בפני תביעה כספית ע"ס 441,598 ש"ח בעילת השבה. רקע עובדתי והשתלשלות עניינים 1. התובע והנתבעת הינם אחים, ילדיה של המנוחה הגב' ח.ב.נ. ז"ל (להלן: "המנוחה") ילידת שנת ****, אשר נפטרה לבית עולמה ביום **** מלבד התובע והנתבעת, למנוחה היו חמישה ילדים נוספים. המנוחה התגוררה בדירה ברח' 2. ביום 14/7/96 חתמה המנוחה על הסכם לרכישת הדירה מחברת עמיגור ניהול נכסים בע"מ (להלן: "עמיגור"). הדירה נרכשה תמורת סך של 149,225 ₪, כשבעת רכישת הדירה ניתנה למנוחה הנחה בסך 30,000 ₪ ממחיר הדירה. הנחה זו הייתה מותנית בכך שהמנוחה ו/או יורשיה לא יעבירו הזכויות בדירה לאחר. יצוין כי לרכישת הדירה קדמה תביעת פינוי של חברת עמיגור נגד המנוחה. התביעה, על סך 18,500 ₪, הוגשה ביום 14.9.1995, בגין אי תשלום שכר דירה משך שנים. התובע פעל להסדרת החוב של המנוחה בחברת עמיגור, ובהמשך לרכישת הזכויות בדירה בחברת עמיגור. 3. ביום 7/8/96 חתמה המנוחה על צוואה, בה הורישה את כל רכושה, לרבות הדירה, לתובע. היא ציינה בצוואה כי עשתה כן "מאחר ובני משה בן נעים מטפל בי במסירות ודואג לכל מחסורי ואף שילם מכספו את התמורה המלאה שנדרשה כדי לרכוש את דירתי ב****...(להלן: "הצוואה הראשונה"). ביום ****, לאחר עריכת הצוואה הראשונה, חתמה המנוחה על תצהיר, בו היא נותנת במתנה את הדירה לתובע, ומצהירה כי היא מוותרת על זכותה לחזור בה מהמתנה, אלא אם כן הנתבע יבקש לפנותה מהדירה. באותו מעמד חתמה המנוחה על מסמכים נוספים של העברת זכויות, לצורך העברה ללא תמורה של הדירה לטובת התובע, לרבות ייפוי כח בלתי חוזר לטובת התובע. ביום **** חתמה המנוחה על מכתב (מכתב מודפס ועל גביו חתימת המנוחה בטביעת אצבע), המופנה לחב' עמיגור. במכתב נאמר כי התובע החתים אותה על מסמכים, אשר התברר לה מאוחר יותר כי הינם לצורך העברת הזכויות בדירה לתובע וכי היא מודיעה על ביטול המסמכים ומבקשת שלא לבצע כל פעולה בקשר להעברת הזכויות בדירה. ביום **** ערכה המנוחה צוואה חדשה, המבטלת את הצוואה הקודמת. בצוואה זו הורישה המנוחה את הדירה לנתבעת (להלן: "הצוואה השנייה"). ביום **** נתן הרשם לענייני ירושה צו קיום צוואה ביחס לצוואה השנייה. 4. הנתבעת הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה לביטול העברת זכויות בדירה ע"ש הנתבע ולמימוש הצוואה עפ"י צו קיום הצוואה (ת"ע 1450/04). ביום 6.5.2008 ניתן פסק דין בתיק ת"ע 1450/04 ע"י כב' השופט טפרברג. בפסק הדין התקבלה תביעתה של הנתבעת ונפסק כי העברת הזכויות בדירה מהמנוחה לתובע מבוטלת, תוך חיוב התובע בהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. בית המשפט קבע כי ממכלול הראיות אשר הובאו לפניו עולה כי רצונה של המנוחה היה כי הבית יעבור לנתבעת לאחר מותה. בית המשפט פסק כי לא ניתן להצביע על קיומה של גמירות דעת וכוונה של המנוחה להתקשר בחוזה המתנה לטובת התובע, כאשר המנוחה הייתה כבדת רואי, לא ידעה קרוא וכתוב ולא שלטה בשפה העברית, ואף ספק באם הוסבר לה על מה היא חותמת. בית המשפט הוסיף וקבע, על סמך העדויות שהובאו לפניו, כי התובע השרה אווירת יראה בבית והמנוחה ככל הנראה חששה מפניו ועשתה כל שנתבקשה על ידו, גם מבלי להבין על מה היא הוחתמה בדיוק. התובע הטעה את המנוחה והונה אותה לחשוב כי היא חותמת על מסמכים להעברת הזכויות מעמיגור על שמה. בשולי פסק הדין דחה בית המשפט את טענת התובע כי הדירה נרכשה מכספו, מנימוק כי הטענה הועלתה לראשונה בסיכומים, לאחר שהתובע הבין את המצב המשפטי הקשה אליו נקלע בעקבות הראיות שהובאו בפני בית המשפט. 