הקדמה: לפני תובענה למתן פסק דין המצהיר כי התובעת מס' 1, רחל סופרין, היא בעלת הזכויות הקנייניות בבית מקצועי מס' 13 במושב אמירים (להלן: "הבית"), וכי היא זכאית כי הזכויות בבית יירשמו על שמה, לכשיתאפשר הדבר, בלשכת רישום המקרקעין או בכל מרשם אחר. התובענה הוגשה על ידי הגב' סופרין, אלמנתו של המנוח יהודה סופרין ז"ל (להלן יחד: "סופרין") ושניים מילדיהם של בני הזוג, התובעים מס' 2-3, כנגד אמירים - מושב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "המושב" או "האגודה"), כנגד הסוכנות היהודית וכנגד מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל"). המסגרת העובדתית העולה מכתבי הטענות: המקרקעין עליהם בנוי בית מקצועי מס' 13, העומד ביסוד המחלוקת בתיק זה, מצויים בתחום המושב אמירים וכלולים במשבצת הקרקעית של המושב, כך שמדובר, למעשה, במקרקעין המוחכרים למושב מאת המנהל כשלאגודה מעמד של בת רשות במקרקעין בלבד. בית מס' 13 נועד למגורים של אותם "בעלי מקצוע" שהמושב נדרש לשירותיהם המקצועיים הצמודים. על פי כתב התביעה, בני הזוג סופרין ביקשו לשלב את חייהם בחיי המושב, עת היו על סף גיל פרישה, ולצורך כך, פנו בבקשה להתקבל כחברים במושב וביקשו לרכוש בית במושב. ביום 21/2/75, פנה יהודה סופרין ז"ל אל המושב והודיעו כי שכר, בתחום המושב, את ביתו של מרדכי משלר (להלן: "משלר") וכי ברצונו להמשיך ולהתגורר במושב גם לאחר תום השכירות, לאור הזהות בין השקפותיו ואורח חייו לבין אורח החיים במושב. באותו מכתב הבהיר המנוח סופרין ז"ל כי ידוע לו שהמושב מתנגד לקבל אנשים בגילו כתושבים, ואולם הציע לעבוד במזכירות המושב, בשלב ראשוני ללא שכר. במכתב הנושא תאריך 10/4/75 השיב יו"ר ועד המושב דאז כי הוועד החליט לקבל בחיוב את הצעתו של יהודה סופרין ז"ל לעבוד במזכירות המושב בהתנדבות, ואולם הבהיר כי לפי החלטת האסיפה הכללית, דרוש רוב של 2/3 מחברי האגודה לאישור מועמדים למושב שגילם מעל 40 שנה. ביום 29/6/75 פנה יהודה סופרין ז"ל אל ועד המושב וביקש לאשר את קבלתו למושב כתושב בעל מקצוע בתחום הנהלת החשבונות. בתאריך 23/5/76 נחתם זיכרון דברים בין דוד גליקסון לבין בני הזוג סופרין, לפיו רכשו האחרונים את זכויותיו של גליקסון בבית מס' 13 במושב בסכום כולל של 72,500 ל"י. נקבע כי כל ההוצאות הכרוכות בהעברת הזכויות על שם סופרין - יחולו עליהם. עוד נקבע כי ההסכם בין הצדדים מותנה באישור המושב והמוסדות המיישבים, ובמידה ואלה לא יאשרו העברת הזכויות, כי אז התחייבו סופרין להעבירן, בעזרת המושב, אל קונה אחר שיאושר, תמורת פדיון השקעותיהם בנכס במלואן. הוסכם כי זיכרון הדברים יהיה בר תוקף עד 30 ימים מתאריך החתימה עליו. יום למחרת ההסכם, בתאריך 24/5/76, פנה מר סופרין ז"ל לועד המושב וביקש לאשר את ההסכם שנחתם עם גליקסון. ביום 24/7/76, ולאחר תזכורת נוספת מאת סופרין ז"ל, התקיימה אסיפה כללית של חברי האגודה בה הוחלט "לאשר את משפחת סופרין כתושבים לא חברים במגרש של גליקסון לשעבר, בעד - 39, נגד - 12, נמנעו - 3". בעקבות כך, הודיע וועד המושב כי האסיפה הכללית של המושב החליטה לקבל את סופרין כתושב, בכפוף לתנאים הבאים: התחייבותו של סופרין לעבוד 5 שנים לפחות בהנהלת חשבונות של המושב; התחייבות של סופרין לרכוש את נחלתו וביתו של גליקסון; התחייבות של סופרין לתת לחבר המושב משלר חדר ושירותים בכל פעם שירצה לבקר באמירים; וכן תנאי נוסף לפיו סופרין "מוותר על זכויות ירושה על הבית והנחלה". בתגובה למכתב זה, השיב מר סופרין ז"ל במכתב לוועד המושב מיום 1/8/76 כי תוכנו של המכתב רחוק מהסיכום אליו הגיעו הצדדים בישיבה שקויימה, כשלענייננו, ציין מר סופרין כי וויתורו על זכויות ירושה ביחס לבית והנחלה היה בתנאי שילדיו יהיו זכאים לפדיון ההשקעות לאחר מותו, כפי שייקבעו על ידי גוף נייטרלי מוסמך. במכתב מיום 2/8/76 הבהיר וועד המושב, בעניין זה, כי החלטת האסיפה הכללית אכן משמעה כי יורשי סופרין יקבלו את פדיון ההשקעות, כפי שיקבע גוף מוסמך. בשלב מסוים הודיע מר סופרין ז"ל כי גליקסון אינו מעונין עוד למכור את זכויותיו בביתו ומגרשו וביקש כי יימצא עבורו מקום מגורים חלופי. ביום 17/10/76 הודיע וועד המושב לסופרין כי החליט על הפסקת עבודתו. ביום 31/10/76 שלח וועד המושב מכתב ליהודה סופרין ז"ל ובו הודיע לו כי אין הוא מוצא שיש להעמיד לרשותו בית חדש, והאפשרות היחידה לשילובו במושב היא פדיון בית תושב אחר, בהתאם להחלטת האסיפה הכללית. בהמשך, לאחר שביום 8/11/76 נחתמה טיוטת הסכם מכר בין גליקסון לבני הזוג סופרין לפיה ימכור גליקסון זכויותיו בבית מס' 13 לסופרין תמורת 75,000 ל"י, נחתם בין הצדדים ביום 18/11/76 הסכם מכר מפורט ביחס לבית האמור, ברוח ההסכם הקודם. ביום 22/11/76 הודיע נציג המושב לבני הזוג סופרין כי קיבל את רצונם להעביר את נחלת גליקסון על שמם. עוד הבהיר כי העברת הנחלה תוכל להיעשות רק