העברת בעלות זכות ציבורית

זו תביעה לפיה המבקש עותר להצהיר ולהורות כדלקמן: 1. ליתן פסק דין הצהרתי המופנה כלפי המשיבים לפיו זכאי המבקש להירשם, לרבות אצל המשיבה מס' 5, כבעלים של הרכב מסוג סקודה אוקטביה מ.ר 5685525 תאריך רישום 06/03/03 המסווג כמונית (להלן: "הרכב"), וכי המבקש זכאי בנוסף ועפ"י בחירתו כי הרכב ירשם על שם בעל זכות ציבורית להפעלת מונית מאת המשיבה מס' 5, הכל בהתאם ובכפוף לתקנות ונהלי המשיבה מס' 5. 2. ליתן צו עשה שיחייב את המשיבים לבצע את כל הנדרש לשם הבאת זכויותיו של המבקש נשוא העתירה שבסע' 1 לעיל, מן הכח אל הפועל, לרבות המצאת כל מסמך ואישור ביחס ובקשר לרכב, ובכלל, הנדרש לצורך הנדון, ככל שנדרש ע"י המשיבה 5. לטענת המבקש, רכש את הרכב מחב' לרר את ולמר, תיווך וסחר במוניות (להלן:"לרר את ולמר"), ביום 22.2.07 וכנגד תשלום סך 33,000 ₪ לידיה, במקביל ובנוסף שכר המבקש באמצעות לרר את ולמר זכות ציבורית להפעלת הרכב כמונית, מס' 14994, הרשומה במשרד הרישוי על שם המשיב 3. באותו יום נמסרה החזקה ברכב למבקש. לאחר מס' חודשים התבקש המבקש לשלם את דמי השכירות, בגין הזכות למשיב 3, באמצעות מיופה כוחו המשיב 2, ואכן נערך עימו הסכם שכירות ב- 09.07.07, ונמסרו שיקים, בגין יתרת השכירות. מאוחר יותר, התברר למבקש כי נרשם על הרכב שיעבוד לטובת המשיבה 4, שעבוד שלא היה קיים במועד הרכישה על ידו. עם תום תקופת השכירות המשיב 2 טען, שאינו יכול להעביר בעלות ברכב למבקש נוכח השיעבוד שנרשם. המשיבים 1-3 טוענים לחוסר יריבות בינם למבקש, וליריבות בינו למשיב 4. נטען לאי צירוף הסכם השכרת זכות ציבורית, והסכם רכישת המונית, וחוסר בעדויות רלבנטיות לענין זה, מה שמלמד שהמבקש לא עומד בנטל הראיה המוטל עליו. המשיבים מתנגדים לכל הרחבת חזית, וסבורים שיש לקבל טענות המצהיר מטעמם כנכונות,באשר לא נחקר בדיון. המשיבים מאשרים חתימת הסכם השכרת זכות ציבורית עם המבקש ביום 09.7.07, טוענים שרק אז נודע להם על הענין, וכי טענה להשכרת הזכות הנטענת, על ידי לרר את ולמר ב-02/2007, ובידיעת/הסכמת המשיבים 1-3 לא נטענה ואינה נכונה, ואף עולה כך ממסמכי המבקש וטענותיו בענין, ששכר הזכות מלרר את ולמר. לטענת משיבים אלה, שוכרת הזכות הציבורית היא לרר את ולמר, ורק לאחר פניתה ואישורה נאותו לחתום על הסכם השכירות עם המבקש. המשיבים טוענים כי ללרר את ולמר היה היפוי כח ושטר מכר חתום כדין על ידי עו"ד לצורך העברת בעלות במונית ומכירתה, מן הבעלים הקודם למשיב 3 עובר לחתימת הסכם המשכון, ומשכך יכלו משיבים אלו גם לרשום שיעבוד לטובת המשיבה 4, וכפי שאכן נעשה. המשיבים אינם טוענים לזכויות במונית ואולם, לענין המחלוקת בין המבקש למשיבה 4 סבורים, כי לא הוכח שהמבקש רכש את המונית בתנאי תקנת השוק. המשיבים כופרים בעמדת המשיב 5 הקושרת אותם לענין. המשיבה 4 טוענת לדחית הבקשה, לגישתה היתה חובה לצרף את מוכר המונית למבקש, כנטען, לרר את ולמר, להליך כאן, אי צירופו מהווה כשל מהותי ודיוני, וכן, מלמד על פניו וחוסר תום לב. נטען שהמבקש אינו עומד בתנאי תקנת השוק ולא הרים את הנטל בענין. שלא בא