5. התובע הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 123/08). בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' שפסר אליו הצטרפו כב' השופטות צ' צפת ומ' ברנט) קבע כי אין מקום להתערב בקביעת הערכאה הדיונית, לפיה המנוחה, עת חתמה על מסמכי המתנה, הייתה עיוורת וחולה, לא ידעה קרוא וכתוב ולא שלטה בשפה העברית. בית המשפט המחוזי מצא, עם זאת, טעם בטענות התובע הנוגעות לבירור מקור הכספים לרכישת הדירה מחברת עמיגור. נקבע כי הוכחת מקור כספי הרכישה עשויה להשליך על המסקנות, אם בנוגע לגמירות הדעת של המנוחה ואם בנוגע לסוגיית ההשבה. בית המשפט מנה מסמכים שהציג התובע, שיש בהם לכאורה כדי לספק את הדרישה הראשונית להוכחת מקור כספי הרכישה והנטל להפרכת הטענה עובר אל כתפי הנתבעת. נפסק כי משקיבל בית המשפט קמא את עדויות העדים מטעם הנתבעת בנוגע להחזקת כספי המנוחה בהם נרכשה הדירה, היה מקום להתיר לתובע הבאת ראיות הזמה מטעמו. בנסיבות אלה, הורה בית המשפט על החזרת התיק לבית המשפט קמא למתן אפשרות להבאת ראיות הזמה, תוך דיון ובחינה מחודשת של שאלת מקור כספי רכישת הדירה ומשמעותה המשפטית, הן באשר לשאלת גמירות דעת המנוחה ולחלופין באשר לשאלת ההשבה (פסק הדין מיום 31.1.2010). 6. לאחר דיון בפני כב' השופט ד' טפרברג (ביום 5.5.2010) הצדדים הגיעו להסכמה, לפיה פסק הדין בת"ע 1450/04 יוותר על כנו. כן הוסכם כי התובע יגיש תביעה בגין רשלנות מקצועית כנגד עיזבון המנוח עוה"ד אדם טל ז"ל, אשר ייצג אותו בהליך האמור. עוד הוסכם כי בכוונת התובע להגיש תביעת השבה כנגד הנתבעת, שהינה יורשת יחידה של המנוחה, כאשר הנתבעת מכחישה את זכותו של התובע להשבה ושומרת טענותיה, למעט טענת התיישנות. לעניין החיוב בהוצאות המשפט מהתובע לנתבעת, שמר לעצמו כל צד את הזכות לטעון בעניין בפני בית המשפט אשר ידון בתביעת ההשבה. ההסכמה אושרה ע"י כב' השופט טפרברג ביום 8.11.2010. 7. בעקבות ההסדר האמור, הוגשה ביום 21.3.2011 תביעה להשבת הכספים, אותם שילם התובע לטענתו לצורך רכישת דירתה של המנוחה, היא התביעה שלפניי. בהחלטתי מיום 26.3.2012 נקבע כי התצהירים והפרוטוקולים המצויים בתיק ת"ע 1450/04 יהוו חלק מהראיות בתיק זה. טענות התובע 8. לטענת התובע הוא רכש את הדירה במיטב כספו וחסכונותיו, על מנת שזו תשמש קורת גג לאמו עד סוף ימיה, תוך הסתמכות על כך שהדירה תהיה שלו ביום מן הימים. התובע טוען כי ערך עם אמו עסקה, לפיה שילם התובע עבור האם את חובה לחברת עמיגור בגין שכ"ד, על מנת למנוע פינויה מהדירה, ולאחר מכן רכש את הדירה מחברת עמיגור במיטב כספו וחסכונותיו ותוך ניצול ההטבה לה הייתה זכאית האם. חלקה של המנוחה בעסקה היה, לטענת התובע, להבטיח מבחינה משפטית כי הזכויות בדירה יועברו ע"ש התובע מיד כשהדבר יתאפשר ע"י חברת עמיגור. על כן נעשתה העסקה בליווי ובייעוץ משפטי של עוה"ד אדם טל ז"ל. התובע טוען כי כוונתו הייתה להשקיע את כספו בנכס נדל"ן, תוך הבטחת קורת גג לאמו עד סוף ימיה, ולא הייתה לו כל כוונה להעניק מתנה לאמו ו/או לאחותו. לצורך מילוי חלקה בעסקה ביצעה המנוחה שתי פעולות משפטיות. האחת, חתימה על צוואה לפיה הזכויות בבית לאחר פטירתה יועברו לידי התובע בלבד. והשנייה, חתימה על תצהירים וייפוי כח בלתי חוזר להעברת הזכויות בבית ללא תמורה ע"ש התובע, וזאת עוד בחייה. התובע מוסיף וטוען כי ביטול העברת הזכויות בדירה, כפי שנקבע בפסק הדין, אינו גורע מזכותו להשבת הכספים ששילם לצורך כיסוי חובותיה של המנוחה לחברת עמיגור וכן השבת הכספים ששילם לצורך רכישת הדירה, שכן כוונתו הייתה לדאוג לקורת גג לאמו המנוחה כל ימי חייה ולא לנתבעת ולמשפחתה. לטענת התובע, לולא שילם את החוב לחברת עמיגור ולולא רכש את הדירה לא היה לנתבעת ולמשפחתה מקום מגורים ואף לא היה לנתבעת נכס לרשת מהאם המנוחה. על כן עותר התובע לחייב את הנתבעת להשיב לו את השקעתו הכספית, בתוספת ריבית והצמדה מיום תשלום החוב ורכישת הבית ועד לתשלום בפועל. טענות הנתבעת 9. הנתבעת אינה חולקת על כך שהכספים ששולמו לחברת עמיגור עבור רכישת הדירה שולמו באמצעות חשבונותיו של התובע. אך לטענתה המדובר בכספי המנוחה, אשר לא היה לה חשבון בנק משלה וכספיה נוהלו באמצעות חשבון התובע. עוד טוענת הנתבעת כי אף אם היו אלה כספי התובע, מרגע ששילם התובע את הכספים עבור המנוחה, משמעות הדבר כי העביר את הכספים במתנה למנוחה והמתנה הושלמה ואין אפשרות לבטלה, ומכאן שהתובע אינו זכאי להשבת הכספים. בנוסף טוענת הנתבעת כי אפילו היה המצב כפי שטען התובע וכי בעת שהעביר את הכספים לחברת עמיגור סבר כי המנוחה תצווה לו בצוואתה את הדירה, אין לציפייה זו כל משמעות משפטית ואין היא אוצרת כח לביטול המתנה. מוסיפה וטוענת הנתבעת כי אין לקבל את טענת התובע לפיה המנוחה התחייבה להעביר לתובע את זכויותיה בדירה, כאשר בפסק הדין נקבע פוזיטיבית כי המנוחה לא התחייבה להעביר כדין את הדירה לתובע, במתנה או בדרך אחרת. לעניין טענת התובע בסיכומיו בדבר מתנה על תנאי, טוענת הנתבעת כי המדובר בהרחבת חזית, שכן טענה זו לא נזכרה בכתב התביעה או בתצהיר התובע. אף לגופו של עניין, סבורה הנתבעת כי אין הוכחה לכך שהמנוחה התחייבה לתת דבר כלשהו לתובע והדבר אף מנוגד לאמור בפסק הדין. כן נטען כי משמדובר בתביעה כנגד עיזבון ומשעולה טענה בדבר מתנה על תנאי, הדבר הינו חריג ומצריך הוכחה מיוחדת בראיות ברורות. הנתבעת אף מעלה טענות ביחס לסכום התביעה. לטענתה, אף באם תתקבל התביעה, אין מקום לחיוב בגין חובות המנוחה לחברת עמיגור, אותם פרע התובע. בנוסף טוענת הנתבעת כי הינה זכאית לקיזוז או חיוב "פרו-רטה" של חוב העיזבון כלפיה ביחס לטיפולה במנוחה משך 10 שנים. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי בנסיבות העניין, כאשר המדובר בדירה שבה התגוררו הנתבעת ומשפחתה כל חייה, כך שבכל מקרה זכאית הנתבעת להמשיך ולהתגורר בה ולרכוש אותה בהנחה של 90% ולאור התנהלות התובע כמפורט בפסק הדין, זהו המקרה הנכון לפטור את הנתבעת מכל חיוב. לעניין החיוב בהוצאות משפט, טוענת הנתבעת כי יש להותירו על כנו, היות והמדובר, לטענתה, בסכום הוצאות צנוע בנסיבות העניין ולאור כמות הדיונים ושאר נסיבות העניין ביחס לאותו הליך. דיון והכרעה 10. בפתח הדברים