השופט ע' פוגלמן: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד סגנית הנשיא ד' פלפל), וכן ערעור על החלטתו מיום 24.9.2008 בעניין הוספת ראייה. בפסק הדין נדחתה תביעה לביטול רישום זכויות חכירה בנכס מקרקעין. המחלוקת נסבה על השאלה האם ניתן היה לרשום את זכויות החכירה בנכס על שמה של המשיבה 1 בשנת 2001, בהסתמך על מכתב התחייבות וייפוי כוח שניתנו בשנת 1957. 2. המערערים הם יורשיהם של מי שהחזיקו בעבר בזכויות החכירה הראשית (להלן - המורישים), בחלקה 193 בגוש 6011, המוכרת כתחנת דלק באזור מקווה ישראל (להלן - הנכס, או התחנה). הבעלות בנכס היתה רשומה על שם רשות הפיתוח. בין המורישים לבין חברת "פז" (המשיבה 1, חליפתה של חברת "שֵל לא"י בע"מ", להלן - פז) נחתם בתחילה הסכם חכירת משנה. וכן נכרת ביניהם חוזה קמעונות לצורך הפעלת תחנת הדלק. כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1957, חתמו המורישים על מכתב הממוען אל חברת פז, בגדריו הם מתחייבים, בין היתר, "לגרום לכך, כפוף להסכמת רשות הפיתוח, כי זכות החכירה הראשית לגבי השטח הנ"ל [הנכס] תרשם על שמכם". זאת, כך נכתב, "הואיל ואתם [פז] שלמתם לנו [המורישים] את כל הכספים - כולל ההוצאות - ששלמנו לרשות הפיתוח או שהיו לנו בקשר עם החלקה הנ"ל [הנכס]" (להלן - מכתב ההתחייבות). באותו מועד חתמו המורישים אף על מסמך שכותרתו "יפוי כח בלתי חוזר", לצורך ביצוע ההעברה האמורה (להלן - ייפוי הכוח). למעלה מארבעים שנים לאחר מכן, בשנת 2001, העבירה פז את זכויות החכירה הראשית על שמה, באמצעות ייפוי הכוח. על רקע זה, פנו המערערים לבית המשפט המחוזי ובקשו להורות על ביטול הרישום. למען שלמות התמונה יאמר, כי החל משנות השבעים של המאה הקודמת, עברו זכויות ההפעלה של התחנה לידי שותפות "צבר" (המשיבה 4, להלן - צבר), והיא מחזיקה מאז בתחנה בפועל. עוד יצוין, כי לאחר העברת זכויות החכירה על-שם פז, התנהל הליך משפטי בין פז לבין צבר, בגדריו תבעה פז סילוק ידה של צבר מן הנכס. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי קבע, כי רישומה של פז כחוכרת ראשית במקרקעין נעשה כדין, וזאת מכמה טעמים. נפסק, כי המסמכים המכוננים את החיוב - מכתב ההתחייבות וייפוי הכוח - מנוסחים באופן ברור וחד משמעי, והם כוללים התחייבות להעברת זכויות קנייניות. בית המשפט שלל את הטענה שמדובר בחיוב שניתן כבטוחה לקיום התחייבויותיהם של המורישים. זאת, בין היתר, נוכח העובדה שפז ממילא שילמה את כל התשלומים הנדרשים עבור התחנה והוכרה כחוכרת משנה, ומשכך לא היתה זקוקה להתחייבות מצד המורישים להבטחת זכויותיה. יתר על כן, כשהצדדים עשו שימוש במנגנון הבטוחה, כך נקבע, "הם ידעו לאמור זאת במלים מפורשות, ולא לפרש בדרך מרחיבה הסכם שמלים אלה לא הופיעו בו". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי אף התנהגות הצדדים בעשורים שלאחר החתימה על המסמכים המכוננים מעידה על העברת זכויות החכירה הראשית לידי חברת פז. בין היתר, נקבע כי אמנם המורישים נותרו רשומים בפנקסי המקרקעין עד לשנת 2001, והדרישות לתשלום דמי החכירה השנתיים עבור הנכס אכן הגיעו אליהם. אך התשלומים בוצעו, בפועל - על-ידי חברת פז. זו האחרונה, כך נקבע, התנהלה במהלך השנים כבעלת המקרקעין, חתמה על הסכמים עם מפעילי התחנה ואף נשאה באחריות לתשלומים ולמיסים הנדרשים בקשר לנכס. עוד נקבע, כי המורישים לא ראו בתחנה משום נכס שנמצא בבעלותם, כפי שניתן ללמוד, בין השאר, מצוואותיהם ומהצהרות ההון שהגישו. נפסק אפוא כי "מלבד ביצוע הרישום הפורמאלי של חברת פז כבעלת זכות החכירה הראשית במקרקעין, עובדה אשר הותירה את מורישי התובעים "בתמונה"... [המורישים] עצמם לא ראו את המקרקעין כרכושם והתנהגותם במהלך השנים לרבות במועד כתיבת צוואותיהם, מלמדת על כך באופן ברור". בנוגע להסכמתה הנדרשת של רשות הפיתוח, נקבע כי זו האחרונה לא התנגדה באופן עקרוני להעברת זכות החכירה הראשית על שם פז. המחלוקת בין פז לבין רשות הפיתוח, כך נפסק, היתה אך כספית במהותה. באשר לתמורה בעסקה שבין המורישים לפז, נפסק כי כל הוצאות הרכישה, הרישום והמיסים שהיו למורישים בקשר לנכס שולמו על-ידי חברת פז. עוד נקבע, כי זו האחרונה היתה "הגורם המניע" מאחורי הקמת התחנה ומימונה, והודגש כי אם היו למורישים הוצאות כלשהן בעניין זה - הן הושבו להם. 4. בית המשפט המחוזי המשיך ונדרש לתוקפו של ייפוי הכוח וקבע, כי הוא אינו עומד בניגוד להוראת סעיף 5(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן - חוק השליחות). בית המשפט הוסיף וקבע, כי המורישים אכן חתמו על ייפוי כוח בלתי חוזר, שנועד להבטיח את העברת זכות החכירה הראשית לחברת פז. משכך נקבע, כי ייפוי הכוח - בהיותו בלתי-הדיר - אינו פוקע בתום עשר שנים, ואף העובדה ששניים מן המורישים החתומים על ייפוי הכוח הלכו לעולמם אינה פוגמת בתוקפו. כמו כן נקבע, כי העברת הזכויות על-ידי עורך דין אחר מזה הנקוב בייפוי הכוח אינה פוגעת בתוקפו, שכן נכלל בו סעיף המתייחס למינוי ממלאי מקום. בסיכום הדברים נקבע, כאמור, כי חברת פז היתה זכאית להרשם כחוכרת ראשית, ולפיכך נדחתה התביעה. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור 5. עיקר טענותיהם של המערערים מופנות נגד תוקפו של ייפוי הכוח, וההעברה שבוצעה מכוחו. המערערים מצביעים על מספר פגמים אשר נפלו, לשיטתם, בייפוי הכוח. בין היתר, מלינים המערערים על קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לעסקת היסוד העומדת בבסיס ייפוי הכוח. כמו כן טוענים המערערים, כי לא הוכח שניתנה תמורה בעבור העברת הזכויות, ומשכך - לשיטתם - בוצעה ההעברה בניגוד להוראת סעיף 5 לחוק השליחות. המערערים ממשיכים וטוענים, כי שניים מתוך שלושת החתומים על ייפוי הכוח הלכו לעולמם בטרם מומש, וכן טוענים הם נגד השימוש שנעשה בייפוי הכוח על-ידי עורך דין שאינו נזכר בו. אף מטעמים אלה נפגם - לשיטתם - תוקפו של ייפוי הכוח. עוד טוענים המערערים, כי תוקפו של ייפוי הכוח הותנה באישורה של רשות הפיתוח, ואף נכתב בו במפורש "כפוף להסכמת רשות הפיתוח". בהיעדר אישור כאמור - כך נטען - ייפוי הכוח חסר תוקף. לבסוף, נטען כי המסמכים המכוננים נוסחו על-ידי פז, ומשכך יש לפרשם נגדה - קרי, לטובת המערערים. לצד טענות אלה, משיגים המערערים על מקצת מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, ובעיקר בכל הנוגע להתנהגותה של פז במהלך השנים. לשיטתם, התנהלותה בעשורים שחלפו עולה כדי ויתור על זכויותיה. ייפוי הכוח נתגלה אצל פז, כך נטען, רק בשנת 1995, בעוד שבין השנים 1959 עד 1995 לא עשתה האחרונה דבר בכדי לרשום את הזכויות על שמה. 6. צבר (יחד עם המשיבים 6-5) מצטרפת לעמדתם של המערערים, ומשיגה אף היא על הכרעתו של בית המשפט המחוזי. בין השאר, מלינה צבר על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע לסוגית התמורה שניתנה בעסקה, וליישומו של סעיף 5 לחוק השליחות בהקשר זה. צבר ממשיכה וטוענת, כי אין מדובר בייפוי כוח בלתי-חוזר, וזאת אף אם כותרת המסמך כוללת את התיבה "בלתי-חוזר". עוד נטען, כי מות חלק מן השולחים-המורישים מביא אף הוא לפקיעת תוקפו של ייפוי הכוח, וזאת בהתאם להוראת סעיף 14(א) לחוק השליחות. נוסף על כך נטען, כי התחייבות המורישים להעביר את זכויות החכירה מותנית בהסכמת רשות הפיתוח, ומשלא נתקיים התנאי, ההתחייבות בטלה. 7. חברת פז, לעומת זאת, סומכת ידיה על הכרעתו של בית המשפט המחוזי. לשיטתה, העסקה שנערכה בשנת 1957 נתמכת באופן ברור במסמכים המכוננים ובנוסחם החד משמעי. העובדה שכיום קשה לקבוע בוודאות מה היו התנאים המסחריים בעסקה, אין בה - כך נטען - כדי להביא לביטולה. לחלופין טוענת פז, כי גם אם לא ניתנה תמורה ישירה בגין העברת הזכויות, אין בכך כדי לערער את העובדה שהעברה מלאה כזו בוצעה בפועל. פז ממשיכה ומציינת, כי אף מהתייחסות הצדדים לנכס לאורך השנים ניתן ללמוד שהזכויות בתחנה הועברו במלואן לפז, לרבות העובדה שהנכס לא נכלל בהצהרות ההון של המורישים, ואף לא בצוואותיהם. אף באשר לתוקפו של ייפוי הכוח מצטרפת פז להכרעתו של בית המשפט המחוזי, מטעמיו. דיון 8. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. באשר להוספת הראיה, בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מיום 24.9.2008 כי "כל מסמך שצורף לסיכומים ולא הוגש פורמלית לא יילקח בחשבון". מדובר בהחלטה דיונית, הנוגעת לאופן ניהול ההליך. כידוע, בהחלטות כגון אלה ממעטת ערכאת הערעור להתערב (ראו, למשל: רע"א 6092/04 י.מזרחי קבלנות כללית בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פ"ד נט(2) 198, 207 (2004), וההפניות שם; רע"א 9288/07 גאזי נ' שפיגל, סעיף ה' (לא פורסם, 7.11.2007), וההפניות שם), ובמקרה שלפנינו, לא נמצא טעם המצדיק לשנות מהכרעתה של הערכאה המבררת בעניין זה. אף באשר להעברת זכויות החכירה לא מצאנו להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי. כאמור, מכתב ההתחייבות וייפוי הכוח הם אשר עומדים במרכז ההליך שלפנינו. בעיקר חלוקים הצדדים בשאלה האם ייפוי