בידיים נקיות, שעה שעותר לסעד מן היושר. נטען כי לרר את ולמר לא היו רשאים על פי תנאי הסכם השכירות בינם למשיבה 1, להשכיר בשכירות משנה את רישיון המונית למבקש ומשכך, לא ניתן היה לבצע את עסקת המכר כפי שנעשתה בינו ללרר את ולמר והיא בטלה. נטען לחוסר תום לב מן הטעם שמי שרוכש רכב הרשום על שם אחר, אמור להבטיח את עצמו בדרך של רישום שעבוד לטובתו במשרד הרישוי ו/או ברשם המשכונות ומשלא עשה כן, עליו להלין על עצמו בלבד. נטען שתקנת השוק עומדת לצד המשיבה 4 שמתן ההלוואה על ידה שהובטחה בשעבוד הרכב נעשתה על ידה בתום לב במהלך עסקים הרגיל, ודאגה לרשום שעבוד בעניין במשרד הרישוי וברשם המשכונות. כן נטען לעדיפות מכח סע' 5 לחוק המשכון. המשיבה 5 טוענת כי על פי התקנות הרלבנטיות, רישום מונית במשרד הרישוי על שם בעליה, נעשה לאחר שמוצא רישיון להפעלת מונית, על שם בעל רישיון ההפעלה, ניתן לרשום מונית (רכב) אחד בלבד, הואיל והמרשם במשרד התחבורה הינו דקלרטיבי בלבד, ואינו קונסטיטוטיבי לא חייב להיות בהכרח תיאום בין הבעלות הרשומה במרשם לבין הבעלות ברכב, בפועל. רישיון להפעלת מונית ניתן להשכרה ללא אישור משרד התחבורה, וניתן לשכור רישיון זה, עם רכב הצמוד לרישיון, ושרשום על שם בעל הרישיון להפעלת המונית, או ללא רכב. היחסים לענין הבעלות על הרכב, אמורים להיות מוסדרים בין השוכר למשכיר של הרישיון, ומשרד התחבורה אינו מתערב בענין. לבקשה לגופה, נאמר שמשרד התחבורה מנוע מלהעביר את הבעלות במונית על שם התובע מאחר ואין בבעלותו רישיון להפעלת המונית, וכן מנוע המשרד להעביר את הבעלות ברכב כל עוד רשום במרשם , וכפי שאכן רשום, שיעבוד על הרכב. לפיכך, משיב 5 סבור שאינו בעל דין נדרש אלא משיב פורמאלי, וככל שיוסר השיעבוד, ניתן יהיה להעביר בעלות ברכב, וזאת אך ורק לבעל רישיון אחר להפעלת מונית. דיון והכרעה נוכח עמדתה, למשיבה 5 אושר שלא להתייצב לדיון, אליו התייצבו שאר הצדדים, בדיון המבקש נחקר בחקירה נגדית על תצהירו וכן נחקר המצהיר מטעם המשיבה 4, מר דן שלוש. לגבי המצהיר מטעם המשיבים 1-3, המבקש והמשיבה 4 וויתרו על חקירתו. בהמשך הוגשו סיכומי הצדדים בהם למעשה הצדדים חוזרים על הטענות לעיל, תוך סברת המבקש כי יש לענות בשלילה לשאלות היחידות שבמחלוקת והן, האם קיים משכון לטובת המשיבה 4 המונע את מימוש זכויותיו, ואם כן, האם יש במשכון זה כדי לגבור על זכויות המבקש. נטען שהמשכון שלכאורה נעשה להבטחת חיובי רוכש בשם וורמן יצחק, כאמור בתשובת המשיבה 4 אינו תקף, שכן לא הוכח כלל כי רכש זכות כלשהי במונית ו/או היה בעל/שוכר זכות ציבורית בקשר למונית. נטען שבמועד השעבוד לא היה מה לשעבד, שלא התייקמו התנאים המצטברים שבסע' 5 לחוק המשכון לפיו, הנכסים באו לידי הממשכן על דעת בעליהם או על דעת מי שהיה זכאי להחזיקם, וכי לא הוכח ענין בדיקת הרכב בעין ועובר לביצוע השיעבוד, כן נטען שהמשיבה 4 לא הוכיחה כראוי הטענות לגבי עצם מתן ההלוואה ויתרתה הנדרשת. במהלך חקירת המבקש, הוצגו תדפיסי חשבון בנק לפיו, נגבו מחשבון המבקש בבנק מסד, שיק על סך 30,000 ₪ ביום 22.2.07 וכן, שלושה תשלומים דחויים