השופט נ' הנדל 1. המבקשת עותרת לסעד הצהרתי ולמתן צו-מניעה קבוע כנגד המשיבות בנושא מכרז. טרם אפרט את פרטי העניין, אבהיר את השתלשלות ההליכים הדיוניים בנדון. בית-משפט זה נעתר לבקשת המבקשת והוציא צו-מניעה זמני במעמד צד אחד האוסר על המשיבות 1 ו-2 להתקשר בהסכם כל שהוא עם המשיבה 3 לביצוע העבודות לפי מכרז מספר 2/99 (להלן - המכרז). לחלופין, אם כבר נחתם הסכם עם המשיבה 3 - ואכן נחתם הסכם יום לפני מתן הצו - חל איסור על ביצוע העבודות או על המשך ביצוען. המשיבות עתרו לביטול צו-המניעה הזמני שהוצא שלא בנוכחותן ובקשתן נקבעה לדיון. הצדדים הסכימו לסכם את טענותיהם בכתב ללא חקירת המצהירים. בשלב מאוחר יותר הסכימו הצדדים כי בית-המשפט ייתן פסק-דין בתיק העיקרי על-פי סיכומי הצדדים בבקשה הזמנית. ההסכם הדיוני האמור משקף את המצב בתיק זה, שלפיו העובדות למעשה אינן שנויות במחלוקת, וחילוקי הדעות בין הצדדים הינם במישור המשפטי. 2. המבקשת הינה חברה פרטית העוסקת בביצוע עבודות בנייה, תשתית ופיתוח. המשיבה 1 - העמותה לפיתוח וישוב מושב גילת - הינה עמותה אשר מטרתה פיתוח מושב גילת והרחבת המשיבה 2 - (להלן - העמותה והמושב). בתחילת חודש נובמבר 1999 פרסמה העמותה מכרז לביצוע עבודות תשתית, ריצוף, חשמל, בזק, מים, כבישים ומדרכות במושב. נקבע בהזמנת העמותה, כי המועד האחרון להגשת הצעה הוא 22.11.1999, בשעה 12:00. המבקשת הגישה הצעתה למכרז בתאריך הנ"ל בשעה 10:30. המשיבה 3 הגישה את הצעתה בתאריך הנ"ל בשעה 12:15 - דהיינו, באיחור של כרבע שעה. לגירסת המשיבה 3, האיחור בהגשת הצעתה נבע מטעות בדרך הנסיעה חרף העובדה שהיא שכרה מונית אשר יצאה לדרך בשעה 10:15. נציגי העמותה התכנסו בשעה 18:00 בתאריך הנ"ל ופתחו את כל ההצעות שהגיעו למכרז. הוגשו שלוש הצעות. מר יוסף אברמי, אשר כמו המבקשת, הגיש את הצעתו לפני השעה 12:00, הציע את שירותיו תמורת הסכום של 2,053,260.14 ש"ח. הצעת המבקשת הייתה בסכום של 2,008,207.80 ש"ח, ואילו הצעת המשיבה 3 עמדה על 1,574,141 ש"ח. הואיל והצעת המשיבה 3 הייתה הזולה מבין ההצעות, בסכום של כ-400,000 ש"ח, אך הצעתה זו הוגשה באיחור, פנתה העמותה אליה על-מנת לקבל הסבר בדבר נסיבות האיחור. המשיבה 3 הסבירה כי שלחה את הצעתה באמצעות מונית, "ואולם לרוע מזלה של המשיבה 3 התבלבלה בדרך", כולל ביצוע פנייה לא נכונה, ועל-כן הגיעה הצעתה באיחור. העמותה שקלה את העניין וקיבלה ייעוץ משפטי בנדון, וכשבועיים לאחר מכן החליטה כי הזוכה במכרז היא המשיבה 3. עקב כך נחתם הסכם ביניהן כשבועיים וחצי לאחר מכן. עד כאן תמצית הרקע העובדתי. בקליפת אגוז, עמדת המבקשת הינה כי בשל האיחור של רבע שעה בהגשת ההצעה, המהווה אי-עמידה בתנאי המכרז, ראוי לבטל את התוצאה שלפיה המשיבה 3 היא הזוכה במכרז. לעומת זאת טוענות המשיבות כי בנסיבות העניין אין באיחור הנ"ל להצדיק ביטול זכיית המשיבה 3 במכרז. 