אינה ניתנת לשינוי, שכן לא עסקינן בהחלטה שיפוטית אלא בהחלטה מנהלתית שאין בגינה "מעשה בית דין". לטענת נתבעת 8, בוחנת העיסקאות אשר נעתרה לרישום הזכויות במקרקעין ע"פ פסק דינו של בית הרבני הפעילה שיקול דעתה כדין ואין פגם בהחלטתה. הנתבעת 8 מודה כי בעת שהוגשה הבקשה לרישום הירושה בשנת 1995 לא הובאה לידיעת בוחנת העסקאות החלטת המפקח על המקרקעין משנת 1976 ואולם למרות "שיש בעיה בניסוח פסק הדין הרבני הגישה כעת פחות פורמאלית" ולפיכך אין מקום לבטל את הרישום האמור (סע' 6 לבקשת הנתבעת 8 למחיקה על הסף). הנתבעת 8 הבהירה כי תמלא אחר כל פסק דין ו/או החלטה שינתנו בעניין הרישום ע"י ביהמ"ש וזאת בכפוף "להמצאת כל המסמכים הנדרשים ואישורים מאת רשויות המס הנוגעות בדבר על תשלום מיסים, האגרות ושאר תשלומי החובה המוטלים על פי כל דין בגין הרישום המבוקש" (ראה סע' 3 לבקשת הנתבעת 8 למחיקה על הסף וכן סע' 5 להודעת הנתבעת 8 מיום 21.5.08) 14. טיבה ומעמדה של החלטת המפקח על המקרקעין מיום 17.2.76 (נספח נ/3) לטענת התובעות החלטת המפקח על המקרקעין מיום 17.2.76 (להלן - החלטת המפקח) הדוחה את הבקשה לרישום הזכויות ע"פ פסק דינו של בית הדין הרבני הינה החלטה חלוטה ולפיכך יש בה לאיין את פסק הדין הרבני . יש לדחות טענתן זו של התובעות . נקדים ונאמר כי בחינת מהותה של טענה זו מלמדת כי אין היא נמצאת כלל בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. התובעות מבקשות לטעון למעשה כנגד רישום הזכויות במקרקעין ע"י הנתבעת 8 משנת 1995 בטענה כי רישום זה סותר את החלטת המפקח על המקרקעין. ואולם הדרך לפעול כנגד רישום זכויות במקרקעין הינה בדרך של ערר לפני ממונה על המירשם כמפורט בסע' 121 (א) לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 (להלן - חוק המקרקעין) ואילו הסמכות לדון בערעור על החלטות הממונה על המירשם נתונה לבית המשפט המחוזי ע"פ הוראת סע' 122לחוק המקרקעין. התובעות לא נקטו בדרך הערר הקבועה בחוק וכבר מטעם זה יש לדחות תביעת התובעות . מעבר לנחוץ ובאם יסבור הסובר כי לבית המשפט דהכא נתונה הסמכות לדון בעניין הנדון כיוון שתכליתו מתן סעד הצהרתי באשר לזכויות המקרקעין כאשר הצדדים החולקים הינם בני משפחה, הרי שגם כך יש לדחות טענת התובעות מהטעמים שיפורטו להלן. 15.סע' 117 לחוק המקרקעין מסמיך את שר המשפטים למנות בעלי כשירות לשמש כשופטי בית משפט שלום, למפקחים על רישום המקרקעין. סמכויותיו של המפקח נחלקות לשתיים, האחת - סמכות שיפוטית והאחרת סמכות מינהלתית. במסגרת סמכותו השיפוטית רשאי המפקח, בין השאר, להכריע בסכסוכים שונים בין בעלי דירות בבית משותף וכיוצ"ב (ראה סע' 72 לחוק המקרקעין). ההתנהלות לפני המפקח בעניינים המצויים בסמכותו השיפוטית הינה כהתנהלות לפני גורם שיפוטי, כך נקבע, כדוגמה, בתקנה 71 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) התש"ל - 1969 (להלן- תקנות המקרקעין) כי הדיון לפני המפקח יתנהל ע"פ תקנות סדר הדין האזרחי בשינויים המחויבים (וכן עיין לעניין זה הוראות סע' 74-75 לחוק המקרקעין). החלטת המפקח בעניינים בהם החוק מעניק לו סמכות שיפוטית כמוה כפסק דין של בית משפט השלום (סע' 76 לחוק המקרקעין) והערעור עליהן הינו לפני בית המשפט המחוזי (סע' 77 לחוק המקרקעין) במועד הקבוע בתקנות (סע' 76 לתקנות המקרקעין). מאידך, למפקח נתונה אף סמכות מנהלתית שעניינה מתן צווים לרישום בתים בפנקס הבתים המשותפים, מינוי נציגות בשכר ע"פ סע' 77 ד' לחוק המקרקעין ועוד. במסגרת סמכותו המנהלתית ניתנה למפקח אף הסמכות לדון ברישום זכויות במקרקעין (ראה סימן ג' לפרק ט' לחוק המקרקעין). 16. החלטת המפקח בנ/3 הינה החלטה במסגרת סמכותו המנהלתית. החלטה זו אין בה לקבוע זכויות קניניות ו/או אחרות בנכס אליו מתייחסת ההחלטה ואין בה לפגוע בכוחו של פסק הדין אשר ניתן ע"י בית הדין הרבני. עיון בנ/3 מלמד כי המפקח הבהיר למבקש הרישום מה הם ההליכים הפרוצדוראלים אשר עליו להשלים לצורך רישום הזכויות המבוקש על ידו - הא ותו לא. אין מדובר כלל בהחלטה חלוטה המונעת את רישום הזכויות במקרקעין כמבוקש וברי כי קיומם של התנאים המבוקשים במכתבו של המפקח יאפשר הרישום האמור. זאת ועוד - הרישום עצמו, שהינו הליך פרוצדוראלי, תלוי, בין השאר, בשיקול הדעת הנתון לפקיד הרישום ואפשר כי דרישות פרוצדוראליות כאלו ואחרות ישתנו ויתגמשו בחלוף העיתים, כפי שאירע בעניין דנן. 17. מתוך עיון בנ/3 עולה כי המפקח בסרבו לבצע את רישום הזכויות במקרקעין ע"פ החלוקה שנקבעה בבית הדין הרבני סבר כי על בית הדין הרבני להוציא תחת ידיו צו ירושה הקובע את זכויות היורשים בכלל העזבון ולא לנקוט בדרך המפרטת חלוקה המתייחסת לנכסים ספציפיים. כמו כן סבר המפקח כי נוכח העובדה שאחד היורשים הינו קטין הרי שהרישום טעון אישור בית המשפט המחוזי. ואולם ברי כי החלטת המפקח אינה מבטלת את פסק הדין הרבני וזה יעמוד על כנו באם ניתן בסמכות ולא תוך חריגה מסמכות. עלינו לבחון, איפוא, האם ניתן פסק הדין של בית הדין הרבני בסמכות והאם קביעותיו לעניין חלוקת זכויות המקרקעין הינן תקפות. באם ימצא שאכן פסק הדין הרבני הינו תקף אזי אין כל עילה לשינוי הרישום בלשכת הרישום אשר תואם למעשה את ההחלטות השיפוטיות בעניין המקרקעין נשוא הדיון. 18. תקפותו של פסק הדין שניתן ע"י בית הדין הרבני על המבקש לתקוף פסק דין מחמת הטעות שנפלה בו, לנקוט בדרך של ערעור לפני הערכאה המתאימה במועד הקבוע בדין. מאידך הטוען לאי תקפותו של פסק דין והיותו בטל מלכתחילה (void) אינו מוגבל בהעלאת טענותיו דווקא לפני ערכאת הערעור, ואפשר שיטען טענתו להעדר תקפותו של פסק הדין אף במסגרתו של הליך החיצוני לפסק הדין בו יעתור להתעלמותו של בית המשפט מתוכנו של פסק הדין בשל בטלותו ונפסדותו. בנדון, אף שהתובעות לא טענו מפורשות כנגד תקפותו של פסק הדין הרבני, הוספתי ובחנתי סוגיה זו וזאת על מנת לסבר דעתן כי האמור במכתב המפקח על המקרקעין אין בו כדי לבטל את פסק הדין הרבני, הכל כפי שיפורט להלן. 19. ע"פ הוראת סע' 157 לחוק הירושה התשכ"ה -1965 (להלן- חוק הירושה) - מי שמת לפני תחילתו של חוק זה, יחול על ירושתו הדין שעמד בתקפו ערב תחילתו של חוק זה. המנוח הלך לבית עולמו ביום 6.9.65 (ט' אלול תשכ"ה) ואילו חוק הירושה נכנס לתוקפו אך ורק ביום 10.11.65 (החוק פורסם ברשומות ביום 10.2.65, ראה ס"ח 466 עמ' 6, ולפי הוראת סע' 161 לחוק תחילת תוקפו תשעה חודשים לאחר הפרסום ברשומות), לפיכך חלות על ענייני ירושתו של המנוח הוראות פקודת הירושה. 20.ע"פ סע' 8 (1) לפקודת הירושה - "לבתי הדין של כל עדה דתית יהא שפוט בענינים הנוגעים לירושתם של אנשים שלא הניחו צוואה ושהיו בשעת מיתתם נמנים על העדה" ע"פ סע' 2 לפקודה המונח "עדה דתית" כולל את העדה היהודית. זאת ועוד, ע"פ הוראת סע' 8 (2) לפקודה - "יתנהלו ויחולקו עזבונותיהם של אנשים כאלה עפ"י חוק העדה". אמור מעתה - ע"פ הוראת פקודת הירושה ניתנה לבית הדין הרבני הסמכות לדון בענייני ירושתו של המנוח ע"פ חוק העדה, בעניינם של יהודים - הדין העברי, במסגרת סמכותו זו רשאי היה בית הדין אף לקבוע את אופן חלוקת העזבון. אין כל הוראה בפקודת הירושה המונעת מבית הדין להורות על חלוקת נכסים ספציפיים בעזבון ליורש זה או אחר. ואם כן אין כל מקום לטענה כאילו פסק הדין בבית הדין הרבני בטל כיוון שניתן בחוסר סמכות. טענה זו לא זו בלבד שלא נטענה מפורשות בכתב התביעה, אלא הועלתה ברמיזה בלבד במהלך הדיונים, הרי שאין בה ממש שכן סמכותו של בית הדין הרבני ע"פ פקודת הירושה הינה להחליט בעניין ירושתו של אדם וחלוקת נכסי עזבונו ואין הסמכות מוגבלת אך ורק למתן צו ירושה. בסמכותו של בית הדין הרבני, כאמור, אף לאשר הסכמות הצדדים באשר לחלוקה שונה של העזבון או לקבוע את אופן חלוקת העזבון לאחר אישור הסתלקותם של מי מהזוכים, כפי שנעשה במקרה הנדון. בהערת אגב נוסיף ונאמר כי מאחר ואין בית הדין הרבני כפוף ע"פ פקודת הירושה לדין האזרחי, הרי שגם לעניין הסתלקות הצדדים אין הוא מוגבל להסתלקות כללית או הסתלקות מִמָנָה (כהוראת סע' 6 (א) לחוק הירושה) והוא רשאי לאשר אף הסתלקות מנכס ספציפי של העזבון כפי שהיה בעניין דנן. ועוד יש ליתן על הדעת - אף אם נפלה טעות כזו או אחרת בפסק הדין של בית הדין הרבני, אין הוא בטל (void) שכן תיקונה של טעות בפסק דין נעשית, כאמור, על דרך הערעור על פסק הדין. בנדון לא הוגש כל ערעור על פסק דינו של בית הרבני, לפיכך הוא שריר וקיים . 21. בית הדין הרבני אף פעל במסגרת סמכותו עת אישר את הסתלקות הזוכים לטובת הנתבעת 1, על אף שהייתה קטינה בעת ההסתלקות. ע"פ הוראת סע' 22 (2) לפקודת הירושה ניתנת לבית הדין הרבני אותה סמכות הניתנת לבית המשפט המחוזי בכל הקשור לירושת קטינים לרבות הסמכות למכירת חלקו של הקטין וכיוצ"ב, וזאת באם סבור בית הדין שהדבר הינו לטובת הקטין, וודאי שסמכות זו משתרעת אף לגבי אישור הסתלקות לטובת קטין. זאת ועוד, אומנם הוראת סע' 20 (2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב - 1962 קובעת כי בין הפעולות אשר אין ההורים מוסמכים לייצג קטין בלי שבית המשפט אישרן מראש כלולה "פעולה שתקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל לפי חוק" ואולם סע' 79 לחוק קובע כי - "...מקום שבית דין דתי מוסמך על פי דין לשפוט יראו כל הוראה בחוק זה ...שמדובר בה בבית משפט כאילו מדובר בה בבית הדין הדתי " ואם כן מתוך שבית הדין הרבני מוסמך היה לדון במתן צו ירושה אחר המנוח וכן הוא מוסמך לקבל הסתלקות יורשים לצורך מתן הצו הרי שהוא מוסמך היה אף לאשר פעולה נוגעת לקטין שתקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל לפי חוק, שכן את הדיבור "בית משפט" בסע' 20 (2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות יש לקרוא, ע"פ הוראת סע' 79 הנ"ל, לרבות "בית הדין הרבני". נמצאנו למדים כי פסק דינו של בית הדין הרבני מיום 16.7.66 ניתן כדין וללא כל חריגה מסמכות, לפיכך הינו שריר וקיים. 22. יותר מכך, גם אם יצויר כי פסק דינו של בית הדין הרבני אינו תקף מטעמים כאלה ואחרים, הרי שהסתלקותם של התובעת 2 ובעלה המנוח של התובעת 1 מחלקם בעזבון המנוח, הסתלקות המגובה בתצהיר שהוגש על ידם לבית הדין הרבני, מהווה ויתור על חלקם בעזבון המנוח והתובעות מנועות כעת מלעתור לקבלת זכויות בעזבון זה. 23. אם נבוא לסכם את מהלך הדברים עד כאן - פסק דינו של בת הדין הרבני באשר לאופן חלוקת עזבון המנוח ניתן כדין, והחלטת המפקח על המקרקעין שאינה אלא החלטה מנהלתית אשר אינה נוגעת לפן הקנייני של נכסי עזבון המנוח, אינה מאיינת אותו . 24. האם ההסתלקות נעשתה תוך הטעיה ותרמית ? התובעת בסיכומיהן טענו, כאמור, כי הסתלקות התובעת 2 ובעלה של התובעת 1 מזכויותיהם בעזבון המנוח הייתה "למלא אחר רצון האם ולטובת האם בלבד כנגד התחייבותה כי לאחר 120 יחולקו כל הנכסים בחלקים שווים כפי שעשתה כן בפועל בנכסיה" (סע' 8 לסיכומי התובעות). טענת התובעות לפיה ההסתלקות הייתה על תנאי ו/או כנגד התחייבות כזו או אחרת מצד המנוחה לא נזכרה כלל בכתב התביעה וככזו היא מהווה שינוי חזית וכבר מטעם זה יש לדחות הטענה. אך יותר מכך - טענה זו יש לדחות גם לגופה, כפי שיפורט להלן. 25. עיון בנוסח תצהיר ההסתלקות אשר הוגש לבית הדין הרבני מלמד כי ההסתלקות הינה מוחלטת, אינה מותנית בכל תנאי ואף אינה מוגבלת בהסתלקות לטובת האֵם המנוחה בלבד. וכלשון ההצהרה - "אנו הח"מ יורשי המנוח קורש שלום ז"ל, קורש מאיר...קורש יהודית... וקורש גאולה מצהירים בזה: כי אנו מסתלקים מחלקנו בעזבון אבינו המנוח, וכן אנו מצהירים שמסכימים אנו לסמכות שיפוטו של ביה"ד היזורי ברחובות לדון ולהחליט בדבר עזבון אבינו המנוח הנ"ל מסוג הבית והמגרש הנמצא ברח'..." (נספח ה' לתצהיר הנתבע) ואם כן מלשון ההסתלקות ברי כי ההסתלקות הינה מוחלטת לטובת שאר היורשים הנותרים ואינה מתייחדת לטובת האם בלבד. 26. זאת ועוד, טענת התובעות לפיה הסתלקות האחים נעשתה מתוך הסכמה שבסופו של יום לאחר פטירת האם יחולקו כלל הנכסים בין כל האחים בחלקים שווים עומדת בסתירה לעובדה שהאחים דניאל ז"ל ורפאל, הנתבע 3, לא הסתלקו מכלל זכויותיהם בעזבון. לו אכן בבסיס ההסתלקות עמדה ההנחה שכל האחים מסתלקים לטובת האם אשר בסופו של יום תוריש נכסיה בחלקים שווים לכולם הדעת נותנת שאף האחים דניאל ורפאל היו מצטרפים להסתלקות זו. מתוך שלא נהגו כך נראה כי הטענה באשר לסיבת ההסתלקות נולדה לצרכי משפט זה בלבד. בהמשך הדברים, אשר יובאו להלן, נוסיף ונבהיר כי טענת התובעות לפיה ההסתלקות על תנאי ראוי שתדחה אף מחמת השיהוי . 27. האומנם הייתה הסכמה בין בני המשפחה לחלוקה שווה בנכסי עזבון המנוחים ? התובעות מבקשות לטעון כי העובדה שבמהלך השנים 1991 ו - 1995 העלו הצדדים על הכתב את הסכמתם לחלוקה שווה של הנכסים מלמדת כי אכן הסכמה זו עמדה בבסיס ההסתלקות לפני בית הדין הרבני. אף טענה זו יש לדחות. התובעות אכן הציגו לראשונה במועד שמיעת הראיות מסמכים הרשומים בכתב יד ואשר מתוכנם עולה לכאורה הסכמת הצדדים לחלוקה שיוויונית של נכסי המקרקעין . מסמך אחד (מוצג נ/5) אשר כותרתו "סיכום שיחה בנוגע לחלוקת ירושה ולטיפול באימא" נערך על פי המצויין בכותרתו ביום 11.5.91 (להלן - המסמך משנת 1991). והאחר (מוצג נ/6) אשר כותרתו "חלוקה שיויונית לירושה" נערך ע"פ המצויין בכותרתו ביום 17.4.95 (להלן- המסמך משנת 1995). ואולם המסמכים האמורים לא נחתמו כלל ע"י הצדדים ונראה שהם נערכו כהצעה וכטיוטה בשל ויכוח שהתנהל בין הצדדים באשר לחלוקת הזכויות במקרקעין. 28. כך מעיד הנתבע 3 לגבי עריכת המסמך משנת 1991 - "אתה מפנה אותי לנ/5. לשאלתך האם היה לזה תוספת אני משיב שיש התחיבות אך אף אחד לא רצה לחתום. לנ/5 לא הייתה תוספת בכתב" (הדגשה שלי - צ.ו; עמ' 26 שורה 18-19 לפר') וכן - "אתה מפנה אותי למסמך נ/5 מיום 11.5.91 המסמך הזה לא חתום. ...שום דבר לא נחתם ולא נפסק בשורה תחתונה " (הדגשה שלי - צ.ו; עמ' 29 שורה 8- 10 לפר') לעניין עריכת המסמך משנת 1995 העיד הנתבע 3 - "לשאלה האם נכון שבשנת 1995 נפגשנו שוב פעם עם דני ז"ל, ושוב העלנו הסכמה על הכתב שאנו מחלקים הכל בצורה שווה אני משיב שאני לא. היו הרבה פגישות עקרות, דיבורים באויר" (עמ' 26 שורה 23-25) וכן - "אם הייתה הסכמה הייתה חתימה. דיבורים היו לאורך כל השנים וכל אחד רצה לכתוב מה שהוא רצה" (עמ' 27 שורה 6-7 לפר') כך גם מעידה הנתבעת 1 - "לשאלה האם הייתה אי פעם הסכמה בכתב או לא בכתב בלי תנאים שבה סיכמנו שמחלקים את הרכוש בצורה שווה אני משיבה, שלא היה שום דבר, שום הסכם שום חתימה, לא עשיתי שום צעד או מהלך, כי רציתי לראות מה יהיה הלאה, מה עתיד, איך הם יתנהגו" (הדגשה שלי - צ.ו; עמ' 35 שורה 20-22 לפר') וכן - "אחרי הפגישות בשנת 91 ובשנת 95, האם באו התובעות ואמרו למה אני לא מקיימת את הסיכומים, אני משיבה שלא, אף פעם לא, גם לא אחים שלי, לא דיברתי איתם באופן אישי, לא התחייבתי, לא הבטחתי, לא התחייבתי בשום מהלך לתת" (עמ' 35 שורה 24-26 לפר') גם הנתבעת 2 אשר אינה זוכה בעזבון המנוח ע"פ פסק הדן הרבני, מודה אף היא - "לשאלה האם הייתה איזו שהיא הבטחה או הסכמה בין בע"פ בין בכתב לחלוקה שווה של הנכסים ללא תנאים אני משיבה שלא, אף פעם אין חוזה, אין שום דבר כתוב, אפילו דני לא חתם על המכתב" (עמ' 39 שורות 9-11 לפר') למעשה גם התובעת 1 מודה בחקירתה כי הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה אלא לכל היותר הועלו הצעות בכל הקשור לחלוקת הנכסים, ובלשונה - "ש. האם הייתה ב- 91 חלוקה של המקרקעין ת. הם ישבו והצהירו ואמרו. הציעו שהכל יתחלק בשווה. ש. הייתה הצעה לחלק את הקרקע ב - 91 . היא לא חולקה בפועל. ת. לא חולקה בפועל ש. אחרת אין הסבר שהם שילמו תשלומים על הקרקע ואתם לא שילמתם כלום, את מסכימה שהמקרקעין לא חולקו בפועל, רק הייתה הצעה לחלק אותם ת. כן הייתה הצעה של האחים יחד עם האמא" (עמ' 10 שורה 10 -19 לפרוטוקול) 29. זאת ועוד, גם מכותרתו של מסמך נ/5 - "סיכום שיחה בנוגע לחלוקת ירושה ולטיפול באמא" ניתן ללמוד כי אין מדובר במסמך מחייב אלא בפרוטוקול שיחה שנוהלה בין בני המשפחה. ויותר מכך - לו אכן היה מסמך נ/5 בגדר מסמך סופי ומחייב מדוע נערך כארבע שנים לאחרי כן מסמך נ/6? העולה, איפוא, הינו כי ההצעות שהועלו במסגרת המשפחתית לא גובשו לכלל הסכמות והצדדים ו/או מי מהם לא חתמו כלל על הסכמה מגובשת כזו או אחרת בעניין המקרקעין וחלוקתם. 30. ויותר מכך - גם לו יצויר כי אכן הסכימו כל הנתבעים ליתן לתובעות מתנה בנכסי המקרקעין בהם זכו ע"פ פסק הדין של בית הדין הרבני, הרי שהסכמה זו הינה לכל היותר בגדר התחייבות ליתן מתנה, התובעות לא הוכיחו ואף לא טענו כי שינו את מצבן לרעה בשל התחייבות זו לפיכך לא הייתה כל מניעה מצד הנתבעים לחזור בהם מהתחייבותם הנזכרת ע"פ הוראת סע' 5 (ב) לחוק המתנה התשכ"ח- 1968, שהרי בכל הקשור למתנת מקרקעין "הכלל הוא שכל עוד לא הסתיימה העיסקה ברישום, רשאי נותן המתנה לחזור בו, ואף אינו נדרש ליתן טעם או סיבה לחזרה מהמתנה" (ראה - תמ"ש (ת"א) 25500/06 בן יעקב נ' שילון (ט.פ); ע"א 954/93 חג'בי נ' ברכה פ"ד נ' (1) 417 ועוד רבים אחרים). 31. זאת ועוד, מתוך כך שנמצאנו למדים כי כבר בשנות התשעים עלתה מחלוקת בין הצדדים בכל הקשור לחלוקת נכסי עזבון המנוח הרי שטענתן של התובעות לשינוי הרישום מתוך כך שהסתלקותם בשנת 1966 מזכויותיהם בעזבון אביהם המנוח הייתה על תנאי מוגשת בשיהוי רב וכבר מטעם זה יש מקום לדחותה. דווקא מתוך המסמכים משנת 1991 ומשנת 1995 אתה למד שהתובעות היו מודעות לכך שעל פי פסק הדין הרבני אין הן יורשות באופן שיוויוני בעזבון המנוח וכי לא כל האחים מסכימים לחלוקה שיויונית של נכסי העזבון ועל אף שכך נקטו מנהג שב ואל תעשה בכל אותם שנים. 32.בע"א 656/79 גרינפלד נ. קרישן, פ"ד ל"ו (2) 309 פירט בית המשפט את המבחנים אשר בהתקיימם ראוי לדחות תובענה מחמת ההשתהות בהגשתה, והם - א. כאשר השיהוי כמוהו כזניחת התביעה ב. כאשר מצב הנתבע הורע עקב השיהוי בהגשת התביעה ג. כאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הנתבע להוכיח טענותיו כנגד התביעה (עוד ראה בעניין זה - ע"א 5793/96 חיים נ' חיים פד"י נא (5) 625 ) דומה כי בעניין דנן התקיימו כל המבחנים המצדיקים ע"פ הפסיקה דחייתה של טענה מחמת השיהוי- התובעות ידעו כי אין הן זוכות בנכסי המנוח בחלקים שווים עם אחיהם אך לא נקטו בכל הליך משפטי בעניין זה, הנתבעים, ו/או מי מהם, הם אלו שהשקיעו כספים בכל התקופה האמורה לאחזקת הנכסים מבלי שקבלו את השתתפותן של התובעות בקשר לנכסים אלו, והשיהוי הרב אף אינו מאפשר חקירת המנוחה והאחים מאיר ודניאל ז"ל על נסיבות הסתלקותם, בשל פטירתם. 33. טענות התובעות לזכויות בנכסים בשל הילכת השיתוף אין לקבל אף את טענתן של התובעות כי לאם המנוחה מגיעה מחצית מזכויות אשר היו רשומות ע"ש המנוח בחלקות 40 ו - 170 בשל הילכת השיתוף, שכן האם מעולם לא טענה לזכויות אלו. היפוכו של דבר, המנוחה הסכימה לסמכותו של בית הדין הרבני בכל הקשור לחלוקת הזכויות ומעולם לא טענה כי יש לה זכויות נוספות במגרשים הנדונים מעבר לפסיקתו של בית הדין הרבני. בית הדין הרבני מציין מפורשות בפסק דינו כי המנוחה - "הסתלקה מחלקה במגרש (חלקה 170- צ.ו)...וחתמה על הצהרה המצורפת בתיק" בעקבות הצהרה זו קובע בית הדין את קביעותיו באשר לחלוקת המגרש כאשר למנוחה אין חלק בו. ברי כי לו סברה המנוחה שיש לה חלק במגרש בשל הלכת השיתוף לא הייתה מסכימה לחלוקת המגרש הנזכרת בפסק הדין והייתה עותרת לשינוי החלוקה. מעת שלא עמדה המנוחה על זכותה זו משך כ - 37 שנה מיום מתן פסק הדין ועד שהלכה לבית עולמה יש ללמוד כי ויתרה על זכות זו ואין התובעות יכולות להיכנס לנעליה ולעתור לקיומה של זכות זו . 34. יתר על כן, כפי שהובהר לעיל, האֵם המנוחה ידעה עוד בחייה כי ילדיה מתקוטטים בעניין חלוקת העזבון, כעולה מטיוטות ורישומי השיחות המשפחתיות בנ'5 ונ/6, לפיכך לו סברה כי ראוי לבצע שינוי כזה או אחר בחלוקת נכסי עזבון המנוח ודאי הייתה עותרת לקבלת חלקה מכח הילכת השיתוף ובכך היה מתאפשר לה לחלק חלק גדול יותר ליורשיה כראות עיניה. מעת שלא עשתה כן ברי כי ויתרה על זכותה זו ואין התובעות אינן יכולות לעמוד בנעליה ולעתור לקבלת זכות זו. בע"א 5774/91 יהלום נ. מנהל מס שבח מקרקעין חיפה, פ"ד מ"ח (3) 372 הבהיר בית המשפט כי- "אם היתה לו לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים, והוא לא עשה כן כי אז יש לראותו כאילו בחר לוותר על זכותו " עוד הבהיר בית המשפט כי - "בדברנו על "ויתור" אין כוונתנו אלא לויתור על ההזדמנות להוכיח ולטעון כנגד הבעלות שבדין, היינו כי על אף שזו מצויה לכאורה בידי בן הזוג האחד, הרי שהלכה למעשה, מדובר בבעלות משותפת. מתי יש לייחס לו, לבן הזוג ויתור כאמור? - ביסודו של הויתור מונחת יכולת הבחירה - הבחירה בין הפעלת ומימוש הזכות לבין ויתור עליה. אשר על כן, לעניינינו, נראה כי בן הזוג כמוותר על זכותו רק כאשר הייתה לו הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים והוא נמנע מלעשות כן. היינו, מקום שעמדה לו אפשרות הבחירה והוא בחר שלא לממש את זכותו". בנדון, כפי שהובהר לעיל היו בידי המנוחה הזדמנויות סבירות לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים, הן אחר פטירת בעלה המנוח כאשר נדרש בית הדין הרבני לחלוקת נכסיו והן במהלך שנים אחר שהתעוררה מחלוקת בין בני המשפחה באשר לחלוקה ראויה של הנכסים. מעת שלא עתרה לזכותה על פי חזקת השיתוף יש ללמוד כי ויתרה עליה, ואין התובעות יכולות לטעון תחתיה על זכות שעליה ויתרה. 35. ועניין נוסף - לבני הזוג המנוחים היו למעשה ארבעה נכסי מקרקעין. אלא ששנים מנכסים אלו, חלקות 40 ו - 170 בהן עסקינן בנדון, נרשמו ע"ש המנוח, ואילו שני נכסים אחרים, חלקות 169 ו - 172, נרשמו ע"ש המנוחה. ואם כן בעצם רישום הנכסים חלקם ע"ש המנוח בלבד וחלקם ע"ש המנוחה בלבד יש ראשית ראיה לכך שהמנוחים בקשו לחלק את נכסיהם בדרך הרישום האמורה ולא לחלוק במחצית בכל נכס ונכס גופו, וכל המבקש לטעון לחזקת השיתוף, כאשר טענה זו לא נטענה ע"י מי מבני הזוג עצמם - עליו נטל הראיה. לעניין זה הובהר בפרשת יהלום הנ"ל כי - "לצורך החלת חזקת השיתוף בנכסים אין די (ואין גם הכרח) בקיומו של קשר נישואין...כל עוד לא הוכרה והופעלה חזקת השיתוף, על יסוד הנסיבות הנדרשות להקימה, אין כל אפשרות לסתור את ההנחה הלכאורית העולה מרישום הבעלות על שם אחד מבני הזוג בלבד..." 36. מכלל האמור אני דוחה את תביעת התובעות למתן סעד הצהרתי הקובע כי לכל אחת מהן זכות בשישית מחלקה 40 ומחלקה 170 . 37. התובעות תישאנה, ביחד ולחוד, בהוצאות משפט בשיעור של 3000 ₪ בצירוף מע"מ לכל אחד מהנתבעים. סך זה ישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל . 38. כיוון שעניינו של הנדון במחלוקת הנוגעת למקרקעין אין מניעה לפרסמו בציון פרטי הצדדים. ירושההסתלקות מירושה