בשיקים על סך 1000 ₪ , לימים 30.03.07, 30.04.07 ו-30.05.07, שלטענת המבקש מהווים את תמורת המכר לפי החשבונית שקיבל מלרר את ולמר על סך 33,000 ₪ כולל מע"מ, כן טען המבקש כי את הזכות הציבורית בפועל קיבל מהמשיב 2 ביום 22.2.07 , כאשר משיב זה ולרר את ולמר עבדו ביחד ומודעים אחד לשני, כאשר הכל בסדר מבחינתם. "הכל התפוצץ כאשר אוחיון לא קיבל כסף מלרר. את הזכות הציבורית קיבלתי מאוחיון ביום 22.2.07" כך בעמ' 5 שורה 23. ב"כ המשיבים 1-3 התנגד להרחבת חזית בענין קשר עם משיבים אלו לפני כריתת הסכם השכירות עמם. נציג המשיב 4 חזר על הטענה לפיה האשראי נשוא המשכון ניתן בקשר לרכישת הרכב על ידי מר וורמן ולגישתו, לא תמיד יש זהות בין הלווה לבין ממשכן הרכב. לאחר הדיון ועיון בכלל החומר שבתיק, אני מחליט לקבל את הבקשה. אני סבור שנוכח החשבונית שצורפה לבקשה כנספח ב' וכן, קבלה, נספח ד', יחד עם תדפיסי הבנק שהוגשו בדיון, המבקש עומד בנטל לפיו ביום 22.2.07 רכש מלרר את ולמר, את המונית תמורת סך 33,000 ₪ ששולמו בשיק מזומן וכן בשלושה שיקים דחויים של 1000 ₪ כל שיק. וכן, שכר מאותו מועד מלרר את וולמר, את הזכות הציבורית להפעלת המונית, תמורת תשלום חודשי של 1300 ₪ כמפורט בקבלה נספח ד'. באותו יום קיבל המבקש את המונית לידיו והחל לעשות בה שימוש. אני מקבל גם שביום 22.2.07, נחתם הסכם שכירות זכות ציבורית בין המשיבה 1 לבין לרר את ולמר, נספח ג' לתגובת המשיבה 1. לפי סע' 11 לאותו הסכם, השוכר לרר את ולמר מנוע מלהעביר את הזכות הציבורית לאחר ללא רשות מצד משכיר. לא הוכח בפני באופן מספק ועל פי כתבי הטענות המקוריים, שהמשיבים 1-3 אישרו את השכרת המשנה של הזכות, על ידי לרר את ולמר למבקש, ובטרם הודעת לרר את ולמר בענין מיום 10.07.07, נספח ג' לתצהיר משיבים 1-3, ושבעקבותיו נחתם הסכם שכירות זכות ציבורית בין המשיבה 1 למבקש. אם כי העניין אושר בדיעבד. לא נסתרה בדיון טענת המשיבה 4, לפיה נחתם הסכם אשראי בינה לבין לקוח שביקש מימון לרכישת מונית,מר וורמן באותו, יום 22.2.07. בסע' 2 א' להסכם, נאמר שמר וורמן יקבל מהמשיבה 4 את סכום האשראי. בסע' 2 ג' נאמר כי סכום האשראי ישולם על ידי המשיבה 4, ישירות למוכר לרר את ולמר לצורך רכישת הרכב על ידי וורמן. באותו יום נחתם הסכם מישכון בין המשיבה 4 לבין המשיב 3 על ידי מיופה כוחו המשיב 1, שהוגדרו כממשכן או בעל הנכס, ולבין מר וורמן שמוגדר כלקוח. יצויין, שבהסכם האשראי נאמר שהמוכר ומקבל האשראי בפועל, הינו לרר את ולמר. המשכון בקשר לרכב, נרשם ביום 17.4.07 ברשם המשכונות. לפי תדפיס נספח ג' לתצהיר המשיבה 4, שיעבוד במשרד הרישוי נרשם בקשר להלוואה, וביחס לבעלות המשיב 3 במונית, ביום 22.2.07. בהקשר זה יצויין, שהמבקש צירף כנספח א' רישיון רכב בו מצויין שהודפס ביום 22.2.07, ולפיו באותו מועד טרם נרשם השיעבוד במשרד הרישוי וברישיון הרכב. מן האמור עד כה ועל פי החומר שבפני, אני קובע שלרר את ולמר, מכרה ביום 22.2.07 את הרכב למבקש, באותו יום השכירה את הזכות הציבורית למבקש. וכן, באותו יום נעשה הסכם מישכון בין המשיב 3 למשיבה 4 ובקשר לרכב. איני