השופט י' מלץ: 1. המערערת היא חברה להספקת גז וחלוקתו (להלן - החברה). בדרך כלל מחלקת החברה גז ללקוחותיה באמצעות מחלקי גז עצמאיים, כאשר לכל אחד מהם מוקצה אזור חלוקה. מחלקים אלה מאוגדים ומיוצגים על-ידי ועד. ביום 1.9.60 נחתם הסכם בין אותו ועד לבין החברה, שכותרתו היא "הסכם קבוצי למובילי גז"(מוצג ת/2; להלן - ההסכם הכללי). ביום 9.4.61 התקשרה החברה עם המשיב בהסכם לחלוקת גז על-ידי המשיב כקבלן עצמאי באזור רחובות (מוצג ת/3; להלן - ההסכם המיוחד). מאז היה המשיב סוכן של החברה ועסק בחלוקת גז באזור שיועד לו. באוקטובר 1972 נפל דבר. החברה גילתה, שהמשיב מעל בכספיה במשך תקופה ניכרת על-ידי השמדת טופסי הזמנה של החברה והחלפתם בטפסים שמולאו על-ידיו. באופן זה יכול היה המשיב לשלשל לכיסו את דמי השירות שגבה מהלקוחות. בשיחה עם סמנכ"ל החברה הודה המשיב, "שזה נמשך רק חדשיים שלושה ושזה בסך הכל 100 תעודות הזמנות גז" (עדות הסמנכ"ל מר צבי בעמ' 27 לפרוטוקול). עקב גילוי זה הפסיקה החברה את התקשרותה עמו והפסיקה לספק לו גז לחלוקה. בשלב מאוחר יותר הובא המשיב בפלילים, הורשע על-פי הודאתו ונקנס. בפועל מתבצעת חלוקת הגז באזור רחובות מאז ועד היום על-ידי מחלקים שכירים של החברה. המשיב ביקש לאפשר לו להציע מחלק אחר תחתיו, והחברה סירבה. הסכסוך הועבר לבוררות, שלא העלתה דר פרט לבזבוז זמן רב. רק בתחילת 1979 פנה המשיב בתביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. 2. בתביעתו טען המשיב, כי הזכות לחלוקת גז הייתה "זכות קנינית או מעין קנינית... הניתנת להעברה תמורת מחיר בהסכמתה של הנתבעת..." (סעיף 5 לכתב התביעה המתוקן). זכות זו קמה, לפי הנטען, מכוח הוראות סעיף 19 להסכם הכללי, שהעתק ממנו צורף לתביעה. ממשיך המשיב וטוען בתביעתו, כי באוקטובר 1972 "הפסיקה הנתבעת לספק גז ומוצריו לתובע באופן חד צדדי" (סעיף 10). באופן "אלגנטי" מעלים המשיב בתביעתו מבית המשפט את הסיבות לכך. על-ידי הפסקת עבודתו של המשיב כמוביל, כך נטען, גרמה לו החברה נזקים כספיים, אותם הוא תובע. כאמור, מבסס המשיב את קיומה של אותה זכות "קנינית או מעין קנינית" על סעיף מסוים בהסכם הכללי, עליו עוד אעמוד בהמשך. חטא נוסף של העלמת עובדות יסודיות מבית המשפט חוטא המשיב בכך שאין בתביעתו זכר או רמז להסכם המיוחד שנחתם עמו בעת כניסתו לעבודה. בשלב מאוחר יותר, אך בטם החלה שמיעת הראיות, ביקש המשיב מבית המשפט לאפשר לו לתקן את תביעתו על-ידי הוספת סעיף זה: "לחילופין יטען התובע כי הפסקת אספקת הגז של התובע על ידי הנתבעת והעובדה כי לקחה את האזור בו היו לו זכויות חלוקה לרשותה בלא לאפשר לו להעביר ו/או למכור זכויותיו לאחר היתה הפרה של נוהג הקיים זה שנים בחברה הנתבעת וכי לא היה כל מקרה קודם אשר בו נהגה החברה באופן האמור...". חרף התנגדותה של החברה התירה הערכאה הראשונה את התיקון בהחלטה מיום 9.1.83 (המ' 4834/82). לאחר מכן ניגש בית המשפט לשמיעת הראיות וביום 14.7.83 