השופטת ש' נתניהו: השאלה המתעוררת בערעור זה היא, אם רשאי מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) להתנות את הסכמתו להעברת זכויות החכירה של המשיבים בכך שמקבל ההעברה יאושר על-ידי בית הספר החקלאי מקוה ישראל, כלומר לבית הספר עצמו או למי שנמנה על צוות עובדיו. הסכמת המינהל דרושה על-פי הוראות סעיף 10 של חוזי החכירה. המשיבים טוענים, שהתניה כזו אינה עומדת במבחן הסבירות שבו היא חייבת לעמוד על-פי סעיף 22 של חוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971. הערכאה הראשונה קיבלה את טענתם. על כך ערעורה של המדינה. הרקע העובדתי את שאלת הסבירות יש לבחון על הרקע של מכלול נסיבות המקרה, שתחילתן בשנות ה-50 הראשונות. בית הספר החקלאי מקוה ישראל (להלן - בית הספר) היה מעוניין אז לדאוג לשיכון למוריו, כך שמצד אחד ייהנו המורים מדיור מתאים בתנאים נוחים ומצד שני ייהנה בית הספר ממגוריהם של מוריו בתחום בית הספר, על-מנת שיוכלו לתרום לכל פעילויותיו, בהוראה, בחינוך בפנימייה ובעבודת המשק, בכל עת שהדבר דרוש. כדי לממש מטרה זו פנה מנהל בית הספר, מר קראוזה, בסוף שנת 1953, למחלקה לנכסי מדינה במשרד האוצר בבקשה להחליף קרקע שברשות בית הספר בקרקע שבבעלות הקרן הקיימת. עוד קודם לכן, כבר בסוף שנת 1952, הייתה פנייה ברוח זו אל שרת העבודה, ובה דובר על שטח מול השער הדרומי של מקוה ישראל, אשר יימסר לשיכון העובדים של בית הספר. הודגש שם הצורך להקצות את הקרקע הזו לשיכון המורים, כדי "למנוע זעזועים בלתי רצויים בחיי מקוה ישראל" אם המורים יופנו להתגורר בשיכון מרוחק ממנו. פניות אלה נענו באהדה, ובהתאם לכך קבעה הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית, בתחילת שנת 1954, כי "על מקוה ישראל להכין תכנית מתאר כללית בכדי שאפשר יהיה לדון על תכנית השיכון בתוך המסגרת הכללית של תכנית מקוה ישראל", אשר תובא לפני אגף התכנון והוועדה המחוזית לאישור סופי. הודעה על כך נמסרה על-ידי האגף למקרקעי המדינה לקרן הקיימת לישראל (מש/2). באותה עת הייתה הקרקע, שיועדה לשיכון מורי בית הספר בבעלותה של הקרן הקיימת לישראל, מוחכרת בחכירה ראשית לחברת "כל ישראל חברים", בעלת בית הספר מקוה ישראל, ומוחכרת בחכירת משנה לבית הספר. על-מנת להקים את השיכון, בתנאי שיכון עממי על-פי ההסדר שהושג, הועברה הקרקע לקרן הקיימת בהסדר חליפין, שבו קיבל המוסד קרקע אחרת. בהמשך לכך נעשה הסכם מקדמי בין הקרן הקיימת לבין קבוצה של 22 חוכרים מבין סגל בית הספר לפי רשימה. בהסכם המקדמי נאמר, כי לאחר שהמגרש יועבר לשם הקרן הקיימת ולאחר שהחוכר (כלומר: אותה קבוצה) יבנה על המגרש בהתאם לאמור בהסכם המקדמי, כי אז תחכיר הקרן הקיימת לכל אחד מחברי הקבוצה את המגרש הנ"ל למשך 49 שנים, על-פי תנאי חוזה חכירה בנוסח שצורף להסכם המקדמי. שתי שאלות שנויות במחלוקת העובדתית בקשר לתיאור הרקע: האם, כטענת המינהל, השטח שהוקצה