התביעה שבפני הינה לתיקון צו ירושה. הרקע לתביעה ביום 17.3.1980 נפטרה המנוחה ש. כ. ז"ל (להלן: "המנוחה") וביום 14.3.1982 ניתן בבית המשפט המחוזי צו ירושה ביחס לעזבונה. על פי צו הירושה, יורשי המנוחה הינם ר. כ. - בעלה, שחלקו בעיזבון הוא 3/6, התובעת 2, התובעת 3 והנתבעת - בנותיה, שחלקה של כל אחת מהן בעיזבון הוא 1/6. שמו של התובע, נכד המנוחה - בן בנה מ. כ. ז"ל, אשר נפטר ביום 14.9.1976 - נעדר מצו הירושה. ביום 2.8.1980 נפטר בעלה של המנוחה, ר. כ. ז"ל (להלן: "המנוח"), כשהוא מותיר אחריו צוואה. בסעיף 2 לצוואה, שצו קיומה ניתן אף הוא ביום 14.3.1982, נאמר: "אני מצווה בזאת כי כל עזבוני... יעבור לבעלותם, חזקתם, זכויותיהם השוות של 4 היורשים הר"מ בחלקים שווים: ע. כ. - בתי... (התובעת 2, נ.מ.) א. פ. - בתי... (התובעת 3, נ.מ.) ב. כ. - בתי... (הנתבעת, נ.מ.) א. כ. - נכד... (התובע, נ.מ.) מבלי לפגוע בכלליות המפורטת בסעיף 2 לעיל, הנני מצווה במיוחד כי הבעלות על הדירה והמקרקעין וכל הצמוד והנמצא ברח' יעבור בחלקים שווים ל-4 היורשים הנ"ל..." ואולם, עוד בחייו, ביום 13.8.1978, חתם המנוח על "יפוי כוח בלתי חוזר - נוטריוני" לטובת הנתבעת, המאפשר לה לבצע כל פעולה של מכר, חכירה וכיו"ב במקרקעין ברח' ... (להלן: "הבית"), ואשר בסופו אף הוסף סעיף נוסף, במכונת כתיבה, הקובע: "באת כוחי הנ"ל רשאית להעביר את הרכוש הנ"ל על שמה ולזכותה ללא כל תמורה, הכל לפי שיקול דעתה, וזאת על אף האמור ביפוי כח זה." בגין יפוי הכוח הבלתי חוזר הנ"ל, רשמה הנתבעת ביום 27.9.1978 הערת אזהרה לזכותה על הבית, ומאז ועד היום היא מחזיקה בבית ואף פעלה על מנת להעבירו על שמה, אם כי פעולת הרישום לא הושלמה. ביום 29.9.2005 הגישו התובעים כנגד הנתבעת תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הם הבעלים של ¾ מן הזכויות בבית עפ"י צוואת המנוח, להצהרה כי ייפוי הכוח שנתן המנוח לנתבעת הינו חסר תוקף, למתן צו המורה לרשום את הזכויות בבית על שם התובעים על פי החלקים היחסיים שבצוואה, לפירוק השיתוף בבית, לסילוק יד הנתבעת ממנו ולקביעת שכר דירה ראוי בגין החזקה הייחודית ומגורי הנתבעת בנכס (תמ"ש 22890/05). במהלך ההליכים בתיק הגישו התובעים בקשה לתיקון כתב התביעה ולהוספת טענה בדבר חזקת שיתוף בין בני הזוג המנוחים, אשר הפועל היוצא מקבלתה יהא הכרה בזכותו של כל אחד מהם ל- 1/16 מן הבית מכוח היותו יורש עפ"י דין של המנוחה, זאת בנוסף להכרה אפשרית בזכויותיהם בבית מכוח צוואת המנוח (בש"א 55658/06 בתמ"ש 22890/05). הנתבעת התנגדה לבקשה וטענה, בין היתר, כי לתובע אין מעמד להעלות טענה של חזקת שיתוף בין המנוחים מאחר ואיננו יורש של המנוחה, שהרי איננו מופיע כיורש בצו הירושה שלה. בהחלטה מיום 19.4.2007 נקבע כי "נראה לכאורה כי נפלה תקלה במתן צו הירושה ללא הכללת המבקש (- התובע, נ.מ.) כיורש" וכי "על המבקש (- התובע, נ.מ.) להגיש תביעה עצמאית לתיקון צו הירושה ולא לספחה לתביעה דנן, הדנה בזכויות במקרקעין ובמחלוקת שבין הצדדים בעניין זכויות אלה ולא בזכויות ירושה." בעקבות החלטה זו הגישו התובעים ביום 2.7.2007 את התביעה דנן. התביעה התובעים טוענים כי בהיות התובע בנו של מ. כ. ז"ל, בן המנוחים, הרי הוא בגדר חליפו, ועל פי דין צריך היה להיקבע בצו הירושה כי יורשי המנוחה הם כדלקמן: המנוח ב- 4/8 חלקים, והתובעת 2, התובעת 3, הנתבעת והתובע ב- 1/8 חלקים כל אחד. לטענתם, שתו ליבם לתקלה שנפלה בצו הירושה רק לאחרונה במהלך ההליכים בתמ"ש 22890/05, כך במיוחד התובע, אשר עצם קיומו של צו הירושה נחשף בפניו רק עם התפתחות ההליכים הנ"ל. לפיכך תובעים התובעים את תיקון צו הירושה באופן שיורשי המנוחה יהיו: המנוח - 4/8 חלקים, והתובעת 2, התובעת 3, הנתבעת והתובע - 1/8 חלקים לכל אחד. ההגנה הנתבעת טוענת כי התביעה לוקה בשיהוי רב ובלתי סביר ועל כן דינה להידחות על הסף. לדבריה, העובדות הרלוונטיות מצויות בידיעתן האישית של התובעות 2 ו-3 מזה זמן רב, שכן הן אלה שהגישו ביום 5.2.81 את