לאחר קבלת אישור המוסדות המיישבים ולאחר שייערך חוזה מיוחד בו ייקבעו תנאי קבלתם של סופרין. לאחר שנתקלו בקשיים במדור הקליטה בסוכנות היהודית, הודיעו סופרין לוועד המושב ביום 30/4/77 כי גליקסון מסרב להאריך את תוקף ההסכם עמם וכי הוא אף השיב להם את דמי הקדימה ששילמו לו, כך שיצאו בהפסד כספי ואף נאלצים לעזוב את הבית, ולפיכך, הם ביקשו כי יימצא עבורם פתרון מגורים בהקדם. בשלב מסוים הוחל בהליך לפדיון נכסיה של חברת המושב יהודית ברקוביץ, וסופרין פנו לוועד המושב בבקשה לבחון אפשרות לפדות את ביתה. לבסוף, ביום 2/7/77 נחתם הסכם להעברת זכויות גליקסון לסופרין בבית ובמגרש בית מס' 13 במושב, כולל רהיטים ורכוש נוסף המצויים על המגרש, בסכום כולל של 72,000 ל"י. על פי תנאי ההסכם, כל ההוצאות הכרוכות בהעברת ורישום הזכויות יוטלו על סופרין. גליקסון מצדו התחייב לפעול לעשיית כל הדרוש מצדו לצורך העברת הזכויות לסופרין. עוד הוסכם בין הצדדים כי לרשות גליקסון יעמדו 1,500 לינות בביתן שבקצה האחורי של המגרש. ביום 4/9/77 התחייב יהודה סופרין ז"ל, בכתב, לשלם למושב סך של 15,000 ל"י כ"דמי כניסה", תוך שהצהיר כדלקמן: "אני מצהיר שידוע לי שתשלום זה מקנה לי זכות מגורים בלבד ולא תהיינה לי תביעות כלשהן מהאגודה". אין חולק, וכך גם אישר המושב בכתב, כי משפחת סופרין מתגוררת במושב בקביעות החל מנובמבר 1975, ואולם לא התקבלו מעולם כחברי האגודה. עד כאן המסגרת העובדתית העולה מכתב התביעה, וכעת לבחינת טענות הצדדים והמשמעות המשפטית שיש להעניק לתמונה המצטיירת מעובדות אלה. טענות התובעים: לטענת התובעים, האגודה ניצלה את כמיהתם של בני הזוג סופרין להתקבל כחברים במושב והציבה להם התניות בלתי אפשריות ומחוסרות תוקף משפטי, תוך ניצול תמימותם והגינותם ובחוסר סמכות, וכל זאת תוך פגיעה בזכותם הקניינית החוקתית. התובעים טוענים כי ההתקשרות המשפטית בין סופרין לבין האגודה נסמכת על מסמכים בכתב, מעשים לקיום חוזה, וכן מצגים בכתב ובעל פה, כך שאין מדובר בחוזה שנכרת בדרך ה"קלאסית", ויש לבחון את התחייבות המושב כלפי סופרין על רקע עקרונות ההשתק, המניעות ותום הלב. על פי הנטען, התניית האגודה כי סופרין יתקבלו למושב בתנאי שיוותרו על זכות הירושה, נעדרת כל נפקות משפטית, שכן למושב אין כל סמכות להתנות קבלה בויתור על זכות קניינית, ההתניה הוצבה בחוסר סמכות, ההתנייה מהווה פגיעה בזכות יסוד של סופרין, אין קשר הגיוני בין הקבלה למושב לבין הויתור הנדרש, ההתניה מפלה ולא סבירה ועצם הצבתה מנוגדת לחובת תום הלב ולתקנת הציבור, במהלך השנים ויתרה האגודה בהתנהגותה על התנאי שהיא עצמה הציבה, ולבסוף, ההתניה ניתנה תחת אילוץ וכפיה. התובעים טוענים כי מעולם לא היתה להם כוונה לוותר על רכושם, וכי עצם הדרישה ל"וויתור" מלמדת כי האגודה סברה שלסופרין זכות קניינית עליה ניתן לוותר. עוד טוענים התובעים כי המושב בהתנהלותו במהלך השנים, הכיר בסופרין כבעלי זכות הקניין בשטח הבית, ואף גבה מהם מסים, דמי פיתוח, דמי רישום בטאבו ועוד. בנוסף, בסוף שנת 2005 אף זומנו סופרין למזכירות המושב כדי לבחון את מפת החלקות של המושב, שהותוותה מחדש לקראת העברת כל חלקות המושב בטאבו, וכדי לאפשר להם להגיש התנגדויות להתוויה החדשה. טענות האגודה: לטענת האגודה, הגב' רחל סופרין התגוררה בבית מכוח הרשאה שניתנה לבעלה, מר סופרין ז"ל להתגורר במושב במעמד של בעל מקצוע, לאחר ששילם למחזיק הקודם את פדיון השקעותיו (כשאף לזה האחרון לא היו זכויות קנייניות אלא זכויות מגורים בלבד). האגודה טוענת כי הבית בו התגוררו בני הזוג סופרין יועד לבעלי מקצוע והינו רכוש המושב, מצוי בתחומי המשבצת של האגודה והאגודה משלמת עבורו למנהל דמי חכירה והיא בעלת הזכויות בו. על פי הנטען, בני הזוג סופרין מעולם לא רכשו את הזכויות בבית המקצועי בו התגוררו מהאגודה ומעולם לא ביקשו לרכוש את הזכויות בו (בשעתו, כלל לא היתה אפשרות לבצע מכירת זכויות בבתים מקצועיים), אלא התגוררו בבית במעמד של ברי-רשות. לטענת האגודה, התנאים בהם קיבל יהודה סופרין ז"ל את הרישיון להתגורר בבית היו תנאים רגילים לאותה תקופה. בנוסף, האגודה מצדה לא ויתרה על זכויותיה בנכס, וזאת גם שעה שבני הזוג סופרין עברו להתגורר בבית אבות והשכירו את הבית כדי לממן זאת. עוד נטען כי בשעתו היה מקובל שהתושבים המתגוררים בבתים המקצועיים יפתחו את המגרש שבחזקתם, ללא זכות לקבלת תמורה מהאגודה ומבלי שהשקעה זו תעניק להם זכויות במקרקעין. כמו כן, נהוג היה שתושב הקבע שקיבל את הזכות להתגורר בבית, שילם לתושב הקודם (הדייר היוצא) את פדיון השקעותיו. לטענת האגודה, לפי תקנון האגודה, רק חברי אגודה יכולים ורשאים להיות בעלי זכויות במקרקעי האגודה, הכלולים במשבצת האגודה, כשבני הזוג סופרין ו/או ילדיהם מעולם לא היו חברי אגודה. עוד טוענת האגודה כי כל שקיבל יהודה סופרין ז"ל, לאחר משא ומתן עם המושב, הוא זכות למגורים