לשיכון הינו בתחום בית הספר, והאם, כטענתו, זכו המשתכנים בתנאי העדפה בתשלום של 60% מערך זכות החכירה? באשר למיקומו של השטח אמרה הערכאה הראשונה: "לא הוברר לי מקומו המדויק של השיכון ביחס למבני בית הספר אך התרשמתי שהריהו ממוקם בשולי השטח הכולל של בית הספר, אם כי לא רחוק מן המבנים עצמם". מאחר שלשאלה זו נודעת חשיבות מסוימת לעניין סבירות ההתניה של המינהל, אציין, כי ניתן לקבוע על-פי חומר הראיות, כי השטח כלול בתחומו של בית הספר. הדבר עולה הן מההודעה הנ"ל של הוועדה לשמירה על הקרקע החקלאית (מש/2), בה דובר במפורש על תכנית השיכון "בתוך המסגרת הכללית של תכנית מקוה ישראל", הן מנוסח חוזה החכירה שצורף להסכם המקדמי 1מש/6), בו תואר נושא החכירה כ"הנכסים המוחכרים ברשימה שאחרי סעיפי החוזה הנוכחי והנמצאים בתחומי מקוה-ישראל (יזור)", הן מתכנית בניין הערים (מש/15), הן ממכתבו של בא-כוח המשתכנים מ-9.12.77 (לאחר שכבר התעוררה המחלוקת שממנה צמח ערעור זה), בו הוא פורש את השתלשלות העובדות עד לאותו מועד ובו הוא מציין את הדברים הבאים: א. כי מנהל בית הספר, מר קראוזה - "פנה במכתבים לגורמים שונים ובעיקר לקק"ל בבקשה להקצות שטח קרקע בתחום בית הספר לצורך המטרה האמורה" היינו "לשיכונם של כ-20 משפחות מבין עובדי מקוה ישראל בשטח בית הספר". ב. כי הושג הסכם חילופין, לפיו הועבר שטח קרקע לבית הספר, "ואילו בית הספר מצידו העביר למינהל שטח קרקע דומה בגוש 6046 (הוא השטח שמדובר בו) הנמצא בשטח בית הספר...". לכך יש להוסיף את העובדות שפורטו בתצהירו של מר אליהו ניר, המנהל האדמיניסטרטיבי של בית הספר מאז שנת 1967. לפי דבריו, הכניסה לשיכון היא דרך השער הראשי של בית הספר, והוא מצוי בעיבורי תחומו המגודר של בית הספר (החל מ-1970 מוטלות הגבלות תנועה בשטח - מחסום מתנייע, צורך להזדהות בכניסה וכדומה). לפי מר ניר נוטלים המשיבים חלק בסידורי השמירה במסגרת המשמר האזרחי ונהנים משמירה זו כשאר עובדי בית הספר המתגוררים בדירות השירות של בית הספר. את ההיפך מזה מבקש בא-כוח המשיבים ללמוד ממכתבו של בית הספר מ-5.11.71, בו סירב לבקשת המשתכנים לספק להם מים. במכתב נאמר, כי בגלל מגבלות מים חמורות החלות על מקוה ישראל אין למוסד אפשרות להקציב מים לתושבים מחוץ לתחום, וכי בעבר נאלץ בית הספר להיעזר, גם הוא, על-ידי קניית מים מ"מקורות". לפי הסברו של מר ניר, המים והחשמל מסופקים למשיבים מהחוץ על חשבונם, כשם שעובדי בית הספר הגרים בדירות שירות נושאים בתשלום עבור החשמל, וביסוד סירובו של בית הספר היו קשיי התקציב. עם זאת, נהנים המשיבים עקב מגוריהם בחצרי בית הספר מפטור ממסים מוניציפאליים וגם מקבלים שירותי ניקיון ואיסוף אשפה כאלה הניתנים לעובדי המוסד המתגוררים בדירות השירות, בתשלום נומינלי. באשר לטענה בדבר תנאי ההנחה שבהם קיבלו המשיבים את זכויות החכירה - בא-כוח המשיבים מפנה למכתב הקרן הקיימת מינואר 1959, המדבר