הבקשה למתן צו ירושת המנוחה, באמצעות עו"ד אלי אריאלי ממשרד עו"ד דגני, X ושות'. לבקשה אף צורף תצהיר התובעת 3 וכן תצהיר הגב' חנה גודני, כאשר בסעיף 1 לתצהיר ציינה התובעת 3 את יורשי המנוחה על פי דין ללא כל אזכור לתובע ו/או לאמו, ובסעיף 5 ציינה כי היורשים המנויים בבקשה ובתצהיר הם היורשים היחידים של המנוחה ואין זולתם. לדבריה, התובעות לא העלו כל הסבר למצגן בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, לפיו התובע אינו נמנה על יורשי המנוחה, ואף בחרו להעלים מעיני בית המשפט את המסמכים הרלוונטיים. כן, לדברי הנתבעת, התובע קיבל את תיק עיזבון המנוחה לרבות צו ירושתה ממשרד עו"ד דגני, X ושות' כבר ביום 7.7.2005. לפיכך טוענת הנתבעת כי דין התביעה להידחות. יצוין כי הנתבעת טענה גם שאחיה, מ. כ. ז"ל, הותיר אחריו במותו בת זוג, הגב' ר. כ., וכי הוראות סעיף 14(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, לפיהן ילדו של מוריש שמת לפניו והשאיר ילדים - ילדיו יורשים במקומו, אינן חלות כאשר המוריש הניח בן זוג; כן טענה כי התביעה התיישנה, וכי היא קנטרנית, טורדנית ומוגשת בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים ועל כן דינה להימחק או להידחות על הסף. התובעת זנחה טענות אלה בסיכומיה ומשכך מתייתר הדיון בהן. עם זאת יוער כי צו ירושה הינו בגדר פסק דין הצהרתי שאיננו טעון ביצוע, ומשכך ממילא אין הוא נתן להתיישנות (ראה: ע"א 288/95 לחאם נ' אל זארובי, פ"ד ד(2) 598). דיון אין חולק כי בצו ירושת המנוחה ש. כ. ז"ל נפלה טעות; בהתאם להוראות סעיף 14(א) לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), התובע הוא יורשה עפ"י דין של המנוחה, ועם זאת נפקד שמו מצו הירושה שלה. השאלה העומדת לדיון היא האם, בנסיבות העניין, ניתנת טעות זו לתיקון. הוראת החוק המאפשרת תיקון של צו ירושה ממוקמת בסעיף 72 לחוק הירושה: 72. תיקון וביטול של צו ירושה ושל צו קיום.[תיקון: תשמ"ה, תשנ"ח] (א) נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט. (ב) תוקן או בוטל צו ירושה או צו קיום לפי הוראות סעיף קטן (א), יודיע על כך הרשם לעניני ירושה ברבים וליורשים על פי דין או לנהנים על פי הצוואה. תנאי סף כעולה מלשון הסעיף, התנאים המקדמיים להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בדבר תיקון או ביטול צו הם שניים: ראשית, היות המבקש "מעוניין בדבר" ושנית, הצגת עובדות או טענות שלא היו בפני בית המשפט בעת מתן הצו. ביחס לתנאי הראשון לא העלו הצדדים טענות כלשהן , שכן התיקון אם ייעשה יעניק לתובע מעמד של יורש בחלקה של סבתו ואם היו כספים או נכסים יזכה בחלק מהם, כמו כן הוא עשוי ליהנות באופן ממשי מעזבון סבתו אם תתקבלנה טענותיו שהועלו במסגרת תמ"ש 22890/05 בדבר זכויות המנוחה בבית מכוח חזקת השיתוף. משכך אין ספק כי התובע הוא בגדר "מעוניין בדבר" ויש לאפשר לו לשטוח טענותיו בדבר צו הירושה בפני בית המשפט. אשר לתובעות - אין ספק כי עניינן בתביעה פחות מזה של התובע, הן נזכרות ממילא בצו הירושה ואינן עשויות לצאת נשכרות מתיקונו (אף ההיפך הוא הנכון, שכן עם ההכרה בתובע כיורש יקטן חלקה היחסי של כל אחת מהן בירושת המנוחה). אכן, כפי שהעידה התובעת 2, מי שיזם ודחף את הגשת התביעה הוא התובע (ראה עמ' 22 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2007), וברי כי במוקד התביעה ניצבים הוא וזכויותיו הנטענות כיורש, ולא התובעות, שהצטרפותן לתביעה נבעה, ככל הנראה, בעיקר מרצונן להביע תמיכה עקרונית בעמדתו ומכך שהתובע והן שותפים להליכים כנגד הנתבעת בתמ"ש 22890/05, במסגרתם התעורר הצורך בהגשת התביעה דנן. ועם זאת, אין בכך כדי להפחית מהיות התובע בגדר " מעוניין בדבר" כאמור, וכדי לפגוע בזכותו לשטוח טענותיו באשר לצו ירושת המנוחה, בתמיכת התובעות 2-3, טענות בהן יתמקד הדיון להלן. תנאי הסף השני הוא תנאי עובדתי: האם היו או לא היו בפני בית המשפט שהוציא את הצו, מידע או טיעונים משפטיים שהמעוניין לתקן את הצו או