בבית, בתשלום "דמי כניסה", והלה אף לא טען מעולם כי יש לו זכויות מעבר לכך. על פי הנטען, מר סופרין ז"ל אף חתם על מסמך המאשר כי אין לו זכויות נוספות על זכות המגורים. אי לכך, נטען כי מר סופרין ז"ל לא יכול היה להוריש ליורשיו יותר זכויות מאשר היו לו עצמו, היינו: זכויות של בר רשות שאינן ניתנות להורשה, ולא זכויות קנייניות. האגודה טוענת כי עוד בשנת 1998 פנה אליה סופרין ז"ל, בעודו בחיים, וביקש לברר את הזכויות בנכס (על פי המסמכים המצורפים לכתב ההגנה מטעם האגודה, עולה כי בנו של סופרין ז"ל ביצע את הפנייה, ובנוסף, לא פנה למנהל, כי אם לסוכנות), וכבר אז קיבל תשובה לפיה הבית שייך לאגודה וכי מעמדו אינו מאפשר זכויות הורשה. על פי הנטען, בנסיבות אלה, בעת הגשת התביעה דנא בשנת 2007, התיישנה התביעה, מה גם שהגשת התביעה רק לאחר פטירת האב אומרת דרשני ופועלת לחובתם של התובעים. עוד נטען כי הובהר למר סופרין ז"ל שעל מנת לשנות את מעמדו בבית, כי אז עליו לרכוש את זכויות האגודה בבית, ואולם הלה לא עשה כן ולא ביקש לרכוש את זכויות האגודה בכסף, וכעת, מבקשים התובעים לקבל את זכויות האגודה בבית ללא תשלום. לטענת האגודה, ניסיון התובעים לקבל לידיהם יותר זכויות מאלה שביקש יהודה סופרין ז"ל הינו ניסיון בלתי ראוי להתעשר על חשבון האגודה ולשלול ממנה את זכויותיה הקנייניות בבית. כן טוענת האגודה כי לתובעים מס' 2-3 כלל אין יריבות מולה כ"יורשיה הפוטנציאלים" של התובעת מס' 1, והם גם לא הראו כל עילת תביעה אישית נגד האגודה, לא כל שכן מקום בו לא הוכח כי הם אכן יורשיה היחידים של התובעת מס' 1, לאחר שהוברר כי יש לה שני ילדים נוספים. עוד מציינת האגודה כי משמעות העברת זכויות בבית מקצועי הינה גריעת הבית המקצועי והשטח עליו הוא בנוי משטח המשבצת של המושב והסדרת הזכויות בחוזה חכירה מול המנהל. לבסוף, טוענת האגודה כי הואיל והצדדים לא ביקשו לשנות מההסכמות שהושגו ביניהם משך שנים רבות, אין להישמע כעת בטענה לאילוץ או כפייה, המוכחשות כשלעצמן, בייחוד מקום בו התביעה הוגשה לאחר פטירתו של סופרין ז"ל בשנת 2003, כך שזה אינו יכול עוד להעיד על הנסיבות בהן גובשו ההסכמות, על כל המשתמע מכך. עמדת הסוכנות היהודית: במסגרת כתב הגנתה (סעיף 20 לכתב ההגנה) הודיעה הסוכנות היהודית כי היא משאירה לבית המשפט את שיקול הדעת בשאלת העברת הזכויות בבית מס' 13, נשוא התובענה, ובלבד שהעברת הזכויות תתבצע בהתאם לנוהלי הסוכנות והמנהל. עוד מבהירה הסוכנות היהודית כי עסקינן בבית מקצועי הנכלל במשבצת המקרקעין של המושב ואשר חלות עליו הוראות החוזה המשולש בין המנהל, הסוכנות והאגודה, כאשר בעלת הזכויות בבית הינה הסוכנות היהודית והוא אינו רכושה הפרטי של האגודה, המשמשת כברת רשות בלבד. לטענת הסוכנות היהודית, העברת זכויות בבית מקצועי משמעה גריעת הבית המקצועי והשטח עליו הוא בנוי מתוך שטח המשבצת של האגודה והסדרת הזכויות בין המנהל לרוכש הזכויות. טענות המנהל: לטענת המנהל, המקרקעין נשוא התובענה כלולים במשבצת הקרקעית של המושב, אשר חלקם מיועד למגורים זמניים, בין היתר של "בעלי מקצוע". על פי הנטען, מדובר במגורים זמניים ולא במגורי קבע. המנהל מבהיר כי ככלל, לא נערכו מצדו רישומים של בעלי מקצוע ודמי החכירה השנתיים שולמו על ידי האגודה באופן גלובלי, עבור כל משבצת הישוב. המנהל מבהיר כי במגרשי בעלי המקצוע מוקנית זכות למגורים בלבד ולא כל זכות קניינית אחרת. בתוך כך, טוען המנהל כי אין מערכת יחסים ישירה בינו לבין בעל זכות המגורים בבית המקצועי. על פי הנטען, חוזה חכירה נחתם רק בין המנהל לאגודה, שהינה ברת-רשות במקרקעין. עוד טוען המנהל כי האגודה אינה רשאית להעביר זכויות בבית המקצועי ללא הסכמת הסוכנות, והמנהל מצדו יקנה זכויות חכירה בבית המקצועי אך ורק לאחר פניית האגודה לפיה נרכשו הזכויות ושולמו מלוא התשלומים הנדרשים, לאחר שיוברר כי ניתנה הסכמה הסוכנות היהודית, ובכפוף להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, הוראותיו ונהליו. המנהל מדגיש כי במקרה דנא, לא קויימו התנאים האמורים, ועל כן, אין זכויות במקרקעין למי מהתובעים, וממילא שלא קיימות זכויות ברות הורשה. דיון והכרעה - זכויותיהם של סופרין בבית מס' 13: ראשית מצאתי לנכון להעיר כי בצדק מלינה האגודה על כך שהתביעה דנא הוגשה רק בשנת 2007, מספר שנים לאחר פטירתו של המנוח יהודה סופרין ז"ל, שבידיו היה כל המידע באשר לנסיבות שהובילו להסכמה אודות קבלתם של בני הזוג למושב. אף בהתעלם משאלת ההתיישנות, נדמה כי הגשת התביעה בשלב בו הוגשה, מקום בו לא ניתן להתרשם מכלי ראשון אודות הנסיבות שקדמו לקבלת בני הזוג למגורים קבועים במושב, אודות התנאים שהציבה האגודה ואודות משמעות תשלום "דמי הכניסה", בייחוד על רקע הצהרתו של מר סופרין ז"ל במסגרת המסמך שצורף כנספח "כד" לכתב התביעה, לפיה ידוע לו שתשלום זה מקנה לו זכות מגורים בלבד ולא תהיינה