התביעה הוגשה בגין עסקה מיום 8/3/92 לרכישת דירה בקומת הגג ברח' תרשיש 35 יפו הידועה כחלקה 209 בגוש 7030 תמורת $40,000 מהנתבע 1. התובע טוען כי שילם $17,000 במזומן ואת היתרה במסירת רכב ב. מ וו. מ.ר 84-866-12 לנתבע 1. הנתבע 2 טיפל בעסקה זו כעו"ד, והנתבעים 4 5-1 הם בעלי הקרקע ומנהליה שנתבעו בכתב התביעה המתוקן, עקב כך שסירבו לבצע העברת זכויות על שם התובע, למרות שרכש את הזכויות בדירה ושילם עבורה כטענתו, וכן פורטה עילת תביעה נוספת נגד נתבעים אלו, המבוססת על כך שהתנו העברת דירה אחרת בבניין לתובע, בנך שיחתום על כתב ויתור על זכויותיו בדירה נשוא המשפט. התובעים 2 3-1 טוענים כי שכרו את הדירה בשכירות מוגנת מהתובע 1 לפי חוזה שצורף כנספח ב' לתביעה, מיום 2/12/92. הנתבעים טענו לחוסר עילה כנגדם וביום 29/1/02 הוסכם כי תביעתם תידחה. ניתן פס"ד חלקי הדוחה את תביעתם ולכן פסק דין זה יפסוק בתביעתו של התובע 1 (להלן - "התובע") בלבד. לטענת התובע, המכירה נעשתה על ידי הנתבע בשעה שהנתבע לא היה רשאי כלל למכור את הזכויות בדירה, שניתן לגביה כנגד אביו של הנתבע, עיזבון המנוח יעקב פרנקו ז"ל, פסק דין לפינוי עוד ביום 12/12/91. פסק הדין ניתן קודם לעריכת זיכרון הדברים למכירת הדירה, אך לפי הטענה, התגלה רק בדיעבד. כלפי הנתבע 2 נטען כי התרשל בכך שלא בדק מי בעל הזכויות בדירה ובכך שלא הזהיר את התובע מפני הסיכונים שבעסקה זו, ואף לא דאג להבטיח את זכויות התובע או לרשום אותן בחברה המשכנת או במינהל. הנזקים הנתבעים כוללים את עלות העסקה, הפסד עליית שווי הנכס, ועגמת נפש. הנתבע 1 הגיש כתב הגנה והכחיש כל אחריות מצידו וטען כי שולמו לו $17,000 בלבד כולל המכונית. בעת עריכת העסקה היה הנתבע נרקומן והדירה שימשה לצריכת סמים. הנתבע הוסיף וטען כי לא הציג כל מצג שווא אלא כזיכרון הדברים עצמו אמנם נרשם כי התובע פנה בעצמו למשרדי הנתבעת 3 ובירר את זכויות הנתבע במקום. הנתבעת גם הייתה מוכנה להעביר לתובע את הזכויות בדירה הנמצאת בקומה ג', אם היה התובע מחזיר לידיהם דירה בקומה הראשונה. כך לטענת הנתבע 1 בכתב הגנתו. הנתבע 2 הגיש גם הוא כתב הגנה וטען בו כי התביעה נגדו התיישנה הואיל והוגשה ביום 16/8/99, שבע שנים וחמישה חודשים לאחר יום עריכת זיכרון הדברים, שנערך ביום 8/3/92. עוד נטען בי עורך הדין התבקש לנסח על הכתב את ההסכמה שבין הצדדים ללא טיפול נוסף כלשהו. לכן נקבע בזיכרון הדברים כי המצב המשפטי ידוע לקונה, וכי הקונה יטפל בעצמו בהעברת הזכויות. זיכרון הדברים נערך בו במקום, באותו יום שבו התבקש, ושולם עבורו סכום צנוע של 169 ש"ח בתוספת מע"מ. העד הראשון היה התובע, מר תייסיר מחג'נה. עדותו הייתה ממושכת ונמשכה מספר ישיבות של בית המשפט. בדבריו סיפר כי הנתבע מוכר לו מלפני המסקה. בעת עריכתה היה התובע בן 45. התובע גר בדירה בקומת קרקע באותו בנין וביקש לרכוש דירה נוספת בקומה למעלה. היה ידוע לו כי הדירה הייתה שייכת לאביו ואימו של הנתבע 1. הנתבע הסכים למכור לתובע את הדירה לאחר שהשניים סיכמו את המחיר. לדברי התובע, סיפר לו הנתבע כי הדירה שייכת לעמידר ויש בגינה חוב שכירות ותשלום שליש מהתמורה לבעל הבית, והתובע קיבל עליו לשלם סכומים אלו. כך לפי עדותו [בעמ' 2 מיום 14/5/02). עוד מסר התובע בעדותו בי ידע שהוא רוכש זכויות ולא בעלות, והאמין לפי צו ירושה שהוצג בפניו, כי הזכויות עברו בירושה לנתבע, ולא ידע שאין ירושה בדירות עמידר [עמ' 3 מיום 14/5/02). הנתבע הציע לפנות לעו"ד, הוא הנתבע 2, בבת ים וסוכם שאחרי השלמת כל התשלום, יימסר המפתח לתובע. לפי העדות רכב ב.