לבטלו מעלה עתה בפני בית המשפט (ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, עמ' 81). ובענייננו - האם בית המשפט שהוציא את צו הירושה של המנוחה היה מודע לעצם קיומו של התובע ולהיותו יורש עפ"י דין של המנוחה, או לחילופין לכך שהתקיימו עילות או תנאים לפיהם פסקה זכותו לרשת את המנוחה. התובעים טוענים כי בית המשפט לא יכול היה להיות מודע לכך, שכן במסגרת הליך הוצאת צו הירושה לא הובא בפניו מידע מלא בדבר הרכב המשפחה וזהות היורשים. כך, בטופס בקשת צו הירושה ובתצהירי התובעת 3 והגב' חנה גודני אשר נלוו לבקשה זו, צוינו כיורשי המנוחה רק בעלה המנוח ושלושת בנותיה, ללא כל אזכור של התובע או של אביו, מ. כ. ז"ל, ובסעיף 6 לכל אחד מהתצהירים אף נאמר מפורשות כי המנוח, התובעת 2, התובעת 3 והנתבעת "הם היורשים היחידים של המנוחה ואין זולתם" (ראה נספחים נ/3, נ/4 נ/5 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת). הנתבעת אינה מתכחשת לאמור, אך לטענתה בית המשפט שדן בבקשה למתן צו ירושת המנוחה דן ממש באותה עת גם בבקשה למתן צו קיום צוואת המנוח, שהתובע הוא אחד היורשים על פיה. לפיכך, טוענת הנתבעת, אין ספק כי בית המשפט היה מודע לקיומו של התובע ולהיותו יורשם של המנוחים, וככל הנראה הייתה בפניו סיבה או עובדה נוספת אשר הביאה לאי הכללת התובע בצו הירושה ולהתעלמות כל הנוגעים בדבר מפגם זה, כביכול, אך היא איננה יכולה להתחקות אחר סיבה זו בשל הזמן הרב שעבר מיום מתן הצו. אכן, ממסמכים נוספים שצורפו לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת עולה כי, הבקשה למתן צו הירושה של המנוחה והבקשה למתן צו קיום צוואת המנוח הוגשו לבית המשפט המחוזי בירושלים יחדיו, ביום 5.2.1981, כי שתי הבקשות נדונו בפני כב' השופט חסון וכי שני הצווים ניתנו לבסוף ביום אחד - 14.3.1982 (ראה נספחים נ/6, נ/7 ו-נ/10 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת). ואכן, עפ"י צוואת המנוח, התובע הוא אחד מיורשיו ובסעיף 5 לצוואה אף צוין בפירוש "היורש א. כ. נכדי שהינו כיום קטין בנו של בני המנוח מ. כ. ז"ל" (צוואת המנוח וצו קיום הצוואה צורפו כנספח א' לכתב התביעה בתמ"ש 22890/05). ואולם, בכך אין כדי להוכיח את הדרוש הוכחה בענייננו. ראשית, אין כל ראיה לכך ששתי הבקשות - למתן צו ירושה ולמתן צו קיום צוואה - טופלו במקביל, תוך השוואת פרטי היורשים ובני המשפחה והתאמה ביניהם, באופן בו ניכרת בבירור השמטת התובע מן הבקשה למתן צו ירושה; מה גם שאין לצפות לזהות בין יורשים עפ"י צוואה לבין יורשים עפ"י דין. שנית, ויתירה מכך, גם אם הבקשות טופלו במקביל ובשים לב להבדלים בין זהויות היורשים, יתכן בהחלט שבית המשפט לא קישר בין התובע לבין המנוחה, שכן מן האמור בצוואה עולה רק שהתובע הוא נכד המנוח, בן בנו של המנוח, מ. כ. ז"ל; בית המשפט לא יכול היה לדעת אם התובע הוא גם נכד המנוחה או שמא המדובר בבן-בנו של המנוח מנישואין קודמים וכיו"ב, ומהעובדה שלא התקבלה כל החלטה או בקשת הבהרה בעניין זה אף בכך יש כדי לחזק את הסברה שבית המשפט לא היה ער לאפשרות שהתובע הוא גם נכד המנוחה ויורשה עפ"י דין. אין זאת אלא, כי, בנסיבות העניין, בית המשפט שדן בבקשה למתן צו ירושת המנוחה, לא היה מודע ולא יכול היה להיות מודע לכך שלמנוחה היה גם בן, אשר נפטר עוד בחייה, ואשר הותיר אחריו בן - התובע. שלישית - ירושתו של אדם הינה בעלת משמעות מהותית ורצינית והכרזתו כיורש הינה חשובה לו הן רגשית והן מעשית. היות אדם יורש, קבועה, בהעדר צוואה, בחוק. סילוק אדם מירושתו עפ"י דין יכול שייעשה רק במעשה פוזיטיבי של היורש עצמו, ע"י מעשה הסתלקות ולא על ידי ספקולציה לפיה יתכן ובית המשפט היה ער לכך שיש יורש נוסף. אף אם היה מוכח כי בית המשפט היה ער לקיומו של התובע כיורש אין בכך כדי לפגוע בזכויות התובע שכן ידיעתו או אי ידיעתו של בית המשפט איננה מעלה או מורידה ואין בה כדי לפגוע בזכות התובע להיות יורש אלא אם כן, כאמור, היה מסתלק מירושתו בדרך הקבועה בחוק. רביעית - הסתלקות מירושה ע"י אפוטרופוס ממונה או טבעי - ההורה של קטין ובעניננו ע"י אמו, איננה תופסת שכן עפ"י סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב-1962 פעולה כגון זו מצריכה אישורו של בית המשפט, אישור ישיר פוזיטיבי דבר שלא נעשה במקרה זה כמו כן לא נעשו צעדי ההסתלקות הקבועים בחוק הירושה - 1965 המציב דרכים להסתלקות. לפיכך, גם תנאי הסף השני שמציב סעיף 72 לחוק הירושה לאמור, עובדות וטענות המועלות עתה לא היו בפני בית המשפט שנתן את צו הירושה - מתקיים בענייננו. שיהוי על פי הוראת סעיף 72(א) לחוק הירושה, כלשונה היום: "... ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט". ואולם, כפי שכתב כב' השופט א' אברהם בעניין זה, יישומו של סעיף 72(א) הנ"ל כלשונו היום, קרי כפי שנוסח לאחר התיקון בחוק הירושה (תיקון מס' 7), תשנ"ח - 1998, והעברת הסמכות ליתן צווי ירושה לרשם לעניני ירושה, הוא בעייתי משהו, "משום כך שלפי לשונו השאלה אם המבקש יכול היה להביא את העובדה או הטענה הנדונה לקראת הדיון בבקשה המקורית אם לאו עשויה להיות שיקול מן השיקולים שצריכים להנחות את רשם הירושות אם להעביר את הדיון לבית המשפט אם לאו" (בש"א (נצ') 1700/01 עזבון המנוח יאסין חסן קאסם סעד ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי, פ"מ סב (1) 29). זאת בעוד, שלפי לשון הסעיף בנוסחו הקודם השיהוי הינו מן השיקולים שצריך שינחו את בית המשפט בבואו לדון בבקשה לתקן את הצו: "... רשאי בית המשפט שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפניו לפני שנתן את הצו ולא הביאה לפניו בהזדמנות הסבירה הראשונה." בעניין זה דעתי כדעת כב' השופט אברהם, כי דומה שהתיקון בחוק הירושה לא ביקש לשנות מן המהות, וכי למעשה, גם כיום על בית המשפט לשקול, בבואו ליתן דעתו לבקשה לתיקון צו ירושה, אם מבקש התיקון יכול היה להביא את העובדה או את הטענה שבבסיס בקשת התיקון, לפני שניתן צו הירושה במקורו. אף נראה כי כך נוהגים בתי המשפט בפועל (וראה, למשל: בש"א 14394/02 עזבון המנוחה ברכה ירימי ז"ל ואח', נ' לשכת אליהו הנביא מספר 16 של הבונים החופשיים בישראל ואח' מיום 15.5.2008 בש"א 11239/03 עזבון המנוח אברהם פומרנץ ז"ל נ' האפורופוס הכללי, מיום 21.2.2005). עם זאת יודגש כי, אף כשבית המשפט מגיע למסקנה שהמבקש השתהה ולא העלה את טענתו בהזדמנות הראשונה, הוא אינו חייב לדחות את הבקשה אלא נתון לו שיקול דעת בעניין זה. נקבע ע"י כב' השופט בך, כי על בית המשפט השוקל להפעיל את סמכותו עפ"י סעיף 72 לחוק הירושה, להביא בגדר שיקוליו את מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה או הטענה החדשה בפני בית המשפט, וכן את הסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה ואת מידת הסבירות של הסבר זה. עוד יבחן בית המשפט, אם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן, ובמיוחד האם השהיית הגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים המעוניינים בעיזבון בהבאת חומר הראיות לביסוס טענותיו (ע"א 516/80 לשינסקי נ' X פ"ד לו (4) 337; ראה גם ע"א 5640/92 - אלוני נ' באומן, פ"ד מט (5) 373; וראה גם: ע"א 46/89 רוזן נ' בהט פ"ד מד (2) 765; ע"א 601/88 רודה נ' שרייבר, פ"ז מז(2), 441) כן נקבע כי "על בית המשפט לתת דעתו, בין היתר, למהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של העובדה או הטענה החדשה" (ע"א 4440/91 - טורנר נ' טורנר . פ"ד מז (2) 436). האם בענייננו הייתה לתובעים הזדמנות סבירה להעלות את הטענה שהתובע הוא יורשה עפ"י דין של המנוחה, לפני מתן הצו, או בהזדמנות הסבירה הראשונה לאחר מכן, והם נמנעו מלעשות זאת? ואם כן, האם בגין כך יש לדחות את התביעה? בהקשר זה יש להבחין באופן ברור בין התובעות לבין התובע, שזכויותיו כיורש הן העומדות במוקד תביעה זו. התובע הוא יליד 1973..., ומלאו לו רק כשלוש וחצי שנים בטרם נפטר אביו, בנה של המנוחה, ביום 1976..., ממחלת הסרטן. חישוב פשוט מעלה כי התובע היה ילד בן 9 