לו תביעות כלשהן מהאגודה, צריכה להישקל לחובת התובעים. אשר לזכויותיהם של בני הזוג סופרין בבית, הרי שלדעתי, לכל אורך הדרך היה ברור למר סופרין ז"ל כי לא בהעברת זכויות קנייניות עסקינן, כי אם בזכות למגורים, שהינה זכות אישית, אשר אינה מקנה לו זכויות קנייניות כלפי כולי עלמא אלא מעמד של בר-רשות בלבד. ראשית יצוין כי אין חולק שהמקרקעין עליהם בנוי בית מקצועי מס' 13 במושב הינם מקרקעין הכלולים במשבצת הקרקעית של האגודה. עוד עולה מעמדת המנהל כי קרקע המשבצת אינה רכוש פרטי של האגודה והאגודה הינה בת רשות במקרקעין בלבד, כך שזו רשאית לעשות שימוש במקרקעין רק בתנאים המוכתבים על ידי מועצת מקרקעי ישראל והוראות המנהל. המסמכים עליהם מתבססים התובעים, במקרה זה, אינם מוכיחים כי למנוח סופרין ז"ל ו/או לבת זוגתו, הגב' סופרין, הוקנו זכויות חכירה במקרקעין, אלא מלמדים כי ניתנה להם רשות להתגורר בבית מקצועי מס' 13, לאחר שהובהר להם את מהות הזכויות המוענקות להם. כבר בתחלופת המכתבים הראשונה בין מר סופרין ז"ל לבין האגודה, ציין סופרין כי הוא מבקש לקבלו למושב כתושב בעל מקצוע (להבדיל מחבר אגודה), תוך שידוע לו כי קיימת התנגדות עקרונית לקבל אנשים בני גילו כתושבים במושב (נספח "א" לכתב התביעה). בהמשך, עת נתגלעה בעייתיות בקיום החוזה עם גליקסון, פנו בני הזוג סופרין אל וועד המושב ביום 30/4/77 (נספח "יט" לכתב התביעה) וביקשו כי יימצא עבורם פתרון מגורים חלופי (פתרון מגורים חלופי נאמר, אך לא זכויות במקרקעין חלופיים). ביום 4/9/77 אף חתם מר סופרין ז"ל על כתב התחייבות (נספח "כד" לכתב התביעה), במסגרתו הצהיר כי ידוע לו שתשלום דמי הכניסה בסך 15,000 ל"י מקנה לו זכות מגורים בלבד. מפאת חשיבותה של הצהרה זו, מוצא אני לצטטה בשנית, כלהלן: "אני מצהיר שידוע לי שתשלום זה מקנה לי זכות מגורים בלבד ולא תהיינה לי תביעות כלשהן מהאגודה". ממסמך זה עולה כי למנוח סופרין ז"ל, שבינתיים הלך לעולמו, היה ברור, כבר בתחילת הדרך, כי מבחינתה של האגודה אין לו אלא זכויות מגורים בבית מקצועי מס' 13, על כל המשתמע מכך. בהמשך, חתמו סופרין אל מול הסוכנות על כתב התחייבות (נספח "יב7" לתצהיר האגודה) לפיו הם מצהירים כי קיבלו מהנהלת הסוכנות לשימושם "ברישיון כברי-רשות" לתקופה של 12 חודשים את מגרש מס' 13 על מבנה המגורים שבו וכן רכוש נוסף. עוד נקבע בכתב ההתחייבות כי עם תום תקופת הרשיון הבסיסית, יוארך תוקף כתב ההתחייבות באופן אוטומטי מדי שנה, אלא אם כן יודיע אחד הצדדים על רצונו להפסיק את הרישיון. בסעיף 2 לכתב ההתחייבות, הצהירו סופרין כי הם לא שילמו לסוכנות כל סכום שהוא, ועל כן, הם מתחייבים לא לדרוש מהסוכנות סכום ו/או תמורה כלשהם בעת פינוי הרכוש. מסמך זה מלמד על כך שלסופרין היה ברור כי אין להם אלא זכות להתגורר בבית, וכי בתום תקופת השימוש, יהא עליהם להשיב את הבית לסוכנות. לעניין המשמעות המשפטית של הרשות שניתנה לבני הזוג סופרין להתגורר בבית, יובהר כי רישיון במקרקעין הינו רשות או היתר שנתן בעל המקרקעין לאחר להחזיק או להשתמש בנכס והיא נעדרת כוונת הקניה של זכות בנכס. רשות זו אפשר ותהיה מעוגנת בחוזה בין הצדדים ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס. רשות גרידא, הנעשית כאקט של רצון טוב, אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין והיא ניתנת לביטול בכל עת (נ' זלצמן "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב (א) 24 (תשנ"ה-תשנ"ו)). לעניין זכותו של בעל רישיון במקרקעין, נקבע בהלכת רע"א 5071/03 הוך נ' גבע, פ"ד נח(2) 49 (2003) כי מדובר בזכות חוזית ולא בזכות קניינית: "תוכן הזכות הוא רשות שניתנת על-ידי בעל זכות במקרקעין לאחר להשתמש במקרקעין, ולעתים אף להחזיק בהם. הרישיון הינו זכות מובחנת מהזכויות אשר מאפייניהן מכוח חוק הם שימוש והחזקה או שימוש לבדו, לאמור השכירות, השאילה וזיקת ההנאה. בניגוד לאחרונות, שהינן זכויות קניין אשר תוכנן הוא החזקה ושימוש במקרקעין או שימוש במקרקעין בלבד, הרישיון היא זכות חוזית, זכות גברא (in personam), ולא זכות קניינית, אשר תוכנה הוא החזקה ושימוש במקרקעין או שימוש בהם בלבד... משכך, הרי שחוזה אשר במסגרתו מועברת זכות הרישיון, הוא חוזה למכר זכות חוזית אשר מתייחסת למקרקעין, ולא חוזה למכר זכות קניין במקרקעין". מעמדם של בני הזוג סופרין במקרקעין, אם כן, הינו "בני רשות של בני רשות" (ראה ס' אוטולנגי "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים", עיוני משפט ט(3) 469, 471 (1983)). ככאלה, הינם בעלי זכות אישית בלבד, שלא ניתן כלל לצוות עליה, אין היא עוברת בירושה והיא "די תלויה על בלימה", כפי שהגדיר זאת בית המשפט (שם, בעמ' 501). גם אם במסגרת ההסכמים שנערכו בין התובעים למחזיקים הקודמים בבית המקצועי ננקטה לשון העשויה ללמד כי נרכשה הנחלה עצמה, להבדיל מזכויות המגורים בבית, אין