3. כמה שאלות משפטיות מתעוררות בענייננו. הראשונה בהן הינה אם דיני המכרזים הציבוריים חלים על העמותה. תשובה חיובית לשאלה זו תביא לכך כי הייתה קיימת חובת מכרז בנדון, דהיינו: המכרז איננו פרי בחירתה של העמותה, אלא חובה בדין החקוק. הנפקות השנייה היא כי מכרז המתנהל על-פי חובה בדין, מחויב על-פי אותו דין בשמירה על כללי השוויון. המפתח לעניין הינו סעיף 2 לחוק חובת המכרזים, תשנ"ב-1992, הקובע: "המדינה וכל תאגיד ממשלתי לא יתקשרו בחוזה לביצוע עיסקה בטובין או במקרקעין, או לביצוע עבודה, או לרכישת שירותים, אלא על-פי מכרז פומבי הנותן לכל אדם הזדמנות שווה להשתתף בו". המשיבות טוענות כי העמותה היא הצד המתקשר בחוזה. לעומת זאת המבקשת בעמדה כי המושב גם הוא הגורם המתקשר. לביסוס עמדה זו טענה המבקשת כי העמותה במהותה הינה ידו הארוכה של המושב. המשיבות 1 ו-2 מסכימות בסיכומיהן כי העמותה הוקמה במטרה לפתח את המושב ולהרחיבו. ביסוס נוסף הינו כי המושב היה מעורב במכרז. המושב הוא שהודיע למבקשת כי הצעתה נדחתה וכן כי המשיבה 3 שלחה מכתב, ובו הסבירה למושב את סיבת איחורה. על פני הדברים, המבחן הקובע הינו אם המושב היה צד למכרז. מעיון בתצהירים אשר הוגשו על נספחיהם, מסופקני אם הונחה תשתית עובדתית מספקת להביא לקביעה כי המושב, להבדיל מהעמותה, היה צד למכרז. אולם נראה לי כי בכל מקרה, אין צורך לקבוע עמדה בשאלה המשנית מי המתקשר בחוזה. הסיבה לכך היא כי כך או כך, בין שהגורם המתקשר הינו העמותה ובין שהוא גם המושב, אין בפנינו צד אשר מחויב במכרז - כלשון הסעיף שהובא לעיל: המדינה או תאגיד ממשלתי. סעיף ההגדרות בחוק הנ"ל (סעיף 1) קובע, כי: "תאגיד ממשלתי - חברה ממשלתית, חברת-בת ממשלתית, או תאגיד שהוקם בחוק". המושב איננו חברה ממשלתית ואף איננו תאגיד שהוקם בחוק. עסקינן בעמותה ובמושב שיתופי, שהינו תאגיד המאוגד על-פי פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 ולא תאגיד שהוקם בחוק. פשיטא כי לא ניתן לסווג גורמים אלה כמדינה. מכאן מסקנתי כי חוק חובת המכרזים לא חל במקרה דנן. זוהי תשובתי לשאלה המצומצמת בדבר תחולת החוק הנ"ל על המקרה שבפנינו. גם אם תהא דעתם של מלומדים כי היעדר חובת מכרז על תאגידים מסוימים שלא הוקמו בחוק, "מקורה בהשמטה שלא מדעת של המחוקק, ויש לתקן זאת" - ואינני מביע עמדה בסוגיה - אין בביקורת כדי לשנות את מצב הדין כפי שהוא (ראה ש' הרציג דיני מכרזים (כרך ג) [6], בעמ' 223). 4. ברם אין בכך כדי להביא לסיום המחלוקת. לטענת המבקשת, אף אם לא עסקינן בחוק חובת המכרזים, חלה על המשיבות החובה לנהוג בשוויוניות. מנגד, המשיבות דוחות טענה זו. עוד הן טוענות, כי אף אם עקרון השוויוניות חל במקרה, הוא לא הופר. המשותף בטיעון הצדדים הינו כי כל צד אחז בד"נ 22/82 בית יולס בע"מ נ' רביב משה ושות' בע"מ (להלן - פסק-דין בית יולס [1]) לתמוך בעמדתו. כידוע קיימת מחלוקת בפסק-דין בית יולס [1] בכל הקשור בתחולת עקרונות המכרז הציבורי, ובעיקר עקרון השוויון, על המכרז הפרטי. דעת הרוב בפסק-דין בית יולס [1] קבעה כי אין שוויון בין המכרז הפרטי לבין המכרז הציבורי בנושא השוויון. אולם אין הדבר אומר כי