בתביעה זו עותרים התובעים 2-3 (ביחד, "אילייב") להצהרה שהם זכאים להירשם כבעלי זכויות חכירה בנחלה הידועה כמשק 55 במושב מגדים (או בשמו המלא מגדים - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ) (בהתאמה, "הנחלה" ו"האגודה") והם זכאים שתחול לגביהם החלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 1155 מיום 6.7.08, שעניינה "קביעת הזכויות למגורים בחלקת המגורים בישובים חקלאיים שהם מושב עובדים, כפר שיתופי, מושב שיתופי, קיבוץ או אגודה חקלאית שיתופית" ("החלטה 1155"). בנוסף התבקש גם צו שיורה לנתבעת, רשות מקרקעי ישראל ("הרשות") (ובחזקתה הקודמת, מינהל מקרקעי ישראל ("המינהל")), להוציא לתובעים דרישת תשלום בגין דמי רכישה התואמת את החלטה 1155. התובעת 1 ("בן הרוש"), היא בת רשות בנחלה מכוח הסכם שכירות תלת צדדי בין המינהל, הסוכנות היהודית והאגודה, שלפיו שוכרת האגודה מהמינהל את קרקעות האגודה ומעבירה את החזקה בהם לחברי האגודה, כשמעמדם של אלה הוא כשל בני רשות ("הסכם המשבצת", צורף כנספח לסיכומי המינהל). הסכם המשבצת מתחדש אחת לשלוש שנים, וההסכם האחרון נחתם ביום 22.2.05 לתקופה שבין 1.10.04 לבין 30.9.07. ביום 23.1.06 נחתם הסכם מכר ("הסכם המכר", נספח 1 לסיכומי התובעים) בין בן הרוש לבין אילייב, ובו התחייבה בן הרוש להעביר להם את מלוא זכויותיה בנחלה תמורת 552,000 דולר (סעיפים 2 ו-5 להסכם המכר). בהסכם המכר נקבע, בין היתר, כי לאחר סילוק חובותיה של בן הרוש, יתרת התמורה תוחזק בנאמנות לשם הבטחת סילוק כל החובות והתשלומים שיחולו על הנחלה, ובכלל זה תשלום דמי הסכמה למינהל (סעיף 5.4 להסכם). יצוין כי כבר ביום 10.1.06 נתנה האגודה אישור עקרוני להעברת הזכויות מבן הרוש לאילייב (והדבר גם קיבל ביטוי בהסכם המכר) וביום 23.3.06 הם קיבלו את החזקה וזכות השימוש בנחלה (סעיף 7.1 להסכם המכר). ביום 15.6.08 הוגשה למינהל בקשה להעברת הזכויות מבן הרוש לאילייב וביום 2.7.08 דווחה העסקה לרשות המסים. בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, ובעיקר להחלטה מס' 534 מיום 29.6.92 העוסקת בקביעת שיעור חלקו של המינהל בעליית ערך הקרקע בעת העברת זכות חכירה ("החלטה 534"), נשלחה לבן הרוש בתאריך 6.12.09 דרישת תשלום דמי הסכמה. הסכום שצוין בדרישת התשלום, אשר תשלומו הוא תנאי למתן הסכמת המינהל להעברת הזכויות בנכס, התבסס על שומה שנערכה על ידי המינהל. יצוין כי דמי ההסכמה מחושבים על בסיס עליית ערך הקרקע במהלך תקופת החכירה, וחוכר המעביר זכות חכירה חייב בתשלום דמי הסכמה בשיעור של שליש מעליית ערך הקרקע (סעיף 3 להחלטה 534), למעט מקרים חריגים שבהם יחול פטור מתשלומם או שתינתן הנחה. סמכות המינהל לדרוש תשלום זה אושרה בבג"ץ 889/08 עזבון רבקה פורמן ז"ל נ' קרן קיימת לישראל (3.10.11). בן הרוש לא שילמה את דמי ההסכמה, לא הגישה שומה נגדית ולא פעלה לרשום את העברת זכויותיה לאילייב. כחלוף שנתיים הגישה בן הרוש השגה על השומה משנת 2009 וצירפה אליה שומה נגדית. המינהל סירב לדון בהשגתה בשל חלוף הזמן, ובעקבות