1. הדיון הוא בשתי בקשות של הנאמנת על נכסי פושט הרגל להלן: החייב). 2. אלה העובדות: א. החייב והמנוחה היו נשואים זה לזו משנת 1948 וחיו יחד עד מותה של המנוחה ביום 31.12.90. המנוחה לא הותירה צוואה. ב. ביום, 10.1.91 עשרה ימים אחרי פטירת המנוחה, הסתלק החייב מחלקו בעזבון אשתו (להלן: העזבון) לטובת ילדיו. ג. במהלך השנים עובר להסתלקות נפתחו נגד החייב תיקים בהוצל"פ, אשר אוחדו בעקבות בקשתו בתאריך 7.9.89. ביום 18.7.91 הצהיר החייב בתיק האיחוד בהוצל"פ (ת.א. 859/91, מסמך ת/2), כי אינו יכול לעמוד בתשלום החודשי בסך 1,800 ש"ח. ד. ביום 6.8.91 הוגשה בקשת נושה למתן צו כנוס נכסים וצו פשיטת רגל נגד החייב בהסתמך על ההצהרה כנ"ל כמעשה פשיטת רגל. צו לכנוס נכסי החייב ניתן ב-3.2.92, וביום 22.11.92 הוכרז החייב פושט רגל, והמבקשת מונתה כנאמנת על נכסיו. ה. ביום 31.7.89 הגיש החייב עצמו במשרד כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) בקשה להכריזו פושט רגל. ו. עיקר העזבון הוא דירה ברחוב הלפרין 3 תל אביב, הידועה כחלקה 160/5 בגוש 6901 (להלן: הדירה), אשר שימשה דירת מגורי החייב והמנוחה. המנוחה רשומה בלשכת רישום המקרקעין כבעלים יחיד של הדירה. ז. על הדירה נרשמה הערת אזהרה לטובת המשיבה 3 בעקבות חתימת המנוחה על כתב התחייבות וערבות מיום 15.2.88 (להלן: כתב ההתחייבות), שבו התחייבה לשעבד את זכויותיה בדירה במשכנתה ראשונה לטובת המשיבה 3, כערובה לפרעון הלוואה שנטל החייב מהמשיבה 3. השעבוד לא נרשם. כ"כ נרשמו על הדירה עיקולים הן לטובת המשיבה 3 והן לטובת המבקשת כמפורט בנסח (ת/1). ח. בדיון שהתקיים ביום 28.4.93 במסגרת ת.ע. 319/91, בו מתנהלים ענייני עזבון המנוחה, הסכימו כל הצדדים המופיעים בהמ' 1944/93, כי הערת האזהרה והעיקולים יוסרו, והדירה תימכר במחיר של 270,000 דולר ארה"ב. התמורה תופקד בנאמנות בידיו של מנהל העזבון עד להכרעה בזכויות הצדדים בכספי התמורה. עוד הוסכם, כי הצדדים יוכלו לטעון את כל הטענות שהיו קיימות להם על פי הרישומים, בטרם מכירת הדירה. 3. הנאמנת מבקשת בהמ' 1944/93, שבימ"ש יקבע, כי מחצית מנכסי עזבון, לרבות מחצית התמורה בגין הדירה, שייכים לחייב בשל שיתוף הנכסים שבינו לבין המנוחה, ולהורות למנהל העזבון להעבירם לידי המבקשת. בהמ' 1945/93 נתבקש בית המשפט לקבוע, כי הסתלקותו של החייב מחלקו בעזבון חסרת תוקף, ולהורות למנהל העזבון להעביר את חלקו של החייב בעזבון לידי המבקשת. יורשי המנוחה (להלן: המשיבים 2) טוענים, כי אין להחיל את הלכת השיתוף על נכסי העזבון בכלל ועל הדירה בפרט. כמו כן, לשיטתם, הסתלקותו של החייב תקפה. המשיבה 3 מצטרפת לטענות המשיבים 2 ומוסיפה, כי יש לה קדימות על פני המבקשת ונושים אחרים של החייב מכח הערת האזהרה הרשומה לטובתה, ולכן היא זכאית להיפרע ראשונה מכספי תמורת הדירה. נציגת הכנ"ר (המשיב 4), תומכת בטענותיה של המבקשת. 