הכוח מקים לפז זכות להעברת זכויות חכירה בנכס על שמה, או שמא מדובר במסמך חסר תוקף שאינו מאפשר את העברת הזכויות. תוקפו של ייפוי הכוח - היקף ההרשאה 9. ייפוי כוח מבטא, ברגיל, את קיומם של יחסי שליחות, בין הממנה (השולח) לבין הממונה (השלוח). בהתאם להוראת סעיף 1 לחוק השליחות, יחסים אלה מעניקים לשלוח-הממונה יכולת וסמכות לעשות פעולות משפטיות מסוימות, בשם השולח, כלפי צד שלישי. סמכות זו, המאפשרת לשולח לפעול, תלויה בהרשאה שניתנה מאת השולח ונגזרת ממנה. משכך, תוקפה של פעולה שנעשית לפי ייפוי הכוח - בין אם העברת זכויות בין אם פעולה אחרת - מותנה בקיומה של הרשאה לביצועה (להרחבה ראו: אהרן ברק חוק השליחות כרך א 371-367 (1996) (להלן - ברק); ע"א 569/80 אלסינט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 80, 82 (1981) (להלן - פרשת אלסינט)). במקרה שלפנינו, לצורך הכרעה האם העברת הזכויות לחברת פז תקפה, יש לבחון אפוא, אם הפעולה נכללת בגדר ההרשאה שניתנה בייפוי הכוח. 10. נקודת המוצא היא, כי ההרשאה משתרעת על אותן פעולות הנזכרות במפורש בייפוי הכוח, קרי - פעולות שלגביהן גילה השולח את דעתו באופן ברור כי חלה עליהן השליחות (ברק, בעמ' 678, וראו גם בעמ' 533-532). במקרה שלפנינו, ההרשאה הגלומה בייפוי הכוח ניתנה, כאמור, בכדי "לגרום לכך (...) שהחכירה הראשית לגבי השטח הנ"ל [הנכס] תרשם לטובת החברה [פז] באופן שהחכירה לטובת הממנים [המורישים] תבוטל, תתוקן או תועבר לחברה". ואף הודגש כי "הממנים [המורישים] התחיבו לאחוז בכל הצעדים שידרשו לבצוע התחיבויותיהם לגרום לרשום החכירה הראשית לגבי השטח הנ"ל [הנכס] על שם החברה [פז]". בכך, גילו המורישים את דעתם באופן ברור, כי הם מעניקים הרשאה להעברת זכויות החכירה בתחנה לידי פז. וכך אכן נעשה. הפעולה שבוצעה תואמת אם כן את האמור בייפוי הכוח, והיא נמצאת, אפוא, בגדרי ההרשאה המעוגנת בו. יתר על כן, נוסף על הביטוי המפורש הנמצא בייפוי הכוח, ניתן ללמוד על קיומה של הרשאה גם "על-פי התנהגותו של השולח כלפי השלוח או כלפי הצד השלישי" (פרשת אלסינט, בעמ' 82), והיא עשויה להיות מפורשת, או "משתמעת מנושא השליחות, ממעמדו של השלוח ומהנהוג והמקובל לעניין נושא השליחות" (שם). במקרה שלפנינו, מעבר לקיומו של נוסח ברור בייפוי הכוח, אף התנהגותם של המורישים במהלך השנים תומכת בקיומה של הרשאה להעברת הזכויות, שכן כזכור, המורישים לא נשאו בתשלומים הקשורים בנכס ואף לא ציינו את הנכס בצוואותיהם או בהצהרות ההון שהגישו. התנהלותם במהלך השנים, אפוא, עשויה אף היא להצטרף לטעמים המלמדים על קיומה של הרשאה להעברת הזכויות החכירה בתחנה. מן המקובץ עולה, כי במקרה שלפנינו ההעברה שבוצעה נכללת בגדר ייפוי הכוח שניתן. אולם, כאמור, במקרה זה טוענים המערערים כי על אף הדברים האמורים בייפוי הכוח, נוכח הוראותיו של סעיף 5(א) לחוק השליחות - לא ניתן לבצע את ההעברה. הטענה היא, שאמנם, הוראת סעיף 5(א) לחוק השליחות מרחיבה את היקף ההרשאה גם לפעולות נוספות בקובעה כי "השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות". יחד עם זאת, סעיף 5(א) ממשיך ומורה, כי הרשאה זו אינה חלה, "באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה" (ההדגשה הוספה, ע.פ.). 11. דא עקא, שבמקרה שלפנינו קבע, כאמור, בית המשפט המחוזי כי ניתנה תמורה בעסקה. זו באה לביטוי, בין היתר, בנוסחו של כתב ההתחייבות. כפי שכבר הוזכר, נאמר שם כי: "הואיל ואתם שלמתם לנו את כל הכספים - כולל ההוצאות - ששלמנו לרשות הפיתוח או שהיו לנו בקשר עם החלקה הנ"ל [הנכס]". אכן, תיבות אלה מתייחסות לתמורה כלשהי, שפז העבירה בזמנו למורישים. נוסח זה אמנם אינו מלמד בהכרח על-כך שהתשלומים הנזכרים מהווים את מלוא התמורה בעסקה. אך הוא מעיד למצער על העברת תמורה כלשהי, ומצביע על האופי העסקי-כלכלי של העסקה. אמנם, קשה להצביע בוודאות בנקודת הזמן הנוכחית על היקפה המדויק של התמורה בעסקה. אך בצד הנוסח עליו עמדנו, גם הגיונם של דברים מלמד כי עסקה שכזו - בעלת שווי כלכלי ניכר, המתקיימת בין גורמים בעלי מערכת יחסים עסקית - אינה נעשית ללא תמורה. בנסיבות אלה, לא מצאתי להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. נמצא אפוא, כי אין מדובר בהעברה ללא תמורה, וכי הפעולה שבוצעה נכללת בגדר ההרשאה הספציפית והמפורשת המעוגנת בייפוי הכוח; כך שממילא לא נדרשת הכרעה בטענה המתייחסת לפעולה ללא תמורה. 12. עוד יצוין, כי אף הסכמתה הנדרשת של רשות הפיתוח אינה מונעת במקרה זה את העברת הזכויות לידי פז. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי לא הוכח שרשות הפיתוח התנגדה באופן עקרוני להעברת הזכויות לחברת פז. המחלוקת בין השתיים, כך נקבע, נגעה אך להיבטים הכלכלים הקשורים להעברה. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בהקשר זה מעוגנות בראיות שהובאו בפניו, ובטענות המערערים אין כדי לבסס טעם המצדיק התערבות בממצאים שנקבעו בעניין זה. משכך, אין בהתנהלותה של רשות הפיתוח במקרה שלפנינו כדי למנוע את מימוש ייפוי הכוח. אף בעובדה שהעברת הזכויות בוצעה על-ידי עורכי-דין אחרים מאלה הנזכרים באופן מפורש בייפוי הכוח אין כדי לפגוע בתוקפו במקרה שלפנינו. סעיף 5(ה) לייפוי הכוח מסמיך את השלוחים-הממונים "למנות ממלא מקום, בא-כח או באי כח בתור באי כח הממנים בקשר עם הנ"ל [הנכס] וכן לבטל מדי פעם בפעם מנוי ממלא או ממלאי מקום או בא כח או באי כח המשנה הללו ולמנות אחר או אחרים במקומם". בית המשפט המחוזי פסק, כזכור, כי סעיף זה מקנה לממנים סמכות רחבה למינויַם של ממלאי מקום. לשון ההרשאה בעניין זה ברורה ומפורשת, ולא מצאתי להתערב בהכרעתו גם בעניין זה. ביטול שליחות בלתי הדירה 13. נמצא, כאמור, כי העברת הזכויות שבוצעה נכללת בגדר ההרשאה המקורית שנינתה בייפוי הכוח. השאלה בהקשר זה הינה, האם במהלך השנים נפגם תוקפו של ייפוי הכוח כתוצאה מאירועים שונים שהתרחשו, כגון מותם של שניים מן המורישים החתומים על המסמך. בהתאם להוראת סעיף 14(א) לחוק השליחות, ההרשאה שניתנה מתבטלת לפי רצונו של השולח, או עם מותם של השולח או השלוח (להרחבה, ראו: גואלטירו פרוקצ'יה "סעיף 14 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965" עיוני משפט ט(1) 27, 40-27 (1983) (להלן - פרוקצ'יה); ברק, כרך ב' בעמ' 1197-1193). אולם, סעיף 14(ב) מוסיף ומבהיר, כי "הוראות סעיף זה לא יחולו אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות" (ההדגשה הוספה, ע.פ.). לשון אחר, מקום בו ההרשאה נועדה להגן על שלוח או צד שלישי, הסדרי ביטול השליחות משתנים, כך שעילות סיום השליחות הקבועות בסעיף 14(א) אינן חלות עוד. הרשאה שכזו - שתכליתה להבטיח זכותם של אחרים - מכונה לעתים "הרשאה המקפלת בתוכה אינטרס" (authority coupled with interest), וזו למעשה השליחות הבלתי-הדירה (ברק, כרך ב' בעמ' 1243-1242, וההפניות שם). הוראת סעיף 14(ב) עניינה, אם כן, בהרשאה ששולח אינו רשאי לחזור בו ממנה - קרי, בהרשאה בלתי-הדירה. נמצא, אפוא, כי כאשר ניתן ייפוי כוח בלתי-חוזר, הפסקת השליחות אינה נתונה לרצונו הבלעדי של השולח, כמו בשליחות "רגילה". מקום בו מדובר בשליחות בלתי-הדירה, השליחות להגנת אחר תמשיך להתקיים גם לאחר שנפטר השולח. (פרוקצ'יה, בעמ' 49; וראו גם: ברק, בעמ' 1246-1245). הטעם להוראה זו נעוץ ברצון להגן על האינטרסים של הצד השלישי ושל השלוח. בעוד שבבסיס השליחות הרגילה מונח האינטרס של השולח, ביסוד השליחות הבלתי-הדירה עומד האינטרס של השלוח, או של אדם אחר (דנ"א 1522/94 נייגר נ' מיטלברג, פ"ד מט(5) 314, 325 (1996) (להלן - דנ"א מיטלברג); ע"א 237/83 מילר נ' רורליך, פ"ד מ(2) 468, 472 (1982); ברק, כרך ב' בעמ' 1246-1244, וההפניות שם). התפיסה היא, שמקום בו ההרשאה נועדה להגן על האינטרסים של צד שלישי, ולא על האינטרס של השולח, זה האחרון אינו יכול להפסיק את השליחות כרצונו. ואף גריעת כשרותו או מותו אינם מביאים את השליחות לסיומה. 14. השאלה האם מדובר בהרשאה בלתי-הדירה, נקבעת בראש ובראשונה לפי תוכנה של השליחות, ולא בהכרח לפי כותרת המסמך המכונן אותה (ראו: ע"א 650/80 אמפיסל (ישראל) בע"מ נ' נעימי, פ"ד לז (3) 780, 786 (1983); ע"א 247/88 אופקים נסיעות ותיירות בע"מ נ' קלוין-קרוא, פ"ד מו(3) 409, 413 (1992) (להלן - פרשת אופקים)). כדי ששליחות תהיה בלתי-חוזרת, נדרש שתקום לצד השלישי או לשלוח זכות כלשהי, וכי ההרשאה ניתנה להבטחתה של אותה הזכות. וכן נדרש, כי מימושה של הזכות האמורה תלוי בביצוע נושא השליחות (ראו, למשל: ע"א 424/73 מלון סטפניה בע"מ נ' מאיר מקליס, פ"מ כח(2) 537, 543-542 (1974), וההפניות שם; פרשת אופקים, בעמ' 413; ע"א 4092/90 מיטלברג נ' נייגר, פ"ד מח(2) 529, 541 (1994); להרחבה ראו: גד טדסקי "הרשאה בלתי-הדירה לביצוע מתנה לאדם שלישי", משפטים יט 205 (1989)). במקרה שלפנינו, מתקיימים כל התנאים האמורים. לחברת פז עמדה זכות להירשם כחוכרת ראשית בתחנה, כפי שעולה - בין היתר - ממכתב ההתחייבות, בו נאמר כי "זכות החכירה הראשית לגבי השטח הנ"ל [הנכס], תרשם על שמכם"; ההרשאה הגלומה בייפוי הכוח ניתנה להבטחת אותה הזכות, כפי שניתן ללמוד, בין השאר, מלשון ייפוי הכוח אשר בו נכתב כי "לשם הבטחת התחיבות הממנים [המורישים] כלפי החברה התחיבו הממנים לחתום על יפוי הכח הבלתי חוזר הנוכחי"; ביצועה של הזכות האמורה תלוי בייפוי הכוח, שהרי בלעדיו לא תוכל חברת פז להעביר את זכויות החכירה על שמה. אכן, במקרים מסוימים, מקום בו ההסכם היוצר את הזכות בוטל, יגרור הביטול אף שינוי במעמדה של ההרשאה. ייפוי הכוח עשוי להפוך חזרה להדיר, אם העסקה עצמה - אותה בא ייפוי הכוח להגשים - התבטלה כדין (ברק, בעמ' 1267; ראו, למשל: ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5) 410, 425 (1991), וההפניות שם). אלא שאין זה המקרה בענייננו. לא הוכח שהתחייבותם של המערערים להעברת זכויות החכירה התבטלה כדין. יתר על כן, לא רק שהמורישים לא ביטלו התחייבותם, הם אף פעלו לפיה במשך עשרות שנים. כפי שכבר הובהר, חברת פז היא זו אשר שילמה בפועל את המיסים והתשלומים הקשורים בנכס; פז היא זו אשר התקשרה עם מפעילת התחנה; המורישים לא הזכירו את הנכס בצוואותיהם או בהצהרות ההון שהגישו ואף לא נשאו בתשלומים הקשורים בו. בנסיבות אלה, לא השתכנעתי שחל שינוי במעמדה של ההרשאה. נמצא, אפוא, כי מדובר במקרה שלפנינו בשליחות בלתי-הדירה, שניתנה להבטחת זכותה של חברת פז. משכך, ובהתאם להוראת סעיף 14(ב) לחוק השליחות, אין המורישים (או חליפיהם) יכולים לחזור בהם מן ההרשאה המעוגנת בייפוי הכוח, ואף מותם אינו פוגע בתוקף ההרשאה. 15. עוד יצוין, כי נוכח העובדה שמדובר בייפוי כוח בלתי חוזר, נשללת גם תחולתו של סעיף 6 לחוק להגנת רכוש מופקד, התשכ"ה-1964. הסעיף האמור מגביל את יכולתו של ממונה או מורשה לבצע פעולה הדרושה רישום בפנקסי המקרקעין, אם חלפו למעלה מעשר שנים ממועד המינוי. אלא שהוראה זו רלוונטית אך במקום בו מדובר ב"מינוי או הרשאה הניתנים לחזרה". קרי, מגבלת הזמן האמורה אינה חלה כאשר המינוי הוא בלתי-חוזר. במקרה שלפנינו מדובר בייפוי כוח בלתי-חוזר, וככזה, מעצם טבעו - אינו מוגבל בזמן. הסתמכות על קיומה של השליחות 15. משנמצא כי הפעולה שבוצעה נמצאת בגדר ההרשאה הקיימת בייפוי הכוח, ומשנקבע כי מדובר בהרשאה בלתי-הדירה, ניתן היה להשלים בכך את הדיון. אולם, למעלה מן הצורך נוסיף, כי אף אם היינו מניחים לטובת המערערים כי נפל פגם בייפוי הכוח מטעם כלשהו - וכאמור, לא מצאנו כי זה המצב במקרה זה - היתה עומדת לחברת פז זכות ההסתמכות על קיומה של השליחות, בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק השליחות. סעיף זה מורה כי "כל עוד לא ידע השלוח על סיום השליחות, זכאי הוא כלפי השולח לראותה כנמשכת", וממשיך וקובע כי מקום בו "לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת". הוראת סעיף 15 לחוק השליחות נועדה לשמור על הציפיות הסבירות והאינטרסים הלגיטימיים של שלוח ושל צד שלישי. התפיסה היא, שיש צורך להגן על גורמים אלה, אשר לא ידעו