כך היא הגישה עתירה מינהלית (עת"מ 33554-11-11) ("העתירה"). בגדר העתירה טענה בן הרוש, לראשונה, לזכאות להנחה בגובה 50% מדמי ההסכמה מהטעם שהיא חוכרת יחידה וגילה מעל שישים. למרות האיחור, ועל מנת לקדם את הליך העברת הזכויות, הסכים המינהל להאריך את המועד להגשת ההשגה, והעתירה נמחקה. בחודש יולי 2010 הגישה בן הרוש לוועדה המקומית לתכנון ובניה חוק הכרמל ("הוועדה המקומית") "בקשה להיתר בניה או לשימוש במקרקעין" (נספח 3 לכתב התביעה) וביום 14.7.11 העבירה הוועדה המקומית את הבקשה למינהל על מנת שזה יאשר את הסכמתו (נספח 4 לכתב התביעה). סמוך לאחר מכן, ביום 24.7.11, פנתה בן הרוש למינהל בבקשה להחיל עליה את הוראות החלטה 1155 שתיקנה את החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 979 מיום 27.3.07 ("החלטה 979"), שעליהן ארחיב בהמשך (פניית בן הרוש צורפה כנספח 5 לכתב התביעה). במכתב מיום 26.7.11 דחה המינהל את הבקשה בנימוק שהליך העברת הזכויות טרם הסתיים ולכן לא ניתן לטפל בתוכניות בנייה וכן מפני שטרם הושלמה הכנת הנהלים לביצוען של החלטות 979 ו-1155 וכי, מכל מקום, בן הרוש אינה עומדת בתנאים המוקדמים הדרושים להצטרפות להסדר המוצע בהחלטה 1155 (נספח 6 לכתב התביעה). בניסיון להגיע להסדר מוסכם הציעו אילייב, ביום 16.2.12, להפקיד סך של 800,000 ₪ להבטחת תשלום דמי רכישה כאמור בהחלטה 1155, אולם המינהל עמד בסירובו וציין כי העברת הזכויות לאילייב מותנית בתשלום דמי הסכמה מכוח החלטה 534, ועל רקע זה הוגשה התביעה הנוכחית (חליפת המכתבים הרלוונטית צורפה כנספחים 7-9 לכתב התביעה). להשלמת התיאור אציין כי קודם להחלטה 979, שלימים תוקנה בהחלטה 1155, רשאי היה חוכר נחלה חקלאית לבנות שלוש יחידות דיור בנחלתו: הראשונה, בשטח של עד 160 מ"ר, נועדה לשימושו; השנייה, גם היא בשטח של עד 160 מ"ר, נועדה לשימוש בן ממשיך; והשלישית, בשטח של 55 מ"ר, נועדה לבנייה הצמודה לאחד ממבני המגורים הקיימים ובלבד שלחוכר "בן ממשיך" מהדור השלישי המבקש להתגורר בנחלה ולעבדה. חוכר שביקש לבנות בנייה נוספת מעבר למכסת הבנייה האמורה היה חייב בתשלומי היוון, ששיעורם אינו נוגע במישרין לענייננו וחוכר שביקש להעביר את זכויותיו בקרקע לצד שלישי בטרם היוון, נדרש לשלם למינהל דמי הסכמה בשיעור שעמד, ככלל, על שליש מעליית ערך הקרקע (סעיף 3 להחלטה 534). החלטה 1155, שהתקבלה ביום 6.7.08 ועדכנה את החלטה 979, הסדירה באורח מקיף את הזכויות למגורים ביישובים כפריים וחקלאיים ואפשרה לחוכרים להצטרף להסדרים הקבועים בה, באופן חלקי או מלא. בכל אחת מהאפשרויות נדרש החוכר לשלם סכומים שונים שאינם מענייננו שכן המחלוקת, כפי שיוסבר, אינה נוגעת להסדר כזה או אחר לפי החלטה 1155 אלא רק להיבט אחד שלה, והוא העברת זכויות החוכר לצד שלישי. במקרה כזה מחויב החוכר, על פי סעיף 4.9 להחלטה 1155, לשלם דמי רכישה בשיעור הקבוע בסעיף 4.8 של ההחלטה (להבדיל מדמי הסכמה, כנדרש על פי החלטה 534). בפסק הדין בבג"צ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל (9.6.11) ("בג"ץ פורום הערים") נדחו עתירות שהוגשו כנגד החלטה 979 (וכנגד החלטה 1101 שאינה רלוונטית לענייננו) והמינהל החל לפעול ליישומה. עם זאת, נוכח מורכבות ההסדרים קבע המינהל שיישומה של החלטה 979 יידחה עד שיימצאו תקציבים שיאפשרו את מימושה (סעיף 7.1) ועד שיפורסמו הוראות האגף החקלאי לביצוע החלטה זו. ביום 17.1.12 התפרסמה החלטה 3139, שהיא נוהל ביניים, הקובעת כי עד ליישום החלטה 1155 כל פעולה הנעשית בקשר לתוספת בנייה, לפיצול מגרש ולהעברת זכויות תטופל בהתאם למה שהיה מקובל בתקופה שקדמה להחלטה 979, ואילו פעולות שנעשו החל מיום 9.6.11 (מועד מתן פסק הדין בבג"צ פורום הערים) ניתן לבצען לפי תנאי החלטה 979, אם החוכר יבקש זאת תוך שישה חודשים מהיום שבו יודיע המינהל כי ניתן להפעיל את החלטה 979 באופן מלא ("החלטה 3139") (ראו בבג"צ פורום הערים סקירה נרחבת אודות המצב קודם להחלטה 979 ואודות ההסדרים המוצעים באותה החלטה וסבירותם). המחלוקת בענייננו היא בשאלה אם העברת הזכויות לאילייב על פי הסכם המכר טעונה, כפי שטוען המינהל, תשלום דמי הסכמה בהתאם להחלטה 534 או שמא, כפי שטוענים התובעים, החלטה 1155 היא זו שחלה על העברת הזכויות, ולכן יש לגבות מהם תשלום דמי רכישה בהתאם להוראותיה. התובעים אינם חולקים על כך שלהחלטה 1155 אין תחולה למפרע (סעיף 42 לסיכומים), אלא שהם טוענים שיש לפרש אותה כחלה גם בעניינם. לטענתם, במועד קבלת החלטה 979, קרי ביום 27.3.07, טרם הועברו הזכויות מכוח הסכם המכר ועתה, בהתאם להוראות סעיף 4.9 להחלטה 1155, המינהל מחויב לדרוש מבן הרוש, כתנאי להעברת הזכויות, תשלום דמי רכישה בשיעורים המפורטים בהחלטה. בהקשר זה טענו התובעים שיש להבחין בין מועד החתימה על חוזה המכר לבין מועד העברת הזכויות. לשיטתם, מועד העברת הזכויות אינו מועד חתימת חוזה המכר, וחיזוק לכך הם מוצאים בסעיף 9 להחלטה 534 שלטענתם מורה כי מועד העברת הזכויות הוא מועד תשלום דמי ההסכמה, ומאחר שאלו טרם שולמו הרי שהזכויות בעניינם טרם הועברו. מנגד טוען המינהל כי החלטה 1155 לא ביטלה את החלטה 534, וזו תקפה בכל מקרה של העברת זכויות קודם לכניסתה לתוקף של החלטה 1155. עוד טוען המינהל למניעות והשתק כלפי בן הרוש וכי אילייב אינם בעלי דין נכונים שכן זכויותיה של בן הרוש טרם הועברו אליהם. התובעים טענו שההכרעה במחלוקת אינה מצריכה בירור עובדתי ולכן לא הוגש מטעמם תצהיר לתמיכה בגרסתם. מטעם המינהל הוגש תצהירה של הגב' ש' בן צבי, מנהלת מחלקה באגף החקלאי בהנהלת מינהל מקרקעי ישראל ("בן צבי") ( נ/1), שעליו היא נחקרה בישיבת יום 30.6.13. ובתשובה לשאלת בא כוח התובעים אישרה שעד כמה שידיעתה מגעת חלקות המגורים של הנחלה נרשמו כיחידות רישום במרשם המקרקעין ועוד היא אישרה שאם הדבר הוא אכן כך כי אז מתמלא התנאי הקבוע בסעיף 3.1 להחלטה 1155. בנוסף אישרה בן צבי את תוכן ההודעה שנמסרה על ידי המינהל ועל ידי המדינה בתשובה לבקשה למתן צו ביניים בבג"ץ 6403/07 האגודה לצדק חלוקתי בע"מ נ' מועצת מקרקעי ישראל ואח' (המסמך הוגש וסומן ת/1) וכן אישרה את תוכנו של דו"ח הידוע כ"דו"ח הבר" (ת/2) ואת נוסח החלטה 534 שהוצג לה (סומן ת/3). לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות שהוגשו החלטתי לדחות את התביעה, וכפי שיפורט להלן מסקנתי היא שהעברת הזכויות מבן הרוש לאילייב מותנית בתשלום דמי הסכמה כמתחייב מהחלטה 534, וזאת הן מכוח הסכם המשבצת, הן מכוח הסכם המכר והן מכוח החלטות המינהל. המינהל טען לקיומו של השתק כלפי בן הרוש ולדעתי הטענה איננה משוללת יסוד. הלכה מושרשת היא שבעל דין אינו יכול לטעון טענות סותרות בהליכים משפטיים שונים (ראו, בין רבים, רע"א 7325/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מכבי שירותי בריאות (12.11.13)). מכיוון שבעתירה טענה הרוש שיש לאפשר לה להשיג על שומת דמי ההסכמה שנקבעה על ידי המינהל על יסוד החלטה 534 אזי טענותיה בהליך זה שהחלטה 534 איננה חלה לגביה, עומדות בניגוד לטענותיה בעתירה ומכוח הכלל של השתק שיפוטי יש לדחות את תביעתה ולו מטעם זה בלבד. מסקנה זו מחייבת גם את דחיית תביעתם של אילייב שכן אין מחלוקת שזכויותיה של בן הרוש טרם עברו אליהם, ולכן גם בעניין זה צודק המינהל כשהוא טוען להיעדר יריבות בין אילייב לבינו. גם לעצם העניין לא מצאתי יסוד מספיק לטענות התובעים ואני דוחה אותן. טענות אלה מבוססות על הנחה שלפיה כל עוד לא שולמו דמי ההסכמה לא הועברו הזכויות, ולכן ניתן להחיל עליהם גם החלטות שהן מאוחרות למועד שבו נחתם הסכם המכר. אלא שלדעתי זוהי הנחה מוטעית, וכפי שאסביר להלן המועד הקובע הוא מועד חתימת הסכם המכר, ולכן רק החלטות המינהל אשר היו בתוקפן באותו מועד הן אלה שיחולו על העברת הזכויות על פי הסכם המכר. סעיף 3 להחלטה 534, כנוסחו במועד החתימה על ההסכם המכר, קובע כי "חוכר המעביר זכות חכירה חייב בתשלום דמי הסכמה בשיעור של שליש מעליית ערך הקרקע" (ההדגשה הוספה, א"ק). מלשון הסעיף עולה כי יום העברת זכות החכירה הוא המועד שבו מתגבש חוב תשלום דמי ההסכמה, והחל מאותו מועד חלה על בן הרוש החובה לשלמו. לכן יש לבחון מהו המועד שבו הועברו זכויות בן הרוש לתובעים. לצורך בחינה זו אפנה לסעיף 2, שהוא סעיף ההגדרות בהחלטה 534, הקובע כי "העברת זכות חכירה" מתבצעת על ידי "העברתה של זכות חכירה במקרקעין או הסבתה בדרך כלשהי לאחר, בתמורה או ללא תמורה" (הדגשה הוספה, א"ק). נראה הדבר שהתובעים התעלמו מהפרשנות המרחיבה הניתנת למונח "העברת זכויות", אשר מתפרשת כאמור גם על זכויות אובליגטוריות בעלות תוכן כלכלי אף אם הן אינן קנייניות. ההגדרה למונח "העברת זכות" כוללת הן העברת זכות קניינית המסתיימת ברישום בפנקסי המקרקעין, והן הסבת זכות שמשמעותה העברת זכות הטעונה רישום על פי חוק אף שעדיין לא נרשמה (בע"א 154/53 מנהל מס שבח מקרקעין נ' פרחיה (1.12.53)), ודי בפעולה אחת מהשתיים כדי לקבוע את המועד שבו הועברו הזכויות לצורך חיוב בדמי ההסכמה. על פי הפרשנות הרחבה של סעיף 2 להחלטה 534, במועד החתימה על חוזה המכר ועם תשלום התמורה התגבשה זכותם של אילייב לקבל את "מלא זכויותיה של התובעת", ובכך נעשתה "העברת הזכויות" הכרוכה בחובת תשלום דמי ההסכמה. הדבר עולה גם מהאמור בע"א 480/86 עיזבון המנוח אברהם פרנקל ז"ל נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מב(2) 621 (1988) שבו דן בית המשפט העליון, בין היתר, בשאלת המועד שבו מתגבשת זכותו של חוכר נחלה להנחה בתשלום דמי ההסכמה, וקבע כי "המועד הקובע לגיבוש דמי ההסכמה הוא תאריך חתימת הסכם העברת הזכויות; זהו המועד בו חל החיוב לתשלום דמי ההסכמה, ובמועד זה נקבע שווי הזכויות המועברות" (ההדגשה הוספה, א"ק). חיזוק למסקנתי אני מוצא באנלוגיה לדיני המס בכלל, ולדיני מיסוי מקרקעין בפרט, וכבר בע"א 585/68 יעקב ורחל וייראוך נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כג (1) 491 (1969) נקבע כי "למעשה ״דמי ההסכמה״ הם מס שבח הנגבה מאת החוכר מטעמים שבמדיניות קרקעית הדומים לאלה המונחים ביסוד מם שבח מקרקעין...". כך, מן ההיבט של חוקי מיסוי מקרקעין עולה כי המחוקק חרג ממסגרת דיני הקניין הפורמאליים וביקש להטיל מס על רווחים שהופקו בעסקה תוך התייחסות אליה על פי מהותה הכלכלית ולאו דווקא על פי היבטים פורמליים של דיני הקניין (ע"א 265/79, 329/79 מנהל מס שבח מקרקעין נ' בן עמי פ"ד ל"ד(4) 701, 703 (1980); ע"א 7394/03 נכסי ר.א.ר.ד חברה לבניין בע"מ נ' מנהל מס שבח רחובות, פ"ד סב (1) 57, 2007). בחינת מהות העסקאות נעשית באמצעות מתן הגדרות רחבות ליסודות העסקה המהווה אירוע מס, ובאמצעות מתן פרשנות רחבה להגדרות אלה (ע"א 7933/01 סלובר בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין באר שבע, פסקה 18). כך למשל, בע"א 9559/11 מנהל מיסוי מקרקעין נ' שעלים ניהול נכסים (30.9.13) נקבע כי: "הנה כי כן, המיסוי על פי תפיסת התוכן הכלכלי של העסקה, הנגזר מהגדרתו הרחבה של המונח "מכירה" שבחוק, סוטה ממסגרת הקטגוריות של דיני הקניין הפורמאליים, והוא מפנה זרקור אל עבר התמורה במערך הזכויות (האובליגטוריות) של הצדדים לעסקה. נמצא, כי על פי חוק המיסוי, עסקה במקרקעין תהא חייבת במס בהתאם לתשובה שתינתן לשאלה האם חלה תמורה במערך הזכויות של הצדדים והאם צמחה להם הנאה כלכלית כתוצאה מכך, ולא בהתאם לצורתה של העסקה ולמשמעותה מבחינת דיני הקניין. היגיון זה, כאמור, נגזר מההגדרה הרחבה של המונח "מכירה", והוא נדרש על-מנת "לתפוס" ברשת המס עסקאות רבות ככל האפשר בזכויות הקשורות במקרקעין" (הדגשה אינה במקור, א"ק). ובהמשך נקבע: "המועד הקובע לעניין היווצרות החבות במס נקבע כיום שבו התרחשה התמורה במערך הזכויות של הצדדים לעסקה ולצדדים נוצרה הנאה כלכלית, להבדיל למשל מהיום שבו הושלמה העסקה מבחינת דיני הקניין, בהתאם לסעיף 7 לחוק המקרקעין (ע"א 6382/99 אל זיו פרויקטים (1993) בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין אזור המרכז, פ"ד נו(6) 266, 276 (2003), להלן: עניין אל זיו)). ואכן, ההוראה הכללית שבסעיף 19 לחוק המיסוי קובעת כי בעסקאות "רגילות" יום המכירה לעניין חישוב השבח והמס הוא "היום שבו נעשתה המכירה". יום זה הוא היום שבו התקשרו הצדדים לעסקה בהסכם תקף ולא היום שבו הושלמה העסקה מבחינה קניינית." (ראו גם: ע"א 5934/02 קוך נ' מנהל מס שבח נתניה, פ"ד נט(5) 329, 334 (2005); ע"א 614/82 מנהל מס שבח מקרקעין נ' חברת ש.א.פ. בע"מ, פ"ד מא(3) 735, 739-738 (1987)). מכל האמור עולה כי בענייננו, במועד החתימה על הסכם המכר נעשתה "העברת זכות" מבן הרוש לאילייב, וכבר בשלב שבו כרתו הצדדים את הסכם המכר התגבשה חובת בן הרוש לשאת בתשלום דמי ההסכמה. לא ראיתי לקבל את טענת התובעים שלפיה בהתאם להוראות סעיף 9 להחלטה 534 מועד תשלום דמי ההסכמה ייחשב כמועד העברת הזכויות, ומאחר שטרם שולמו דמי ההסכמה בעניינם הרי שלא הועברו זכויות. סעיף 9.ג. להחלטה 534 הקובע הוראות בדבר חישוב דמי הסכמה, מורה כי: "מועד התשלום בפועל ייראה כמועד רכישת הזכויות של מקבל ההעברה" (ההדגשה אינה במקור, א"ק). שלא כטענת התובעים, תכליתה של ההוראה היא למנוע מצב שבו יוכל הרוכש לטעון להעברת זכויות קודם למועד שבו שולמו דמי ההסכמה כמתחייב מהחלטה 534. הפרשנות המוצעת על ידי התובעים היא בלתי מתקבלת על הדעת, שכן - כפי שאירע בענייננו - חלוף הזמן מאז כריתתו של הסכם המכר הביא עמו שינוי בכל הנוגע לתשלומים המגיעים למינהל בקשר עם העברת זכויות והתוצאה היא, אליבא דתובעים, שהפרת התחייבותה של בן הרוש לשלם במועד את דמי ההסכמה המגיעים ממנה יכולה להביא לכך שתחול עליה נורמה אחרת מזו שחלה בעת שנעשה הסכם המכר. הדבר דומה לנישום שלא שילם במועד את המס המגיע ממנו וכחלוף הזמן פחתו שיעורי המס. היעלה על הדעת שבנסיבות כאלה יוכל הנישום לטעון שסכום המס שהוא חייב בו קטן מסכום המס עת הוצאה לו השומה? על כל פנים, לא ניתן למצוא, בין בלשון הוראת סעיף 9.ג. ובין בתכלית קביעתה על ידי המינהל, הגנה על עניינו של רוכש הזכויות (מקבל ההעברה) ולכן אין למצוא בהוראה זו תמיכה לטענותיהם של התובעים. גם סעיף 4.9 להחלטה 1155 שאליו הפנו התובעים אינו תומך בטענותיהם. הסעיף קובע כי: "4.9 העברת זכויות 4.9.1 במועד העברת הזכויות בנחלה כולה, בין אם החוכר הצטרף להסדר בעבר ובין אם לא, יידרש החוכר, כתנאי להעברת הזכויות, לשלם למינהל דמי רכישה עבור מלוא הזכויות למגורים בחלקת המגורים בהתאם לסעיף 4.8 לעיל. תשלום דמי רכישה כאמור יזכה את החוכר במלוא הזכויות למגורים (הקיימות והעתידיות) בחלקת המגורים כמפורט בסעיף 4.8 לעיל והוא יהיה פטור מתשלום דמי הסכמה בגין חלקת המגורים. יובהר כי המינהל ימשיך לגבות דמי הסכמה עבור שטחי הנחלה שאינם חלקת המגורים כתנאי להעברת הזכויות בנחלה. ..." (הדגשה אינה במקור, א"ק). התובעים טוענים כי מלשון הסעיף עולה שבעת העברת הזכויות החוכר נדרש "כחובה וכתנאי להעברת הזכויות לשלם (באופן כפוי) את דמי הרכישה" (סעיף 35.4 לסיכומים) והמינהל מחויב לחייב את החוכר בדמי רכישה לפי החלטה זו. התובעים מנסים להיאחז שוב בהבחנה בין מועד חתימת חוזה המכר לבין מועד העברת הזכויות לרוכש, שחל לטענתם רק לאחר תשלום דמי ההסכמה, ומדגישים כי סעיף 4.9.1 בהחלטה 1155 "התכוון לתפוס ברשתו את כל העסקאות שנעשו קודם