4. שלוש שאלות עומדות להכרעה: א. תחולתה של הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג במקרה הנדון. ב. תוקפה של הסתלקות החייב. ג. זכויותיה של המשיבה 3 מכח הערת האזהרה שנרשמה לטובתה על הדירה בלשכת רישום המקרקעין. תחולתה של הילכת השיתוף בנכסים בין בני זוג במקרה הנדון: 5. את מערכת היחסים הממוניים בין החייב והמנוחה, אשר התחתנו בטרם נכנס חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ז - 1973 לתוקפו, יש לבחון לאור הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג. הלכה זו היא פרי יצירתו של בית המשפט העליון. היא משתמשת בקונסטרוקציה חוזית, שעניינה הסכם (משתמע) בין הצדדים, לפיו הם שותפים שווים בזכויות. (בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול - ירושלים. (לא פורסם); ע"א 253/69 בריקר נ' בריקר, כ(1) 589; ע"א 2/77 אזוגי נ' אזוגי, לג(3) 1). הלכת השיתוף קובעת שכאשר זוג מנהל אורח חיים תקין ומאמץ כלכלי משותף, נוצרת חזקה שהרכוש שנצבר על ידי כל אחד מהם מצוי בבעלותם המשותפת (ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, יט(2) 240; ע"א 135/58 בראלי נ' מנהל מס עזבון, כג(1) 343 ורבים אחרים). "שותפות זו נגזרת מגמירת הדעת המיוחסת לצדדים והנלמדת מנסיבות החיים המשותפים" (בג"צ 1000/92 הנ"ל). הלכת השיתוף איננה חלה על נכסים אשר נרכשו ממקור כספי נפרד של בן הזוג והמשיכו להשמר על ידו כרכוש נפרד. (א' רוזן צבי "יחסי ממון בין בני זוג", ע' 234 והאסמכתאות המפורטות שם). כאשר אין כוונה משותפת לרכישה במשותף, או כאשר מטבע הדברים לא יכולה כוונה כזו להיות קיימת, לא יחול השיתוף בנכסים גם אם נרכשו במהלך חיי הנישואין. (ב' ד' שרשבסקי "דיני משפחה", ע' 161). בהעדר ראיה פוזיטיבית אחרת, לא יכללו נכסים שהגיעו לבן זוג מכח ירושה או בדרך של מתנה במסגרת השיתוף על פי הילכת השיתוף (שרשבסקי, שם; רוזן צבי, שם בע' 236; ע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן לה(4) 359). 6. על סמך נסיבות החיים המשותפים במקרה הנדון, אני קובע שלגבי רכוש שנצבר ע"י מי מבני הזוג עד לשנת 1978 (לא כולל) חלה הלכת השיתוף בין בני הזוג, החייב והמנוחה. מעדותו של החייב, הן בבקשת איחוד התיקים בהוצל"פ (מסמך ת/2) והן בחקירתו במשרד הכנ"ר (נספח ב' להמ' 1944/93) עולה, כי מערכת היחסים בינו לבין המנוחה היתה שלווה (עמ' 12 שורה 11 במסמך ת/2). בטרם ניקלע לקשיים כספיים, פעלו בני הזוג תוך מאמץ משותף ולא הפרידו בין נכסיהם. כך מצהיר החייב, כי "בשנת 1949 רכשו הורי אשתי והורי דירה ברח' ז'בוטינסקי 45 תל-אביב, בשנת 1952 מכרנו את הדירה ורכשנו דירה בת 2.5 חדרים ברחוב אילת בגבעתיים. בשנת 1964 לערך מכרנו את הדירה ורכשתי דירה גדולה יותר בת 3.5 חדרים ברח' ריינס בגבעתיים. את הימון (צריך להיות "מימון" - י.