אציין כי הכרעתי בתביעה מושתתת, בין היתר, על הקביעות והממצאים בפסק הדין שניתן ע"י כב' השופט טפרברג בתיק ע"ז 1450/04, אשר בהתאם להסכמות הצדדים נותר על כנו. 11. אומר מיד כי לאחר שמיעת הראיות באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה ולהורות על השבה מהנתבעת לתובע. אפתח בשאלת המימון של כיסוי חוב השכירות ורכישת הדירה מחברת עמיגור. אין חולק על כך שתשלום החוב לחב' עמיגור והתמורה ששולמה לצורך רכישת הדירה שולמו מחשבונו של התובע (ר': סעיף 1 לסיכומי הנתבעת). הדבר אף עולה מצילומי השקים ויתר האסמכתאות שצורפו לכתב התביעה. הנתבעת טוענת, עם זאת, כי המדובר בכספי האם המנוחה, אותם נטל לעצמו התובע. טענה זו של הנתבעת לא הוכחה. הנתבעת לא הביאה כל ראיות לכך שהמנוחה העבירה כספים לתובע. במסגרת ת"ע 1450/04 הובאו עדויות כלליות בלבד לכך כי היו בידי התובע כספים של המנוחה (ר': עמ' 41 לפסק הדין). אך לא ברור מהעדויות באם היה די בכספים אלו לרכישת הדירה ותשלום החוב לעמיגור. הנתבעת אף לא הציגה כל אסמכתאות לעניין גובה הכנסותיה של האם המנוחה, על מנת לבחון האם היה די בהכנסות אלו כדי לממן את צרכיה השוטפים ולהותיר לה כספים פנויים לרכישת הדירה. יש לזכור בהקשר זה כי המנוחה לא שילמה משך שנים דמי שכירות לעמיגור. יצוין כי על פי כתב ההגנה, הנתבעת ובעלה, הסובל מנכות, אינם עובדים ולהם חמישה ילדים (סעיף 3.4 לכתב ההגנה). לא ברור ממה התקיימו המנוחה ומשפחת הנתבעת, אם התובע היה גוזל את כל הכנסותיה של המנוחה. הנתבעת לא הציגה דפי חשבון של המנוחה שמלמדים על משיכות של ההכנסה במזומן מדי חודש בחודשו, כטענתה. הנתבעת לא נתנה למחדל זה הסבר מניח את הדעת (ר' פרוטוקול מיום 26.3.2012, עמ' 13 ש' 22). גם הגרסה לפיה התובע היה גוזל מהאם בכוח את הכנסותיה, אותן משכה במזומן מהבנק, צובר את הכסף ואז שילם בזה את החוב לעמיגור וקנה דירה לאם מעוררת תמיהה. שהרי אם ביקש התובע לגזול כספים מהאם, מדוע החזיק בהם עבורה לצורך מימון הדירה? נמצא, כי טענת התובע לפיה התשלומים עבור רכישת הדירה ועבור פירעון החוב לעמיגור, שבוצעו מחשבונו של התובע, נעשו ממקורותיו הכספיים ולא ממקורותיה של המנוחה לא נסתרה על ידי הנתבעת. נוכח האמור, מתקבלת טענת התובע כי התמורה עבור רכישת הדירה ופירעון החוב לעמיגור נעשו מכספיו של התובע. 12. טענתה החלופית של הנתבעת היא כי התשלום נעשה כמתנה של התובע לאם, מתנה שהושלמה עם ביצוע התשלום והתובע אינו יכול לחזור בו ממנה. התובע, מנגד, טוען כי הכספים לא ניתנו במתנה לאימו המנוחה, אלא הוא ערך עסקה עם אימו, לפיה הוא ישלם לחב' עמיגור בגין רכישת הדירה ופירעון החוב, כאשר האם תתגורר בדירה עד סוף ימיה, ואילו חלקה של האם בעסקה היה להבטיח מבחינה משפטית כי הזכויות בדירה יעברו על שמו, בבוא היום, כאשר חברת עמיגור תאפשר זאת. מהעדויות שהובאו לפניי שוכנעתי כי התובע לא נתן את הכספים במתנה לאמו, ולמצער כי המדובר היה במתנה על תנאי. עדותו של התובע כי לא התכוון לתת לאמו את הכספים במתנה, כספים אותם חסך תקופה ארוכה, הייתה מהימנה עליי. הדבר נלמד גם מכך שהתובע פעל להחתים את אמו על מסמכים שונים, והיה תחת הסברה כי מסמכים אלה יבטיחו כי ביום מן הימים הדירה תעבור לרשותו. כך, כשלושה שבועות לאחר רכישת הדירה ערכה המנוחה צוואה בה הורישה את כל רכושה, לרבות הדירה, לתובע. התובע הסביר בחקירתו הנגדית בבית המשפט, כי המסמך בו התחייבה האם להעביר לו את הדירה הוא הצוואה (ר': עמ' 6 לפרו' שורות 1-14). בנוסף, פעל התובע להחתים את המנוחה על תצהיר של העברת הזכויות בדירה לתובע ללא תמורה ועל ייפוי כח בלתי חוזר לטובת התובע. פעולות אלה בהן נקט התובע מלמדות כי לא התכוון לממן את רכישת הדירה והחוב לעמיגור כמתנה לאם, אלא כי הדבר נעשה כחלק מהסדר רחב, לפיו הדירה תעבור בהמשך לרשותו. 13. בהתאם לפסק הדין בת"ע 1450/04, הפעולה המשפטית של העברת הזכויות בדירה מהמנוחה לתובע (על פי תצהיר העברת הזכויות ללא תמורה) בטלה, בשל העדר גמירות דעת של המנוחה. כאמור לעיל, הצדדים הסכימו כי פסק הדין בת"ע 1450/04 יישאר על כנו, ומכאן שקביעה משפטית זו עומדת בעינה. יחד עם זאת, הקביעה כי העברת הזכויות בדירה מבוטלת אינה שוללת זאת זכותו של התובע להשבה. לטעמי, יש לראות את מערך הפעולות המשפטיות בין התובע למנוחה כהסכם כולל. על פי ההסכם, התובע מממן את החוב לעמיגור ואת רכישת הדירה ואילו המנוחה פועלת לכך שהזכויות בדירה יעברו לתובע. משנקבע כי למנוחה לא הייתה גמירות דעת, נשמט הבסיס החוזי גם לפעולת התובע. בכך הופך התשלום שביצע לתשלום שלא על פי חוזה. ובכך נשמט הבסיס מכוחו נתקבלה טובת ההנאה אצל המנוחה, בדמות מימון החוב ומימון רכישת הדירה. משנשמט הבסיס מכוחו נתקבלה טובת ההנאה, הרי שיש להחזירה ומי שאינו עושה כן מתעשר על חשבון הזולת (השוו, ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל (ניתן ביום 18.1.2005)). 14. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע: 1.(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת" כידוע, הסעיף מציב שלושה יסודות להתגבשותה של עילה על פיו והם: "התעשרות" "שבאה לזוכה מן המזכה" "שלא על פי זכות שבדין". שלושת היסודות מתקיימים במקרה דנן. לגבי היסוד הראשון, קבלת הדירה הודות למימון מצד התובע מהווה, ללא ספק, התעשרות של המנוחה ובהמשך התעשרות של הנתבעת שירשה את הדירה. אין גם ספק כי ההתעשרות באה מן התובע, כך שמתקיים היסוד השני. באשר ליסוד השלישי, כידוע, התעשרות שכל כולה על סמך חוזה תקף וכחלק מן החיובים הנובעים מן החוזה עצמו אינה התעשרות "שלא כדין" (ע"א 276/09 טאבא נ' מנהל מקרקעי ישראל (ניתן ביום 20.1.2011). אך כשם שחוזה תקף עשוי לבסס זכות שבדין, משמתברר כי אין חוזה תקף, נשמטת הקרקע מקיומה של זכות שבדין, אלא אם קיים מקור אחר המקיים את הזכות (פרשת בייזמן, שם, פסקה 38 לפסק דינה של כב' השופטת מ' נאור). נוכח העובדה שבמקרה דנן אין הסכם בר תוקף בין המנוחה לבין התובע, ההתעשרות היא שלא על פי זכות שבדין. 15. למעלה מן הצורך אוסיף כי אפילו נראה את המימון שנתן התובע עבור הדירה כמתנה למנוחה, כטענת הנתבעת, הרי שמדובר במתנה על תנאי ולא במתנה "טהורה", כאשר התנאי הוא כי הדירה תעבור ע"ש התובע. משלא מתקיים התנאי, בטל הסכם המימון וכל צד חייב להשיב את מה שקיבל על פי החוזה. גם על פי תבנית משפטית זו זכאי התובע להשבה, על פי עקרונות ההשבה שבדיני עשיית עושר ולא במשפט. שהרי גם יסודות ההשבה בחוזה שנתבטל נשענים על דיני עשיית עושר ולא במשפט (פרשת פרג', שם, פסקה 5 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; ר' גם דנ"א 10901/08 בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (ניתן ביום 17.7.2011)). בדרך הראשונה, עילת ההשבה הינה התעשרות שלא כדין של מקבל טובת ההנאה. בדרך השנייה, עילת ההשבה היא ביטול חוזה המתנה על תנאי. כך או אחרת, זכאי התובע להשבה של הכספים ששילם, מכוח עקרונות דיני עשיית עושר ולא במשפט. 16. כך מגיעה אני לשאלה של היקף ההשבה. בעניין זה קיים מרווח שיקול דעת שיפוטית, בהתאמת יישומם של דיני ההשבה לדרישות הצדק והיושר ביחס שבין הצדדים. הבסיס הנורמטיבי לכך מצוי בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, לפיו " בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". כאשר עסקינן בהשבה של כסף, הרי שעל פי רוב כסף ששולם מוחזר בערכו הריאלי. עקרון מניעת התעשרות שלא כדין מחייב, דרך כלל, כי לסכום הנומינלי תתווסף הצמדה וכן ריבית ריאלית, המייצגת את דמי השימוש בכסף (פרשת פרג', שם, פסקה 7 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה). 17. לטעמי, נוכח הנסיבות שאפפו את ההתקשרות בין התובע למנוחה, עליהן עמד כב' השופט טפרברג בת"ע 1450/04, יש להורות כל כך שההשבה לא תכלול ריבית ריאלית על התקופה במלואה, כי אם על חלקה בלבד. ניתן להקיש לעניין זה מההלכות בנוגע לשיקולי הצדק, הנשקלים לצורך מתן פטור מהשבה ע"י בית המשפט, כאשר עסקינן בחוזה פסול. נפסק כי "מחד יש לשקול את האינטרס הציבורי במניעת כריתת חוזה בלתי חוקי, מאידך יש לשקול שיקולי צדק לרבות התנהגות הצדדים להסכם ותום הלב שלהם...האיזון בין שני שיקולים עיקריים אלה- שלעיתים פועלים בכיוונים נוגדים ולעיתים הם פועלים באותו כיוון- הוא שקובע בסופו של יום את היקף ההשבה, מתוך מטרה להגיע לצדק יחסי בין הצדדים. בין היתר יש לשקול את דרגת החומרה של אי החוקיות, מידת "האשמה" של הצדדים לחוזה, ומידת הביצוע של החוזה הפסול" (ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עירית ירושלים (22.1.2009) והאסמכתאות המובאות שם). בפרשה אחרת התייחסה כב' השופטת פרוקצ'יה להוראת סעיף 2, בציינה כי זו "נועדה לתת בידי בית המשפט כלים לעשות צדק יחסי בין הצדדים מקום שחיובו של הנתבע בהשבה (מלאה או חלקית) עלול לגרום לו עוול גדול מזה שייגרם לתובע באם יופטר מהשבה מלאה או חלקית. מטרתה להביא לתוצאה צודקת במישור היחסים בין הצדדים, בצד הסתכלות חברתית כוללת המבקשת ליישם נורמה מוסרית שעל פיה לא יצא חוטא נשכר". כב' השופטת פרוקצ'יה מתייחסת בפסק דינה אף לאפשרות כי התנהגות התובע, הזכאי להשבה, תצדיק הפחתת שיעור ההשבה או אף לשלילתה. (פרשת פרג', שם, בעמ' 28 לפסה"ד). 18. במקרה שלפניי, פעל התובע להעברת הזכויות בדירה על שמו בלא לוודא כי המנוחה אכן גמרה בדעתה להעביר לו את הזכויות בדירה. התובע לא היסס להחתים את המנוחה על מסמכים בשפה העברית, הגם שהמנוחה הייתה כבדת רואי, לא ידעה קרוא וכתוב ולא שלטה בשפה העברית. בית המשפט, בהליך הקודם, אף הביע ספק בכך שהוסבר למנוחה על מה היא חותמת. על פי קביעות בית המשפט בהליך הקודם, התובע השרה אווירת יראה בבית והמנוחה ככל הנראה חששה מפניו ועשתה כל שנתבקשה