כשהוצא צו הירושה אשר בנדון, ביום 14.3.1982, וברי כי באותה עת היה צעיר מכדי לגלות מעורבות בהליך הוצאת הצו או להעלות טענות כלשהן בדבר היותו יורשה של המנוחה. התובע העיד כי לאורך שנות ילדותו היה ער לקיומה של מחלוקת כלשהי בין דודותיו-התובעות ואמו, מצד אחד, לבין דודתו-הנתבעת, מן הצד השני, בכל הנוגע לבית ברח' ..., אך לא הבין את המחלוקת לעומקה ולא היה בקיא בפרטיה. מה שהניע אותו, שנים רבות לאחר מכן, לפתוח בהליך חקירה ובדיקה באשר לסביו המנוחים והרכוש שהותירו אחריהם במותם, הייתה פנייה שקיבל מעו"ד רינה חורי לקראת סוף שנת 2004 - תחילת שנת 2005. באותה עת ייצגה עו"ד חורי את חברת " תד"י ירושלים בע"מ" (להלן: "חברת תד"י") בתביעה שהגישה נגדה הנתבעת בשנת 2000, לביטול הסכם פשרה שנחתם בין חברת תד"י לבין אביהם המנוח של הצדדים (סבו של התובע) וקיבל תוקף של פסק דין ביום 14.6.1976. עפ"י הסכם זה היה על המנוח לפנות את הבית ברח' ... ולהעבירו ע"ש חברת תד"י, כאשר בתמורה תשלם לו החברה 62,500 ₪ ב-4 תשלומים ותעניק לו דירה חלופית בבניין שיבנה על ידה באותה חלקה. בהתאם להסכם, נרשמה ביום 30.1.1978 הערת אזהרה על הבית לזכות חברת תד"י, ואולם, מאז ועד למועד הגשת התביעה לא פעלה חברת תד"י לקיום ההסכם, וברבות השנים אף נפטר המנוח. בנסיבות אלו, הגישה הנתבעת, המתגוררת בבית משך כל חייה ועד למועד זה, את התביעה האמורה לביטול ההסכם. התביעה התקבלה, ובפסק הדין נקבע כי ההסכם מבוטל וכי עם השבת הסכומים שכבר שולמו לנתבעת, תימחק הערת האזהרה לזכות חברת תד"י בלשכת רישום המקרקעין (ראה פסק הדין בת"א 3177/01 ב. כ. ש. נ' חברת תדי ירושלים בע"מ, אשר צורף כנספח י"ה ( -צ.ל. ט"ו, נ.מ.) לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת בתמ"ש 22890/05). כאמור, במהלך ההליכים בתביעה האמורה, פנתה ב"כ חברת תד"י, עו"ד רינה חורי, לתובע, על מנת ליידעו בדבר עצם קיומם של ההליכים ובדבר האפשרות שיש לו זכויות כלשהן בבית כיורשו של המנוח, עפ"י צוואתו ועל מנת לזמנו לעדות. את שארע בעקבות פנייה זו תיאר התובע בעדותו בפני בית המשפט המחוזי: "ת. למעשה עד לפני מספר חודשים לא ידעתי כלום על ההליך הזה. הפעם הראשונה שנודע לי זה שעורכת דין חורי התקשרה לשאול אותי אם ידוע לי על ההליך הזה ומאז אני לומד את הנושא ומשתדל להיכנס לעובי הקורה ש. מה עשית בעקבות המידע הזה שקיבלת? ת. מרגע שנודע לי שהנכס רשום בטאבו על שם סבי ז"ל ( - המנוח, נ.מ.) ויש שתי הערות אזהרה אחת של תדי ואחת של ב., קיימתי שיחות רקע עם שתי הבנות דודות, ע. כ. וא. פ., למעשה ניסיתי לדבר גם עם ב., היא לא כל כך רצתה, הפסקתי לנסות בשלב מסוים ולמעשה התחלתי במסע שורשים לגבי הקשר שלי לנכס הזה. איתרתי את העורך דין שטיפל וערך את הצוואה עו"ד דגני מדרה (צ.ל. "מחדרה", נ.מ.) ביקשתי ממנו להזמין את התיק וראיתי את הצוואה ונודע לי לראשונה שאני יורש רבע מהזכויות בנכס." (עמ' 42 לפרוטוקול הדיון מיום 12.4.2005 אשר צורף כנספח י' לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת בתמ"ש 22890/05). השתלשלות עניינים זו תוארה ע"י התובע גם בעדותו במהלך ההליכים דנן: "ת. ... התחלתי את כל מסע השורשים הזה וכל הבדיקות אחרי הפניה של עו"ד רינה חורי. ש. באיזה שנה. ת. סמוך לעדות שלי במחוזי בתיק של תדי. ש. זה באפריל 2005. ת. נכון. ש. כשאתה מדבר על זה עתה או רק לאחרונה, תסביר, המושג לאחרונה נתחוור לי למה הכוונה, לפני שבוע חודש חודשיים. ת. אם העדות במחוזי הייתה באפריל 2005 קח חצי שנה לפני, בצורה מוחשית עם בדיקות לפני כן זה היה ידע מעורפל שיש איזשהו בית שיש לגביו מחלוקת. ש. כלומר 6 חודשים לפני אפריל 2005 זה נקרא לאחרונה התחוור לך. ת. כן. ש. אז הולכים לשנת 2004. ת. כן. ש. אם כך אתה ידעת על הנושא הניירת והמחלוקת סביב הבית בצורה יותר מדויקת בחודש נובמבר 2004. ת. אל תכניס לי תאריכים לא יכול לדייק בחודשים, אמרתי בסביבות התקופה הזו, אחרי הפניה פניתי לעו"ד אריאלי ביקשתי לצלם את כל