המבקשת הגישה ביום 25.10.10 תובענה בדרך של המרצת פתיחה לבית משפט השלום בפתח תקווה ובה עתרה, בין היתר, למתן פסק דין הצהרתי לפיו המשיבה 1 לא הייתה רשאית להביא את ההסכמים ביניהן, בדבר מתן שירותי שמירה למוסדות החינוך ולהיכל התרבות בעיר פתח תקווה, לידי סיום. בד בבד, עתרה המבקשת למתן צו מניעה זמני שיאסור על הבאת ההסכמים לידי סיום. בתגובת המשיבה 2 לבקשה לצו המניעה הזמני, נטען בין היתר להעדר סמכות עניינית ומקומית של בית משפט השלום לדון בתובענה. לעניין זה נטען שבהתאם לסעדים הנתבעים, הסמכות העניינית לדון בתובענה ובהכרח לסעד הזמני במסגרתה, היא לבית המשפט המחוזי ולא לבית משפט השלום. באשר לסמכות המקומית נטען כי בהתאם לסעיף השיפוט הייחודי בהסכמים, מקום השיפוט הוא בבתי המשפט בעיר תל אביב, ולהם בלבד. בטרם המצאת התגובה, הגישה המבקשת בקשה להעביר את התובענה לבית משפט השלום בתל אביב יפו, כמתחייב מסעיף השיפוט הייחודי. בית משפט השלום בפתח תקווה, כב' השופט שטרנליכט, בהחלטתו מיום 3.11.10, הורה לאחר קבלת תגובת המשיבה 2 ולאורה, ותוך ציון מפורש כי היא ניתנת בשים לב לאמור בתגובה, על העברת התובענה לבית משפט השלום בתל אביב יפו, ונמנע מהעברתו לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, הגם שדבר הסמכות של בית המשפט המחוזי לדון בתובענה נטען כאמור במפורש בתגובת המשיבה 2. בית המשפט לא נימק מדוע בחר להעביר את ההליך דווקא לבית משפט השלום ולא לבית המשפט המחוזי, אך זו החלטתו המפורשת (להלן: "ההחלטה מיום 3.11.10"). כמתחייב מהחלטה דנן, התיק הועבר לבית משפט השלום בתל אביב יפו התיק הובא לפני כב' השופט רחמים כהן מבית משפט השלום בתל אביב יפו, אשר בהחלטתו מיום 4.11.10, הורה על קיום דיון לפניו במעמד הצדדים, בבקשה למתן צו מניעה זמני, ליום 15.11.10. זה המקום לציין כי ביום 28.10.10, הגישה המבקשת גם עתירה מנהלית (עת"מ 58372-10-10), לבית המשפט לעניינים מנהלים במחוז מרכז (להלן: "העתירה המנהלית"). המבקשת עתרה לבטל את החלטת המשיבה מיום 19.10.10 לבטל את זכייתה במכרז למתן שירותי שמירה במוסדות המשיבה. בדיון שהתקיים בעתירה זו בבית המשפט לעניינים מנהלים במחוז מרכז, ביום 3.11.10, נטען על ידי ב"כ המשיבה 1 כי הסמכות לדון בטענות המבקשת נשוא העתירה המנהלית, היא לבית משפט השלום בתל אביב. ב"כ המבקשת הסכים לטענה האמורה. בנסיבות אלה הוסכם על מחיקת העתירה ובית המשפט אכן הורה על מחיקתה. בנסיבות אלה, התקיים ביום 15.11.10, הדיון בבקשה לצו מניעה זמני בבית משפט השלום בתל אביב יפו. לאחר שמיעת טענות הצדדים ובמסגרת זאת גם עמדתם בדבר ההסכמה למחיקת העתירה המנהלית, קבע בית המשפט בפתח החלטתו מיום 15.11.10, כי אין בהסכמת הצדדים במסגרת מחיקת העתירה המנהלית לפיה הסמכות לדון בטענות נשוא העתיקה המנהלית היא לבית משפט השלום כדי לחייב, ואין בכוחה של זו כדי להתגבר על העדר הסמכות העניינית של בית משפט השלום