על ההסכם ב"תנאים הרגילים", היינו מחיר הקרקע 400 ל"י לדונם ברוטו עם השתתפות הקרן הקיימת בסך 150 ל"י לכל יחידה. מכך הוא מסיק, כי החכירות לא ניתנו בתנאים מועדפים. אד הוסבר שתנאים כאלה, תנאי ההנחה המקובלים, ניתנו רק לקבוצות מועדפות, כמו למשל חיילים משוחררים. האמור בתצהירו של מר יהודה אילוני מטעם המשיבים, כי כל אחד מהמשתכנים שילם את הסכום המלא של 400 ל"י, ובתשלום אחד, הופרך על-ידי הקבלה הוצגה לו. עוד יצוין, להשלמת התמונה, כי רשימות המשתכנים אושרו על-ידי בית הספר. אמנם בשלב מסוים הועבר הטיפול בהכנת הרשימות לוועד המשתכנים, אך מכאן אין מקום למסקנה עליה רומזים המשיבים, כאילו הסכים בית הספר להרחיב את המסגרת ולכלול בשיכון גם אנשים שלא נמנו עם מורי בית הספר. הטענה, שכביכול אושרה לשיכון אחת בשם בצלאלה כפולר שלא נמנתה על סגל המורים, יסודה בטעות. המדובר הוא בבצלאל כפולר שהיה מורה בבית הספר. לסיכום: המשיבים קיבלו את השיכון הנמצא בתחומי בית הספר ביוזמת בית הספר, אשר היה מעוניין בהטבת תנאי המגורים שלהם תוך הפקת התועלת שבהימצאותם דרך קבע בשטח בית הספר. זכויות החכירה ניתנו להם בתנאי הנחה ובתוקף התפקיד שמילאו כעובדי בית הספר. שורש המחלוקת נוסח הסכם החכירה, שצורף להסכם המקדמי עם הקרן הקיימת, מכיל את ההוראה הבאה בסעיף 11: "אסור לחוכר להעביר את זכות החכירה שלו בשלמותה או באופן חלקי באיזו צורה שהיא הן על ידי מסירת יפוי כח או מסירת החזקה בנכסים מוחכרים בפועל או בדרך או צורה איזו שהיא אם לא קיבל על כך הסכמה מהקרן". ב-1956 הומר נוסח זה בחוזי החכירה הארעיים שנעשו עם כל אחד מהמשתכנים בנפרד. אך הוראה דומה בדבר הגבלת ההעברה של זכות החכירה נשארה בעינה גם שם, בסעיף 4: "אסור לחוכר להעביר את זכויותיו לפי הסכם זה או חלק מהן או לתת יפוי-כח לצד שלישי, להשתמש בזכות החכירה המפורטת בחוזה זה או בחלק ממנה או להעביר את החזקה בה או של חלק ממנה באיזה צורה שהיא, מבלי לקבל מראש הסכמה בכתב מאת הקרן". ב-1960 עבר השטח לניהולו של מינהל מקרקעי ישראל מכוח חוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960. עד אז כבר הקימו עליו המשיבים את בתי המגורים שלהם והשתכנו בהם. ב-1963 הפנה בית הספר את תשומת לבו של המינהל לכוונה של אחד העובדים להעביר את זכות החכירה שלו למי שאינו נמנה עם עובדי המוסד. הוא הביע לפני המינהל את התנגדותו לכך, תוך בקשה שהמינהל ימנע את ההעברה שלא בהסכמתו. נתגלה גם, שאנשים שאינם מבין עובדי בית הספר נכנסו לגור במבנים שבשיכון. על-כן פנה בית הספר למינהל ב-1968 וביקש לנקוט צעדים שימנעו הפיכת השיכון לשיכון של אנשים זרים לבית הספר. הוא הביע נכונות לרכוש אותם הבתים, אשר מסיבות כלשהן יתפנו מעובדיו. פנייה זו מצאה אוזן קשבת אצל המינהל, וזה התחייב כלפי בית הספר ביום 23.6.71 שלא לתת הסכמתו להעברת זכות החכירה שתירשם לטובת המורים למישהו אחר, ללא המלצה מבית הספר לגבי רוכש הזכות המוצע. ההתחייבות ניתנה על יסוד הודעת בית הספר, כי "בכל מקרה שבית הספר... לא ימליץ על העברה כנ"ל הוא יהיה חייב התחייבות מחלטת לרכוש את המבנה (לרבות זכות החכירה) בעצמו במחיר שיוסכם עליו בינו לבין מבקש ההעברה, ובאין הסכמה כזו, יחויב... במחיר כפי שיקבע על ידי השמאי הממשלתי". היה זה בתקופה בה החלו מגעים בין המינהל למשתכנים לקראת רישום החכירה בלשכת רישום המקרקעין. המינהל ביקש לעגן את עמדתו שבוטאה בהתחייבותו הנ"ל בהוראה מפורשת בחוזי החכירה שיירשמו, אשר תחליף את ההוראה שבחוזים שנעשו בשעתו עם הקרן הקיימת. לכך התנגדו המשתכנים. באותו יום (23.6.71) הודיע המינהל לבא-כוח המשתכנים, כי בין יתר השיקולים שינחו את המינהל בעת שיתבקש לתת הסכמתו להעברת זכות חכירה "יהיו גם שקולים צבוריים במגמה לשמור על האפי המיוחד של המוסד החנוכי החקלאי מקוה ישראל הקיים במקום". בסופו של דבר נכללה בחוזי החכירה שנחתמו בין המינהל למשיבים ב-1975 ההוראה הבאה שבסעיף 10, הדומה במהותה לזו שבסעיף שבחוזים הקודמים שנחתמו בשעתם עם הקרן הקיימת: "העברת זכות החכירה בכפיפות לאמור בסעיף זה להלן, אסור לחוכר להעביר, לשעבד או למשכן לאחר או לאחרים את זכויותיו בחוזה זה בשלמותן או בחלקן, או באופן אחר, הן ע"ח(!) מסירת יפוי כח או מסירת ההחזקה בנכסים בפועל או בדרך או צורה אחרת איזה שהיא אם לא קבל על כך מראש בכתב הסכמה מהמחכיר...". בשנת 1976 נכנס לתוקפו חוק בית הספר החקלאי מקוה ישראל, תשל"ו-1976, ובו נאמר בסעיף 4: "(א) המקרקעין המפורטים בתוספת מיועדים לשימוש בית הספר ואין לשנות את יעודם זה אלא לפי יזמת שר ובאישור שרי החנוך והתרבות, החקלאות והפנים וועדה משותפת של ועדת החינוך והתרבות ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת. (ב)... (ג) לא יהא תוקף לכל עסקה במקרקעין האמורים הטעונה רישום, לא יינתן צו אכיפה בשל התחייבות לעשות בהם עסקה כזאת ולא תירשם הערה ביחס להתחייבות כזאת, אלא אם שר הפנים ושר החינוך והתרבות אישרו את העסקה או ההתחייבות". שטח השיכון נכלל במקרקעין המפורטים בתוספת לחוק. מובן, שהוראה זו נטעה חששות בליבם של המשיבים, והם ניסו לבטל את רוע הגזירה. בסופו של דבר סוכם אתם ביום 18.7.85, על דעת המדינה המערערת, כי הם יהיו רשאים בתוך חצי שנה "להגיש תובענה לבית המשפט לפסק דין הצהרתי בנושאים לגביהם יראה להם שיש בפסק דין כזה כדי לקדם את המו"מ, מבלי שאיש מהצדדים יודה בטענותיו של משנהו", סוכם עוד, שהמדינה לא תבקש מחיקת התובענה על הסף אלא תתגונן בה לגופה. הנושא שהועמד בהתאם לכך לדיון בתובענת המשיבים בבית המשפט קמא היה שאלת זכותם של המשיבים להעביר את זכויות החכירה שלהם לאחרים, על-פי המצב שקדם לחקיקתו של חוק - בית הספר החקלאי מקוה ישראל. המשיבים ביקשו להצהיר כי המערערת אינה רשאית לעשות שימוש בסעיף 10 הנ"ל של החכירה באופן המתנה את הסכמתה בכך שהעברת זכות החכירה תהיה רק לבית הספר או למי שבית הספר יאשר. הצד המשפטי א. על סעיף מגביל כגון זה שבסעיף 10 חלות הוראות סעיף 22 של חוק השכירות והשאילה, המורה כך: "השוכר אינו רשאי להעביר לאחר את הזכות להחזיק ולהשתמש במושכר או להשכירו בשכירות משנה, אלא בהסכמת המשכיר; אולם אם לא הסכים המשכיר לעסקה מטעמים בלתי סבירים או התנה את הסכמתו בתנאים בלתי סבירים, יהיה - (1) בשכירות מקרקעין - רשאי השוכר לעשות את העסקה בלי הסכמתו של המשכיר; (2) בכל שכירות - רשאי בית המשפט להרשות את העסקה בתנאים שייראו לו; ובשכירות של מקרקעין רשאי בית המשפט לעשות כן על אף האמור בחוזה השכירות". חוק זה לא הביא שינוי ממשי במצב שקדם לו, על-פי הוראת סעיף 82 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (ראה ע"א 840/75 [1], בעמ' 544). הוראות אלה של החוק החרות שלנו, הדומות להוראות החוק החרות האנגלי (סעיף 19(1) של ה- LANDLORD AND ,TENANT ACT,1927), כבר נדונו בפסיקתנו. אין עתה מחלוקת, כי על החוכר הנטל להראות כי סירוב המחכיר אינו סביר. אין גם מחלוקת, כי כדי שסירוב המחכיר להעברת זכות החכירה ייחשב לסביר צריך שיהא לו טעם הוגן, מוצק וממשי. מיתחם השיקולים הסבירים אינו מוגבל, כפי שהיה פעם בפסיקה האנגלית, דווקא בנימוקים הנעוצים באישיותו של מקבל ההעברה או בשימוש שהלה יועיד לנכס. סבירותו של הסירוב תלויה בכל מקרה ומקרה בנסיבותיו המיוחדות (ראה ע"א 335/67 [2]). עם זאת, אין חולק שעל המינהל חלות כאן לא רק הנורמות של המשפט הפרטי, של חוק השכירות והשאילה ופרשנותו של החוזה הפרטי, אלא פרושה עליו גם יריעת הנורמות המיוחדות של המשפט הציבורי, תוך התאמתן למערכת היחסים החוזיים הוולנטאריים (ראה בג"צ 840/79, המ' 830/79, 860 [3]; ע"א 516/87 [4], בעמ' 248). אין ספק, כי התניית העברתה של זכות החכירה לבית הספר או למי שבית הספר יאשר בלבד מטילה הגבלה קשה על זכויותיהם של המשיבים. צמצום מעגל המועמדים להעברה אמנם לא ימנע מהם לחלוטין להעביר את זכויותיהם, שהרי בית הספר התחייב והצהיר, שאם לא ימצא מועמד שיענה על הדרישה, כי אז הוא עצמו ירכוש את הזכויות. אך לצמצום זה, המונע העברה חופשית ממוכר מרצון לקונה מרצון, יש כמובן השלכה על שווי השוק של זכות החכירה, אשר על-פי התחייבות בית הספר ייקבע כאמור על-ידי השמאי הממשלתי. ב. בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיבים והחליט, כי התניית ההעברה באישורו של בית הספר כנ"ל איננה עונה על מבחן הסבירות ואינה מתיישבת עם כוונתם של הצדדים כפי שהיא עולה מנוסח חוזי החכירה. היא אינה עונה על מבחן הסבירות, כי עמדתו של המינהל מהווה פגיעה קיצונית בזכות הקניין של המשיבים מבלי שהיא משיגה את המטרה המבוקשת - המשך ייעודה של הקרקע לשיכונם של מי שנמנים עם הסגל של בית הספר. מטרה זו אינה מושגת במקרה של פטירה, כשהזכות עוברת בירושה למי שאינו נמנה עם