מ.וו שנמסר לנתבע 1 היה שווה $13,000 והיתרה שולמה במזומן [עמ' 3 שורה 13). בפועל החזיק התובע בדירה 9 שנים עד שפונה ממנה בשנת 2000 [עמ' 3 שורה 19]. בשנים 94-91 מסר התובע את הדירה לאחיו ואשתו, היות שבאותה תקופה היה בבית סוהר [עמ' 4 שורות 10-6). בעדותו של התובע נפלה סתירה רצינית. בתצהירו כתב ששילם עבור הזכויות בדירה 17,000 דולר ורכב שהיה שווה 23,000 דולר נראו סעיף 3 (א) 1 - (ב) לתצהיר עדות ראשית של התובע) אך בעדותו מסר ששילם במזומן 27,000 דולר והרכב היה שווה $13,000 [ראו עדותו מיום 19/9/02 בעמ' 10 שורות 11 ו- 13). הסתירה החריפה פוגמת במשקל העדות ומקשה על מתן אמון בגרסה זו. הסבר העד לסתירה הוא כי עו"ד שניסחה את התצהיר טעתה (עמ' 10 מיום 19/9/02). הסבר זה אינו מתקבל מפני שגם בזיכרון הדברים נאמר כי התשלום יהא בסך 17,000 $ ולגבי השאלה האם טעה גם עו"ד מוסקוביץ בניסוח זיכרון הדברים השיב התובע "לא יודע" (עמ' 10 שורה 25) ומכאן שגרסתו לא הייתה ידועה לתובע בודאות וחוסר בטחון זה מפחית במידה משמעותית ממשקל העדות, במיוחד לגבי תשלום במזומן. בנוסף, התובע לא ניסה לשכנע בטענתו כי מקור הסתירה הינו בטעות של פרקליטה, ולא הזמין אותה לעדות לתמוך בטענה זו. העד הופנה למכתב בחתימתו שאושרה על ידו (עמ' 11 שורה 3) שהופנה לעמידר וגם בו רשם העד כי התשלום הוא בסך 17,000 דולר ובעניין זה לא היה בידי העד הסבר למעט טענתו כי אין בנמצא דירה ששוויה רק $17,000. טענה זו אינה משכנעת ובהעדר הסבר אחר, גרסתו הראשונה של העד במכתב וכן בזיכרון הדברים היא המשכנעת יותר, ולכן אני קובע כי סכום העסקה היה $17,000 בלבד. העד נשאל אם הכסף שולם רק כדי להביא לעזיבתו של פרנקו את הדירה אך הכחיש טענה זו (עמ' 11 לפרוטוקול). הכחשה זו אינה מקובלת עלי. העד היה ער לשווי הדירה, (לגרסתו בעדות - $40,000) ואם שילם רק $17,000 כפי שקבעתי לעיל, נדרש הסבר ממשי מדוע שולם סכום מופחת זה. היות שהתובע לא הציע כל הסבר משלו, נותר ההסבר היחידי האפשרי, כי הסכום שולם עבור פינוי בלבד. לגבי השאלה אם ידע העד כי מדובר בדירת "עמידר", התחמק העד מתשובה וטען כי העורך דין מנסה לבלבל אותו (עמ' 11 שורה 31). בהמשך העיד התובע כי ידע שמדובר בדירת "עמידר", שמגיע לה, לעמידר בעלת הבית, שליש מתמורת העסקה [עמ' 12 שורה 14). מכאן שהתובע ידע כי מדובר בהעברת זכות דיירות מוגנת. התובע מסר בעדותו כיצד רכש את הדירה בקומת קרקע וטען כי ויתר על זכותו בדירה זו לטובת אשתו והילדים [עמ' 14 שורה 13]. לגבי הדירה בקומה העליונה העיד כי לא ויתר עליה. לגבי הסדרת העברת הזכויות בעמידר העיד התובע כי בפגישה אחת התנהג מר פרנקו, המוכר, "לא יפה", ודחו אותם ולאחר מכן לא חזר להסדיר נושא זה עם עמידר [עמ' 14 שורה 29 ועמ' 15 