התיק. ... ש. קיבלת את התיק ביולי 2005. ת. לא זוכר תאריך. מניח שזה הגיוני." עמ' 3-4 לפרוטוקול הדיון מיום 25.10.2007 ומכל מקום, עם היוודע לתובע כי הוא יורשו של המנוח, ולאחר שביצע עבודת רקע כאמור וניהל פגישות ושיחות טלפון רבות, בין היתר עם דודותיו- התובעות, הגישו התובעים ביום 29.9.2005 את התביעה בתמ"ש 22890/05, לפירוק השיתוף בבית ורישום ¾ מהזכויות בו על שמם, בהתאם להוראות הצוואה. ואולם, בשלב זה, ואף משך זמן רב לאחר מכן, טרם עלו טענות כלשהן באשר לצו ירושת המנוחה. התובע טוען, כי הסיבה לכך היא שהסכסוך בין הצדדים התמקד בזכויות המנוח בבית, בהיותו הבעלים הרשום של הבית בפנקסי המקרקעין, וכי, רק בשלב מאוחר יותר, בסמוך לפני הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה בתמ"ש 22890/05 (בש"א 55658/06), התחוור לו ולבא-כוחו לראשונה כי ישנו יסוד לטענה שגם למנוחה קיימות זכויות במקרקעין, מכוח חזקת השיתוף. בעקבות גילוי זה, נבדקו לראשונה מסמכים הקשורים בצו הירושה של המנוחה באופן מעמיק, התגלתה השמטת התובע מצו הירושה, ואו- אז הוגשה התביעה הנדונה. התובע נחקר בעניין זה וניסה להסביר את העיכוב, לכאורה, בהגשת הבקשה לתיקון צו הירושה: "ש. כשאתה בא לבימ"ש ואתה מגיש תביעה בחודש ספטמבר 2005 כאשר כל החומר של צו הירושה והעזבון והצוואה והבקשות והמסמכים וההתכתבויות נמצאים בידיך וכעבור שנתיים דהיינו ביולי 2007 אתה בא לבימ"ש ואומר לו אני מבקש לתקן את התביעה שלי מפני שלאחרונה רק נתחוור לי ענין קיומם של צו הירושה ושל העדר שמי ממנו, אתה לא אומר את האמת. מטעה את בימ"ש. כי כל החומר הזה עוד בתביעה הראשונה כבר היה בידיך ובידי עו"ד שלך. ת. תמקד את השאלה. ש. למה ביולי 2007 אתה בא ואומר לבימ"ש לאחרונה, סעיף 11 לבקשתך, אומר לאחרונה ממש התחוור לי וזה היה באוגוסט 2006 כאשר עוד מיולי 2005 החומר אצלך, אז התחוור לך שנשמטת מירושת סבתך, ובתצהיר שלך בסעיף 9 בבקשה לתיקון כתב תביעה אומר בין כך ובין כך בטרם נקיטת ההליכים... מצטט, ובסעיף 13 לכתב התביעה בתיק העיזבון שזה מיולי 2007 אתה אומר למען סבר את האוזן יודגש, מצטט, כל החומר בכתב ידך נמצא בידיך מיולי 2005 ואתה בחודש יולי 2007 שנתיים אחרי זה אומר התחוור לך והתברר לך שאתה נשמטת מצו הירושה. איך אתה מסביר. ת. למעשה מה שקרה בנובמבר 2005 באמת קיבלתי צילום כל התיק ממשרד עו"ד שטיפל בזמנו בתיק, בעוונותיי ההשכלה שלי לא משפטית, עברתי על המסמכים, היה פרק זמן שהייתי צריך לנהל מו"מ למצוא עו"ד טוב שייצג אותי. ש. עו"ד טוב כבר ייצג אותך מספטמבר 2005. ת. לא מיד מצאתי עו"ד מאז שהיה לי החומר. הייתי צריך לנהל מו"מ. גם כשהבאתי את כל החומר לעו"ד גם לא ראה את זה בהתחלה, אחרי שנברנו במסמכים ובדקנו במסגרת הייעוץ המשפטי הסתבר שיש פה עוד מסמך שהיה קיים בתיק אבל מיקדנו פוקוס משפטי עליו בשלב יותר מאוחר." עמ' 4-5 לפרוטוקול הדיון מיום 25.10.2007, ההדגשה שלי, נ.מ. ואכן, רק כשנה לאחר הגשת התביעה לפירוק השיתוף בבית, ביום 31.8.2006, הוגשה הבקשה לתיקון כתב התביעה והוספת הטענה בדבר קיומה של חזקת שיתוף בין המנוחים (בש"א 55658/06). וכך, בין היתר, נאמר בבקשה: "עילת התובענה כפי שהוגשה במקור מתבססת על ההנחה כי רישום הזכויות במקרקעין ע"ש המנוח לבדו משקפת את המצב המשפטי לאשורו בדבר הבעלות המקורית במקרקעין. בדיעבד, לאחר שהתבררו העובדות של השתלשלות עליית משפחת המנוח לארץ, שיכונה במקרקעין בסוף שנות ה-40, היות המנוח שכיר קשה יום עד שיצא לפנסיה ואשתו המנוחה, ש. כ. ז"ל (להלן - המנוחה) עקרת בית, רכישת המקרקעין מכספים שחסכו בני הזוג יחדיו ולצורך בית המגורים המשפחתי, עולה כי המדובר במקרקעין בבעלות משותפת של המנוח והמנוחה יחדיו מכח חזקת השיתוף. משכך, הרי שהזכויות במקרקעין אינן כפופות אך ורק לרצונו וצוואתו של המנוח, כי אם גם להוראות הדין ביחס לעזבונה של המנוחה. מאחר שהמנוחה לא הותירה צוואה, הרי שעזבונה יחולק על פי צו הירושה (להלן - צו הירושה) שניתן ביחס אליה. ... מתוך עיון בצו הירושה עולה כי לגופו הוא שגוי, שכן חלקו של המבקש 1, חליפו של הבן המנוח מ. כ. ז"ל, נפקד מן הצו... לפיכך קם הצורך להורות על תיקון צו הירושה." ההדגשות שלי, נ.