חוג זה, אף לא במקרים של פיטורין או פרישה של מורה, כשלא ניתן לבטל אז את זכויות החכירה. היא אינה מתיישבת עם כוונת הצדדים, עליה יש ללמוד גם מהרקע ההיסטורי, מנוסח חוזי החכירה שנחתמו בשעתו עם הקרן הקיימת. נוסח זה מכיל הוראה בדבר ביטול החכירה כשהמוכר נפטר ויורשיו החוקיים אינם מסוג האנשים שהקרן הקיימת רשאית על-פי תזכיר ההתאגדות שלה להחכיר להם את קרקעותיה, אך אין בו הוראה דומה למקרה שהיורשים אינם מסוג האנשים שרק להם מוכן בית הספר להעביר את הזכויות - אלה הנמנים על הסגל שלו. בית המשפט קמא אף סבר, כי משנסוג המינהל מדרישתו לכלול בחוזה החכירה שנחתם ב-1975 הוראה מפורשת המתנה את מתן ההסכמה בהעברה למועמד שיאושר על-ידי בית הספר, הרי שוויתר עליה, והניסיון להעלות את התנאי בדרך עקיפה, במסגרת חובת החוכר לקבל את הסכמת המינהל, אינו מתיישב עם דרישת תום הלב המחייבת את המדינה. טענה אחרת שהועלתה לפנינו, מתחום המשפט המינהלי, היא, כי בהתנותו את הסכמתו להעברת זכויות החכירה באישור בית הספר לא עשה המינהל שימוש בשיקול הדעת העצמאי שלו, כפי שחייב היה לעשות, אלא פעל על-פי שיקוליו של בית הספר, ובכך יש טעם לפסול את התנאי. המסקנות טענה אחרונה זו אינה מקובלת עלי, כשם שגם מסקנתו של בית המשפט קמא על נימוקיה אינה מקובלת עלי. א. סבירותו של סירוב להעברת זכות החכירה, כמו גם סבירותו של תנאי למתן ההסכמה להעברה, נמדדים בכל מקרה על-פי מכלול נסיבותיו. בין נסיבות אלה יש להתייחס גם לכוונת הצדדים בעת הקניית זכויות החכירה. הובהר כבר לעיל, כי בענייננו מטרת החכירה הייתה שיכונם של מורי בית הספר בתחום בית הספר, מתוך אנטרס משותף של טובתם וטובת בית הספר. היותם נמנים על סגל בית הספר היה תנאי להכללתם ברשימות הזכאים. שיקול זה, שהנחה את בית הספר ואת רשויות המקרקעין של המדינה בשעתו, יפה הוא גם היום. אין זה בלתי סביר, שכשם שקביעת רשימת הזכאים הייתה מותנית בשעתו במילוי תפקידם בבית הספר, כך גם הרשות להעברת זכויות החכירה תינתן רק למועמדים הנמנים על קבוצה זו. אכן מוטלת כאן הגבלה רצינית על הזכויות הקנייניות של המשיבים אך הגבלה זו כבר הוטלה מעצם ההוראה שבסעיף 10 של חוזי החכירה המתנה את העברת זכויות החכירה בהסכמת המינהל. אין אנו באים כאן אלא לתחום הגבלה בלתי מסויגת זו לגבולות סבירים. ב. העובדה, כי לא בכל מקרה ומקרה יהיה בכוחה של ההגבלה שמבקש המינהל להטיל להשיג את מטרתה, וכי יוותרו חריגים כמו במקרי פטירה, פרישה או פיטורין, אינה עושה את התנאי לבלתי סביר. די בכך שההגבלה משיגה את מטרתה הרצויה והסבירה בדרך כלל ובמקרים הרגילים. כאן גם במקרים החריגים היא משיגה לפחות מטרה מוגבלת - שהשיכון ימשיך לשמש למגוריהם של אלה, שהיו בעבר חלק מחיי בית הספר, או של בני משפחתם, ואשר אורח החיים שלהם ונורמות ההתנהגות שלהם משתלבים עם אלה המקובלים בבית הספר. היא מונעת פריצתו של השיכון הסגור שבתחום בית הספר והפיכתו לסתם מקום מגורים למי שאין לו לא זיקה ולא קשר לבית הספר, לצורת החיים המתנהלת בו ולמסורת שלו. נטען על-ידי בא-כוח המשיבים, כי בעבר ניתנה הסכמה להעברת זכויות החכירה לזר שאינו עומד בקריטריון הנדרש, מה ששולל את סבירות שיקוליו של המינהל עתה. הדבר אינו מדויק. האישור ניתן לבתו של מי שהיה אחד ממורי בית הספר, ואולי יימצא בו תקדים לשיקולים של המינהל שלפנים משורת הדין. ג. נסיגתו של המינהל מדרישתו לכלול בחוזה החכירה תנאי מפורש שישקף את עמדתו אינה מלמדת מאומה לא על פרשנותו של חוזה החכירה ולא על סבירותו של התנאי. לאור המקרים שקרו ב-1968, שאליהם הפנה בית הספר את תשומת לב המינהל כאמור לעיל, היה המינהל סבור, שרצוי לכלול תנאי מפורש וברור, ברחל בתך הקטנה, שישקף את עמדתו, הסבירה לדעתו, לשם יתר זהירות ולמען מנוע ספקות. המשיבים התנגדו וביקשו להשאיר על כנה את ההוראה שבנוסח הקודם, המותירה בידי החוכר את זכות הסירוב, הכפופה רק למבחן הסבירות הכללי על-פי סעיף 22 של חוק השכירות והשאילה. לא היה זה משא ומתן בטרם חוזה, שבו יכול היה המינהל לעמוד על דרישתו ולסרב מתן החכירה אם לא תתקבל. המשא ומתן התנהל במצב שבו כבר היו בידי המשיבים חוזי החכירה עם הקרן הקיימת. בנסיבות אלה, העובדה שהמינהל נאלץ לוותר על דרישתו אינה מלמדת אלא זאת, שנושא המחלוקת נשאר פתוח, כשכל אחד מהצדדים נשאר בדעתו מתוך ידיעה שעמדתו של משנהו שונה משלו. כך עומדת בעינה הוראת סעיף 10 הנ"ל של חוזה החכירה, שאיננה מגבילה או מרחיבה את מסגרת השיקולים הלגיטימיים והסבירים של המינהל לעניין מתן הרשות להעביר את זכויות החכירה או מניעתה. התוצאה היא, ששיקול הדעת שלו מוגבל רק בכללי הסבירות. ד. בפועלו על-פי בקשת בית הספר שלא לאפשר העברת זכויות החכירה לזרים לא הוציא המינהל מידיו את שיקול הדעת המסור לו. בנושא זה הוא אינו פועל רק כבעל קרקע או כמחכיר פרטי. למינהל שיקולים לאומיים חברתיים על רקע חוק מינהל מקרקעי ישראל. הוא הינו הבעלים של כל שטח בית הספר, שהמשיבים יושבים בתחומו וחוכרים את מקצתו. למוסדות המדינה היה ויש עניין במעמדו ובקידומו של בית הספר, כפי שעולה מהרקע ההיסטורי שקדם להקצאת הקרקע לשיכונם של המשיבים בתחומי בית הספר. חוק בית הספר החקלאי מקוה ישראל מעיד בבירור על כך, כי למדינה יש אינטרס העולה בקנה אחד עם האינטרס של בית הספר לשמור על אופיה וצביונה של הקרקע המיועדת לשימושו. מכאן, שהסכמתו ונכונותו של המינהל לפעול בתיאום עם בית הספר לשימורו של השיכון כמיועד לסגל בית הספר ולמניעת הפיכתו למקום מגורים לכול אינה מעידה על הוצאת שיקול הדעת מידיו והעברתו לאחר, אלא מבטאה את המדיניות שלו עצמו, ובכך אין פסול (ראה: בג"צ 144/50 [5], בעמ' 406; בג"צ 296/80 [6], בעמ' 497). ה. אם הארכתי בבירור העובדות, שלא כדרכו של בית-משפט זה, ובכמה נקודות אף מעבר למה שעשתה הערכאה הראשונה, היה זה כדי להבהיר את הרקע הכללי, שהוא חיוני להבנת גישתו ועמדתו של המינהל. בנסיבות שתוארו אין זה בלתי סביר, מנקודת ראותו של המינהל ומבחינת האינטרסים שהוא מופקד עליהם, ביניהם זה של שמירת ייעודה של הקרקע המשמשת את בית הספר וצרכיו, להגביל את העברת זכויות החכירה של המשיבים למי שהקרקע נועד לשיכונו. מטרת בית הספר הייתה לשכן את מוריו בתחומו, לא רק לנוחותם שלהם אלא גם למטרותיו שלו, כדי שבנוכחותם בתחום בית הספר יוכלו לתרום בכל שטחי הפעילות של בית הספר, בכיתות הלימוד, במשק ובפנימייה. אותה מטרה היא שמנחה את המינהל כיום. אין גם כל פסול, מבחינת שיקולי הסבירות, ברצון לשמור על השיכון, הנמצא בתוך תחומו של בית הספר, כמקום מגורים למורים או לאלה שהיו בעבר מורים של בית הספר או לבני משפחותיהם ולא לאפשר קיומה של שכונת מגורים לזרים בתחומי בית הספר. בטרם אסיים רוצה אני להתייחס לטעות שנפלה אצל באת-כוח המדינה בהסתמכה על דעת הרוב בפסק הדין בע"א 516/87 [4] הנ"ל. טענתה היא, כי תכנית בניין הערים של מקוה ישראל (מש/15) מכילה הוראה מהותית, המגבילה את השימוש בקרקע הנדונה רק לאלה הנמנים עם עובדי בית הספר, ומכאן שהיה זה אד סביר שהמינהל יאמץ את אותה ההגבלה. על הגבלה זאת ביקשה להסיק מתוך רשימת סיווגי האזורים שבסעיף 11 לתכנית בה מופיעים הסיווגים "מגורים (לעובדים) קומה 1" ו"מגורים (פנימיה) 2 קומות", ותימוכין מצאה בע"א 516/87 [4] הנ"ל, בו אושר, לדעתה, שיקול הדעת של המינהל כלגיטימי וסביר, כשסירב לתת הסכמתו לתוספת בנייה על מבנה באותו שיכון שמדובר בו כאן, לשימושו של מי שלא נמנה עם עובדי בית הספר, תמוהה בעיניי טענה מרחיקת-לכת זו, לפיה יש כביכול בידי רשויות התכנון לקבוע ולהגביל בתכנית בניין ערים, חי יעשה שימוש במבנה, להבדיל ממה השימוש שיעשה בו. קביעה כזו חורגת על פניה מסמכויותיהן של רשויות התכנון. טרחתי ועיינתי בתיק הערעור והנה התברר, כי גדר המחלוקת שם לא היה בשאלת מיהותו של מי שלשימושו נתבקשה ההסכמה לתוספת הבנייה - אם נמנה הוא עם עובדי בית הספר אם לאו. השאלה הייתה, אם לגיטימי וסביר היה סירובו של המינהל לסרב להרשות תוספת בנייה בקומה שנייה מהטעם שהדבר נוגד את תכנית בניין ערים, המתירה בנייה רק בקומה אחת. סוף דבר לוא דעתי תישמע, הייתי מקבלת את הערעור ומחליטה, כי התניית הסכמתו של המינהל להעברת זכות החכירה של המשיבים באישור בית הספר, כך שההעברה תהיה לבית הספר עצמו או למי שנמנה על צוות עובדיו, הינה סבירה. כדי להפיג את תחושת הקיפוח של המשיבים, אשר ליוותה ככל הנראה גם את בית המשפט קמא, לא למותר יהיה להזכיר, כי המשיבים זכו בזמנו לתנאים מועדפים בקבלת השיכון. בהתחשב בנסיבות המקרה הייתי מעמידה את הוצאות הערעור בשתי הדרגות על סך 8,000 ש"ח להיום. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. השופט ת' אור: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת נתניהו. העברת זכויות