כי השליחות הגיעה לסיומה, מפני הנזק שעשוי להיגרם להם כאשר הסתמכו על קיומה. אין זה מוצדק לשנות את מצבם לרעה, ללא ידיעתם, שכן מקור הציפייה הלגיטימית של השלוח ושל הצד האחר נעוצה בהתנהגותו של השולח, אשר מלכתחילה יצר את ההרשאה. בנסיבות אלה, קיימת הצדקה להטיל על השולח את הנטל להודיע לשלוח ולצד השלישי על השינוי שחל, ואם הוא אינו עושה את המוטל עליו - עליו לשאת בסיכון (ע"א 318/82 יעבץ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לח(4) 85, 89 (1984) (להלן - פרשת יעבץ); דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 50 (1993); להרחבה, ולסקירת המשפט המשווה בעניין זה, ראו דנ"א מיטלברג, בעמ' 328-327, וכן: ברק, בעמ' 1317-1316; אברהם בן-נפתלי "לענין סיום השליחות ללא ידיעת צד ג'" עיוני משפט ז(2) 503 (1980)). הוראה זו מהווה חריג לגישה העקרונית המאפיינת את חוק השליחות, אשר מעדיפה, ככלל, את השולח כשהשלוח חורג מהשליחות. הסדר זה, כך נקבע, "מגלם בתוכו את הרעיון שלפיו כאשר רצון סמוי של השולח עומד אל מול אינטרס הביטחון במעשי השלוח ובזכויות הצד השלישי, גובר אינטרס הביטחון על אותו רצון סמוי" (דנ"א מיטלברג, 329). בכך ניתנת עדיפות לאינטרס ההסתמכות הלגיטימי של הצד האחר, על פני האינטרס החבוי של השולח (שם). ודוקו: במצב דברים זה, אין פירוש הדבר כי השליחות ממשיכה להיות תקפה. נהפוך הוא. סיום השליחות אינו מותנה בידיעת הצד השלישי, ואין מניעה שיחסי השליחות יסתיימו אף בלא ידיעתו (פרשת יעבץ, בעמ' 89). המשמעות היא, שעל אף שהשליחות בטלה, השלוח או הצד השלישי - אשר לא ידעו על ביטולה - זכאים להסתמך עליה, כאילו המשיכה להתקיים. קרי, זכאים הם לראות בפעולות שבוצעו טרם סיום השליחות כתקפות, ומחייבות את השולח. משבוחרים הם לעשות זאת, "פועלת ראייתם למפרע, והמעשים שנעשו, הנורמות שנקבעו, הזכויות שנרכשו, ייחשבו כאילו נעשו במהלכה של שליחות קיימת, והם תקפים לכל דבר ועניין" (דנ"א מיטלברג, 330). 16. נוכח האמור, סעיף 15 לחוק השליחות מקנה לחברת פז זכות להסתמך על קיומה של ההרשאה. לא הוכח במקרה זה כי המורישים הודיעו לפז בדרך כלשהי על ביטול או שינוי ההרשאה. יתר על כן, כזכור, המורישים התנהגו במהלך עשרות שנים כאילו זכות החכירה הראשית עברה כבר לידי פז, בין היתר, בכך שלא שילמו את התשלומים הנדרשים בקשר לנכס, ולא ראו את הנכס כרכושם בצוואותיהם או בהצהרות ההון שהגישו. בנסיבות אלה, נמצא כי קמה לחברת פז זכות להישען על קיומה של ההרשאה, וההעברה שבוצעה מכוחה - שרירה וקיימת. 17. נמצא, אפוא, כי רישום זכויות החכירה הראשית על שם חברת פז, לפי מכתב ההתחייבות וייפוי הכוח הבלתי חוזר - עומד בתקפו. לפיכך הערעור נדחה, על כל חלקיו. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך דינה של חברת פז בשיעור של 50,000 ש"ח. המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט י' עמית: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן.העברת זכויותנפט