ל.) להפרש מימנתי מכספי הפרטי ומהלוואות בבנקים" (עמ' 2 בנספח ב' הנ"ל). בשנת 1978 חל שנוי ביחסי הממון שבין החייב ואשתו. בשנה זו מכר החייב את דירת בני הזוג ברח' ריינס ונסע לבדו לארה"ב עם הכספים. החייב שב לארץ ולביתו כעבור שנתיים, לאחר שעסקיו בארה"ב כשלו. לאחר שובו, חיו בני הזוג, בעיקר, ממשכורתה של האשה. הם ניהלו חשבונות בנק נפרדים. החייב זייף את חתימתה של אשתו במספר מקרים וביניהם בנסיונו למכור את הדירה שבבעלותה ללא ידיעתה וללא הסכמתה. אמנם, למרות ישיבתו של החייב בבית הכלא עקב זיופים וגניבות (שביצע בשנת 1970 כאשר היה חבר אגד - ר' סעיף 19 לתצהירה של גב' גרובובסקי מיום 1.10.93 (עמ' 2 נספח ב') ולמרות כשלונו בעסקיו, המשיכה המנוחה בחייה המשותפים עם החייב. אולם החל משנת 1978 ניכרת ההפרדה הכספית והנכסית בין בני הזוג, עד כדי כך שהחייב נזקק לזייף את חתימת אשתו ביודעו שלא תתן לו לעשות שימוש בנכסיה שבאו לה מהוריה. 7. המבקשת מסתמכת על כך שהמנוחה שעבדה את הדירה במסגרת ערבותה לחובות החייב ורואה בכך ראיה שהמנוחה ראתה עצמה שותפה לחובותיו של בעלה ושעבדה נכס משותף שהיה רשום על שמה. אינני סבור כך. נכונותה של האשה לערוב לחובות בעלה עד לסכום מסויים ולהבטיח בשעבוד נכס שלה שתפרע את ערבותה אינה מלמדת על כך שהנכס המשועבד הוא משותף. בנסיבות העובדתיות של המקרה הנדון, ומאחר שלא הוכח להנחת דעתי קיומה של כוונת שיתוף בין בני הזוג לגבי הדירה, שבאה לאשה בירושה, אני קובע שהדירה היתה של האשה בלבד. 8. מכונית הדייהטסו (להלן: הרכב) נרכשה לאחר שנת 1978. המנוחה היתה רשומה ברשיון הרכב (נספח לסיכומי המבקשת) כבעלים יחיד של הרכב. כך גם מעידים החייב והבת (ר' עמ' 4 שורות 6-7 במסמך ת/2 וע' 10 שורה 7 לפרוטוקול). בהסתמך על מועד רכישת הרכב אני קובע שהוא נרכש בתקופה שכבר לא היה שיתוף נכסים בין החייב ואשתו. אמנם גם החייב השתמש ברכב, אולם אין בכך להעיד שהמנוחה הסכימה לשתפו בבעלות ברכב. רישום הרכב על שמה, בנוסף לניהול חשבונות נפרדים בבנקים, מצביעים על בעלותה הנפרדת והעצמאית ברכב. התוצאה: שלחייב לא היה חלק בבעלות בדירה ובמכונית. תוקפה של הסתלקות החייב 9. המנוחה לא הותירה אחריה כל צוואה. לפיכך על פי סעיף 11 לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה) היה החייב אמור לרשת את המטלטלין השייכים למשק הבית המשותף ומחצית משאר העזבון. הקושי התעורר בעקבות הסתלקותו של החייב מחלקו בעזבון, 10 ימים לאחר מות המנוחה. סעיף 6 לחוק הירושה קובע: "(א) לאחר מות המוריש, וכל עוד לא חולק העזבון, רשאי יורש, בהודעה בכתב לביהמ"ש, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה עפ"י צוואה, כולה או מקצתה. (ב) מי שהסתלק מחלקו בעזבון רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן זוגו, ילדיו או אחיו של המוריש." 10. המבקשת ונציגת הכנ"ר טוענות, כי ההסתלקות בטלה מכח סעיף 96(א) לפקודת פשיטת רגל [נ"ח], תש"מ-1980 (להלן: פק' פש"ר), הקובע את הכלל לפיו "העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן", ולאחר שאף לא אחד מהחריגים לכלל הקבועים בסעיף 96(ג) חל עליה. הן טוענות, שההסתלקות נועדה להבריח נכסים במטרה למנוע מהנושים לגבות חובותיהם, כאשר גם אחריה המשיך החייב בפועל להנות מהירושה. כיוון שההסתלקות היא פעולה משפטית, היא כפופה להוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), מכח סעיף 61(ב) לאותו חוק. במקרה זה, לטענתם, ההסתלקות היתה למראית עין וכדי להתחמק מהנושים, ולכן היא בטלה. 11. סעיף 1 לחוק הירושה קובע, כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". לאמור, הירושה נופלת לידי היורש מיד עם מות המוריש. (ר' בע"א 165/88 מנהל מס שבח מקרקעין נ' אבלין מקוב, פד"א יט 125). משמעות הדבר היא, שמרגע מות המוריש (ועד ההסתלקות) היורש הוא בעל הזכות על חלקו בעזבון המוריש. לפני מות המוריש אין הוא יורש ואינו יכול להסתלק מחלקו בעזבון.(סעיף 8 לחוק הירושה). מכאן, שכאשר אדם מסתלק מעזבון הוא מוותר על זכות שכבר נמצאת בידו. 12. לעיתים, כמו במקרה הנדון, הסתלקותו של יורש מחלקו בעזבון משפיעה כלכלית לא רק על המסתלק ועל הזוכה או הזוכים שבאים במקומו כיורשים, אלא גם על צדדים שלישיים. סעיף 7 לחוק הירושה מסדיר את הנושא במצבים מסויימים כשהיורש, לאחר מות המוריש ולפני חלוקת העזבון, העביר או שעבד את חלקו בעזבון או במקרה שנושה של היורש עיקל את חלקו של היורש בעזבון. בסעיף 7 הנ"ל נקבע שפעולות כנ"ל שוללות מהיורש את זכותו להסתלק מחלקו בעזבון. חוק הירושה לא מורה דבר בנושא זכותו של יורש, שעשה מעשה פשיטת רגל, להסתלק מחלקו בעזבון. השופט ד"ר ש. לוין, בספרו פשיטת רגל בעמ' 268 קובע: הענקה בגדר סעיף 96 לפקודה יכולה ללבוש צורות שונות : מתנה, משכון או שעבוד אחר, ויתור על חוב או ויתור על זכות תביעה..." ומוסיף :" לענין סעיף 96 לפקודה יש לשים את הדגש על המשמעות הכלכלית של הפעולה ולא להתגדר בדקויות פורמליות". המשמעות הכלכלית של הסתלקות מירושה כמוה כמתנה של המסתלק למי שנהנה מההסתלקות. פרופסור ג' טדסקי כותב במאמרו "ויתור על ירושה וחליפות" (הפרקליט לד, ע' 5): "היורש המוותר על הירושה, לפי סעיף 6, הוא כבר יורש: הוא מוותר על זכות שכבר רכש אותה עפ"י סעיף 1. אי אפשר שאדם יוותר על ירושה לפני נפילתה, כי לכך מתנגד במפורש סעיף 8(א). ברם, ויתור היורש אחרי נפילת הירושה, בפועלו למפרע לפי סעיף 6, שקול כנגד ויתור מראש, כאילו דחה המוותר את רכישת הירושה המוצעת בטרם נירכשה לו. נראה כי להצהרה הפועלת מראש מתאים יותר המונח "ויתור" מאשר המונח הסתלקות... נראה שאדם מסתלק ממקום או ממצב שהוא נמצא כבר בהם ושאין המלה הולמת יפה את הענין כאשר מדובר במקום או במצב שלעולם לא הגיע אליהם." (שם, בע' 10, ההדגשות לא במקור). פרופ' טדסקי ממשיך וקובע: "האדם שלטובתו נעשתה ההסתלקות יקבל את זכותו הודות למוותר אך לא ממנו. יקבל אותה במישרין מן המוריש וירכוש אותה רכישה מחמת מיתה." (שם, בע' 9). (הדגשות לא במקור). 