על ידו, גם מבלי להבין על מה היא הוחתמה בדיוק. יתרה מכך, נפסק כי התובע הטעה את המנוחה והונה אותה לחשוב כי היא חותמת על מסמכים להעברת הזכויות מעמיגור על שמה. נסיבות אלה מצדיקות, לטעמי, שימוש בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט לעניין הוספת ריבית ריאלית. את תוספת הריבית יש לפסוק רק ממועד בו הועלתה לראשונה התביעה להשבה, קרי ממועד הגשת הסיכומים מטעם התובע בת"ע 1450/04, קרי מיום 11.10.2007. עד מועד זה עמד התובע באופן נחרץ על כך שהזכויות בדירה נתונות לול, חרף הפסול שדבק בהתנהלותו ובנסיבות רישום הזכויות על שמו. הנתבעת, מנגד, לא ידעה כי היא חשופה לדרישות השבה. הנתבעת נחשפה לדרישה זו לראשונה בסיכומים. ממועד זה ואילך היא נטלה במודע את הסיכון כי תחויב בהשבה ריאלית. משבחרה להותיר בידה את טובת ההנאה ולא להשיבה לתובע, עליה לשאת בתוצאות הכלכליות הנובעות מכך. בקביעת היקף ההשבה הבאתי בחשבון גם את העובדה כי החיוב בהשבה מוטל על הנתבעת, שירשה את הדירה, ולא על המנוחה, כלפיה התנהל התובע כפי שהתנהל. משקלו של הפגם המוסרי והמשפטי שבהתנהלות התובע קטן משעסקינן בנתבעת, שזכתה בנכס מכוח ירושה. אציין כי לא מצאתי מקום לקבל את טענת הנתבעת כי יש לקזז מהסכום הנתבע את חוב העיזבון כלפיה בגין טיפולה באם המנוחה משך 10 שנים. הנתבעת לא הוכיחה כי טיפלה באמה וממילא לא הוכיחה מהו הסכום המגיע לה בגין טיפול זה. הטענה נטענה בעלמא, ללא תשתית מינימלית. ואפילו טיפלה הנתבעת באמה, ספק אם הדבר מצדיק קיזוז כשמדובר בטיפול של בת באמה המתבגרת. אף טענת הנתבעת כי הייתה זכאית ממילא לרכוש את הדירה מחברת עמיגור בהנחה גדולה לאחר פטירת המנוחה, אין בה כדי לשנות את העובדה כי בפועל היא נהנית מכך שירשה את הדירה הודות למימון מצד התובע. 19. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת להשיב לתובע את הכספים ששילם לחברת עמיגור כדלהלן: 13,254 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.10.1995 ועד ליום 11.10.2017 ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל. 1,168 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 5.10.1995 ועד ליום 11.10.2017 ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל. 1,057 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 10.1.1996 ועד ליום 11.10.2017 ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל. 450 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 29.1.1996 ועד ליום 11.10.2017 ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל. 148,775 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 14.7.1996 ועד ליום 11.10.2017 ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל. לאחר שישולם הסכום האמור ע"י הנתבעת, תבוטל התחייבות הנתבעת שלא לבצע דיס-פוזיציה ביחס לדירה, אשר נרשמה בפנקסי החברה המשכנת ו/או בלשכת רישום המקרקעין. בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום לבטל החיוב בהוצאות שנפסק בהליך הקודם. באשר להוצאות ההליך שלפניי, נוכח התוצאה אליה הגעתי, כל צד יישא בהוצאותיו. העברת זכויותמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמיש