מה דינה של הוראה מנחילה בצוואה לפיה בזכויות המצווה - בר הרשות שהיו לו במשק חקלאי זוכה נהנה אחד? האם יש לכבד אותה הוראה בצוואה, חרף הוראתו המפורשת של הסכם המשבצת המורה, כי זכויות חבר האגודה "אינן חלק מעזבונו"? עובדות רלוונטיות : 1. ס. ו- ש. ד. ז"ל קיבלו בחייהם זכויות בר רשות בנחלה מס' 4 במושב ש. (להלן: " המשק " או " הנחלה "). ש. ז"ל נפטר ראשון ביום 8.11.02 (להלן: " המנוח ") ולא הותיר אחריו צוואה . אלמנתו ס. ז"ל נפטרה אחריו, ביום 23.3.05 (להלן: " המנוחה "). 2. המנוחה ערכה צוואה מיום 13.12.00 (להלן: " הצוואה ") בגדריה ציוותה את המשק על כל הצמוד לו, לרבות מיטלטליו, לנכד - הנתבע מס' 1, תוך חיובו בתשלום 300,000 ₪ לילדיה - התובעים והנתבעים 2 ו- 3 , שלא ירשו דבר. ביום 6.8.08 ניתן מלפני הרשמת לענייני ירושה בנצרת, צו לקיום הצוואה. ההליך וטענות הצדדים : 3. בגדרי התביעה שלפני עותרים התובעים למתן פסק דין הצהרתי, לפיו זכויות המנוחה במשק אינן בגדר נכס פנים עזבוני ועל כן אינן עוברות לנתבע - הזוכה על פי הצוואה. לשיטתם , הוראות הצוואה בעניין המשק אינן רלוונטיות , שכן בעניין זה יש להלך לפי הוראת סעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"א - 1965 (להלן: " החוק "). לטענתם, " הסכם המשבצת " - ההסכם התלת צדדי המסדיר את זכויות המנוחה במשק, מחיל הוראות מיוחדות וספציפיות על דרכי העברת זכויות בר הרשות לאחר פטירה. לדידם, על פי הסכם זה , בהעדר בן זוג ובאין בן ממשיך שנקבע בחייהם של המנוחים, הזכויות במשק עוברות לאחר פטירתם ליורשיהם על פי דין בלבד על פי סעיף 114 לחוק. מוסיפים התובעים וטוענים, כי הסדר זה מבקש להתעלם מצוואה, אינו מחיל הוראותיה ועל פיו הזוכה במשק הוא אותו יורש על פי דין, להבדיל מעל פי צוואה, המוכן ומסוגל לקיים את המשק, כאשר עליו לפצות את שאר היורשים על פי דין בגין חלקם היחסי. 4. מאידך גיסא, טוענים הנתבעים כי הזכויות במשק עוברות לנתבע מס' 1 כמתחייב על פי צוואת המנוחה, בשל שני טעמים חלופיים; בהעדר בן זוג ובאין בן ממשיך , מאמץ "הסכם המשבצת" ושואב לתוכו את אותו הסדר על פי חוק הירושה ו בדמות סעיף 114 לחוק ומבקש להחילו כאשר יישום הוראות סעיף זה מחייב כי במקרה ובר הרשות הותיר צוואה, כי אז יזכה במשק אותו נהנה על פי הצוואה. לחלופין, יש לראות בהוראות המנחילות בצוואה, כהוראות בדבר קביעת הנכד - הנתבע מס' 1, כבן ממשיך. גדר המחלוקת: 5. עובדות היסוד אינן במחלוקת. שני הצדדים מסכימים, כי המנוחה הותירה צוואה שתוכנה כמפורט לעיל, כי ניתן צו לקיומה, ו הם אינם חלוקים לגבי נוסחו ולשונו של חוזה המשבצת הרלוונטי. לא רק זאת, אלא שמוסכם עליהם כי המנוחים לא קבעו בחייהם "בן ממשיך". המחלוקת בין הצדדים הצטמצמה לכדי א ותה מחלוקת משפטית בדבר דרכי העברתן של זכויות בר הרשות בהעדר בן זוג ובאין בן ממשיך שנקבע בחיי המתיישב. הסכם המשבצת - ה"הסכם המשולש" ומוסד ה"בן הממשיך" : 6. בטרם נסקור את הוראותיו של הסכם המשבצת הספציפי , נעמוד בקצרה על מאפייני הם הכלליים של הסכמים מסוג זה , מהות הזכות המוקנית למתיישב - חבר האגודה על פיהם , שכן לסיווגה של זו נודעת חשיבות והשלכה על דרכי עבירותה. 7. סוגיית ההסדרים השונים הנהוגים בארץ בנוגע למשקים חקלאיים , זכתה להתייחסות עניפה בשורה ארוכה של פסקי דין. על כך עמדתי במסגרת פסק דין מיום 8.6.2010 בתמ"ש 3761/05 (פורסם במאגרים המשפטיים). על הסדרים אלה כותב המלומד חיים נעם בספרו "אגודות שיתופיות - הלכות ופסיקה", מהדורה מעודכנת דצמבר 2006, בעמ' 157 : "כידוע ההסדר המשפטי של זכויות חברי האגודות החקלאיות במדינה אינו אחיד , והוא שונה ממושב אחד לאחר בהתאם למסגרת החוזית הקיימת בין האגודה, ממ"י, החבר והסוכנות היהודית. בהתאם לכך משתנות זכויותיהם של חברי האגודות החקלאיות". עוד נאמר, כי קיימים בארץ שלושה סוגי הסדרים משפטיים נפוצים ביחס לנחלות במושבים, כאשר הרלוונטי לענייננו הוא זה המתקרא "חוזה משולש" בין האגודה, מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית. הסדר זה מורה , כי הקרקע המנוהלת על ידי המינהל תימסר לסוכנות, אשר תשכיר את הקרקע לאגודה השיתופית על מנת שזו תרשה לחבריה לגור בתחום הנחלה ולעבד את הקרקע החקלאית. בהסדר זה, מעמד האגודה הינו של בר רשות מטעם הסוכנות ומעמד חבר האגודה הינו של בר רשות מטעם האגודה. דרכי העברתן של זכויות המתיישבים בנחלה נקבעות אם כן, על פי סוג הזכות שהוקנתה להם בהתאם להסכם המשבצת. כך גם היכולת להוריש זכויות המתיישב במשק, ואלה נגזרות מן הזכות שהיתה למוריש - בר הרשות מטעם האגודה, והיא נתחמת על פי הוראות ההסכם המשולש, המחייב את שלושת הצדדים להסכם ואשר מכוחו קיבל המתיישב - בר הרשות, את זכויותיו בנחלה. אמור מכאן: בר הרשות אינו יכול להוריש זכות שלא הוענקה לו על פי החוזה המשולש שיצר את הזכות. בהקשר דומה, אם כי בהתייחס לחוזה חכירה , נפסק : "חוזה החכירה יוצר את הזכות של החוכר גם שולל מראש את זכות החוכר להוריש כרצונו את זכות החכירה. החוכר אינו יכול להוריש מה שאין לו ומה שיש לו מוגבל מראש על פי החוזה שיצר את הזכות. המגבלה בעבירות הזכות היא חלק מהותי של זכות החכירה עצמה..." (ע"א 390/85 הדרומי נ' אסיאס , פד"י מא'(3) 726, 73). עוד נפסק בע"א 3836/93, ברמלי נ' ברמלי , פ"ד נ(3) 868: "ברי שזכויות של בר רשות (שאינן מגיעות לכדי זכויות חכירה), אינן ניתנות להורשה אם ההסכם מכוחו ניתנו הזכויות אינו מתיר זאת. אם נותן הרשות מגביל את עבירות הזכות ואוסר על העברתה בירושה, הרי בר הרשות אינו יכול להוריש את זכויותיו". כך גם נפסק בע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1) 477: "כשחוזה החכירה או הרשות קובע את זכות החכירה או הרשות לתקופת חייו של המתיישב, מבלי שאלה יהיו לחלק מעזבונו, התוצאה היא כי זכותו בנכס אכן אינה חלק מעזבונו". 8. מוסד והסדר נוסף שאף הוא רלוונטי לענייננו, הינו מוסד "הבן הממשיך". על כך עמדתי באותו פסק דין בתמ"ש 3761/05 ואין לי אלא לחזור על הדברים שנאמרו שם . סעיף 1 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) תשל"ג - 1973, מגדיר בן ממשיך: "בן ממשיך" - בן אחד בלבד או בן מאומץ אחד או נכד (ההדגשה אינה במקור - ס.ג') אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו, המחזיק בעצמו או מכוח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה, במשק חקלאי, כבעל, כחוכר, כחוכר משנה, או כבר-רשות לתקופה בלתי קצובה או לשנה לפחות של מוסד מיישב והאגודה או של האגודה כשאין מוסד מיישב, לעניין זה, "הורים" - לרבות אחד מהם במקרה שהשני חדל להיות בעל זכויות במשק החקלאי או שנפטר' . תקנה 3א לתקנות האמורות ( תיקון התשס"ד - 2003 ) קובעת את הנוהל לקבלתו של בן ממשיך כחבר באגודה. כמו כן, מורה סעיף 6א' לפקודת האגודות השיתופיות, על חברות אוטומטית, ללא צורך בהליכי קבלה ואשור מוסדות האגודה, לבן זוג של חבר בישוב שיתופי, שסווג על ידי הרשם כמושב עובדים או ככפר שיתופי, ובלבד ש ה תקיימו בו ה תנאים הקבועים שם. 9. תקנה 3 א' לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג- 1973, איננה דנה בזכויות הבן הממשיך במשק אלא רק בזכויותיו באגודה. החוק לא קובע דבר לגבי זכויות הקניין של הבן הממשיך במשק. כלומר, קבלת מעמד של בן ממשיך אינה מעניקה בהכרח זכויות לבן הממשיך במשק הוריו. זכויות אלה נקבעות בהתאם לחוזה החל על המשק. גם במצב בו מגיעים לקביעה לפיה אין לבן הממשיך זכויות במשק החקלאי או כי הזכויות המוקנות לו אינן מעניקות לו חזקה ייחודית במשק, אין בכך כדי לומר כי כל הזכויות במשק ההורים בטלות. במקרים רבים מרשים ההורים לבן הממשיך לבנות את ביתו בחלקתם. בפרשת קוגלמס (ה.פ. (ת"א) 140/90 קוגלמס נ' קוגלמס , (לא פורסם)), דחה בית המשפט את עתירת הבן הממשיך להכרה כי הזכויות במשק עוברות אליו בהיותו בן ממשיך. אולם, לגבי בית המגורים שנבנה על ידי הבן הממשיך במשק בהסכמת הוריו נקבע, כי יש לבן הממשיך זכות לחזקה ייחודית בדירה על בסיס ההסכמה שנתנו לו ההורים לבנות את ביתו. עוד נקבע בעניין זה, כי זכותו של בן כ'בן ממשיך' מתגבשת רק לאחר מות שני הוריו וכי "עצם מעמדו של המשיב כ"בן ממשיך" אין בו כשלעצמו משום חסינות מוחלטת כנגד תביעות אחד ההורים כאשר ההורה השני נפטר ואפילו ציווה את חלקו לבן הממשיך" (פרשת קוגלמס). על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון, אשר חזר על ה עיקרון הרלוונטי לענייננו , לפיו הוראות חוזה החכירה גוברות על דיני הירושה. הווה אומר, בעל זכות חכירה אינו יכול להוריש יותר מאשר את הזכויות המוקנות לו בחוזה החכירה ובמידה וחוזה החכירה הגביל את העברת הזכות על ידי החוכר, בין בחייו ובין לאחר מותו, הגבלות אלה מונעות העברת הזכות שלא על פיהן. דרך נוספת להעברת זכויות במשק לבן הממשיך הנה, העברת המשק כמתנה עוד בחייו של הנותן. באם העברה שכזו הושלמה בטרם מות נותן המתנה, המתנה מקבלת תוקף ואינה ניתנת לביטול. מן הכלל אל הפרט - החוזה המשולש הרלוונטי: 10. על המשק חל הסכם משבצת - ההסכם המשולש (להלן: " ההסכם ") כ שהצדדים לו הם: מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והאגודה המיישבת של המיישבת ש. כאמור, הסכם זה, כמו שאר הסכמי המשבצת המוכרים, קובע את תנאי החכרת הקרקע הדרושה למושב ש. , זו שבמסגרתה נמצא המשק הרלוונטי. 11. סעיף 20 (ה) להסכם מדגיש, כי זכויות בר הרשות אינן ברות הורשה משאינן בגדר חלק מעזבונו של המתיישב, והוא שולל אפשרות העברת זכויות אלה אגב הורשה, משהוא נוקט לשון ברורה זו : "ה. במקרה של פטירת חבר האגודה או מתיישב ביישוב, תחולנה ההוראות הבאות בדבר מסירת זכויות השימוש בנחלה ו/או במשק העזר שבשימושו. למען הסר ספק מוצהר ומוסכם בזה כי אין באמור בסעיף זה לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר-רשות בלבד שאינם חלק מהעיזבונות ואין באמור בסעיף זה כדי לשנות את מעמדו של חבר האגודה על פי חוזה זה כבר-רשות לכל דבר ועניין : ...". מסקנה זו עולה כאמור, מלשון הסעיף ולכך הייתה התייחסות מפורשת בשורה ארוכה של פסקי דין אשר בחלקם מניתי לעיל. ודוק: סעיף 20 ה' נוקט בלשון " מסירת זכויות השימוש" להבדיל מהעברתן בירושה. התוצאה אם כן, כי זכותו של המתיישב במשק אינה חלק מ עיזבונו ומשכך אינה עוברת בירושה, לא על פי צוואה ולא על פי דין, ועל כן,לכאורה, אין כל נפקות להוראות שקבע המתיישב בעניין זה בצוואתו. 12. אלא שסעיף 20 ה' להסכם המשבצת ממשיך ומורה למי יימסרו זכויות אלה ב מקרה של פטירה, וכך הוא קובע: " 1. במקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב ביישוב יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותר בחיים. באין בן/בת זוג לחבר האגודה או המתיישב ביישוב שנפטר יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע ע"י ההורים ושאושר ע"י המיישבת. באין בן ממשיך כאמור יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה תשכ"ה-1965." עינינו הרואות: הסכם המשבצת אינו מפקיע את זכויות בר הרשות עם פטירתו של המתיישב, ומאורע זה - פטירתו, אינו מחזיר באחת את זכויותיו לאגודה. זכויות אלה עוברות לאחר ים על פי החלופות שמונה סעיף 20 והן אלה: א. הזכות עוברת לבן הזוג שנותר בחיים; ב. באין בן זוג, עוברות הזכויות בנחלה לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר על ידי המיישבת (האגודה); ג. באין בן ממשיך, עוברות הזכויות על פי הוראת סעיף 114 לחוק הירושה. ויודגש: גם כאן למדים, כי הזכות אינה עוברת בירושה בין אם על פי צוואה ובין אם על פי דין וזאת בשני המקרים הראשונים. בשני מקרים אלה לצוואה לא תהא כל תחולה על הזכויות במשק אם המתיישב הותיר אחריו בן זוג או קבע בחייו זהות הבן הממשיך. 13. ולמי עוברות אותן זכויות במקרה שלא הותיר המתיישב בן זוג ובאין בן ממשיך, בדומה למקרה שלפנינו? אז פונים לחלופה ג', בגדריה ביקש ההסכם לאמץ את ה הסדר שבדמות סעיף 114 השאוב מחוק הירושה והמורה כדלקמן : " 114. משק חקלאי (א) משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה היתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית - יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון. (ב) באין הסכמה בין היורשים בשאלה מי מהם מוכן ומסוגל לקיים את המשק החקלאי, מה הם הנכסים המהווים את המשק החקלאי, מהו שווי המשק לצורך החישוב בין היורשים ובדבר צורת הפיצוי ליורשים האחרים, זמני סילוקו והבטחתו - יחליט בית המשפט לפי הנסיבות. (ג) היו שני יורשים או יותר, ובהם בן זוגו של המוריש, מוכנים ומסוגלים לקיים את המשק החקלאי - בן זוגו של המוריש עדיף על יורשים אחרים. (ד) היה יורש עובד במשק החקלאי בחיי המוריש או שהשקיע בו מהונו ולא קיבל תמורה כפי שאדם אחר היה מקבלה, יובא זאת בחשבון בקביעת הפיצוי האמור". 14. טוענים התובעים, כי יישום הוראת סעיף 114 על המקרה שלפנינו, ובכלל, מחייבת בצידה התעלמות מכל צוואה שערך המתיישב בעניין הזכויות שהיו לו במשק. לדידם, נוסחו של סעיף 114 לחוק המדבר בלשון "היורשים" מתכוון ליורשים על פי דין ולא על פי צוואה. מוסיפים התובעים וטוענים, כי הסכם המשבצת במפורש אינו מאפשר העברת המשק דרך צוואה . לשיטתם, קביעת יורש בניגוד לזכות היורשים על פי דין, מרוקנת את תוכנו של סעיף 114 אליו מפנה הסכם המשבצת. לטענתם, אילו ההסכם היה מתיר ההעברה בצוואה ליורש אחד עם או בלי הטלת חובת פיצוי עליו , הרי היה ההסכם קובע זאת במפורש . יישום סעיף 114 : 15. אכן, הסכם המשבצת קובע שזכויות המתיישב אינן ניתנות להורשה, משאינן חלק מהעיזבון. בד בבד, מורה ההסכם כי במקרה של פטירה זכויות אלו יעברו באחת משלוש הדרכים שמניתי לעיל, האחרונה מהן זו המחילה הוראת סעיף 114. מדובר בהחלה הסכמית של הסדר זה כך שאין נפקות לסיווג הזכות - כ פנים - עזבונית או כחוץ - עזבונית. לשון אחר: הסכם המשבצת מאמץ לתוכו את הוראת סעיף 114 . מדובר בה חלה הסכמית להוראות סעיף זה וזאת כמנגנון חלופי לקביעת מי שיחזיק ומי שיזכה בזכויות בר הרשות במקרה של פטירה , מקום ולא הותיר המתיישב בן זוג ובאין בן ממשיך. 16. משנדרשים אנו ליישם אותה חלופה שלישית בדמות סעיף 114, כאשר חלוקים הצדדים לגבי תחולתו של סעיף זה ופרשנותו, עלינו לפנות לחוק הירושה, שכן אין עסקינן בהוראה הנמצאת בחלל ריק, אלא שהיא ניצבת לפנינו בתוך מבנה קיים המהווה מקשה אחת . כלום ניתן לומר כי החלה הסכמית זו של הוראת סעיף 114 מתעלמת מכל הגדרות ועקרונות היסוד שבחוק הירושה? כלום ייתכן כי זוכה על פי צוואה, אותו אחד שביקש המתיישב להעניק לו את זכויותיו במשק, יראו בו כמי שאינו " יורש " על פי סעיף 114, בעוד שאחרים שאינם יורשים על פי הצוואה יראו בהם יורשים לצורך סעיף זה? יקשה השואל ויוסיף: כלום ניתן לקבוע שגם בהתקיים צוואה, זכויות שהיו למתיישב במשק, אשר ברגיל מהווים גולת הכותרת של הזכויות שהיו לו בחייו, יעברו ליורשיו על פי דין אף שהותיר צוואה, בעוד ששאר הזכויות שאינן קשורות למשק, יעברו לבדן לאותו נהנה על פי הצוואה? ברור כי על כך יש להשיב בשלילה ואבאר. מי הוא "יורש" על פי סעיף 114? בעניין זה יש לפנות להגדרת מונח זה על פי סעיף 2 לחוק הירושה הקובע: "2. היורשים היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה". יש לקרוא את סעיף 114 בצוותא עם סעיף 2 לחוק, כך שהמונח "יורש" בסעיף 114, ככל שקיימת צוואה, ייקבע על פיה, וטועים התובעים משהם מתעלמים מהעובדה הפשוטה לפיה הוראות חוק הירושה ככל שהן נוקבות בלשון "יורש" או "יורשים", הולכות כולן אחר אותו עקרון על שבסעיף 2 לחוק. יש לזכור, כי הרציונל שמאחורי סעיף 114 היה כי במקרה ולמוריש זכויות במשק חקלאי, הרי שככל שמדובר ביחידה שחלוקתה היתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי, לא יחולק המשק בין היורשים על פי דין ובאותה מידה גם לא בין היורשים על פי צוואה, אלא שבמשק בשלמותו יזכה אותו יורש שמוכן ומסוגל לקיימו. במקרה כזה יהא עליו לפצות את שאר היורשים בין אם על פי דין ובין אם על פי צוואה , בגין חלקם היחסי בירושה. הסדר מיוחד זה למשקים חקלאיים בלבד, בא בעקבות אותה מציאות התיישבותית - היסטורית בארץ, שעה שהמוסדות המיישבים והמינהל החזיקו עד לאחרונה באותה דעה ישנה נושנה, עליה נמתחה ביקורת בפסיקה, לפיה לא ניתן לפצל נחלות. רציונל זה לא ייפגע אם ניישם את סעיף 114 גם על אותם מקרים בהם המתיישב, בר הרשות של בר הרשות, הותיר אחריו צוואה ובה קבע מספר זוכים במשק. במקרה כזה, יקבע בית המשפט מי מבין ה זוכים השונים מסוגל ומוכן לקיים את המשק, ואילו שאר הנהנים יקבלו פיצוי מאותו זוכה, וזה יהא בשווי החלק שהנחיל להם המצווה. 17. התובעים גם טועים בפרשנות שהם מייחסים ל פסק הדין בתמ"ש (ת"א) 25620/01 ישמח שמואל נ' סוקול אריה , שכן עובדות המקרה שם אינן דומות לנידון דידן. באותו מקרה ערך החוכר צוואה ובה ציווה את זכויותיו למספר יורשים ולא ליורש אחד, כפי המקרה שלפנינו. כמו כן חוזה החכירה במקרה שם קבע הוראות שונות ביחס לדרכי העברת זכויות החכירה במשק אגב פטירה, ובאופן שונה מזה שבהסכם המשבצת שלפנינו. לסיכום : סעיף 114 לחוק הירושה כפוף להוראת סעיף 2 לחוק. מקום והמוריש ערך צוואה ובה קבע זוכה אחד במשק הרי שבזה יזכה אותו נהנה על פי הצוואה ולא היורשים האחרים על פי דין. סעיף 114 בודאי אינו מתעלם מצוואה ומהוראותיה ככל שהן עוסקות בזכויות במשק החקלאי ואינו מבכר יורשים על פי דין על פני יורש ים על פי צוואה. עיקרון העל בדיני ירושה לפיו "מצווה לקיים את דברי המת", חולש על כל הוראות חוק הירושה הקובעות זהות היורשים, וכך גם על הוראת סעיף 114 בשינויים המתחייבים כמפורט לעיל. 18. משכך, מקום ואימץ הסכם המשבצת ההסדר שבסעיף 114, יש ליישמו כמתחייב על פי הוראות חוק הירושה, והדעת אינה סובלת פרשנות לפיה חרף אותו רצון חד וברור שהועלה על הכתב בגדרי צוואה , יזכו במשק אלה שהמנוח ביקש להדיר הימנה . מסקנה : 19. זכויות המנוחה במשק יימסרו כולן ובשלמות לנתבע מס' 1. לתוצאה דומה הייתי מגיע גם מטעמים חלופיים לפיהן יש לראות את הנתבע מס' 1 כ"בן ממשיך" שכן רצון המנוחה היה שהוא יחזיק במשק לאחר פטירתה. על כך עמד כב' השופט א. רובינשטיין, בע"א 8021/03 אלישע נ' אלישע , פ"ד נט(3) 337, 346 - 347, שם נפסק : "על פניו, ההסכם קובע בסעיף 20 ה' (1) כי במקרה של פטירת חבר בישוב, יועברו זכויותיו, בהעדר בן/בת זוג, לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ואושר על ידי הסוכנות. באין בן ממשיך כזה, יועברו הזכויות לפי סעיף 114 לחוק הירושה. הצוואה דנא מורה למי מבקש המנוח להעביר את זכויותיו וחובותיו בנחלה, ובכל מקרה פשיטא שלא יכול היה להעביר יותר ממה שהיה לו בה; ב- 1995, כמו ב- 1988, יכול היה המנוח להעביר רק את שהיה לו, ובגדרים אלה פעל. רצון המנוח - כפי שציין בית המשפט קמא - היה לראות את המשיב כבן ממשיך". אומנם, דברים אלה הועלו במסגרת אמרת אגב ו"בלא קביעת מסמרות", כפי שציין בית המשפט שם, ברם, נראה לי כי בנסיבות העניין יש מקום לאמץ קביעה זו בענייננו, שכן אין לך אמירה מפורשת יותר מזו ש באה בגדרי צוואה לפיה מורה המצווה מה ייעשה בזכויותיו ומי יקבלן , ומה לי אם רצון זה בא בגדרי צוואה ומה לי אם בגדרי התחייבות בלתי חוזרת בכתב ועל פי הנוהל שבהסכם או בתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג - 1973. עמדת המינהל : 20. על כל אלה יש להוסיף, אף זאת: עמדת המינהל היתה כי ההסכם אינו שולל זכות הורשה של המשק על דרך עריכת צוואה וקיימת זכות ספציפית ברורה להורשת המשק ליורש יחיד על פי הצוואה בהתאם לסעיף 114 לחוק הירושה המהווה חלק מההסכם המשולש וכי משנעשתה צוואה יש להלך על פיה. עמדתו של המינהל לא רק שהיא נכונה משפטית, אלא שבעקבותיה אין עוד להרהר אחר כוונות הצדדים להסכם ואומד דעתם ביחס לדרך העברת הזכויות בעקבות פטירה. המינהל- הבעלים של המשק , הוא זה שערך את ההסכם המשולש בצוותא עם הסוכנות והאגודה השיתופית , הוא זה שהקנה זכויות של בר רשות לאגודה, והוא זה שביקש להגדיר דרכי העברת הזכויות במשק. אם מטעמו של זה נשמעה הדעה האמורה, כאשר פרשנותו לסעיף 20 ה' הינה סבירה ביותר ומתיישבת עם פרשנות הוראת סעיף 114 לחוק הירושה, כלום יכולים הנתבעים , שאינם צד להסכם ולא נטלו כל חלק בעריכתו , לבוא ולייחס למינהל ולשאר הצדדים להסכם כוונה אחרת?! סוף דבר: 21. נוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה וקובע כי התובעים אינם " יורשים " של המנוחה על פי סעיף 114 לחוק הירושה, ואינם זוכים בחלק כלשהו מהזכויות שהיו לה במשק. בזכויות אלה לרבות במיטלטלין ובמכסת הלול המהווים חלק בלתי נפרד מהמשק וכמתחייב על פי הצוואה, זוכה הנתבע מס' 1 לבדו, כאשר עליו לשלם לתובעים את הסכום של 300,000 ₪ בהתאם לצוואה. התובעים ישלמו לנתבעים מס' 1 - 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.צוואהירושההעברת זכויות