13. לכאורה, אם התוצאה של הסתלקות היא ויתור מראש כאילו היורש דחה את הירושה המוצעת לו בטרם נרכשה על ידו, והזוכה שבא במקומו כיורש מקבל את הירושה במישרין מהמוריש ולא מהמסתלק (אם כי הודות למסתלק), הרי שאין בפעולת ההסתלקות כדי "הענקה" כמשמעותה בסעיף 96 לפקודת פשיטת רגל. אינני סבור כך. יש להבדיל בין מעשה ההסתלקות מעזבון לבין התוצאה המשפטית של אותה הסתלקות. אכן, כשהסתלקות מעזבון תקפה - תוצאתה היא יציאת המסתלק מהעזבון למפרע, כאילו לא ירש מעולם. אולם ישנם מקרים שבהם הדין אוסר על יורש להסתלק מחלקו בעזבון, בשל רצון הדין להגן על זכויות של צדדים שלישיים כלפי המסתלק. במקרים כאלה המסתלק אינו יכול להיבנות מהתוצאה של הסתלקות כשרה, ולטעון שבשל הסתלקותו מחלקו בעזבון אין לראותו כיורש מלכתחילה. לא תוצאת ההסתלקות עומדת לו למכשול אלא מעשה ההסתלקות עצמו. 14. סעיף 96 (א) לפקודת פשיטת רגל קובע: "העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן." לענין סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל יש לבחון את כשירותו של החייב להסתלק מחלקו בעזבון ולא לבחון את תוצאותיה של הסתלקות כשרה, בהנחה שהיא כזו. כאמור, ההסתלקות היא ויתור על זכות ומבחינה כלכלית כמוה כמתנה של המסתלק למי שנהנה מההסתלקות. היא בגדר "הענקה" שבסעיף 96 לפקודת פשיטת רגל. כשמתברר שהמסתלק נעשה פושט רגל תוך שנתיים מיום ההסתלקות הסתלקותו בטלה כלפי הנאמן. זה המצב במקרה הנדון. לכן, אני קובע שההסתלקות של החייב מחלקו בעזבון אשתו, שנעשתה במסגרת שנתיים לפני שנעשה פושט רגל, בטלה כלפי הנאמן. (הסתלקות כזו אינה מותרת על פי אחד החריגים המנויים בסעיף 96(ג) לפקודה). חלקו בעזבון מוקנה לנאמן (סעיף 42 סיפא לפקודה) להוציא נכסים שאינם בני חלוקה( סעיף 86 לפקודה). 15. אף אילו סברתי שהסתלקות איננה בגדר "הענקה" לענין סעיף 96 לפקודה - וכאמור, אינני סבור כך - עדיין הייתי קובע שההסתלקות במקרה הנדון בטלה. הסתלקות מעזבון היא פעולה משפטית וככזו היא חייבת להעשות בתום לב - סעיף 39 לחוק החוזים (חוק החוזים (חלק כללי). המסתלק צריך לנתק עצמו ממה שהסתלק ממנו ולא לשייר בידו דבר. במקרה זה החייב המשיך לגור בדירה במשך כשלש שנים ללא תשלום דמי שכירות והמשיך להשתמש ברכב של העזבון. בנסיבות שכאלה לא השתכנעתי שמדובר בהסתלקות אמיתית. ביסוד ההסתלקות עמד רצונו של החייב להרחיק את חלקו בעזבון מידי נושיו ולא רצונו לנתק את עצמו מן העזבון. זכויותיה של המשיבה 3 מכח הערת האזהרה הרשומה לטובתה על הדירה 16. המשיבה 3 התחייבה להלוות לחייב 30,000 ש"ח בהסכם הלוואה שנע ונחתם ביום 8.12.88 (נספח א' לסיכומי המשיבה 3; להלן: הסכם ההלוואה). בסעיף 9(ג) להסכם ההלוואה נקבע, כי להבטחת ההלוואה תשועבד הדירה במשכנתא ראשונה לטובת המלווה (המשיבה 3), כאשר להבטחת רישום המשכנתא תירשם הערת אזהרה לטובת המלווה. בהתאם להתחייבות זו חתמה המנוחה על כתב ההתחייבות ב-15.2.88, לפיו היא מסכימה לשעבד את זכויותיה בדירה עד גובה ההלוואה, ולהבטחת רישום המשכנתא היא מסכימה כי תירשם הערת אזהרה לטובת החברה. כפי שעולה מהנסח ת/1, רשומה על הדירה הערת אזהרה לטובת המשיבה 3 "בגין ההתחייבות להימנע מלעשות עסקה על חלקה של רחל אבני". המשיבה 3 טוענת לעדיפותה על פני המבקשת ונושים אחרים של החייב מתוקף הערת האזהרה, שלגישתה מקנה לה מעמד של נושה מובטח. 17. המבקשת ונציגת הכנ"ר מעלות שורה של טיעונים כנגד. הן אינן מעלות כל טענה לביטול העסקה או חולקות על כך שהמשיבה 3 הלוותה את הכספים. אלא, לטענתן, התחייבות ליצור שעבוד להבטחת חוב שלא השתכללה על ידי רישום ואף לא הופיעה בנוסח הערת האזהרה, מהווה אך ורק התחייבות אובליגטורית לעשות עסקה במקרקעין, להבדיל מזכות קניינית, ולכן לאחר פשיטת הרגל של החייב, למשיבה 3 מעמד של נושה רגילה בלבד. עוד הן מציינות שהמשיבה 3,- עליה היתה מוטלת האחריות לרישום המשכנתא, עמ' 13 שורות 24-27 לפרוטוקול -, התרשלה כאשר לא עשתה כן, למרות שהדירה נרשמה ע"ש המנוחה עוד בתאריך 1.11.93. לטענתן, אין בהערת האזהרה כדי להגן על מי שלא רשם זכויותיו מתוך רשלנות גרידא. המבקשת אף מסיקה מנוסח הערת האזהרה ומהעדר חותמות אישור ומספר השטר לפיו נרשמה הערת האזהרה על כתב ההתחייבות, כי ספק אם הערת האזהרה נרשמה על פיו. טענה אחרת של נציגת הכנ"ר היא, שהענות לבקשת המשיבה 3 תביא לתוצאות שאינן מתיישבות עם פק' פש"ר, הן כיוון שיווצר סוג חדש של נושים שאינו מעוגן בפקודה - מעין "נושה מובטח על תנאי" (כשהתנאי הוא רישום משכנתא), והן מאחר שיופר את כלל השיוויון בין נושים בפשיטת רגל, המעוגן בסעיף 76 לפק' פש"ר. בסוף טוענת נציגת הכנ"ר, כי ספק רב אם סעיף 127(ב) חל גם על מלווים, שכן כאשר נחקק עמדה בראש מעייניו של המחוקק ההגנה על רוכשי דירות. 18. הדין עם המשיבה 3. ראשית, מעצם רישום הערת האזהרה לטובת המשיבה 3 במועד המפורט בנסח ת/1, ולאור תצהירו של מר עזרא חי, מנהלה של המשיבה 3, אני סבור שאין מקום לפקפק בכך שהערת האזהרה נרשמה על סמך כתב ההתחייבות. נוסח הערת האזהרה אינו משנה את ההתחייבות, עליה באה הערת האזהרה להגן. (ר' ה.פ. (ת"א) 443/90 חברה לביטוח נ' עו"ד סולפוי, פס"מ תשנ"ב (ב), 3). אשר לנפקותה של הערת האזהרה: סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, קובע כדלקמן: "נרשמה הערת אזהרה ולאחר מכן הוטל עיקול על המקרקעין או על הזכות במקרקעין נשוא ההערה, או שניתן צו לקבלת נכסים בפשיטת רגל או צו פירוק נגד בעל המקרקעין או בעל הזכות במקרקעין, או שנתמנה כונס נכסים על רכושו, הרי כל עוד לא נמחקה ההערה, לא יהיה בכל אלה כדי לפגוע בזכויות הזכאי הנובעות מההתחייבות נשוא ההערה, ובלבד שטענה לביטול העסקה מחמת פשיטת הרגל או הפירוק שהיתה עומדת אילו בוצעה העסקה במועדה, תעמוד גם נגד ההתחייבות האמורה." כאשר עסקה במקרקעין מסתיימת ברישום, ממילא אין עוד כל צורך בהערת האזהרה והיא אכן נמחקת. מאידך, כאשר טרם הסתיימה העסקה ברישום, וגם אם צד לעסקה פשט רגל, הרי שכלפי הנושה עדיין קיימת ההתחייבות האובליגטורית כשלעצמה. לשם כך אין הנושה זקוק כלל לרישום הערת אזהרה. מכאן שאם נעניק לרישום הערת האזהרה נפקות שאיננה חזקה יותר מן ההכרה בתוקפה האובליגטורי של העסקה, אין כל משמעות מעשית להוספתו של סעיף 127 (ב). בחוקקו את סעיף 127(ב) רצה המחוקק להגן על תוקפה של עסקה במקרקעין בשלב