לדון בתובענה. עוד ציין בית המשפט כי טענות המשיבה 2 בדבר העדר סמכות עניינית של בית משפט השלום לדון בתובענה, לא נדונו בבית משפט השלום בפתח תקווה בטרם העברת ההליך ההליך לבית משפט השלום בתל אביב יפו על יסוד הסכמת הצדדים. בית משפט השלום, דן בבקשה לגופה והגיע בסופו של דבר לידי מסקנה כי אין מקום ליתן צו מניעה זמני כמבוקש ולפיכך הורה על דחייתה. בעקבות בקשה נוספת מאוחרת של המבקשת, הפעם להעביר את ההליך לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, הורה בית משפט השלום, בהחלטתו מיום 21.11.10 כי מאחר וטענת הסמכות העניינית הועלתה על ידי המשיבה 2 בהזדמנות הראשונה וכי מאחר והעברת ההליך מבית משפט השלום בפתח תקווה לבית משפט השלום בתל אביב נעשתה בהסכמה מבלי שהתקיים בה דיון לגופה, אזי אין עסקינן במצב שבו אין איסור להעביר תובענה פעם אחר פעם, ולכן הורה על העברת התובענה שוב, הפעם לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (להלן: "ההחלטה מיום 21.11.10"). בהתאם להחלטה מיום 21.11.10, הועבר התיק לבית משפט זה והובא לעיוני. לאחר בחינת כתבי הטענות, השתלשלות האירועים השונים, לרבות ההחלטות שנתנו, הגעתי לידי מסקנה כי החלטת בית משפט השלום מיום 21.11.10, בטלה מעיקרה (VOID), ולכן לא היה רשאי בית המשפט להורות על העברת התובענה לבית משפט זה. משכך, יש להשיב את ההליך לבית משפט השלום בתל אביב יפו, ואבהיר: סעיף 79 לחוק בתי המשפט התשמ"ד -1984, (להלן: "חוק בתי המשפט"), מורה: "(א) מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם. (ב) בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד. " השופט גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה שמינית בעמ' 11 מבהיר כי: "במקרה של העברת דיון בגין חוסר סמכות מקומית, חל האיסור על העברת הדיון פעם נוספת גם כאשר נטען כי בית המשפט הנעבר נעדר סמכות עניינית." עוד אפנה לרע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ"ד נה(2) 817, בו נבחנה השאלה האם התיבה "לא יעבירנו עוד" שבסעיף 79 לחוק בתי המשפט משתרעת גם על מקרה בו הועברה התובענה לבית משפט אחר מחמת חוסר סמכות מקומית, ולפני בית המשפט הנעבר נטען שהוא נעדר סמכות עניינית. מבחינה לשונית נאמר שהתיבה "לא יעבירנו עוד" שבסעיף 79(ב) כפופה לסעיף 79(א) שמתייחס לסמכות מקומית ועניינית "ולכאורה הדיבור "לא יעבירנו עוד"... משתרע אף על המקרה שבו הועבר העניין מבית משפט אחד לבית משפט אחר על יסוד טענת סמכות מסוג אחד ונטענה בבית המשפט הנעבר טענת סמכות מסוג אחר." עם זאת, נאמר ש "ב"עימות" בין סיפת סעיף 51 (א)(3) לחוק בתי המשפט לסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט אפשרי גם פירוש שהתיבה "לא יעבירנו עוד" מוגבלת רק לטענות סמכות מאותו סוג שנטענו בשני בתי המשפט. סופו של דבר, ההכרעה ניתנה על סמך שיקולים של מדיניות שיפוטית והערעור נדחה: "טעמים פרגמטיים מצדיקים להימנע ככל האפשר מלאפשר לבעלי-הדין 'לטלטל' את ההליכים המתנהלים ביניהם מבית-משפט אחד למשנהו ולאחר מכן שוב לבית-משפט אחר; גם לדיונים בעניין הסמכות צריך להיות פעם סוף על-מנת שבעלי-הדין ייכנסו מוקדם ככל האפשר לעובי הקורה של טענותיהם לגופו של העניין..." (שם [6], דברי המשנה לנשיא ש' לוין, בעמ'820)." ובהמשך: "אנו סבורים שצו העברה שניתן לפי סעיף 79 לחוק מחמת היעדר סמכות מכל סיבה שהיא מקנה לבית המשפט את הסמכות לדון בתובענה." יפים לעניינו גם הדברים שנאמרו ברע"א 7810/08 עדיקה נ' עדיקה, מפי השופט מלצר מיום 2/11/08: "העברת עניין מבית משפט אחד למשנהו, מן הטעם של חוסר סמכות עניינית, או מקומית, מקנה לבית המשפט הנעבר את הסמכות לדון באותו עניין, וזאת אף אם ההעברה לא הייתה מוצדקת (עיינו: ע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין, פ"ד נה(2) 817 (2001); ע"א 145/58 קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד.) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ, פ"ד יג 260 (1959)). בבסיס כלל זה עומדת התפיסה כי גם לדיונים בעניין הסמכות צריך להיות סוף. יש לאפשר לבעלי הדין להיכנס מוקדם ככל האפשר לעובי הקורה של טענותיהם לגופו של עניין, ולמנוע מהם את הצורך "לטלטל" שוב ושוב את ההליכים המתנהלים ביניהם - מבית משפט אחד לאחר (עניין שור, שם בעמ' 820). " בע"א 1622/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו (6) 295, התייחסה השופטת פרוקצ'יה לרע"א 3319/00 הנ"ל באומרה: "גישה זו מבטאת נטייה לצמצם ולהגביל את ההיזקקות לטענת היעדר סמכות עניינית, והיא ישימה לענייננו." מן הכלל אל הפרט: שלא כקביעת בית משפט השלום בתל אביב יפו בהחלטה מיום 15.11.10 ובהחלטה מיום 21.11.10, אזי החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 3.11.10, להעביר את ההליך לבית משפט השלום בתל אביב יפו, לא נעשתה על יסוד הסכמת הצדדים ומכל מקום בהיות בית המשפט ער ומודע במפורש לטענת המשיבה 2 להעדר סמכות עניינית של בית משפט השלום לדון בתובענה. אמנם בית משפט השלום בפתח תקווה לא קיים דיון במעמד הצדדים, בטרם הורה את שהורה, אך וודאי שהיה מודע היטב לטענות המשיבה 2 לפיהן הסמכות העניינית לדון בתובענה, מוקנה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט לא היה מחוייב לזמן את הצדדים לדיון בטענה, והיה רשאי להחליט בה על יסוד הנטען בכתב, וכך עשה. התייחסות מפורשת לכך קיימת בהחלטת בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 3.11.10, בה נאמר כי ההחלטה מושתתת: "לנוכח עמדת המשיבה 2, בתגובתה". כאמור, בתגובת המשיבה 2 נטען בסעיף 5 כי הסמכות העניינית לדון בתובענה מוקנית לבית המשפט המחוזי, ורק בסעיף 6 נטען כי הסמכות המקומית מוקנית לבתי המשפט בתל אביב יפו בלבד. מכאן, שהעברת ההליך מבית משפט השלום בפתח תקווה לבית משפט השלום בתל אביב, לא נעשתה על יסוד הסכמת הצדדים, או על יסוד בקשת המבקשת בלבד, כפי שסבר בשגגה בית משפט השלום בתל אביב יפו בהחלטותיו מיום 15.11.10 ומיום 21.11.10, אלא נעשתה לאחר שבית המשפט המעביר היה מודע היטב לטענת הסמכות העניינית, אך בחר מטעמיו להעביר את ההליך לבית משפט השלום ולא לבית המשפט המחוזי. ככל שסברו הצדדים שנפלה שגגה בעניין בהחלטת בית משפט השלום בפתח תקווה, שומה היה עליהם לנקוט בהליך מתאים, ומבלי שיש בהחלטתי זו כדי להביע עמדה באשר להליך שהיה צריך לנקוט, אם היה צריך. מכל מקום, הצדדים בחרו שלא לפעול לשינוי ההחלטה ולכן קנה לו בית משפט השלום בתל אביב סמכות לדון בתובענה, כקבוע בסעיף 79 לחוק בתי המשפט וכמות שנקבע בהלכה הפסוקה דלעיל, גם אם אחרת לא היה מוסמך לעשות כן. לפיכך, בית המשפט הנעבר לא היה רשאי להתעלם מההחלטה האמורה, בין מיוזמתו ובין לבקשת המבקשת ולהורות על העברת התובענה לבית משפט שלישי. עיגון נוסף למסקנתי ניתן למצוא גם באופן התנהלות בית משפט השלום, שכן חרף העדר סמכות עניינית, כמות שסבר, הוא לא מצא לנכון להעביר את התובענה לבית המשפט המחוזי, עת הובאה לפתחו, אלא בחר לקבוע דיון רק בחלוף כעשרה ימים ואף דן בבקשה לגופה. בכך יש כדי ללמד כי גם בית משפט השלום בתל אביב יפו, סבר שלאור הוראת סעיף 79 לחוק בתי המשפט, הוא קנה סמכות לדון בתובענה. מודע אני להלכה לפיה החלטה בסעד זמני של בית משפט נעדר סמכות עניינית אינה מפקיעה את תוקף ההחלטה, (ע"א 22/73 המ' 175/73 ברדה שבטא חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' ברונו מאירסון, ו-9 אח', פ"ד כז(2) 604 , 607-608 (1973): "בדין קבע בית-המשפט המחוזי, כי אחר העברת העניין אליו רואים את התובענה כאילו הוגשה מלכתחילה לבית-המשפט אליו הועברה, וצו-ביניים שניתן על-ידי בית-המשפט המעביר לפני ההעברה, רואים כאילו ניתן על-ידי בית-משפט מוסמך". אך לא כך הדבר בנסיבות המקרה שלפניי. בית משפט השלום בתל אביב יפו, קבע בהחלטתו מיום 4.11.10 כי יתקיים דיון בבקשה ביום 15.11.10. לו סבר בית משפט השלום, שאינו מוסמך לדון בתובענה ובהליך הזמני בגדרה, שומה היה עליו להורות על העברת ההליך עם הבאת התובענה לפניו ולא לקבוע דיון במעמד הצדדים בחלוף יותר מעשרה ימים לאחר מכן. למצער, היה עליו לעשות כן בפתח הדיון מיום 15.11.10, אך גם כזאת לא עשה, שעה שדן בבקשה לגופה, והכריע בה ורק בעקבות בקשה מאוחרת של המבקשת, הורה על העברת ההליך לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. בנסיבות אלה, החלטת בית משפט השלום בתל אביב יפו מיום 21.11.10, בדבר העברה נוספת של התובענה, לבית המשפט המחוזי, בטלה מעיקרה, אינה דרה בכפיפה עם הוראת סעיף 79 לחוק בתי המשפט ועם ההלכה הפסוקה כמבואר לעיל בדבר השארת ההליך בבית המשפט הנעבר ואי טלטול ההליך לבית משפט שלישי. לפיכך, אין מנוס אלא להחזיר את התביעה לבית משפט השלום בתל אביב יפו וכך אני מורה. סמכות ענייניתדיוןהעברת דיון