מ. בהתאם לכך, אחד הסעדים שהתבקשו בכתב התביעה המתוקן אשר צורף לבקשה היה "תיקון צו הירושה בתיק עזבונות 89/91 באופן שהתובע הינו יורש של 1/8 חלקים על חשבון הנתבעות והתובעת (צ.ל. הנתבעת והתובעות, נ.מ.)". ואולם, בהחלטה בבקשה לתיקון כתב התביעה, מיום 19.4.2007, נקבע, בין היתר, כי "על המבקש (התובע, נ.מ.) להגיש תביעה עצמאית לתיקון צו הירושה"; ועקב כך, הגישו התובעים ביום 2.7.2007 את התביעה דנן. אם כן, למעשה, תיקון צו הירושה התבקש לראשונה ביום 31.8.2006, לאחר שהתובעים נוכחו באפשרות שגם למנוחה זכויות בבית, ורק אגב כך נבחן מחדש צו הירושה שלה והתגלתה השמטת שמו של התובע. השתלשלות עניינים זו, כפי שעולה מתיאוריו של התובע ומאופן התפתחותה של התביעה בתמ"ש 22890/05, טבעית ומסתברת למדי, ולפיכך מקובלת עלי, ואין לאמר שקיים חוסר סבירות בהעלאת הטענה ובהגשת התביעה במועד האמור. אכן, שלא ברצונו, ולאחר השתלשלות עניינים מפותלת, נחשפה בפני התובע פיסת מציאות בלתי ידועה. התובע נקט יוזמה, ערך חקירות ובירורים, עיין במסמכים רבים שלא נתקל בהם מימיו, והשכיל להבין כי לגילוייו ייתכנו השלכות משמעותיות. ועם זאת, וכפי שטען התובע בחקירתו, הוא איננו משפטן, וברי כי שימת הדגשים הנכונים והסקת המסקנות הנכונות לקחה לו זמן מה וכי התמקד תחילה במנוח, בזכויותיו בבית ובצוואתו, היות והיחשפותו לכל הנושא הייתה במסגרת ההליכים המשפטיים בין הנתבעת לבין חברת תד"י ואגב המחלוקות ביניהן באשר לזכויות בבית, הרשומות ע"ש המנוח. התובע קיבל ייעוץ משפטי והתביעה העיקרית אכן הוגשה כבר בספטמבר 2005, ועדיין לקח זמן מה, כשנה, עד שהחלה להיבדק האפשרות שגם למנוחה זכויות בבית ועד אשר התגלתה הטעות העומדת במוקד דיוננו, והתבקש תיקונה. בנסיבות העניין, ונוכח משקלה הלכאורי של טעות זו, ובהתחשב בפגיעה המהותית בזכות התובע כיורש אם לא תנתן לו האפשרות לברר תביעתו - אין המדובר בשיהוי בלתי סביר בהגשת התביעה. יצוין כי הנתבעת ביקשה להיאחז בעדות התובעת 2, ממנה עולה, לכאורה, כי התובע היה מודע להיותו יורש המנוח משך שנים רבות קודם פנייתה של עו"ד חורי, על מנת לסתור את גרסתו ולהוכיח כי השתהה בהגשת התביעה דנן: "ש. את אמרת לי. שיש לו זכויות בבית הזה? ת. הוא יורש. זה היה אבא שלו, זה מובן מאליו. ש. אבל את אמרת לו שיש גם צוואה. ת. בטח שהוא ידע שיש צוואה. ש. מתי הוא ידע? את יודעת? ת. מה זאת אומרת? ש. כשהגיע לגיל הבגרות? ת. כן." עמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2007 ואולם, המדובר רק בהשערות של התובעת 2; לא הובאה כל אינדיקציה לכך שהתובע אכן ידע על זכויותיו בבית או על הצוואה. הביטוי "כשהגיע לגיל בגרות" אין ללמוד ממנו מתי כשהגיע לגיל בגרות ידע עפ"י השערת תובעת 2, גיל בגרות נמשך מאז גיל 18 והלאה. זאת ועוד, מדברי התובעת 2 עולה כי התובע היה מודע להיותו יורשו של המנוח ובעל זכויות בבית מכוח צוואתו, ואולם, מכאן ועד למסקנה שהיה מודע גם להיותו יורשה עפ"י דין של המנוחה ולכך ששמו נעדר מצו הירושה שלה, רחוקה הדרך. ובכל הנוגע לתובעות - הנתבעת טוענת כי יש לדחות את בקשתן לתיקון צו הירושה היות והן אלה שגרמו להיווצרות הטעות הנדונה, בכך שהשמיטו את שמו של התובע מן הבקשה למתן צו הירושה של המנוחה. לטענתה, מחדלן זה של התובעות לא נבע "ממשגה" אלא "מעצה משפטית", והיה פרי "החלטה" מחושבת שנעשתה "משיקוליהם ומסיבות שאינן ידועות לי" (ראה סעיף 9 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת וסעיף 15 לסיכומיה), ואשר היא איננה יכולה להתחקות אחריהן בשל השיהוי בהגשת הבקשה משך 25 שנה. אכן, מהעתקי מסמכים שהתקבלו ממשרד עורכי הדין דגני, X ושות', אשר טיפל בהוצאת צו הירושה של המנוחה וצו קיום הצוואה של המנוח, עולה כי, התובעות 2 ו-3 וכן אם התובע, הגב' ר. כ., הן ששכרו