הביניים שבין רישום הערת האזהרה לרישום הזכות נשוא העסקה, על ידי מתן עדיפות לבעל הזכות בעטיה נרשמה ההערה על פני אחרים שגם להם זכויות כנגד הבעלים הרשום. תכנה של העדיפות היא, שריון הזכויות "הנובעות מההתחייבות נשוא ההערה". יש להעיר שכאשר מדובר בשעבוד שנעשה ע"י חברה יש צורך לשלחו לרישום אצל רשם החברות, שאם לא כן הוא יהיה בטל כלפי המפרק וכלפי הנושים של החברה (סעיפים 178,179 לפקודת החברות). 19. במקרה הנדון, הערת האזהרה הרשומה מאפשרת למשיבה 3 לבקש מבית המשפט הממונה על פשיטת הרגל להתיר לרשום את המשכנתא גם לאחר פשיטת הרגל של החייב. ומכל מקום שלא תבוצע פעולה, לרבות ע"י הנאמן, שפוגעת ביכולת המימוש של הזכות העומדת מול ההתחייבות נשוא ההערה. כמובן, אם ההתחייבות הזו מתבטלת, אין קיום להערת האזהרה שנרשמה בגינה. (ר' ע"א 184/77 שגיב נ' וולובלסקי, לב(1) 265). על ההיבט הבטוחתי של הערת אזהרה עמדתי בענין בל"ל נ. קיימברידג', ת.א. 1794/88, המ' 6895/89 (לא פורסם). 20. על הטענה שמתן עדיפות ל"בעל" הערת אזהרה סותר את עקרון השיוויון בין נושים ויוצר סוג חדש של "נושים על תנאי" בניגוד לפק' פש"ר, עמד ביהמ"ש בה.פ. (ת"א) 443/90 הנ"ל, בה נדון מקרה שעובדותיו דומות לענייננו. כב' השופט גורן קבע כדלקמן: "טוענת המבקשת בעתירה זו כי היא זכאית לרישום משכנתא, ובהתאם למעמד של נושה מובטח. מכיוון שכך הרי שאם תתקבל עתירתה, כלל לא תובא המבקשת במנין הנושים הרגילים, וכלל השיוויון הנ"ל לא יחול עליה. כדי לבדוק האם זו התוצאה שהדין מחייב יש להתיחס לטענותיה לגופו של ענין, ולבדוק אם יש בהן ממש. דחיית עתירתה מן הטעם שבקבלתה יהיה משום הפרה של כלל השיוויון משמעותה הנחת המבוקש לטובת המשיבים: והרי כל טענתה של המבקשת היא שכלל השיוויון לא אמור כלל לחול עליה, שכן היא זכאית למעמד מיוחד!" ובהמשך - "מרגע שתירשם המשכנתא תהפוך המבקשת לנושה מובטח ולא לנושה מובטח על תנאי. כלומר - בקבלת העתירה אין משום הכרה במעמד של "נושה מובטח על תנאי" אלא הכרה בכך שהמבקשת זכאית לאכיפת תנייה חוזית... - תנייה שבאה להקנות לה מעמד של נושה מובטח." בכל הכבוד, אני מסכים לדבריו הנ"ל של השופט גורן. סופו של דבר 21. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כדלקמן: א. מחצית מנכסי עזבון המנוחה, שנרכשו או נצברו במהלך הנשואים של החייב ואשתו, עד לשנת 1987, שייכים לחייב, מכח הלכת שיתוף בנכסים בין בני זוג. מה שנרכש ע"י האשה משנת 1987 ועד לפטירתה הוא בגדר עזבונה, בשלמות (בשל קביעתי שבאותה תקופה ניהל כל אחד מבני הזוג את נכסיו בנפרד). ב. הדירה, בשלמותה, היא חלק מנכסי העזבון. ג. בשל הערת האזהרה הרשומה לטובתה על הדירה, משיבה 3 זכאית לרישום משכנתה לזכותה, ולפיכך היא נושה מובטחת בנכס זה. ד. הסתלקותו של החייב מחלקו בעזבון של אשתו, בטלה. חלקו מוקנה לנאמן (להוציא נכסים שאינם בני חלוקה). לפיכך, מנהל העזבון יעביר את חלקו של הנאמן בעזבון לידי הנאמן (המבקשת). אין צו להוצאות. ירושההסתלקות מירושהפשיטת רגל