בדרך בה בחרו הצדדים לחוזה להתנסח, ללא מעורבות כלשהי מצדם של האגודה או המנהל, כדי ליצור זכויות שלא עמדו למי מהצדדים מעולם. אשר ליתרת המסמכים, אף אלה שנערכו על ידי האגודה, הרי שגם אלה אינם מלמדים על העברת זכויות קנייניות כלשהן לבני הזוג סופרין ו/או מי מטעמם. יושם אל לב כי ברבות השנים, המשיכו בני הזוג סופרין להתגורר בבית, ואולם מעולם לא הובהר להם, ולו במשתמע, כי מוקנות להם זכויות של בעלות או זכויות קנייניות אחרות. אין גם כל ראיה לכך שהבית נרכש בשלב כלשהו מהמנהל על ידי המנוח סופרין ז"ל ו/או מי מטעמו, ואף לא נטען כך במסגרת כתב התביעה. ממילא, לא שולמו דמי חכירה למנהל ולא נרשמו כל זכויות במקרקעין על שם מי מבני הזוג סופרין. אמנם נכון כי בני הזוג סופרין פדו, במיטב כספם, את השקעותיו של גליקסון בבית, אולם גם זכויותיו של האחרון הינן זכויות חוזיות להתגורר בדירת המגורים ואין, כאמור, כל ראיה לכך שהדירה נרכשה מהמינהל, אשר הוא הגורם שהיה מוסמך להעניק לסופרין זכויות חכירה במקרקעין, לאחר הסדרת העניין מול האגודה. ודוק: בני הזוג סופרין מעולם לא שילמו לאגודה עבור רכישת הבית, אלא שילמו "דמי כניסה" בסכום של 15,000 לירות, שלטענת האגודה תואם את הנהוג והמקובל באותה תקופה ונגבה בגין השימוש בתשתיות מוניציפאליות קיימות ומפותחות (ראה עדותו של העד זרחי מטעם האגודה בעמ' 23 לפרוטוקול). מן העבר השני, לא עלה בידי התובעים להוכיח כי מדובר בתשלום חריג בנסיבות העניין. במעמד תשלום "דמי הכניסה" אף הצהיר מר סופרין ז"ל, כאמור, כי ידוע לו שתשלום זה מקנה לו זכויות מגורים בלבד ולא תהיינה לו תביעות כלשהן מהאגודה, ועובדה היא כי לא הפנה כל טענה בנדון כלפי האגודה במהלך השנים. התובעים ביקשו ללמוד מגובה התשלום לגליקסון במסגרת ההסכם עמו, על כך שנרכשו למעלה מזכויות של בר-רשות, ואולם מה נפקא מינה לענייננו? הרי אם לגליקסון זכויות של בר-רשות, ברי כי לא יכול היה להעביר לסופרין זכויות טובות יותר, עבור שום הון שבעולם, וככל שלתובעים טרוניה אודות גובה התשלום ששולם, בוודאי שאינם יכולים להפנות חציהם בנדון כלפי האגודה. במילים אחרות, אין כל משמעות לשאלה האם התמורה לגליקסון משקפת העברת זכויות מגורים בלבד (או ליתר דיון: פדיון השקעות) או שמא העברת זכויות קניין, שכן ממילא לא יכול היה גליקסון להעביר לסופרין זכויות טובות יותר מאלה שהיו בידיו, וכבר-רשות של האגודה, לא יכול היה להעביר לסופרין אלא זכויות אישיות להתגורר בבית מקצועי מס' 13 - הא ותו לא. גם ההסכם עם גליקסון,כאמור, אינו מלמד על כך שהועברו לסופרין זכויות קנייניות (אף בהינתן השימוש שנעשה במונח "לרכוש"), שהרי לגליקסון היתה זכות למגורים בבית, כך שלא יכול היה להעביר לידיהם מעבר לזכויות שהיו בידיו. עצם השימוש במונח "לרכוש" או "להעביר" במסגרת אישור קבלת סופרין כתושבים במושב, כמו גם במסמכים נוספים שנערכו על ידי האגודה ובזיכרון הדברים בין גליקסון לסופרין, מצביע, לדידי, רק על הדרישה כי תתבצע עסקה להעברת זכויות (חוזיות) בבית ובנחלה, כך שבני הזוג סופרין יעמדו במקום גליקסון, ואולם אין לגזור מכך באופן אוטומטי דבר לעניין טיב הזכויות הנרכשות, ובהחלט לא ניתן להסיק מכך שהכוונה היא לרכישת זכויות קנייניות דווקא. לצורך המחשת העניין ניתן להפנות לנספח "טז" לכתב התביעה, הוא טיוטת הסכם המכר בין גליקסון לסופרין, שם צוין כי גליקסון מתחייב להעביר לקונים "והקונים מסכימים לרכוש את הזכויות של המוכר בבית מס' 13 באמירים עם הקרקע לו הוא צמוד...". ניסוח דומה נבחר גם בזיכרון הדברים מיום 18/11/76. הווה אומר: כל שסוכם הוא על העברת זכויותיו של גליקסון בבית ובמקרקעין, ולא צוין דבר לגבי טיב הזכויות ו/או היותן זכויות במקרקעין. לא מצאתי כל פגם בכך שהאגודה הציבה תנאים מקדמיים למגורי סופרין בתחום המושב, שכן זכויותיו של סופרין, בהמשך ישיר לזכויותיו של גליקסון, יונקות את חיותן מזכויות האגודה וכפופות לכל ההגבלות שרשאית האגודה ליצור על העברת הזכויות, כפי שיפורט להלן. ממילא שבני הזוג סופרין לא יכולים היו לקבל זכויות קנייניות שלגליקסון עצמו לא היו, כך שאם זה היה במעמד בר-רשות של האגודה, שהיא בעצמה במעמד של ברת-רשות במקרקעין, אין אפשרות שסופרין ירכשו זכויות טובות יותר מזכויותיהם, ובכלל זאת זכויות קנייניות במקרקעין. העובדה שהאגודה אפשרה לבני הזוג סופרין, ולו בשתיקה, ליהנות מדמי השכרת הבית לצורך מימון שהייתם בבית אבות (כך נטען), אף היא אינה מלמדת על כך שהקנתה לסופרין זכויות קנייניות, זכויות שמעולם לא הוקנו להם ומעולם לא נרכשו על ידם. יצוין כי גם אם בעת עריכת הבירורים הראשוניים על ידי התובעים - להבדיל מהמנוח - ביחס לזכויותיהם בבית, שררה אי וודאות מסוימת באגודה ביחס לזכויות אלה, הרי שגם בכך אין כדי ליצור זכויות שלא היו קיימות מעולם, מה גם שנושא הזכויות של יורשי סופרין ז"ל בבית הובהר באופן מפורש בעת פנייתו של גלעד סופרין, התובע מס' 2, לסוכנות היהודית בשנת 1998, כדי לברר מה מעמדם של הוריו ביחס לנכס, שאז הובהר לו כי הבית שייך לאגודה וכי מעמדם אינו מאפשר זכויות הורשה. כמו כן, הובהר כי על מנת לגרום לשינוי מעמד זה, יש להגיע להסכם רכישת זכויות עם האגודה והמנהל, כשהסוכנות מצדה לא תתנגד לשינוי במעמד הדיירים. מאז לא עשה מי מהתובעים דבר כדי לשנות את מעמדו במקרקעין אל מול המנהל, אף לא המנוח סופרין ז"ל, ובהתנהגותם הראו התובעים כי הם מסכימים עם עמדת הסוכנות ומשלימים איתה. בנסיבות אלה, ניסיונם של התובעים להיתלות במונחים כאלה ואחרים במסגרת תחלופת מכתבים עם האגודה, לרבות בעניין רצונם "למכור" את הבית בשנת 2002 והפנייתם למתווכת העוסקת בנדל"ן, אין בו כדי לסייע להם. אדרבא, על אף שידעו עוד בשלהי שנת 1998 כי הבית שייך לאגודה, ביקשו התובעים למכור את הבית במושב, ועובדה זו אומרת דרשני. מכל מקום אין בעובדה כי התובעים הופנו בדרך אגב למתווכת נדל"ן, כדי לחייב את המושב ו/או את בעלת הזכויות במקרקעין, גם אם הגורמים הרלוונטיים באגודה לא נתנו דעתם לזכויות האמיתיות של סופרין והתייחסו באופן אוטומטי לדרישות הפורמליות והנהלים הסטנדרטיים החלים על מי שמבקש למכור את ביתו, ללא התייחסות קונקרטית ועניינית לזכויותיהם של בני הזוג סופרין, מה גם שלא ניתן לשלול שההפניה למתווכת נעשתה כדי שיצליחו לפדות את הכספים שהשקיעו בבית, כפי שזכותם בבית מאפשרת בידם. כך גם ביחס לעובדה כי סופרין נדרשו, כיתר התושבים באגודה, להיות שותפים בהליך רישום משבצת בטאבו ולשלם עבור כך. לעניין זה הבהירה האגודה כי בני הזוג סופרין לא שילמו עבור רישום זכויות בטאבו, כי אם בגין בדיקת היתכנות ביצוע רישום גבולות מגרשים, על מנת להסדיר את גבולות המגרשים, בתור מי שהחזיקו בשטח משך שנים רבות והכירו היטב את גבולות חלקתם. בין העובדה שנדרשו לשלם סכומים סמליים עבור הסדרת גבולות המגרש לצורך רישום משבצת בטאבו ובין טענת התובעים כי הדבר מלמד על זכויות קנייניות בבית - המרחק הוא רב. דברים אלה יפים, בשינויים המחויבים, גם ביחס לעובדה כי סופרין נדרשו לשלם תשלומים שונים שנדרשו מהם כמחזיקי נכס מקרקעין במושב. בהקשר זה, הבהירה האגודה כי בני הזוג סופרין נדרשו לשלם את התשלומים שנדרשו מכל מי שהחזיק נכס מקרקעין במושב ונהנה משירותי האגודה, ואולם לא הוטלו עליהם תשלומים כחברי אגודה, כך שגם מעובדה זו אין להסיק דבר לעניין זכויות סופרין במקרקעין. העובדה כי ביום 5/7/95 הבהיר המנהל לאגודה כי על המחזיקים בבית מס' 13, כמו גם המחזיקים במשקים נוספים, להסדיר את החזקה באמצעות חוזה חכירה (נספח "כח" לתצהיר מטעם התובעים), אינה מלמדת כי סופרין זכאים להירשם כחוכרים ולחתום על חוזה חכירה מול המנהל, אלא נראה שמדובר בניסיון ראשוני של המנהל "לעשות סדר" בחלקות השונות, כך שמצבת הזכויות של תושבי האגודה תובהר ותלובן ומבלי להתייחס באופן קונקרטי למצב בשטח ולזכאות או העדר זכאות נקודתית של מי מהתושבים לחתום על הסכם חכירה. גם העובדה שבשלב ראשון, הסתייגות המושב היתה בעניינים טכניים, אף היא אינה מלמדת על כך שנזנחו טענות אחרות, בעניינים מהותיים יותר. ממילא, ברי כי בסופו של יום לא נחתם הסכם חכירה אל מול המנהל, כך שלא ניתן להיבנות מדרישתו הראשונית של המנהל להסדיר את הזכויות, כדי לגזור מכך אודות זכויותיהם המהותיות של סופרין בבית ובנחלה. אשר על כן, מסקנתי היא כי המנוח סופרין ז"ל ורעייתו, שתיבדל לחיים ארוכים, התגוררו בבית כברי רשות, ולא כבעלים או כבעלי זכויות קנייניות אחרות. ודוק: גם לו היה עולה בידי התובעים להוכיח כי המושב מצידו הקצה למנוח סופרין ז"ל זכויות קנייניות במגרש, ואין בידי לקבוע כך, הרי שהמושב אינו בעל המקרקעין, אלא בר-רשות בעצמו, ומשכך, לא יכול היה להעביר למאן דהוא זכות טובה יותר ממה שיש לו, ובכלל זאת זכות חכירה לדורות או זכות קניינית אחרת. יוצא אפוא כי, בני הזוג סופרין לא רכשו בבית מקצועי מס' 13 במושב זכויות קנייניות הניתנות להורשה, אלא זכות מגורים כברי רשות או במילים אחרות: זכות שימוש אישית, כטענת המנהל. בנסיבות אלה, משזכויותיהם של בני הזוג סופרין בבית המגורים מתמצות בזכויות של בר-רשות, ואף אם מדובר בזכות ארוכת טווח, למשך כל חייהם, ברי כי לא יכולים הם להעביר לבניהם זכויות מעבר לזכויות שבידם, וזכויות הבנים כפופות לזכויותיהם ויונקות מהן (ראה במקרה דומה את פסק דינו של כב' השופט ארבל בת"א (נצ') 733/03 ברוק נ' כפר יהושע מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (לא פורסם, 22/5/06)). באשר לשאלה אם זכויותיהם של סופרין כברי רשות ניתנות להורשה לבנים, הכלל הוא כי הדבר אפשרי, בכפוף להסכמת נותן הרשות ולפי התנאים שהציב. באם נותן הרשות מגביל את עבירות הזכות ואוסר על העברתה בירושה, אין בר הרשות יכול להוריש את זכויותיו (ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3) 868 (1996); ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל, פ"ד מג(1) 287 (1985); ת"א (ת"א 2316/03 שילה נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 16/2/09); בת"א (נצ') 733/03 ברוק נ' כפר יהושע מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (לא פורסם, 22/5/06)). במקרה זה, כאמור, הבהירה האגודה באופן חד משמעי את עמדתה כי אינה מתירה העברת זכות המגורים ליורשי סופרין. מנספחים ט', י' ו- יא' לכתב התביעה אף עולה כי מלכתחילה הבהירה האגודה למר סופרין ז"ל כי עליו לוותר על זכויות ירושה בבית ובנחלה כתנאי לאישור קבלתו למושב, והמנוח אף חידד תנאי זה והבהיר כי הינו מסכים לכך, מבלי לוותר על זכאות יורשיו לפדיון ההשקעות (למשמעותו ונפקותו של תנאי זה אתייחס עוד בהמשך). ויובהר, לא ניתן ללמוד באופן פוזיטיבי על כך שליורשיהם של בני הזוג סופרין זכויות בבית, מעצם העובדה שבמכתב האגודה המסדיר את קבלתו של מר סופרין ז"ל למושב נרשם כי לצורך כך עליו "לוותר" על זכויות ירושה בבית ובנחלה (וכטענת התובעים, לשם מה נדרש לוותר על זכות אם זו ממילא אינה בידיו), אלא כוונת האגודה היתה כי מר סופרין ו/או מי מטעמו לא יעמדו על טענה ביחס לזכויות היורשים, בבוא העת, ומכל מקום, התנסחות לא מוצלחת אין בכוחה ליצור זכויות יש מאין. כאן המקום לשוב ולהדגיש כי אין מניעה שהאגודה, כנותנת הרשות, תסייג ותגביל את עבירותה של הזכות שניתנה. יתירה מכך, העובדה כי המנוח סופרין ז"ל הודיע בסופו של יום כי הוא מוותר על זכויות ירושה בבית ובנחלה (תוך שהוא מסייג זאת ומבקש לקבוע כי בניו יהיו זכאים לפדיון ההשקעות, כפי שייקבעו על ידי גוף נייטרלי ומוסמך - ראה נספח "י" לכתב התביעה), מלמד כי כך או כך, כיום אין זכויות בידי היורשים, למעט זכויות לעניין פדיון השקעותיהם. האם יש תוקף משפטי לתנאי שהציבה האגודה? לטענת התובעים, דרישת האגודה כי בני הזוג סופרין יוותרו על זכותם להוריש, היא מאולצת, פסולה מבחינה משפטית, מנוגדת לחובת תום הלב ואינה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור. אינני רואה עין בעין עם התובעים. לדעתי, אין כל מניעה כי האגודה תבקש לסייג את העברת הזכויות בבית למאן דהוא בכך שתגביל, מראש את זכויות המגורים המועברות ואת האפשרות לניידם לאחר בעתיד. בפסיקה הוכרה זכותו של נותן הרשות במקרקעין לאסור העברת זכויות בירושה מצד בר-רשות ליורשו. עוד נקבע כי אם בעל הקרקע מלכתחילה מחכיר את הקרקע תוך הטלת תנאים על עבירותה, הרי אז לא יוכל החוכר או בר הרשות להעביר את הנכס בניגוד לאותם תנאים. לעניין זכויותיו של בר-רשות נקבע בע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3) 868 (1996) כדלקמן: "ברי כי גם זכויות של בר-רשות (שאינן מגיעות לכדי זכויות של חכירה) אינן ניתנות להורשה, אם ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות אינו מתיר זאת. אם נותן הרשות מגביל את עבירות הזכות ואוסר על העברתה בירושה, הרי בר הרשות אינו יכול להוריש את זכויותיו... לפיכך, כשחוזה החכירה או הרשות קובע את זכות החכירה או הרשות לתקופת חייו של המתיישב בלי שאלה יהיו לחלק מעיזבונו, התוצאה היא כי זכותו בנכס אכן אינה חלק מעיזבונו". יצוין כי קבלת טענת התובעים לפיה יש לאסור על בעל הזכות לסייג את זכותו ולחייבו להעבירה בשלמות לאחר, עלולה לגרום לתוצאה בלתי חוקתית, במובן זה שתימנע מבעל הזכות אפשרות למכור או להעביר לאחר זכות מוגבלת וחלקית, תוך התנייה מראש על "מתחם" הזכות המועברת. מדובר בפגיעה קניינית לא צודקת בבעל הזכות, שאין ליתן לה יד. אשר על כן, לא מצאתי כל פגם חוקי או מוסרי בהתנייה של האגודה לפיה לא תתאפשר העברת הזכויות בבית מקצועי מס' 13 ליורשיהם של סופרין, בבוא העת, ולא מצאתי כל פגם אינהרנטי בעובדה שהאגודה הסכימה מלכתחילה למסירת זכויות מסויגות ומתוחמות בלבד. טענת התובעים לפיה תניית הויתור האמורה סותרת את הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה) ועל כן הינה חסרת תוקף, דינה אף היא דחייה. סעיף 8 לחוק הירושה קובע כי הסכם בדבר ירושתו של אדם וכן ויתור על ירושתו, שנעשו בחייו של אותו אדם, בטלים. כבר נקבע בפסיקה כי תניות שמציב בעל מקרקעין, אשר עניינן הגבלת זכותו של חוכר במקרקעין להוריש את זכויותיו לאחר, אינן סותרות את הוראות חוק הירושה ואין בהן משום התערבות בזכות ההורשה או בזכויותיהם של היורשים. ראה לעניין זה ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל, פ"ד מג(1) 287 (1985) ביחס לזכות חכירה: "עולה איפוא מסעיף ה'(ב) לחוזה, כי הורשת זכות החכירה כפופה למגבלות מסוימות, וביניהן הסכמת האגדה. הסכמה זו תינתן, רק אם לדעתה מתאים היורש להמשיך ולנהל את המשק מבחינה חקלאית, ואם חלוקתו במקרה של מספר יורשים אינה עלולה, לדעת האגודה, לגרום להתפוררות המשק. יוצא, שכל