כניסתה לתוקף של החלטה 979 ולא הסתיימו עדין בהעברת זכויות", קרי טרם שולמו דמי ההסכמה בעניינם. גם דינה של טענה זו להידחות, וזאת משלושה טעמים: הטעם הראשון נעוץ בעובדה שבמועד העברת הזכויות, שכאמור חל ביום 23.1.06, החלטה 979 וכן החלטה 1155 טרם באו לעולם וממילא לא היו בתוקף, וכך גם סעיף זה. הטעם השני הוא שבמועד קבלת החלטה 979 והחלטה 1155 לא היו לבן הרוש זכויות שאותן היא יכלה להעביר, מאחר שלפי הסכם המכר, שתאריכו קדם לתאריכי אותן החלטות, הזכויות הועברו ביום החתימה עליו. התחייבות בן הרוש בהסכם המכר כלפי אילייב הגדירה את הזכויות שרכשו אילייב עבור התמורה ששילמו, ואין התאמה בין האמור בהסכם המכר בקשר להיקף הזכויות המוענקות להם לבין הזכויות בהחלטה 1155 שאותן מבקשים אילייב לקבל. בהקשר זה מקובלת עליי טענת המינהל, כי בהתאם להסכם המכר בן הרוש יכלה להעביר לתובעים רק זכויות שהיו בידיה ביום 23.1.06, ומאחר שהחלטה 1155 מעניקה זכויות שלא היו בידי בן הרוש באותו מועד, הרי שהזכויות שנרכשו בהסכם המכר אינן כוללות את הזכויות מכוחה של החלטה 1155. הטעם השלישי עניינו בהוראות המעבר שנקבעו בהחלטה 3139 (שנוסחה צורף כנספח לתצהירה של בן צבי) ואשר בהן נקבע הסדר המחיל את ההוראות שנקבעו בהחלטה 1155 רק על פעולות שבוצעו החל מיום 9.6.11, ומאחר שהזכויות הועברו קודם למועד זה הרי שגם החלטה 3139 אינה חלה על בן הרוש. על יסוד הטעמים שלעיל אני דוחה גם את טענת התובעים שסעיף 7.3 להחלטה 1155 קובע כי תשלום דמי הרכישה כאמור בסעיף 4.9 גובר על דרישת תשלום דמי הסכמה כנדרש בהחלטה 534. לפיכך אני מוצא שהעברת הזכויות נעשתה ביום 23.1.06, והיא מותנית בתשלום דמי ההסכמה כאמור בהחלטה 534. מסקנה זו מתיישבת גם עם האמור בהסכם המכר שנחתם בין הצדדים, שבו נקבע מפורשות כי תמורת המכירה תשמש, בין היתר, לתשלום דמי ההסכמה למינהל (סעיף 5.4), וגם עם האמור בסעיף 20ד' להסכם המשבצת הקובע כי על העברת זכויות תחול חובת תשלום דמי הסכמה למינהל. בקביעות אלו יש כדי להעיד שהצדדים הכירו בחובת בן הרוש לשלם את דמי ההסכמה למינהל והיו מודעים לכך כי תשלום זה הוא תנאי להעברת הזכויות ביניהם. כמו כן גם התנהגות בן הרוש, בין השאר, בכך שביקשה לקבל הנחה מתשלום דמי הסכמה, מעידה כי היא ראתה עצמה כפופה לחובת תשלום דמי ההסכמה. בהקשר זה אציין שאיני יכול לקבל טענת התובעים שבמועד הגשת הבקשה בקשר להנחה בתשלום דמי ההסכמה, לא היו בידיעתם תוכנן של החלטה 979 כמו גם החלטה 1155. טענה זו, ככל טענה עובדתית אחרת מצריכה הוכחה ואזכיר שהתובעים היו אלה שבחרו להימנע מהבאת ראיות ובמצב דברים זה התוצאה היא שיש להניח לחובתם שאם היו מביאים ראיות הייתה טענתם נסתרת (ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר בציוד בנייה בע"מ (27.7.08)). נוכח המסקנות שהגעתי אליהן מתייתר הצורך לדון בשאר טענות הצדדים, ועל יסוד הנימוקים המפורטים לעיל התביעה נדחית. התובעים ישלמו למינהל שכר טרחת עורכי דין בסכום של 20,000 ₪. העברת זכויותללא תמורהמושבים נחלות ומשקים