בכל מקרה שיקול השוויון, או ליתר דיוק, שיקול אי-השוויון, הינו שיקול זר בביקורת המשפטית על המכרז הפרטי. עקרון תום-הלב חל על כל חוזה. עיקרון זה הינו עקרון-על בדיני החוזים בפרט, אך אינו מוגבל לענף משפטי זה בלבד. כדברי השופט אלון בע"א 700/81 פז נ' פז (להלן - עניין פז [2]) - וזאת לפני 20 שנה - "מצודתו פרושה... על כלל המערכת המשפטית בישראל" (עניין פז [2], וראה ספרה של המלומדת פרופ' ג' שלו דיני חוזים [7], בעמ' 43-41). הדברים הוצגו כי נראה לי שדי בכוחו של עיקרון חשוב זה כדי להתמודד עם חלק מהסוגיות המשפטיות המתעוררות בתיק זה. עקרון השוויון, כעיקרון עצמאי רב-עוצמה, אינו חל על המכרז הפרטי. עם זאת עקרון תום-הלב כן חל. דרכי היישום של עיקרון זה משתנות ממקרה למקרה. חוסר שוויון עלול להוות חוסר תום- לב. אך עקרון השוויון אינו עומד על רגליו הוא, אלא מתחת למטרייה של עקרון תום- הלב. רוחב עקרון תום-הלב מהווה מענה לסוגיה נוספת המתעוררת בתיק זה. המבקשת טוענת כי יש להתייחס לעמותה ולמושב כגופים מעין-ציבוריים. על-פי טיעון זה, עקרון השוויון יחול על גוף מעין-ציבורי ביתר שאת מאשר על גוף פרטי מובהק. אף פה סבורני כי עקרון תום-הלב, בכוחו לסייע. היישום של עיקרון זה, כאשר מדובר בגורם כמו מושב או עמותה שמטרתה קידום מושב, יהיה שונה מהמקרה שבו מדובר בעסק פרטי. אולם דומני כי לא יהא ניתן להחביא את עקרון השוויון בהגנבתו תחת מעטה עקרון תום- הלב, תוך מתיחת האחרון לממדים בהתאם לצורך. נקודה זו משתלבת עם הבחנה נוספת, חשובה כשלעצמה. 5. כפי שראוי להבחין בין גורם אשר חוק חובת המכרזים חל עליו לבין גורם אשר חוק זה אינו חל עליו, כן ראוי להבחין בין מכרז של גורם פרטי גרידא לבין מכרז של גורם ציבורי או מעין-ציבורי או בעל אופי ציבורי. במילים אחרות, השאלה אם חוק חובת המכרזים חל על מכרז מסוים, הינה שאלה חשובה אך שונה מהשאלה אם אנו נמצאים במגרש של המכרז בדין הפרטי או במגרש של המכרז בדין הציבורי. חוק חובת המכרזים, על תקנותיו, קובע כללים מסוימים ומפורטים גם בעניין האיחור בהצעה (ראה תקנה 20(ב) לתוספת השניה לתקנות חובת המכרזים, תשנ"ג-1993, שלפיה "ועדת המכרזים לא תדון בהצעות אשר לא נמצאו בתיבת המכרז במועד האחרון להגשת הצעות"). בדומה, צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958 קובע כי "מעטפת מכרז שנתקבלה במועצה האזורית אחרי תום המועד להגשת מסמכי המכרז לא תוכנס לתיבת המכרזים ותוחזר לשולח..." (תקנה 14(ב) לתוספת השניה לצו האמור). במצב, אשר אינו קיים כאן, שבו חוק ספציפי קובע כי המכרז יתנהל בדרך הנותנת "לכל אדם הזדמנות שווה להשתתף בו" (סעיף 2 לחוק חובת המכרזים), והתקנות על-פיו קובעות הקפדה מפורטת בעניין איחור בהגשת הצעה, התנאי של דרישת הזמן דורש הקפדה יתרה. אולם אין הדבר אומר כי עקרון השוויון אינו חל כשלעצמו, ולו באופן כללי, ולו באופן מוגבל, גם אם אין בנמצא חוק ספציפי הדורש עריכת מכרז. דוגמה לאמור מצויה בבג"ץ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [3]. כפי