העברה בירושה של זכות החכירה כפופה, בראש ובראשונה, להסכמת האגודה, וכל פעולת העברה כזו, שלא קיבלה את הסכמת האגודה, היא חסרת תוקף. חוזה החכירה היוצר את הזכות של החוכר גם שולל מראש את זכות החוכר להוריש כרצונו את זכות החכירה. החוכר אינו יכול להוריש את מה שאין לו, ומה שיש לו מוגבל מראש על-פי החוזה שיצר את הזכות. המגבלה בעבירות הזכות היא חלק מהותי של זכות החכירה עצמה". (כן השווה: ע"א 390/85 הדרומי נ' אסיאס, פ"ד מא(3) 726 (1987)). אם כך ביחס לחוכר במקרקעין, לא כל שכן ביחס לאדם שזכויותיו מתמצות בזכויות חוזיות כבר-רשות, ואשר לגביו, ממילא זכות השימוש היא אישית וניתן להגביל את עבירותה, כפי שצוין לעיל. לעניין הטענה לפיה התנאי מחוסר נפקות משפטית הואיל ולאגודה לא היה כל כוח משפטי להתנות את קבלת סופרין בתנאי של ויתור על זכות קניינית, הרי שכבר הובהר כי לבני הזוג סופרין לא הוענקה כל זכות קניינית במקרקעין, כי אם זכות אישית לעשות שימוש בבית מקצועי מס' 13 לצורך מגורים. לפיכך, ובהיותם ברי רשות במקרקעין, היו רשאים לעשות דיספוזיציה בזכותם רק בכפוף להסכמת האגודה, והסכמה כזו - במקרה דנא - נשללה מפורשות (השווה: ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295 (2002)). באשר לטענה כי התנאי הוצב בחוסר סמכות וניתן שלא מכוח מוסד בעל סמכות באגודה, הרי שטענה זו הועלתה בעלמא, ללא פירוט ונימוקים ומבלי שנתמכה באסמכתאות עובדתיות ומשפטיות כאחד, ועל כן, היא נדחית. ביחס לטענה כי התנאי מפלה ולא סביר, הרי שגם טענה זו נטענה בכלליות ומבלי שהתובעים הניחו לה תשתית עובדתית כנדרש, ודינה להידחות. ממילא, ואף בהתעלם מכך שלא הוכח כי מתקיימות נסיבות המצדיקות השוואה בין עניינם של התובעים לבין עניינם של תושבים אחרים במושב, הרי שאין בטענה זו כדי לסייע לתובעים, שעליהם להוכיח באופן פוזיטיבי כי רכשו זכויות במקרקעין כדי לקבל את הסעד לו עתרו, ואשר אינם יכולים להסתמך על זכות יתר ו/או הטבה שניתנה לאחר, ככל שניתנה, כדי להוכיח שאף הם זכאים - במישור הקנייני - לקבלת אותה זכות. בנוגע לטענה לפיה אין קשר הגיוני בין הקבלה למושב לבין הויתור הנדרש, סבורני כי בהינתן העובדה שבני הזוג סופרין התקבלו למושב למגורים בלבד, ובהינתן העובדה שלא שילמו לאגודה ו/או למנהל עבור הזכויות בבית ובמגרש, לא נפל כל פגם בכך שקיבלו זכויות אישיות מצומצמות המגבילות את השימוש בבית, כך שהשימוש יותר להם בלבד ולא ליורשיהם, ואף לא נראה לי שמדובר בתניה לא הוגנת המנוגדת לחובת תום הלב ולתקנת הציבור, שכן אין מניעה כי בעל זכויות בנכס יבקש להגביל את השימוש שאחר עושה בנכסו, לרבות יכולת העברת הנכס, תוך שהוא מעביר לרוכש הזכות, מלכתחילה, זכויות חלקיות ומצומצמות בלבד. ביחס לטענה כי במהלך השנים ויתרה האגודה בהתנהגותה על התנאי, הרי שטענה זו נדחתה על ידי בפרק הקודם. משלא הוכח כי האגודה יצרה אצל בני משפחת סופרין מצג לפיו הינם בעלי הזכויות הקנייניות בנכס, ומשהובהר למר סופרין ז"ל כבר בתחילת הדרך כי מוקנית לו "זכות מגורים בלבד" (נספח "כד" לכתב התביעה), אין יסוד להסתמכות ולציפיה הנטענת מצד התובעים כי יקבלו זכויות בנכס, מלבד זכויותיהם לקבלת שווי ההשקעות במגרש, כפי שהובטח להם. יודגש כי לא הוכח שהסכמתו של המנוח סופרין ז"ל לתנאי זה היתה תחת כפייה או אילוץ. במסגרת פנייתו לאגודה מיום 1/8/76 (נספח "י" לכתב התביעה) חידד סופרין את התנאי הראשוני שהציבה לו האגודה בנדון וסייג אותו, בכך שציין כי וויתורו על זכויות ירושה בבית ובנחלה מותנה בכך שבניו יהיו זכאים לפדיון ההשקעות. היינו: המנוח סופרין ז"ל נשא ונתן בענייניו מתוך עמדת מיקוח לא נחותה, תוך שהוא בוחן את הדברים בעין ביקורתית ומכלכל את צעדיו, כשבמסגרת זו, לא העלה כל טענה לכפייה או אילוץ, ואף משך שנים רבות לאחר מכן לא טען כי כך הם פני הדברים. למעשה, הטענה מועלית רק כיום, במסגרת התביעה שהוגשה על ידי אשתו של המנוח סופרין ושני בניו, כשהמנוח סופרין ז"ל מעולם לא טען כי הופעל עליו לחץ מצד האגודה והתכתובות שניהל עם האגודה מלמדות כי היה גם היה מודע לזכויותיו המוגבלות בנכס. משמעות הדבר, אם כן, לעניין זכויות בניהם של סופרין בבית מקצועי מס' 13, היא כי התנאי השולל אפשרות כי ירשו את הזכויות בבית מהוריהם, בבוא העת, שריר וקיים, וכל שעומדת להם היא זכותם לקבל את שווי ההשקעות במגרש, כפי שהוסכם. סוף דבר: אשר על כל האמור לעיל, אני דוחה את התובענה וקובע כי לבני הזוג סופרין אין ולא היו זכויות קנייניות בבית מקצועי מס' 13 במושב אמירים, וכל זכויותיהם מתמצות בזכויות של ברי-רשות, על כל המשתמע מכך. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ש"ח, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד תשלומם בפועל, מתוכו סך של 10,000 ש"ח לכל אחד מהנתבעים מס' 1 ו-3 וסך של 5,000 לנתבעת מס' 2. ירושההעברת זכויות