רואה מקום לקבוע שהסכם המישכון ורישום המישכון מכוחו, נעדר תוקף או בטל, באשר קיימות חתימות והסכמים עם מקבל האשראי וכן עם הבעלים הרשום, על ידי מיופה כוחו. מכאן, שטענות המבקש בענין בטלות המשכון או העדר תוקפו , נדחות. השאלה שנותרת לדיון הינה, נוכח המצב שנוצר, ובעקבות מכר ושעבוד באותו יום לשני גורמים שונים, מי גובר הרוכש- המבקש, או המשעבד - המשיבה 4. בענין זה, אני סבור שידו של המבקש על העליונה, כאמור שוכנעתי שהמבקש שילם תמורת המכר, והשכרת הזכות הציבורית באותו יום. לא ראיתי שמבחינת המשיבה 4 לרר את ולמר לא היתה רשאית למכור את הרכב באותו מועד למבקש, שכן, לפי נספח א' לבקשתה, סע' 2 ג. מוכר הרכב הוא לרר את ולמר, אם המשיבה 4 סברה שמוכר הרכב הוא לרר את ולמר , מה לה כי תלין כלפי המבקש, שטוען שרכש את הרכב מאותו גורם. משכך עניין לנו בשני צדדים, המבקש והמשיבה 4, שרכשו זכות קניינית ברכב במועד המכר והסכם השיעבוד, שחל באותו יום, ושהיו רשאים לבצע העסקות, על פי המצגים שהוצגו בפניהם על ידי המוכר והמשעבד. זכותו של מי תגבר? בנסיבות כאן, אני סבור שזכות המבקש גוברת. ואסביר: לא שוכנעתי באופן מספק כי ביום 22.2.07 בעת שהמבקש רכש את המונית, היה רשום ברישיון הרכב שיעבוד לזכות המשיבה 4 (ברישיון הרכב), ולא כל שכן לא נרשם באותו מועד המשכון לטובת המשיבה 4, ברשם המשכונות (שנרשם ביום 17.4.07). לעומת זאת, המבקש שילם את מרבית התמורה בגין הרכב ביום 22.2.07, והרכב נמסר לידיו. על פי סעיף 33 לחוק המכר וסע' 2 לחוק המיטלטלין עוברת הבעלות בנכסים נדים במסירה לרשות הרוכש ובעצם מסירה זו לרשותו, הרוכש הופך לבעלים. "... אם לא הוסכם בין הצדדים בהסכם המכר אחרת, עוברת הבעלות בטובין לקונה במסירתם". ראה רע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' ורד גוילי - מפרקת זמנית ומנהלת מיוחדת. הואיל והמבקש זכאי למעמד כבעלים מיום 22.2.07, המשיבה 4 לא יכולה להסתמך על סע' 5 לחוק המשכון, תקנת השוק לעניין זה, הואיל ולא מתקיים התנאי שהנכס בא לידי הממשכן על דעת הבעלים או על דעת מי שהיה זכאי להחזיק בנכס. המשיבה 4, שעליה הנטל בעניין זה, לא הצליחה להרימו. לעניין תחולת סעיף 5 לחוק המשכון במחלוקת דומה, ראה גם פסק דיני מהיום בעניין ה"פ 200961/07 טפרה דגו נ' לרר את ולמר ואח', על האסמכתאות הנזכרות שם, ולרבות הקביעה לעניין ההקפדה הנדרשת באשר לזיהוי רכב מונית והמחזיק בו, עובר לביצוע המשכון. סוף דבר, אני מחליט לנוכח האמור ליתן פסק דין כמבוקש בבקשה, ולגבי כל המשיבים, המשיבים 1 ו- 3 הינם בעלי דין נחוצים לצורך ביצוע הרישום ולפיכך הפסיקה גם לגביהם, ואולם אין מקום לחייבם בתשלום הוצאות, להבדיל מהמשיבה 4 אותה אני מחייב לשלם למבקש הוצאות הדיון בעניין בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל, וכן סכום האגרה ששולמה בצירוף הצמדה וריבית כחוק, וכן דמי אחסנה ככל שהמבקש יחוייב בתשלומם, לצורך שחרור הרכב לידיו, ושיבוצע לא יאוחר מ- 10 ימים מקבלת המשיבה 4 את פסק הדין. ביחס למשיבים 1 - 3, אין צו להוצאות. העברת בעלותזכות ציבורית למוניתבעלות