את שירותיו המשפטיים של המשרד וליוו את הליך הוצאת צו הירושה של המנוחה, כאשר התובעת 3 היא המופיעה כ"מבקשת" והחתומה על טופס הבקשה למתן צו הירושה, על פיו המנוח, התובעת 2, התובעת 3 והנתבעת הם יורשיה היחידים של המנוחה (!), ולבקשה אף צורף תצהיר שלה המאמת זאת (ראה נספחים נ/3, נ/4, נ/9 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת). התובעת 2 נחקרה בעניין זה, ובעדותה נרמז כי אפשר והסיבה להתנהלות האמורה הייתה חוסר הבנת התובעות את משמעות אי-הכללת התובע בבקשה למתן צו הירושה, והמחשבה שדי בכך שהוא נזכר בצוואת המנוח, אשר הבקשה לקיימה הוגשה בבד בבד עם הבקשה למתן צו הירושה: "ש. כשאבא נפטר וביקשתם צו ירושה לאמך, אתם לא הזכרתם את י. בכלל כיורש, לא את אמו כיורשת. ת. בצוואה כתוב. ... ש. בצו הירושה אתם לא כתבתם את זה. את לא יודעת למה. ת. אין לי מושג, אני הבנתי לנכון שאין לה (לאם התובע, נ.מ.) זכות, שרק הילד הוא יורש." עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2007 ואכן, גם מדברים נוספים שאמרה התובעת 2 בעדותה עולה כי סברה שהרכוש יתקבל בירושה מהמנוח, ולא מהמנוחה: "ש. למה לא ביקשתם מאמא שלך שתתן לכם צוואה. ת. לא ידעתי שצריך לבקש צוואה. ראש המשפחה הם זוג היו יחד כל החיים. ידענו שאנחנו צריכים לקבל את הכל הזכויות מאבא ולא ידענו שצריך לעשות צוואה." שם, בעמ' 15; ההדגשה שלי, נ.מ. מעדות התובעת 2 אף עולה כי הסיבה למעורבות אם התובע, ר. כ., במימון ההליך המשפטי הייתה שהתובע נמנה על יורשי המנוח עפ"י צוואתו, וללא כל קשר לצו הירושה של המנוחה: "כשאתם פניתם לביהמ"ש, לקבל צו ירושה של האמא זו היתה פניה שלך ושל א.? ת. עם עו"ד. ש. אתם חתמתם לעו"ד על יפוי כוח להוציא צו ירושה? ת. כן. ש. ר. היתה איתכם? ת. לא. ש. למה היא השתתפה בשכר הטרחה. ת. כי לנו לא היה כסף והבן שלה גם הופיע אז היא השתתפה." שם, בעמ' 10; ההדגשה שלי, נ.מ. העולה מן האמור הינו, כי סביר להניח שהשמטת שמו של התובע מצו הירושה של המנוחה נבעה מחוסר הבנה בסיסי בדיני הירושה, ומן המחשבה שדי בכך ששמו נזכר בצוואת המנוח, ואם כך הרי אין לומר שהתובעות השתהו ולא העלו את הטענה בדבר הטעות שנפלה בצו הירושה, אף שהייתה להן הזדמנות סבירה לעשות כן, היות וכלל לא הבינו שהמדובר בטעות. אכן, התובעות היו מיוצגות ע"י עו"ד בהליך הוצאת צו הירושה, ואולם יתכן בהחלט שכתוצאה מחוסר ההבנה האמור כלל לא הובאה עובדת היותו של התובע, יורשה עפ"י דין של המנוחה, לידיעת עורך-הדין, ובכך שאותו עו"ד טיפל גם בבקשה להוצאת צו קיום צוואת המנוח, בה מופיע גם התובע, אין כדי להוכיח שהדבר היה בידיעתו או כי הבין זאת בעצמו. הנתבעת טוענת כי השמטת התובע מצו הירושה היתה מעשה מכוון אשר נבע מסיבות אשר אינן ידועות לה ואשר אינן ניתנות להוכחה היום, בחלוף 25 שנים מאז מתן צו הירושה, ומשכך הרי שהיו בידי התובעות די והותר הזדמנויות להעלות את הטענה כי נפלה בו טעות ואין הצדקה להשתהותן; אך המדובר בטענות ללא כל פירוט או הסבר, ולפיכך לא מצאתי טעם להידרש אליהן. לאמור לעיל יש להוסיף, כי הנתבעת אשר היתה צד להליך הבקשה לצו ירושה של המנוחה - אמה, אף היא לא העלתה בפני בית המשפט דבר היות התובע קיים ודבר זכותו להיות יורש לירושת סבתו - אם הנתבעת. ומכל מקום, וכפי שכבר צוין, הבקשה היא בראש ובראשונה בקשת התובע, באשר לטעות הנוגעת בראש ובראשונה אליו ולזכויותיו כיורש המנוחה, ומשכך יש לשים את הדגש יותר על התנהלותו בכל הנוגע לתביעה דנן, ופחות על התנהלותן של התובעות 2 ו-3, אשר הצטרפו לתביעה ותומכות בעמדת התובע אך ברי כי לא עניינן הוא העומד במרכזה, ואף אם יש קושי בהבנת התנהלותן ביחס לצו הירושה של אמן המנוחה ואף ביחס להתנהלות הנתבעת - הרי אין בכך כדי להצדיק את דחיית התביעה. לפיכך, לאחר ששקלתי את נסיבות העניין, ולאור כל האמור לעיל, הריני מורה על תיקון צו הירושה באופן שיורשיה על פי דין של המנוחה ש. כ. ז"ל, ר. כ. א. פ. ע. כ. ב. כ. י. א. כ. קטיניםירושההסתלקות מירושהעיזבון