שקבע הנשיא ברק, יש מקרים, שבהם אין מקום "להפעיל על חברת החשמל, שעה שהיא פועלת במשפט הפרטי (כגון בהתקשרויותיה החוזיות), את המשפט המינהלי על מלוא היקפו ודיקדוקיו. יש להפעיל עליה את עקרונות היסוד של הגינות, שוויון, סבירות, יושר ותום לב וכיוצא בהם מושכלות ראשונים של מינהל ציבורי ראוי, בהגשמתם של עקרונות אלה, הלכה למעשה, יש להתחשב באופיה המיוחד של חברת החשמל, שהיא 'יצור כלאיים' מיוחד במינו" (שם [3], בעמ' 463). המציאות המורכבת של ימינו יצרה גופים הפועלים בדואליות נורמטיבית (ראה למשל בג"ץ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל נ' ממשלת ישראל [4]). משמעות הדבר הינה כי קיימים גופים אשר משתייכים הן לתחום הפרטי והן לתחום הציבורי. בנישה זו סווגו תאגידים של רשויות מינהליות, אשר לגביהם נקבע כי יחילו "רק את עקרונות היסוד של המשפט המנהלי, ולא את כל פרטיו" (ראה מאמרה של פרופ' ד' ברק-ארז "משפט ציבורי ומשפט פרטי - תחומי גבול והשפעות-גומלין" [8], בעמ' 105). הגבולות אינם קלים לשרטוט, וכתמיד הפסיקה לא רק מכריעה בתיק המונח בפניה, אלא גם מעצבת כלים אשר ישפיעו על תיקים שיוגשו בעתיד. ומן הכלל אל הפרט. 6. יהיה קשה לטעון כי המושב כאגודה שיתופית, והעמותה אשר הוקמה לקדם את יעדה, נמצאים כל כולם בצד של הדין הפרטי. אמנם נכון הוא כי המבקשת לא הניחה תשתית עובדתית בנדון, אך אין מחלוקת כי מדובר במושב שיתופי ובעמותה אשר הוקמה לקדם את יעדיו. לכן, ועל-מנת להכריע בעניין, ניתן לשקול את טענות המבקשת על בסיס עקרון תום- הלב ועל בסיס עקרון השוויון. ברם יש הבדל בבחינת שני עקרונות אלו. באשר לעקרון תום-הלב, יש לבדוק עיקרון זה בדיקה מוגברת. לעומת זאת, באשר לעקרון השוויון יש לבדוק עיקרון זה בדיקה מוגבלת. כוונתי כי אין להחיל עקרון השוויון "על מלוא הקפו ודקדוקיו", אך אין להתעלם מעיקרון זה, ויש לוודא כי הוא לא הופר הפרה בוטה. עקרון תום-הלב מחויב בדיקה, כמובן, גם מכוח דיני החוזים הכלליים, אך לא רק מהם. בבואי לבחון, כאמור, את המקרה הקונקרטי, ברצוני להדגיש שני פראמטרים. הראשון, הינו מהות אי-העמידה בתנאי המכרז, והשני הוא מידת ההפרה. המשיבה 3 איחרה בהגשת הצעתה. האיחור היה של רבע שעה. עורך-דין עומד בספרו הנ"ל (כרך א) [6], בעמ' 155-153 הרציג על חשיבות הגשת מסמכי מכרז במועד שנקבע. תוך סקירת הפסיקה צוין: "במקרה אחר נטען בפני בית- המשפט כי ההצעה למכרז הוגשה לאחר המועד שנקבע במכרז. המשיבה השניה הגיעה, לפי טענתה, למזכירות עיריית בת-ים בתאריך הנ"ל מספר דקות לפני השעה 13:00. מאחר שלא ידעה מיקומו של החדר בו יש להגיש את ההצעה עברו דקות ספורות עד שביררה את המקום הנכון - בין היתר המתינה לפקידה של העירייה עד שסיימה שיחת טלפון, והמעטפה הוגשה בשעה 13:05. לגירסה זו יש תימוכין גם בתצהירים שלפנינו... נראה לנו, כי בנסיבות המיוחדות שבמקרה שבפנינו, אין לראות באיחור האמור של מספר דקות משום פגם שיש בו כדי לפסול את הצעתה של המשיבה השניה" (פסק- הדין אשר צוטט הוא - בג"ץ 532/87 בן חי שירותי תברואה ונוי בע"מ נ' עיריית בת ים [5]). מהאמור ניתן ללמוד כי האיחור בהגשת ההצעה אינו נבחן באופן נוקשה ואבסולוטי. כלל זה מתחזק כאשר עסקינן במקרה שבו, כפי שנקבע, חוק חובת המכרזים אינו חל. לכך יש לצרף את מידת האיחור. אמנם רבע שעה הינו זמן ממושך יותר מחמש דקות, אך עדיין ניתן לומר כי מדובר באיחור שהינו טכני. אמת, המשיבה 3, היא האחראית והאשמה הבלעדית לאיחור. בכך שונה תיק זה מהנפסק על-ידיי, ואשר הוגש על-ידי בא- כוח המשיבות בעניין אוקון (המ' (ב"ש) 875/95 ת"א 294/95). באותו מקרה היה איחור שבין שמונה דקות לרבע שעה, אך נקבע כי הדבר נבע מהעתקת תיבת המכרזים לבניין אחר בשל שיפוצים. בכל מקרה, ובנסיבות העניין, לא נראה לי כי בכוחו של האיחור של רבע שעה להביא לביטול ההסכם. ראשית, ההצעה הוגשה טרם נפתחו ההצעות האחרות. שנית, על סמך התצהיר אשר הוגש מטעם המשיבה 3, אשר לא נחקר, אין מקום אלא לקבוע כי נעשה מאמץ כן על- ידיה לצאת לדרך ולהגיע במועד, ובשל טעות בדרך הנסיעה הגיעה המונית באיחור, על-אף יציאתה בשעה 10:15. שלישית, העמותה בדקה את העניין וביקשה הסבר מהמשיבה 3 בדבר איחורה. רביעית, לא נראה לי כי קבלת ההצעה של המשיבה 3 באיחור פגעה בעקרון השוויון. לא נראה כי אם המבקשת היא זו אשר הייתה מגישה את בקשתה באיחור, העמותה לא הייתה מקבלת אותה. על רקע נימוקים אלה סבורני כי אין לומר שהעמותה והמושב פעלו בחוסר תום-לב או באי-שוויון, זאת תוך הדגשה כי מבחן השוויון אינו עומד במלוא עוצמתו בתיק דנן, מפני שחוק חובת המכרזים ותקנותיו אינם חלים על המקרה. על רקע זה, אין לשלול את החלטת העמותה להעניק את המכרז למשיבה 3, כאשר הצעתה הייתה זולה בכ-400,000 ש"ח מכל הצעה אחרת אשר הוצעה. כפי שציינתי לעיל, קשה לתחום גבולות בנדון. ייתכן שמסקנתי הייתה אחרת לו מידת האיחור הייתה שעה או לו הייתה חסרה ערבות בנקאית. ככלל, רצוי כי המציעים במכרז, גם במכרז מעין זה, יקפידו על דרישת הזמן אשר נקבעה. ייתכן שריבוי מקרים מהסוג הזה עשוי להשפיע על שיקול-הדעת של בית-המשפט בעתיד. לדעתי, יפה עשו העמותה והמושב משהגיעו למסקנה כי יש להציע את העבודה בדרך של מכרז. כלל נגזר מכך כי המכרז ייערך תוך רגישות לכללי המינהל הציבורי. הבוחרים לצאת במכרז אינם רשאים להתנער מבחירתם. מנגד, אין לשכוח כי חוק חובת המכרזים או כל חוק ספציפי אחר לא חייב אותם לערוך מכרז ולא קבע תקנות מדריכות באשר לדרך ניהול המכרז. המצב המעורב של מכרז ללא חובה בדין החקוק והאופי המעין-ציבורי ובחינת נסיבות המקרה של התנהגות הצדדים בחוזה הוביל אותי למסקנה כי אין מקום לבטל את החוזה אשר כבר נחתם בין המשיבות. 7. סוף דבר, התובענה נדחית בזאת. כתוצאה מכך צו-המניעה הזמני בטל. המבקשת תישא בהוצאות העמותה בסך 6,000 ש"ח, בהוצאות המושב בסך 6,000 ש"ח ובהוצאות המשיבה 3 בסך 8,000 ש"ח, כאשר לכל סכום ייתוספו מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק להיום. מכרזעבודות תשתית