נתן את פסק-דינו. 3. בפסק-דינו פסק השופט קמא המלומד, כי חתימת ההסכם המיוחד עדיין הותירה את תנאי ההסכם הכללי כתנאים מחייבים מכללא, כל עוד אלה לא שונו במפורש על-ידי ההסכם המיוחד. להשקפתו, האמור בהסכם המיוחד לא ביטל את הוראות סעיף 19 להסכם הכללי, עליו ביסס המשיב את תביעתו. כן פסק, אם כי לא במלים מפורשות, כי קיים בחברה נוהג לאפשר העברתזכות החלוקה ממחלק אחד לשני. כך הוא אומר בפסק הדין: "מכל מקום לא שוכנעתי מהעדויות שהובאו בפני שארע מקרה שבו הופסקה עבודתו של מחלק גז בלי שהותר לו להביא אדם אחר במקומו" (עמ' 2 לפסק הדין). ובהמשך: "כפי שציינתי לעיל, במקרה הנדון בפני הוכח קיומו של הסכם המתיר העברת הזכות ממחלק למחלק. כן הוסכם (צ"ל הוכח - י' מ') כי למעשה זה היה הנוהג בנתבעת אפילו במקרים בהם 'סרחו' מחלקים" (שם, בעמ' 3). את עמדתו מסכם השופט המלומד בדברים אלה: "במקרה הנדון בפני הוכח שנהגו מחלקי הגז להעביר את הזכות תמורת תשלום וזאת בידיעת הנתבעת, מה שמראה שהזכות זכות קנינית היא. ביחסים החוזיים עם התובע אין התובעת (צ"ל הנתבעת - י' מ') יכולה להתעלם מקיומה של זכות קנינית זו. אפילו לא היו קיימים הסעיפים 4 ו-19 הנ"ל ניתן היה להכלל בהסכם שבין הצדדים את איסור שלילתה של הזכות הקנינית האמורה" (שם, בעמ' 4). על סמך כל אלה חייב השופט המלומד את החברה לשלם למשיב פיצוי, שהוערך על-ידיו בסך 750,000 שקלים. החברה מערערת לפנינו על פסק הדין. 4. טענותיה של החברה כלפי פסק הדין הן בעיקרן אלה: א. לא היה מקום להרשות למשיב לתקן את תביעתו, כפי שעשה השופט המלומד בהמ' 4834/82 הנ"ל. ב. שגה השופט המלומד בכך שקבע, כי שני ההסכמים, בהשלימם זה את זה, חלים על היחסים שבין החברה ובין המשיב. ממילא לא היה מקום לקבוע, כי היה מוסכם בין הצדדים כי מותרת העברת הזכות ממחלק למחלק. ג. שגה השופט המלומד בכך שקבע שהוכח לפניו נוהג לפיו מעביר מחלק את זכותו לאחר תמורת תשלום. ד. לחלופין, אפילו הולידו ההסכמים או הנוהג זכות כלשהי למשיב, הרי עקב מעילתו בכספי החברה עברה ובטלה זכות זו מן העולם, ולא היה בידו עוד מה להעביר לאחר. אדון באלה אחת לאחת. 5. הטענה, כי לא היה מקום להרשות למשיב לתקן את תביעתו ולהוסיף את טענת הנוהג, אין בהממש. הלכה עתיקת יומין היא, כי תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, מתפרשת בצורה ליברלית, ובתי המשפט התירו תיקון כתבי-טענות אפילו בשלב המאוחר של ערעור (ראה ע"א 400/70 [1]; ע"א 624/69 [2]; ע"א 359/79, 365 [3]). עיקרה של הטענה הוא, שהמדובר בתוספת עילה חדשה, ועל זו חלה ההלכה שניתנה בבר"ע 282/86 [4]. הטענה לוקה בשני חלקיה. ראשית, הלכה זו לעניין הוספת עילה חדשה שעליה מסתמכת המערערת היא מוגבלת ומצומצמת: "...'כאשר מדובר בהוספת עילה חדשה, שהראיות לגביה, לפי עצם מהותה של עילה זו, שונות הן מאלה שלעניין העילה, שהובאה בכתב התביעה המקורי, והבקשה לתיקון מוגשת בשלב, שמסכת הבאת הראיות בעניין התביעה המקורית כמעט ונסתיימה, ובהרשאת התיקון יהא משום הכבדה רבה והארכת הדיון וסרבולו בצורה משמעותית על-ידי פתיחת הדיון להבאת עדים וראיות נוספים בכגון דא, אין להרשות את התיקון המבוקש" (שם, בעמ' 134 מול אות השוליים ד). אף אד מתנאים אלה איננו מתקיים בעניין שלפנינו. כפי שכבר הזכרתי לעיל, הורשה התיקון עוד בטרם החלה שמיעת הראיות כלל. שנית, לא מדובר בעצם בהוספת עילה חדשה. עילת התביעה הייתה קיומה של זכות, שלטענת התובע (המשיב) נשללה ממנו על-ידי החברה. תחילה טען, שזכות זו קמה לו מכוח הסכם. לימים ביקש להוסיף מקור חלופי לקיומה של הזכות לה הוא טוען - הנוהג. כל אחד מאלה מקים את אותה עילה. גם לאחר התוספת אין התביעה מבוססת אלא על עילה אחת - זו שהגדרתי לעיל. לפיכך יש לדחות טענה זו. 6. לעומת זאת, נראה לי כי יש ממש בטענה השנייה של החברה המערערת. כבר הזכרתי לעיל, כי ההסכם הכללי מתקרא "הסכם קיבוצי למובילי גז". על-אף הכותרת שהוא נושא, אין הסכם זה הסכם קיבוצי כמוגדר בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957. חסרים בו שני סימני היכר יסודיים: ראשית, זה איננו הסכם עם ארגון עובדים אלא עם סוכנים שהינם קבלנים עצמאיים, ושנית, זה הסכם שלא הוגש לרישום על-פי הוראת סעיף 1 ש החוק הנ"ל. ההסכם, כפי שכבר ציינתי, נכנס לתוקף ביום 1.9.60, שעה שהמשיב עדיין לא היה כלל מוביל עצמאי הקשור עם החברה. בסעיף 26 של אותו הסכם נאמר: "הסכם זה יהיה בר תוקף רק לגבי אותם המובילים המועסקים ברציפות למעלה משנה". לפיכך, אליבא דכולי עלמא, ודאי שההסכם הכללי הנ"ל לא חל על המשיב, שעה שהתקבל כמוביל עצמאי אצל החברה ביום 9.4.61, שבו כאמור נחתם עמו ההסכם המיוחד הוא ת/3. בהשוואה בין שני ההסכמים בולטים כמה וכמה תנאים נוגדים. כך, למשל, נקבעו בהסכם הכללי הטבות סוציאליות למובילים (סעיף 14), ואילו בהסכם המיוחד נקבע במפורש, שאין המשיב זכאי לשום "תנאים והטבות סוציאליות הנהוגות בחברתנו לגבי עובדים" (ת/3 ס' 8). ניגוד נוסף קיים בין הסעיפים 19 ו-24 בהסכם הכללי לבין סעיף 4 להסכם המיוחד. סעיף 19 הוא כאמור הסעיף שעליו ביסס המשיב את תביעתו, וזו לשונו: "העברת ההסכם: העברת זכויות ו/או חובות לפי הסכם ה הינה מותרת לאחר קבלת אישור מוקדם של החברה וועד מובילי הגז; בתנאי נוסף כי מקבל הזכויות יאושר מבחינת התאמתו לתפקיד מוביל גז על ידי המחלקה הטכנית של החברה". סעיף 24 קובע, כי ההסכם הוא לתקופה של שנה עם הארכה אוטומטית, אלא אם כן יודיע אחד מהצדדים למשנהו על כוונתו "להכניס בו שינויים לפחות 60 יום לפני תום תוקפו מזמן לזמן". אל מול שתי תניות אלה עומד סעיף 4 של ההסכם המיוחד: "4 תקופה. התקופה בה נספק לך גז לחלוקה היא בלתי קבועה וחברתנו תהיה רשאית להפסיק את התעסקותך בחלוקת גז בכל מועד שהוא ללא צורך במתן איזו שהיא הודעה מוקדמת ומבלי לנמק את הסיבות לכך". השופט קמא המלומד סבר, כי ההסכם המיוחד לא בא במקומו של ההסכם הכללי ביחסים שבין הצדדים אלא דר בכפיפה אחת עמו. הוא מסכים ומקבל, כי כל אימת שקיים ניגוד בין שני ההסכמים, חלה ומחייבת התניה שבהסכם המיוחד. וכך הוא אומר: "אילו לא חתם התובע על ת/3 ניתן היה לראות א תנאי ההסכם ת/2 כתנאים מכללא החלים ביחסים שבין התובע לבין הנתבעת; התנאים בהסכם מפורש באים כמובן במקום תנאים שבהסכם מכללא אך לדעתי אותם תנאים שלא שונו בהסכם במפורש ממשיכים לחול". (עמ' 2 לפסק הדין). דברים אלה אינם מקובלים עלי, משני טעמים: א. בהסכם המיוחד לא בא זכרו של ההסכם הכללי בשום צורה שהיא, לא במפורש, לא ברמז, לא בדרש ולא בסוד. כזכור, נחתם ההסכם המיוחד כחצי שנה לאחר חתימת ההסכם הכללי. אם היה בכוונת הצדדים ליצור איזה שהוא קשר או גשר בין שני ההסכמים, היה צריך לומר זאת במפורש, בייחוד לאור ההוראות הסותרות הקיימות בין שני ההסכמים. לא קיימת בכגון אלה כל חזקה לגבי כוונת הצדדים. חזקה כזו קיימת, רק כאשר מדובר בשני הסכמים, שנחתמו בעת ובעונה אחת על-ידי אותם צדדים. במקרה כזה קיימת "ההנחה, לפיה חזקה על מנסחיהם של שני חוזים שנחתמו בעת ובעונה אחת, שנתכוונו לכך שידורו בכפיפה אחת ושלא התכוונו לכלול בהם הוראות סותרות" (ע"א 134/84 [5], בעמ' 38 מול אות השוליים ה). במקרה שלנו מדובר בשני הסכמים שלא בין אותם צדדים ושלא נחתמו בעת ובעונה אחת אלא בהפרש זמנים ניכר ביניהם. יפים לענייננו דברים, שאמר כבוד הנשיא בע"א 556/83 [6], בעמ' 470 מול אותיות השוליים ב-ג: "...על בית המשפט לבחון, בראש ובראשונה, את כוונת הצדדים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בלשון החוזה... והוא לא ימהר לקרוא אל תוך החוזה תניות אשר אינן מופיעות בו ואשר יש מחלוקת לגבי עצם קיומן... המחלוקת הפרשנית מוכרעת על-ידי בית המשפט לפי מיטב ההבנה של החוזה ושל התנאים הכלולים בו... אולם הקו המנחה העקרוני בכגון דא אינו שונה מזה אשר מאומץ כל אימת שמבקשים להחליט אם ללמוד מנוסחו של חוזה פלוני על קיומן של תניות שאינן מובאות בו במפורש: חיובים שלובים אינם קיימים אלא במקום שעולה הדבר מכוונת הצדדים, כביטויה בהסדרים החוזיים שביניהם". כאמור, אין בהסכם המיוחד דבר שירמז על כוונה כלשהי של הצדדים לכלול בו תניו אשר אינן בו, ונותרת ההנחה הבלתי נסתרת, כי ההסכם המיוחד כולל את כל מה שהתכוונו הצדדים להסכים עליו בקשר ליחסים שביניהם. ממילא לא התכוונו שתהיה ביחסים ביניהם נפקות כלשהי להסכם הכללי. ב. קביעתו של השופט קמא המלומד, כי לדעתו "אותם תנאים שלא שונו בהסכם המפורש ממשיכים לחול", מלמדת על הנחה, שההסכם המיוחד נכרת על רקע של הסכם קודם בין הצדדים, ולא היא. ראשית, המערער לא היה צד כלל להסכם הכללי, הקודם, שכן שעה שנכרת לא היה כלל מוביל גז, וממילא לא נמנה עם המובילים שיוצגו על- ידי הוועד שחתם על ההסכם. שנית, וזה העיקר, בסעיף 26 להסכם הכללי נאמר: "הסכם זה יהיה בר תוקף רק לגבי אותם המובילים המועסקים ברציפות למעלה משנה". מסעיף זה עולה ברורות, כי במקרה הטוב ביותר עבור המשיב יכול היה להתחיל לחסות בצלו של ההסכם הכללי רק באפריל 1962, כלומר שנה לאחר שנתקבל כמוביל בשירות החברה. משמע לן שההסכם המיוחד - "ההסכם המפורש" בלשונו של השופט קמא - א יכול היה בשום פנים לשנות תנאים קיימים, משום שבין הצדדים לא היו כלל תנאים כאלה. ממילא לא ניתן לדבר על תנאים ש"ממשיכים לחול". העולה מהדברים הוא, שהיחסים בין הצדדים התמצו בהסכם המיוחד, שבו לא הוענקה למשיב כל זכות להעברת הסוכנות שבידו. בנושא זה, לכן, הדין עם המערערת. 7. אולי אין זה מיותר לציין, כי אפילו לפי הקונסטרוקציה המשפטית של הערכאה הראשונה לא היו צומחים למשיב רווח והצלה. אם אכן יש לקרוא אל תוך ההסכם המיוחד תניות מההסכם הכללי שלא שונו במפורש, כפי שסבר השופט קמא, הרי שיש לקרוא לתוכן גם את הוראות סעיף 5(ב) מההסכם הכללי: "במקרה של עבירה על הוראות ההסכם... על ידי מוביל הגז, תהיה החברה רשאית להפסיק העסקתו של מוביל הגז הנדון עד לבירור אשר יתקיים תוך 48 שעות. והיה אם יימצא מוביל הגז אשם, תיחשב הפסקת העסקתו כסופית, ובמקרה שלא תוכח האשמה יורשה מוביל הגז להמשיך בחלוקת גז וישולמו לו הפסדיו עקב הפסקת עבודתו". במקרה דידן אין כל ספק, שהמשיב עבר על הוראות ההסכם, כגון ההוראה בסעיף 11, לפיה "כל הכספים שייגבו על ידי מובילי הגז מצרכני החברה ייחשבו ככספי החברה מרגע גביתם ומוביל הגז יהיה אחראי להם ויהיה חייב להעבירם לחברה בשלמותם..". כפי שציינתי לעיל, המשיב הודה הן בפני הסמנכ"ל והן בבית המשפט, כי לא כך נהג וכי שלשל את כספי החברה לכיסו. מכאן, שאפילו על-פי הוראות ההסכם הכללי נחשבת הפסקת עבודתו "כסופית". 8. מאחר שקבעתי, שלא קמה למשיב כל זכות שהיא מההסכם בינו לבין החברה, נותרה לדיון השאלה, אם קמה לו זכות כל שהיא מכוחו של נוהג, כפי שנטען בסעיף שהוסף לכתב התביעה. בעניין דומה ביותר לענייננו, בע"א 80/71 [7], שאוזכר אף על-ידי השופט קמא, קבע בית המשפט העליון, בעמ' 362, כך: "באין דין כזה יכולה לקום למפיץ זכות כזאת רק על-פי מנהג כללי מחייב לגבי עובדים בתנאי קבלנות בכלל, או לגבי מפיצים או סוכנים, או לפחות לגבי אותו סוג של עסקים. אילו היה קיים מנהג מחייב כזה, היה מקום לראות אותו כתנאי מכללא בין הצדדים באין התניה מפורשת הקובעת אחרת". השופט קמא קבע, כפי שפירטתי לעיל בסעיף 3 לחוות-דעתי, כי בחברה נהגו מובילי הגז להעביר את הזכות תמורת תשלום. נוהג זה, כך פסק, הקים למשיב זכות קניינית "שאין החברה יכולה להתעלם מקיומה". גם בסוגיה זו אין דעתי כדעתו מכמה טעמים: הטעם הראשון הוא, שמנהג יכול להקים זכות רק באין התניה מפורשת אחרת. במקרה דידן, האמור בסעיף 4 להסכם המיוחד הוא בעיניי תניה מפורשת אחרת. על-פי האמור בסעיף זה רשאית החברה להפסיק את העסקתו בחלוקת גז בכל עת ללא הודעה מוקדמת וללא הנמקה. לשון הסעיף היא ברורה וחד- משמעית: לא רק שלא ניתן ללמוד ממנה הענקת זכות קניינית כלשהי, אלא שהיא שוללת אותה במפורש. זוהי זכות זמנית, התלויה תמיד ברצונה של החברה: ברצותה מקיימת וברצותה מבטלת. לפיכך, לא ניתן לקרוא אל תוך ההסכם תנאי מכללא, הנוגד תנאי מפורש מוסכם בין הצדדים. הטעם השני הוא, שלא די בנוג קיים בחברה מסוימת כדי לבסס מנהג. כפי שנאמר בע"א 80/71 [7] הנ"ל, יש צורך להראות ולהוכיח מנהג כללי מחייב לגבי מפיצים או סוכנים או לפחות לגבי אותו סוג של עסקים. מנהג אשר כזה לא הוכח כלל, ופסק הדין של השופט קמא מתייחס רק לנוהג הקיים בתוך תחומי החברה בלבד. הטעם השלישי הוא, שעל-פי חומר הראיות שהיה לפני השופט קמא לא ניתן היה לקבוע, כי אכן קיים נוהג כזה אפילו בתחום יחסיה של החברה עם מוביליה (ואינני מתייחס כלל לשאלת מהימנות העדים, שאף בערכאה הראשונה לא עלתה). כמות הראיות בנושא זה הייתה דלה ביותר. בצד עדויות על מספר קטן של מחלקים שהעבירו את אזור החלוקה שלהם לאחר תמורת תשלום (ובחלקן לאחר התקופה הנדונה כאן), היו גם עדויות על העברות כאלה שנעשו ללא תשלום ואף מקרים בהם התפנה אזור (עקב זקנה או פרישה) ללא העברה כלל, כאשר החברה מיוזמתה הייתה צריכה לחפש מוביל אחר (ראה למשל נ/9). לדעתי, יש צורך בראיות טובות הרבה יותר, הן בכמותן והן בטיבן, כדי להוכיח נוהג כללי ובר-קיימא. לא היה מקום, לכן, לקבוע, כי המשיב הוכיח תנאי מכללא בין הצדדים מבוסס על נוהג, כי קיימת לו זכות קניינית או אחרת על חלוקת הגז עבור החברה. 9. אם לא די באלה, קיים נימוק נוסף שבעטיו מן הדין היה לדחות את תביעתו של המשיב. הנימוק הוא, שאפילו הייתה לו למשיב זכות כלשהי הניתנת להעברה, מכוח הסכם מפורש או מכללא, הרי שזכותו זו פקעה עקב מעילותיו, שהיוו הפרה חמורה של ההסכם שלו עם החברה. מקרה דומה אירע בע"א 81/64 [8]. אומר שם השופט ח' כהן (והסכים עמו הנשיא אולשן) כהאי לישנא, בעמ' 576-577: "כפי שכבר אמר חברי הנכבד, השופט מני, בפסק-דינו, הרי היתה בהתנהגותו של התובע משום הפרה חמורה של ההסכם שבינו לבין המערערים. למעשה אין אני יכול לתאר לעצמי הפרה חמורה מזו. הגה בעצמך: התובע שהתחייב בהסכם ההוא להפיץ תוצרתם של המערערים ולסחור ולפעול למענם ומטעמם בלבד, התקשר מאחורי גבם, ובתקופת קיום ההסכם, עם המומחה של המערערים, פיתה אותו לעזוב א המערערים ולעבור לעבוד אצלו, כשכל מטרתו ותכליתו היתה התחרות בתעשיית המערערים ובמסחרם. אין כאן 'הפרה' בלבד של התחייבות זו או אחרת שקיבל התובע על עצמו בהסכם ההוא: יש כאן התנערות כללית וחד-משמעית מכל ההסכם כולו, שהרי התנהגותו של התובע אינה עולה עוד בקנה אחד עם מעמדו ותפקידיו כסוכנם של המערערים. פשיטא שרשאים המערערים לומר לו, אתה הראית בהתנהגותך שאותו ההסכם שנעשה בינינו אינו קיים עוד ואינו מחייב אותך; ממילא אינך יכול להישמע בטענה כאילו הוא מחייב עוד אותנו. לשון אחרת, התנהגותו של התובע היה בה משום סירוב לקיים את עיקרו ותכליתו של ההסכם כולו, ועל-כן אינו יכול עוד לתבוע על-פיו...". הדברים הנ"ל נכתבו לפני שחוקקו חוקי החוזים. כאשר אותם דברים מתורגמים ללשון חוקים אלה, הרי המדובר הוא בהפרה יסודית של הסכם, המקנה לנפגע זכות לבטל את החוזה מכוח הוראות סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. פסק הדין בע"א 81/64 [8] הנ"ל אוזכר ואומץ בפסק הדין בע"א 687/76 [9]. לאחר ציטוט הקטע שצוטט לעיל מע"א 81/64 [8] מוסיף בית המשפט ואומר, בעמ' 725: "ודברים אלה יפים גם בעניננו. המערער אינו יכול להפר את חובותיו כסוכן כלפי מעסיקיו, ולאחר מכן לבוא ולהלין מדוע אין מפצים אותו על הפסקת הקשר המסחרי עמו". בע"א 81/64 [8] הנ"ל היה מדובר בסוכן, שפיתה עובד של מעסיקיו לעבור ולעבוד אצלו. בע"א 687/76 [9] היה המדובר בסוכן, שבעצמו ייצר מוצר דומה לזה שאמור היה להפיץ עבור מעסיקיו, ובכך התחרה בהם. בשני המקרים הנזכרים היה המדובר בהתנהגות המנוגדת לאתיקה המקובלת ביחסים שבין יצרן לסוכן, ובהם ראה בית המשפט הפרה, המצדיקה את הפסקת העסקתו של הסוכן. ואם באלה כך, על אחת כמה וכמה כאשר המדובר במעילות, המהוות עבירה פלילית, כפי שקרה במקרה שלנו. השופט קמא המלומד היה ער לטענה זו שנטענה על-ידי החברה, והוא משיב עליה בשניים אלה: א. על-אף המפר הרב של המעילות מדובר בסך הכול בסכום מעילות של 40 ל"י (בשנת 1972), ובית המשפט שדן במשפטו הפלילי של המשיב גזר עליו קנס בלבד. ב. היו גם בעבר מקרים, בהם "סרחו" מובילים, והחברה לא נהגה כלפיהם ביד כה קשה כפי שנהגה עם המשיב. נימוקים אלה אינם מקובלים עלי. לא הסכום הוא הקובע. מה שקובע הוא, ראשית, שהמדובר הוא בפשטות במעשי גניבה של כספי החברה, ושנית, שעניין לנו בשיטה קבועה וממושכת, שעל פיה שלשל המשיב לכיסו כספי החברה בלא פחות ממאה מקרים עד שנתפס. גם הנימוק השני אין בו ממש. אם בחרה החברה במקרים אחרים שלא למצות את הדין עם המובילים, אם משום שהמקרים עצמם היו פחות חמורים אם מסיבה אחרת כלשהי, זה עניינה. לענייננו די בכך, שמעילותיו של המשיב היוו הפרה גסה ויסודית, שבעטיה הייתה החברה זכאית להפסיק את העסקתו. ניתן לסכם סוגיה זו במלים הקצרות שאמר השופט (כתוארו אז) י' כהן בע"א 80/71 [7], שכבר הזכרתי לעיל, (שעסקה אף היא בעניין סוכן להפצת גז שמעל), במ' 364 מול אות השוליים ה: "אני מסכים שיש לדחות את הערעור. המערער לא הוכיח שהיתה לו זכות כלפי המשיבה להעביר את עיסוקו לאדם אחר. על-כל-פנים, כל זכות שהיתה למערער כלפי המשיבה לגבי מקום עבודתו הגיעה לקצה, כשמעל המערער בתפקידו, והמשיבה החליטה מסיבה זו להפסיק את העסקתו אצלה". 10. מסקנתי היא, לכן, שתביעתו של המשיב צריכה הייתה להידחות. לפיכך אני מזמין את חבריי להרכב ליתן פסק-דין, המקבל את הערעור, מבטל את פסק הדין ומטיל על המשיב הוצאות ושכר-טרחה בשתי הערכאות (כולל) בסך 6,000 ש"ח צמודים ונושאי ריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. השופט ד' לוין: אני מסכים. השופט ג' בך: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מלץ.העברת זכויותגז