שורה 4]. "עמידר", מצידם, לא דרשו להוציאו מהדירה. עוד לטענת העד לא ידע עד הגשת המשפט כי ניתן נגדו פס"ד לפינוי (עמ' 17 מיום 17/11/02 לקראת סוף העמוד). התובע נחקר ע"י עו"ד וקסמן המייצגת את הנתבע 2, עו"ד מוסקוביץ, והעיד כי אינו יודע מה היה צריך עו"ד לבדוק ומה התבקש עו"ד לעשות (עמ' 18 מיום 17/11/02). את זיכרון הדברים התובע קרא והוא היה מקובל עליו. לגבי תשלום השליש ל"עמידר", אישר העד כי סכום זה לא שולם היות שנדרש לוותר על מחסן בקומת קרקע וחצי מהחצר [עמ' 22 לפרוטוקול בחלקו העליון]. התובע נחקר גם על ידי עו"ד דביר פרקליט הנתבעות 4 1 - 5 ומסר כי האמין שלמוכר היו זכויות בדירה, היות שאביו ואימו גרו במקום. עוד ציין בי בני משפחתו גרו בדירה לרבות בנו, אחיו ואחר כך אח נוסף (עמ' 23 באמצע העמוד). העד אישר כי העברות אלו נעשו ללא הסכמת עמידר. העד מסר כי לא חתם על כתב ויתור ועו"ד בלחה זייף מסמך זה. עוד ציין כי אם מצויה חתימתו על המסמך הרי לדבריו רימו אותו (עמ' 24 באמצע העמוד). לבסוף מסר התובע כי אין לו כל טענה כלפי מר פרנקו, הנתבע 1, שלא רימה אותו והתביעה היא לפי הצעת עורך הדין. בסיום החקירה אמר התובע: "אין לי מה לתבוע את פרנקו. הוא נתן לי נכס וקיבל כסף" (עמ' 25 שורה 5 מראש העמוד). בכך אני רואה הודאת בעל דין מצד התובע, כי התשלום ששילם התובע היה עבור פינוי בלבד. בחקירה חוזרת העיד התובע כי עו"ד בלחה לא הסביר לו את משמעות כתב הויתור, ולגבי עו"ד מוסקוביץ טען כי חיכה לשמוע ממנו אם קניית הדירה "בסדר או שאינה בסדר", אך לא קיבל כל תשובה. לשאלה מדוע לפיכך קנה את הזכויות בדירה לפני שקיבל תשובה מעורך הדין, הגיב העד בחיוך. לשאלה מדוע לא ביקש מעורך הדין שיבצע העברת זכויות בדירה השיב התובע כי זו הייתה טעות (עמ' 25 לפרוטוקול בחלקו התחתון של העמוד). בשלב זה נוצרה התרשמות חזקה של אי דיוק בתשובות ושל מסירת עדות מגמתית. הרושם הברור הוא כי עורך דין מוסקוביץ נדרש אמנם, כטענתו הנתמכת בסכום הנמוך מאוד ששולם לו, לנסח את המוסכם בלבד ללא צורך בכל בדיקה או טיפול נוסף מצידו, שהצדדים לא היו מעונינים בו, היות והאמינו לפי נסיבות המקום כי יוכלו בנקל להסדיר את הדרוש בעמידר - בעצמם. לפי עדויות התובע והנתבע 1, הסדרת הנושא נתקלה בקשיים ללא קשר לפעולות עורך הדין, אלא בשל דרישת עמידר להחזרת השטח שנתפס על ידי התובע בחצר הבית, וסילוק חובות העבר. מכאן שתביעה זו אינה מבוססת כלל, כפי שחשפה חקירת התובע. כלפי מר פרנקו אין לתובע כל טענה ממשית כפי שהעיד במפורש, והמידע הדרוש היה ידוע לו עוד לפני עריכת זיכרון הדברים. הוא עצמו אינו טוען כלל שרומה על ידי מר פרנקו. גם אם היה נקבע אחרת, אין קשר סיבתי בין מצג שווא, אם היה כזה, או אי גילוי אם היה כזה [וכאמור אני קובע לאור עדות התובע שלא היה כזה] ובין נזק ככל שנגרם, שכן אי קבלת הזכויות בדירה קשורה לקשיים אחרים שהיו לתובע עם "עמידר", ולא להעדר זכויות של מר פרנקו בדירה. מסקנות אלו עולות מתוך עדות התובע אך הן נתמכות בראיות נוספות כמפורט להלן. מר פרנקו העיד בניגוד לעדות התובע כי התובע הוא שבחר את עו"ד מוסקוביץ [עמ' 28 באמצע העמוד]. לדבריו לא היה כלל צורך בעו"ד והשניים היו אצלו 10 דקות. לדברי מר פרנקו, עו"ד מוסקוביץ לא התבקש לעשות דבך פרט לניסוח מסמך שהתובע רצה כדי לחזק את עצמו נעם' 28 לפרוטוקול]. מר פרנקו העיד עדות משכנעת שאני מאמין לה. לדבריו, התובע ידע היטב כי הדירה שייכת לעמידר ורצונו היחיד היה לפנות את מר פרנקו והנרקומנים מהדירה, כדי שיוכל לתפוס חזקה בדירה והוא יסתדר עם עמידר. הוסכם על תשלום של $17,000 עבור פינוי והוצאת הנרקומנים מהמקום והדבר אומנם בוצע [עמ' 29 לפרוטוקול]. אני מאמין לעדות מהימנה זו הנתמכת גם במסמכים הכתובים כגון זיכרון הדברים שבו צוין סכום זה, ובמכתב התובע לעמידר, שגם בו הופיע סכום זה. מר פרנקו העיד שנאמר לתובע בעמידר כי אם יחזיר מגרש שאליו פלש יוכל לקבל את הזכויות בדירה נשוא המשפט (עמ' 29 לפרוטוקול מיום 1/02 24/1 לקראת סוף העמוד). בחקירה נגדית לעו"ד מילשטיין השיב העד כי לא ידע על פסק הדין לפינוי שניתן בקשר לדירה זו. בהמשך השיב העד כי יתכן שידע על פסק פינוי נגד אימו אולם המשיך וציין כי ניגש עם אימו לעמידר לפני פטירתה, ושמע כי הוא יוכל להמשיך ולגור בדירה ועוד ציין כי את פסק הפינוי, אם היה כזה, לא ראה מעולם בעצמו. בנוסף, ציין העד כי קיבל רכב ב.מ.וו מודל 1983 שהיה שווה $10,000 (עמ' 31 לפרוטוקול). העד הוסיף כי היה באותה עת נרקומן והדברים אינם ידועים לו היטב. העד חזר על גרסתו כי העסקה הייתה למעשה העברת חזקה שאמנם נמסרה בפועל (עמ' 32 לפרוטוקול). עו"ד מוסקוביץ העיד כי התבקש לנסח זיכרון דברים ללא כל בדיקה על סמך המסמכים שהיו בידי הצדדים, וכך אמנם עשה. נאמר לו כי הם ידאגו להעברה בעמידר והם יודעים כיצד לבצע זאת. התמורה בסך $17,000 נרשמה על ידו בזיכרון הדברים על סמך דברי הצדדים (עמ' 35 לפרוטוקול). בחקירה שערך עו"ד מילשטיין לנתבע 2, בשם התובע, חזר עו"ד מוסקוביץ על גרסתו כי לא היה אמור לטפל בהעברת זכויות ולא בדק אותן תמורת 200 ש"ח שקיבל. לכן גם לא הסביר דבר לצדדים. הכסף בסכום קטן של $17,000 שולם עבור העברת זכות החזקה בלבד, ועו"ד מוסקוביץ הוסיף בעדותו האמינה, שהתובע סיפר כי הוא גר בדירה כבר 10 שנים ואין מי שיוכל להוציאו, וכן שיש לו עסקים עם עמידר והמצב מובן לו (עמ' 36 לפרוטוקול). לבסוף העיד מר אלי נבעה, עובד חברת נכסי אריאל בע"מ, מורשית מטעם מינהל מקרקעי ישראל לניהול נכסי רשות הפיתוח בתל אביב. מר נגעה מסר בתצהירו, כי התובע חתם על כתב ויתור על כל טענה לגבי הדירה בקומת הגג כאמצעי זהירות, למרות שלא רכש כל זכות בדירה זו, היות שלמוכר לא הייתה כל זכות בדירה, והקונה ידע לפי הנאמר בזיכרון הדברים עצמו, כי הדירה שייכת לעמידר ולא למוכר. לפי עדות זו, התובע פלש לשני נכסים בבניין, והסבים לצאת מדירת הגג ולחתום על הויתור, בתמורה למתן האפשרות להסדרת זכויותיו בקומת הקרקע. כתב הויתור שצורף לתצהיר חתום בידי התובע וחתימתו אומתה בידי עו"ד אחמד בלחה. התובע לא הזמין את עו"ד בלחה לעדות ולכן לא הוכיח את טענתו כי עו"ד בלחה לא הסביר לו את משמעות המסמך עליו חתם. לפי עדותו המהימנה של מר נבעה, הבין התובע היטב את משמעות המסמך שנעשה כדי לקבל ויתור מעמידר לגבי הדירה בקומת הקרקע. גרסה זו לא נסתרה בחקירה הנגדית של מר נבעה. מר נבעה העיד כי לעמידר היה פסק דין לפינוי נגד הורי הנתבע [עמ' 42 לפרוטוקול מיום 18/12/02] והם פינו את הדירה שחזרה לידי עמידר [עמ' 43 שורות 6-2]. למרות עדויות התובע והנתבע כי הנתבע החזיק בדירה לאחר מכן, המידע בעמידר היה כי הדירה ריקה, מוזנחת, ללא סימני חיים [עמ' 43 שורה 13]. לעד לא היה מידע לגבי תשלום ארנונה עבור הדירה על ידי עמידר (עמ' 43 שורות 30-25) אך העדר מידע זה לגבי שנים עברו אינו מהווה הוכחה לטובת צד זה או אחר. הוצג לעד מידע מהעירייה על תשלום ארנונה בידי התובע והעד הסביר כי אין במסמך ראיה שמדובר באותה דירה וידוע שהתובע בעל נכסים נוספים [עמ' 44 שורות 8-1]. לאחר מכן הוצג המסמך ת/1 מיום 17/12/96 שבו מודיעה עירית תל אביב לתובע על חובתו לשלם ארנונה עבור הדירה נשוא המשפט מיום 1/8/94 לפי הודעת חברת ניהול שפעלה בשם עמידר, י.ג. מתאר ניהול ופיתוח. על כך השיב העד כי כאשר התברר שהתובע מחזיק בדירה הוא נדרש לשלם ארנונה [עמ' 44 שורה 17) בשל עצם החזקתו במקום (עמ' 44 שורה 17). העד ציין כי התנהל מו"מ עם התובע לפינוי דירת הגג ולמסירה לתובע של דירה בקומת קרקע [עמ' 48 שורה 6). הדירה בקומת הגג הוצעה במכרז לזוגות צעירים והתובע לא נכלל בהגדרה זו. לגבי ילדיו של התובע, הסביר העד כי אחרים ענו על הקריטריונים ונכנסו לפניהם (עמ' 48 מיום 5/1/03 שורה 16). הדירה נמכרה בסך 315,594 ש"ח. בסיכומיו הצביע עו"ד מילשטיין, בשם התובע, על כך ששווי הדירה בערכי מט"ח היה $73,771 ולכן לא יתכן שנמכרה בסך $17,000 אלא יש לקבוע לטענתו כי המחיר המוסכם בין התובע והנתבע 1 היה $40,000 - כטענת התובע בעדותו. טענה זו נדחית על ידי, היות שכפי שהוסבר בעת ניתוח העדויות שנסקרו לעיל, התובע מסר גרסה מבולבלת ובלתי אמינה, שאינה מתיישבת עם המסמכים הכתובים. את הסתירה לא ידע להסביר. עדה אפשרית להסברת הסתירה, פרקליטה ממשרד עו"ד מילשטיין, לא הוזמנה למתן עדות, ללא כל הסבר מדוע לא הוזמנה. שנית, התובע לא רכש את הזכויות מבעליהן, אלא מאדם חסר זכויות ונרקומן שלא ידע עקב מצבו זה, מה זכויותיו ומה הוא מוכר מבחינה משפטית. התשלום בסך $17,000 נועד למטרה אחת, כפי שעלה מעדות מר פרנקו שאני מאמין לה, והוא פינוי מר פרנקו וחבורת נרקומנים שהיה בכוחו לפנות מהמקום. לא הוכח מצג שווא מצד הנתבע, שכלל לא ידע מה זכויותיו והיה חסר הבנה באופן מוחלט לגבי הנושא המשפטי הקשור בדירה. התובע היה ער למצבו של הנתבע 1 כנרקומן שאין לו באותה עת כל ידיעה או הבנה, ולא הסתמך כלל על דבריו בעת עריכת העסקה. בסיכומיו הפנה עו"ד מילשטיין לציטוטים מהפרוטוקול [עמ' 2 לסיכומים] שאינם מעידים כלל על מצג שווא, אפילו לפי דברי התובע, שהעיד כי הנתבע הסכים למכור. היכן אפוא המצג? מה אמר הנתבע המהווה מצג? לא נמצא בעדויות כל מצג שווא. בזיכרון הדברים אכן נאמר כי הנתבע הוא בעל זכויות בדירה בת 3 חדרים אולם ניסוח זה הוא של עורך הדין, והנתבע מסר בעדותו כי התכוון למכור את הדבר היחידי שהיה בידיו להציע למכירה: החזקה בדירה כשהיא פנויה ממנו ומחבורת הנרקומנים שעשתה בה שימוש. אלה הזכויות שמר פרנקו מכר והדבר אינו בסתירה לזיכרון הדברים שאינו מבהיר במפורש אח טיב הזכויות הנמכרות, אלא קובע באופן מעורפל כי נמכרות "זכויות בדירה". האם אלה זכויות שכירות מוגנת? זכויות בר רשות? זכות לחזקה? אין מדובר אפוא בטענה נגד מסמך בכתב, כדברי עו"ד מילשטיין בסיכומיו, אלא בשאלה של פרשנות לפי נסיבות המקרה. הפרשנות מלמדת כי בנסיבות העניין של חוזה בין התובע היודע היטב את ענייניו, כפי שהתרשמתי ממנו במספר ישיבות בית משפט, ובין הנתבע שהוא נרקומן הזקוק לכסף לקניית סמים, השקוע בעולמו ואין לו כל ידיעה או הבנה בעניינים משפטיים, הפירוש הנכון של החוזה הוא תשלום צנוע יחסית עבור עזיבת הדירה. הנתבע מסר עדות מבולבלת לגבי הזכויות בדירה, אולם הדבר נבע מחוסר הבנתו שבלט לעין בעת חקירתו הנגדית. בסיכומיו נמנע ב"כ התובע מלהסביר את דברי התובע עצמו, שציין כי אין בפיו כל טענה כלפי הנתבע 1, ואינו סבור כי הנתבע 1 הטעה אותו כלל. כזכור, בסיום החקירה אמר התובע: "אין לי מה לתבוע את פרנקו. הוא נתן לי נכס וקיבל כסף" [עמ' 25 שורה 5 מראש העמוד]. בהעדר כל הסבר בסיכומי התובע לנושא זה, המסקנה היא כי התובע כלל לא הוטעה על ידי הנתבע, כי לנתבע לא היה כל מידע או הבנה בנושא הגנויות בדירה, והתובע ידע ואת היטב, וכלל לא סמך על דברי הנתבע בעת עריכת זיכרון הדברים. לנתבע לא היה מידע למסור ולכן אין להאשימו בכל אי-גילוי, כביכול. הוא קיבל סכום צנוע של $17,000 כפי שנרשם במפורש בזיכרון הדברים, והתובע לא הצליח להוכיח כי שילם סכום רב יותר. שווי הדירה היה גבוה בהרבה, אולם הנתבע לא מכך את הדירה אלא רק הסכים לפנותה, לאחר שהחזיק בה לצריכת סמים יחד עם נרקומנים נוספים. לאור מסקנות אלו אני דוחה תביעה זו נגד הנתבע 1. לגבי הנתבע 2 נטען שהתרשל היות שלא ערך כל בדיקה כפי שעו"ד סביר אמור לבדוק. הוא לא עיין בצוואה שהקנתה זכויות לנתבע בדירה, הוא לא בירר את טיב הזכויות ופעל כמנסח מסמך בלבד, מבלי לדאוג לאפשרות, ולו מינימלית, לביצועו של מסמך זה. אם הנתבע היה עורך בדיקה, היה מגלה בנקל כי ניתן פסק לפינוי נגד הורי הנתבע, וכי אין לנתבע כל זכויות בנכס. מכאן שהטיפול בנושא היה רשלני. זאת לטענת ב"כ התובע. עוד ציין ב"ב התובע בסיכומיו כי הטענה שכך רצה הלקוח אינה טענה לפי הפסיקה בעניין על"ע 2/80 פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד לד (4) 707 אלא על עורך הדין להכין חוזה שיבטיח את זכויות לקוחותיו על הצד המועיל ביותר. בתשובה נטען בסיכומי ב"כ הנתבע 2 כי עורך הדין פעל לפי בקשת הלקוחות וסיפק את השירות שבו היו מעונינים, דהיינו ניסוח זיכרון דברים בלבד, ללא עריכת כל בדיקה. התובע ידע כי לא נפרכה כל בדיקה של המצב המשפטי, היות שקיבל את זיכרון הדברים בו ביום. עדיין השאלה היא האם היה מותר לעו"ד לפעול בדרך זו, או שהיה חייב לעורר שאלוח קשות ביוזמתו, ולהסביר שבהעדר בדיקה ממשית על מצב הזכויות לגבי דירה זו בחברה המשכנת, במינהל, בטאבו ובעירייה, לא ניתן לפרוך הסכם למכירת הזכויות בה? נטען בתשובה לשאלה זו בסיכומי הנתבע 2 כי התובע ידע את המצב המשפטי של הדירה, כפי שנכתב בזיכרון הדברים עצמו בסעיף 2. עוד ידע התובע את הרשום שם בי הדירה שייכת לעמידר. הנתבע 1 לא סיפר לעורך הדין מל פסק הפינוי ולבן נטען כי עו"ד משוחרר מאחריות בנושא זה. עוד נטען כי התובע רכש לפי זיכרון הדברים את אותן זכויות שהיו לנתבע 1, שכן אין אדם יכול להעביר יותר זכויות מאלה שיש בידו. טענה זו אינה טענה שכן אין בה כל תשובה לטענת התובע לפיה הייתה זו חובת עורך הדין לגלות בעצמו וביוזמתו כי אין לנתבע 1 כל זכויות בדירה, ולדווח על כך לתובע לפני חתימת זיכרון הדברים. בפסיקה שהציג ב"כ התובע וכן בפסיקה נוספת [ראו: ע"א 37/86 לוי נגד שרמן, פ"ד מד (4) 446] נקבעו חובות עורך הדין שאינו רשאי להסתפק ברברים שנמסרים לו על ידי הלקוחות, אלא חייב להפעיל את הידע המקצועי הסביר, המחייב עריכת בדיקות של ממש לפני עריכת זיכרון דברים. במקרה הנוכחי סמך עורך הדין על דברי הצדדים ולא ערך כל בדיקה עצמאית משלו, ולא עיין במסמכים המתחייבים לגבי דירה זו המעידים על מצב הזכויות בה בעת רכישתה. לפיכך, במקרה רגיל ניתן היה לקבוע כי הנתבע 2 התרשל ולא פעל כעורך דין סביר בעת עריכת זיכרון הדברים. אולם, המקרה הנוכחי אינו מקרה רגיל. העסקה בין הצדדים לא נעשתה לשם העברת הזכויות בדירה, והתובע לא סבר כי לנתבע 1 זכויות בדירה. התובע ידע כי הדירה הוחזקה שנים על-ידי הורי הנתבע 1. הוא היה מעונין בקבלת פינוי הדירה ולא בהעברת זכויות והאמין כי יוכל "להסתדר" עם עמידר, שעימה היו לו כבר מגעים לגבי דירות אחרות. ההסכם נעשה בסכום נמוך מאוד יחסית לשווי הדירה, שכן נועד לשמש הסכם לפינוי הדירה וקבלת החזקה בה, ולא הסכם ממשי לרכישת הזכויות בדירה. כל אלה מסקנותי לעיל מן העדויות. הלקוחות ביקשו מסמך מנוסח בשפה משפטית. מטרתו הייתה להגן על התובע מפני חזרת הנתבע לדירה, וביחסים בין השניים בלבד השיג המסמך את מטרתו. לכן גם שולם לעורך הדין סכום נמוך במיוחד של 200 ש"ח בלבד היות שנאמר לו במפורש כי אין צורך בבדיקה כלשהי מצידו והמניין כולו יוסדר על ידי הלקוחות. על רקע זה ניתן לקבוע כי השירות המקצועי נעשה היטב, כי המסמך השיג את מטרתו, ועוד ניתן לקבוע כי עו"ד לא גרם לכל נזק והתרשלותו הנטמנת לא הביאה לתוצאה של פינוי התובע מן הדירה. אילו היה מברר ומוצא כי לנתבע אין זכויות בדירה עדיין היה התובע זקוק לפנותו משם, וספק אם היה נוקט בשיטה של הגשת תביעה נגדו מחוסר עילה או זכות לעשות כן. כדי להביא לפינויו המהיר והימיל היה על התובע לשלם לנתבע 1, והיה עליו להבטיח עצמו במסמך משפטי, כי שילם עבור הפינוי במקרה של חזרת הנתבע למקום. לכן המסקנה אליה הגעתי היא כי הנתבע 2 ביצע בצורה טובה את השירות הקטן והמוגבל אותו התבקש לבצע, ובנסיבות המיוחדות של מקרה זה בהתאם לפירוש הנכון של המסמך שהכין הנתבע, והתאם לסכום הנמוך מאוד ששולם לו התומך בפירוש זה, ניתן לקבוע כחריג לכלל הרגיל, כי הנתבע 2 לא התרשל. לגבי נתבעות 4 5-1 נטען בסיכומי התובע כי אלה סירבו לרשום את זכויות התובע למרות שרכש אותן ושילם עבורן. בימ"ש השלום פסק בת"א 11691/93 כי התובע אינו בעל זכויות בדירה והורה על סילוק ידו מדירה זו ביום 14/11/93. התובע לא הגיש ערעור על החלטה זו. נטען כי בכך נוצר מעשה בית דין נגד הנתבעות, שהתובם נמנע מלהזכיר בכתבי טענותיו. ב"כ התובע טען בתשובה כי לא נוצר מעשה בית דין בבחינת השתק פלוגתא ובכך צדק, שכן הלכה פסוקה היא כי החלטה הדוחה בקשת רשות להתגונן איננה קובעת ממצא ואין היא מהווה השתק פלוגתה בהתדיינות נוספת שבין בעלי הדין [ראו: ע"א 202/79 אליהו נ' יחזקאלי, פ"ד כה (2) 425, בעמ' 438-437; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ש' לוין בעמ' 688]. לפיכך, בדקתי לגופו של עניין האם לתובע טענה נגד הנתבעות ומצאתי כי טענתו אינה מבוססת. לא הוכח כי לנתבע היו זכויות כלשהן בדירה ואף לא הוכח כי להוריו היו זכויות בדירה. מכל מקום ההורים נפטרו לפני שנים. התובע לא טען ולא הראה כי הזכויות ככל שהיו להוריו של הנתבע 1 עברו אליו מסיבה חוקית כלשהי. זכויות אלו היו [אם היו] לכל היותר זכויות דיירות מוגנת, שאינן עוברות בירושה, והבסיס להעברתן לבן הנתבע 1 כלל לא הוכח. מכאן שהתובע לא רכש כל זכות טובה בדירה ובהתאם הסירוב לרישום הזכויות היה מוצדק. בנוסף, בהיות הדירה דירה השייכת לעמידר נדרשה לעסקה הסכמת בעלת הבית, אפילו היינו עוצמים פינינו בפני המכשולים המשפטיים שתוארו לעיל, הסכמה כזו לא התבקשה באופן פורמלי ולא שולם הסכום הדרוש עבורה והיא לא ניתנה מעולם. בנוסף לבל האמור לעיל, חתם התובע על כתב ויתור מפורש על כל זכות בדירה זו שנדרש כעדותו המשכנעת של מר נבעה ליתר זהירות, בהתחשב בכך שהתובע החזיק בדירה ושילם מבורה ארנונה. הטענה כי התובע נאלץ לחתום על כתב הויתור לא הוכחה ואף נסתרה על ידי התובע עצמו, שטען כי לא הבין על מה חתם, היות שפרקליטו, מר בלחה, הטעה אותו. אלה טענות סותרות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת. לא ניתן לטעון כי אדם אינו יודע על מה הוחתם, וכן שחתם עקב אילוץ. אם לא ידע על מה הוא חותם ולכן הסכים לחתום, לשם מה היה נחוץ האילוץ? כידוע, אילוץ דרוש כדי להכריח אדם לחתום על מסמך, שהוא אינו מוכן לחתום עליו, ואי נכונות לחתום נובעת מהגנת המשמעות, שכן אם אדם אינו יודע את המשמעות המזיקה, מבחינתו, של המסמך, מדוע יסרב לחתום עליו? לכן, אינני מאמין כי היה אילוץ כלשהו. התובע הוא אדם נמרץ ותקיף היודע היטב את ענייניו, ולא הסביר את פרטי האילוץ הנטען. טענה זו חזרה בקיצור ובשפה רפה בלבד בעמ' 7 לסיכומי ב"כ התובע, שבהעדר כל פירוט עובדתי או משפטי מצידו שם, למעשה זנח טענה זו. אינני מקבל גם כי פרקליט התובע דאז, מר בלחה, הטעה אותו. טענה חמורה זו דרשה הזמנת מר בלחה לעדות ומשנמנע מבך התובע, פועלת אי העדה זו לרעת גרסתו. אינני מאמין לטענה זו גם נוכח הסתירה הקשה בעדות, עליה הצבעתי לעיל. מנגד העיד מר נבעה כי הייתה סיבה טובה לויתור זה ואני מקבל עדות זו כנכונה. מכאן שדין התביעה נגד נתבעות 4 1 - 5 להידחות בשל העדר עילה ובשל הויתור. סיכום: אני דוחה תביעה זו והתובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ככל שיוכחו בפני הרשם לפי קבלות, ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח + מע"מ לכל אחד מהנתבעים בנפרד [לנתבעים 4 ו - 5 ישולם שכר של 20,000 ש"ח + מע"מ ביחד] ובסך הכל 60,000 ש"ח + מע"מ. העברת זכויותמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמיש