1.העותר זכה במכרז להפעלת בריכת שחייה במועצה המקומית חצור הגלילית, (להלן: "המועצה") והחזיק בבריכה על פי חוזה עם המועצה (להלן: "ההסכם"), במשך כ - 3 שנים החל מיום 03/05/04. 2.לטענת העותר, מיד לאחר תחילת מימושו של ההסכם, ניתנה לו הבטחה שלטונית מאת יו"ר המועצה ומהנדס המועצה, כי לא ידרש לשלם למועצה דמי ארנונה כלשהם בגין החזקת הבריכה; ואכן, במשך תקופה זו לא נשלחה אליו כל דרישה לתשלום הארנונה. עוד לטענתו, בתחילת חודש יולי 2007 הודיע ליו"ר המועצה כי אין ברצונו להמשיך בהפעלת בריכת השחייה וביקש להחזיר את החזקה בה לידי המועצה, ורק אז, בסוף חודש יולי 2007 קיבל להפתעתו דרישה לתשלום דמי הארנונה לשנים 2004 עד 2007, בסכום של 140,661 ₪. 3.בעתירה זו מבקש העותר לקבוע כי דרישת תשלום הארנונה בטלה וכן ליתן צו מניעה אשר לפיו יבוטל צו עיקול שהוטל על ידי המשיבה על חשבון הבנק של העותר. 4.המשיבה מבקשת לדחות את העתירה על הסף מפאת איחור ושיהוי בהגשתה, וכן לגופה, בהעדר עילה. 5.בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך להורות על מחיקתה או על דחייתה של עתירה על הסף אם על פניה היא איננה מגלה עילה להתערבותו של בית המשפט, מחמת שיהוי או העדר ניקיון כפיים. 6.שיהוי ואיחור בהגשת העתירה: סעיף 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א - 2000 (להלן: "התקנות") קובע כי עתירה, שלא נקבע בחוק מועד להגשתה, תוגש ללא שיהוי בנסיבות העניין, ולא יאוחר מ - 45 יום מיום שההחלטה פורסמה כדין, הומצאה לעותר, או נודע לעותר אודותיה. לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מ ל כ ת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית-משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סידרי הדין - כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך". (עע"ם 1981/02 - קיסר-הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הבטחון). העותר פנה למועצה לראשונה בטענה כנגד דרישת הארנונה בגין החזקת הבריכה עוד ביום 17/07/07 (נספח א' לתגובה המקדמית שהוגשה על ידי המשיבה, אשר צורף גם לעתירה כנספח ב' אך ללא תאריך המסמך). במכתב זה הודיע העותר שלאור הדרישה לשלם ארנונה בגין החזקת הבריכה, הוא מבקש להחזיר את הבריכה לאחריות המועצה, בכדי לצמצם נזקיו. ממכתב זה עולה כי הפסקת ההתקשרות עם המועצה נעשתה בעקבות דרישת הארנונה ולא להיפך, כפי שנטען בעתירה. מכתבו זה של העותר נענה על ידי ב"כ המועצה במכתב התשובה מיום 22/07/07 (נספח ב' לתגובה המקדמית), בו דחתה המועצה את טענות העותר כנגד החיוב בארנונה. טוען העותר בעתירתו כי בעקבות דרישת הארנונה הוא פנה בהשגה למועצה, ואת תשובת המועצה, כביכול על השגה זו, מיום 01/08/07 הוא צירף כנספח לעתירה (התשובה סומנה גם היא כנספח ב' לעתירה). כפי העולה מתגובת המשיבה ומנוסחו של המכתב, (נספח ב' הנ"ל), לא פעל העותר כלל להגשת השגה כחוק על דרישת הארנונה. במקום זאת נתקיים דיון ביום 27/07/07 בלשכת ראש המועצה, במהלכו העלה העתור השגותיו בפני ראש הרשות, טענותיו נבדקו ונדחו עוד ביום 01/08/07. ביום 18/10/07 הוטל עיקול על חשבון הבנק של העותר. ביום 27/11/07, 40 יום לאחר הטלת העיקול, הוגשה העתירה. העותר טוען כי לא חל שיהוי או איחור בהגשת העתירה. לטענתו, על פי החוק עמדו לרשותו 90 יום להגשת השגה. יתירה מכך, לאחר קבלת ההודעה על דרישת הארנונה הוא היה במו"מ אינטנסיבי עם המועצה וסבר כי העניין יפתר, ולבסוף, את המועד הקבוע בסעיף 3(א) לתקנות, יש למנות לגישתו, ממועד הטלת העיקול. לא ניתן לקבל טענות אלה. טענותיו והשגותיו של העותר כנגד חיובו בארנונה נדחו עוד ביום 01/08/07 ומאז לא נוהל כל מו"מ בין הצדדים. העותר לא הגיש השגה, וממילא ספק אם טענותיו יכולות היו להתברר בדרך של השגה בפני מנהל הארנונה. לא היתה כל סיבה שהעותר ימתין עד להטלת העיקול, לשם הגשת העתירה, וגם אז יפעל להגשתה 40 יום לאחר שהוטל העיקול. העותר הגיש את העתירה מעבר למסגרת הזמן הקבועה בתקנות, ללא כל סיבה, ומבלי שעתר להאריך לו את המועד להגשתה. די היה באמור, כדי לדחות את העתירה על הסף. 7.חוסר ניקיון כפיים: טענות העותר בסעיפים 6,7 לעתירה, אשר גובו בתצלום חלקי של מכתבו למועצה (נספח ב' לתגובה המקדמית ונספח ב' לעתירה), נטענו בחוסר תום לב ותוך ניסיון להטעות את בית המשפט. מתוך האמור בעתירה ניתן להבין כי דרישת הארנונה באה כתגמול וכתגובה לרצונו של העותר להפסיק את הפעלת הבריכה, בעוד שמתוך המכתבים שהוחלפו בין הצדדים עולה בבירור, כי ההיפך הוא הנכון; העותר נדרש לשלם ארנונה בגין החזקת הבריכה, ובתגובה הודיע על רצונו להפסיק את הפעלתה. יש לראות בחומרה רבה את העובדה שהעותר צירף לעתירה מסמך חלקי ומטעה, כדי שזה יתמוך בטענתו חסרת תום הלב, ונמנע מלצרף את תשובת המשיבה על מכתבו, ממנה עולה בבירור כי הוא פנה לראשונה למועצה ביום 17/07/07 ולא במועד ובנסיבות שפורטו בעתירה. 8.טענות העותר כנגד החיוב בארנונה: ההסכם שנחתם בין הצדדים ביום 21/05/04, לאחר שהעותר זכה במכרז להפעלת בריכת השחייה, קובע מפורשות, (בסעיף 10), כי העותר ישא במשך תקופת ההסכם בתשלומי ההוצאות, המיסים וההיטלים החלים על המחזיק בבריכת השחייה, לרבות הארנונה. הצעת העותר למכרז מולאה לאחר שעיין בהוראות החוזה וידע את תנאיו ואת היקף ההוצאות הנלווה להחזקת הבריכה והפעלתה. לטענת העותר, לאחר שנכרת ההסכם הובטח לו ע"י ראש המועצה ומהנדס המועצה כי לא ידרש לשלם את דמי הארנונה. באותה נשימה, טוען העותר כי צו הארנונה באותם שנים לא כלל את בריכת השחייה. העותר לא תמך טענתו לגבי אי תחולת צווי הארנונה על הבריכה, באסמכתא כלשהיא. טענתו זו עומדת בסתירה לחוזה שנערך בין הצדדים ולטענה נוספת שהועלתה מפיו שלפיה מכוח הבטחה שלטונית הוא פטור מתשלום הארנונה, שכן, לולא היה צו ארנונה שמכוחו ניתן היה לחייב את המחזיק בבריכה בתשלום ארנונה, לא צריכה היתה להנתן הבטחה שלטונית כנטען, ולא היה מקום לכלול חיוב בתשלום הארנונה בהסכם ההפעלה. אשר להבטחה השלטונית המוכחשת; ראשית, בפנייתו הראשונה של העותר למועצה מיום 17/07/07 הוא העלה טענות שונות כלפי חיובו בארנונה, מבלי שטען להבטחה שלטונית הפוטרת אותו מתשלום. שנית, "הלכה היא, כי הוכחת קיומה של הבטחה שלטונית צריכה להיות ברורה וחד משמעית. כך, על הטוען לה להוכיח כי הבטחה כזו אכן ניתנה וכי היא מפורשת, ברורה ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא (ראו בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, רב אלוף שאול מופז, פ"ד נח (1) 694, 706). כמו כן, עליה להינתן על ידי האורגן המוסמך לתיתה (ראו בג"ץ 135/75 סאי-טקס קורפורשיין בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673, 676 ; בג"ץ 594/78 אומן, מפעלי סריגה בע"מ נ' שר התעשיה המסחר והתיירות, פ"ד לב (3) 469, 474)". (בג"צ 5853/04 - "אמנה" תנועת ההתיישבות של גוש אמונים אגודה שיתופית נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד נט (2) 289 , 293-294 (2004). טענת העותר ל"הבטחה שלטונית" שניתנה בעל פה, ללא פירוט נסיבות הנתינה ומועד הנתינה, כשהיא עומדת בסתירה למסמך חוזי שנכרת בין הצדדים בעקבות מכרז, איננה עומדת ברמת ההוכחה הנדרשת. וגם אם ניתנה הבטחה כלשהי, לא ניתן לקבוע כי נותן ההבטחה התכוון ליתן לה תוקף משפטי מחייב, שאם כן, היה עורך מסמך בכתב, בפרט בנסיבות דלעיל. והעיקר, לא ברור מאין סמכותם של ראש המועצה או מהנדס המועצה לפטור את העותר מתשלום ארנונה, בניגוד לצו הארנונה, וביחוד לאחר שהעותר התחייב לשאת בתשלום ארנונה במסגרת ההסכם, לאחר שזכה במכרז על פי תנאיו של הסכם זה (לעניין הסכמים הפוטרים מתשלום הארנונה כולה או חלקה, בניגוד לצו הארנונה, ראה עע"מ 11137/04 - עוזי יעקובוביץ נ' מועצה מקומית אעבלין). אם לא די בכך, מהאמור בעתירה עולה כי העותר לא הסתמך על ההבטחה, ולא שינה מצבו לרעה כתוצאה מהבטחה כזו, אף בהנחה שניתנה לו הבטחה מסוג זה, שכן לטענתו, היא ניתנה לו לאחר שנחתם ההסכם. מכל האמור עולה כי העתירה על פניה איננה מגלה עילה להתערבותו של בית המשפט ועל כן דינה להדחות על הסף, גם מסיבה זו. 9.לסיכום, אני דוחה את העתירה מחמת האיחור בהגשתה, בשל העדר ניקיון כפיים ומאחר והיא איננה מגלה עילה, על פני הדברים, להתערבותו של בית המשפט. העותר ישלם למשיבה הוצאות הדיון בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ארנונה