בתיק זה הוגשו לביצוע שלושה צ'קים, שמשכה המבקשת לפקודת המשיבה, וחוללו בהוראת ביטול כדלקמן: מס' ז.פ. סכום 630 15.4.10 2,320 ₪ 628 15.4.10 9,314 ₪ 629 15.5.10 10,000 ₪ ביום 25/10/10 התקיים בפניי דיון, הצדדים הגישו סיכומים והמשיבה (הזוכה) הגישה ערעור על החלטתי לקבל את סיכומי המבקשת באיחור. כב' השופט א. רובס, שדן בערעור, נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה הערעור יידחה ללא צו להוצאות, ואני אדון בעניין ההוצאות בגין האיחור בהגשת הסיכומים על סמך טיעון בכתב. לאור ריבוי הבקשות, הערעור והגשת הטיעונים בעניין ההוצאות, התעכבה ההחלטה בתיק, וככל שתרמתי לכך, אני מתנצלת. א. הוצאות בגין איחור בהגשת סיכומים לוח הזמנים בעניין הסיכומים היה כדלהלן: הדיון התקיים ביום 25/10/10, ונקבע כי סיכומי המבקשת יוגשו תוך 30 יום. ביום 7.12.10 הגיש ב"כ המבקשת בקשה בהסכמה להארכת מועד להגשת הסיכומים ב-30 יום, עקב מצב בריאותי. ביום 6.10.11, היום האחרון להגשת הסיכומים, הגיש ב"כ המשיבה בקשה למתן פסק דין בשל אי הגשת סיכומי המבקשת. מאחר ויום 6/1/11 חל ביום ה' ולפי חוק הפרשנות, התשמ"א-1981 "יום הוא מחצות הלילה עד חצות הלילה שלאחריו", ויום ההחלטה עצמו לא נמנה, לא נתתי החלטה ביום ה' וביום א' 9/1/11 היו סיכומי המבקשת מונחים לפניי. בנסיבות העניין אני מוצאת כי הבקשה למתן פסק דין בשל אי הגשת הסיכומים היתה מוקדמת ולא עניינית, והגשת הערעור על החלטתי לקבל את הסיכומים שהוגשו באיחור של פחות מיום אחד היתה מיותרת לחלוטין. המדובר הן באיחור פעוט והן בהחלטה מנהלית שבסמכות בית המשפט, אשר כבר נקבע לגביה כי לא תינתן רשות ערעור, וניתן ללמוד מצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 כי המחוקק ביקש לקבוע כי החלטות אלו הן סופיות, ואין להאריך בדיון עקב השגה עליהן. בנסיבות העניין אני קובעת כי האיחור בהגשת הסיכומים לא היה איחור, ולהיפך, הגשת הבקשה למתן פסק דין היתה מוקדמת, ומוטב היה לה שלא הוגשה, וקל וחומר לגבי הערעור, שהוגש בעקבות החלטתי לקבל את הסיכומים במועד הגשתם. מאחר וכב' השופט רובס קבע כי אין הוצאות בגין הערעור, אני קובעת כי המשיבה, הזוכה, תשלם למבקשת הוצאות בגין הגשת הבקשה למתן פסק דין בהעדר סיכומים בסך 1,000 ₪, ללא קשר לתוצאות ההתנגדות. ב. ההתנגדות לביצוע שטר לגוף העניין טוענת המבקשת כי הגיעה להסכם בעל פה עם המשיבה לפיו תספק לה אבן חברון לחיפוי קירות בעלות 75 ₪ למ"ר, סופקו 67 מ"ר (עלות מוסכמת 5,829 ₪), אך אף על פי כן דרשה המשיבה לפי חשבוניות סך 19,314 ₪, סכום המהווה מחיר של כ-250 ₪ למ"ר שאינו סביר לפי אף קנה מידה. המחלוקת נבעה מכך שהמשיבה הגישה את החשבון לפי מטר אורך "מ/א" ולא מטר רבוע "מ"ר". המבקשת הודתה גם בחובתה לשלם את השיק ע"ס 2,320 ₪, שניתן בקשר עם עסקה אחרת, ובוטל עקב גילוי החיוב השגוי. המבקשת טענה כי הפקידה בקופת בית המשפט את הסך, בו היא מודה, 8,149 ₪, אך מבדיקה שערכתי הסכום הופקד בתיק ההוצל"פ 02-33605-10-6 ולא בתיק בית המשפט. לאחר ששמעתי את החקירה הנגדית ועיינתי במסמכים שהוגשו ובסיכומים, אני קובעת כי המבקשת הציגה הגנה ביחס לסכום הנטען על ידה (ההפרש בין סכום הצ'קים לסכום שהופקד). אין המדובר במקרה של כשלון תמורה חלקי בלתי קצוב, כפי שהיה בת"ט 6397/08 רונן פ. עבודות שיש נ' בן גלים, החלטת כב' הרשמת ש. פומרנץ מיום 1/2/09, שצורפה לסיכומי המשיבה. במקרה דנן הטענה הינה לכשלון תמורה קצוב והטעייה, כאשר לטענות המבקשת ביסוס מעבר לנדרש בשלב זה. לא נסתרה טענת המבקשת כי ההסכם בעל פה היה אודות 75 ₪ למטר, וזאת לפי החשבוניות עצמן, מש/1, בהן נרשם המחיר 75 ₪ (אם כי למ/א) וגם לפי מחירון דקל, מב/1, בו כל המחירים של אבן חברון נקבעים לפי מ"ר והמחיר קרוב לנטען, 66 ₪ למ"ר, ואין מושג של מטר אורך. כל המניפולציות שערך ב"כ המשיבה בסיכומיו לעניין מחיר האבן, אין בהן כדי לסתור את הטענה העובדתית הבסיסית אודות ההסכמה והמקובל. אין מדובר בשאלה של כדאיות המחיר אלא בתוכן הסכמה, ותו לא. לא נסתרה טענת המבקשת כי ההסכמה היתה ל-75 ₪ למ"ר, לא נסתרה הגרסה העובדתית לפיה השיקים מולאו ע"י המזכירה עפ"י החשבונית שהפיקה המשיבה, בניגוד למוסכם ותוך הטעייה ויש לשמוע את הטענות לגופן. בשלב זה של הדיון אין פגם בהעלאת טענות מפי השמועה: "הנתבע רשאי, אם כן, לבסס את בקשתו על תצהיר המעיד על דברים שלא היו בגדר ידיעתו אלא שהוא מאמין בנכונותם, ובלבד שיגלה את מקור אמונתו... על המצהיר להיכנס לפרטי העניין ולפרט את העובדות שיש בידיו לאשרן" (ד. בר אופיר, "סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה", מהדורה שמינית, עמ' 179). במקרה דנן השיב המצהיר מטעם המבקשת בחקירתו כי היה שותף לעיסקה בכך שאישר אותה בטלפון בזמן שרון אחיו היה אצל אלי נציג המשיבה (פרוטוקול עמ' 1 עד עמ' 2 שורה 6). מר גיל בן גלים הצהיר כי הוא מנהל ובעל מניות של המבקשת, ועל כן הינו המצהיר הנכון. השאלה אם היה עליו להביא תצהיר נוסף של מר רון בן גלים אינה רלוונטית, ראשית מאחר ואין הכחשה לתוכן ההסכם, המצהיר נחקר ארוכות אודות תוכן ההסכם, ולא נמנע מלהשיב על כל שאלה שהיא, כך שלא ניתן לומר שאי הגשת תצהיר עד רלוונטי נועדה להתחמק מחקירה נגדית. שנית, שאלת אופן הוכחת ההגנה אינו נבחן בשלב זה של הדיון, ואין המבקשת נדרשת להביא הוכחותיה או אף לפרטן. הלכה פסוקה היא, כי בחינת בקשת המבקש בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של המבקש, אלא רק לבחון, האם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה. לעניין זה ראה ע"א 2418/96 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, ובספרו של כב' השופט אורי גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", (מהדורה שביעית), בעמוד 311: בדיון בבקשת רשות להתגונן, ביהמ"ש אינו צריך להשתכנע שהטענות בתצהירו של המבקש נכונות הן; עליו לצאת מן ההנחה, שיש אמת בדברים ואין לו צורך לבחון את מהימנותו ע"א 356/85 משה מגן נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מא(3) 319, 321ז. הסיכום הינו שבקשת הרשות להתגונן מתקבלת בטענה לפיה ההסכם היה לתשלום של 75 ₪ למטר רבוע, והוצאת החשבונית על 75 ש"ח למטר אורך גרמה להטעיית המבקשת בהנפקת הצ'קים. מאחר ולאחר ביצוע ההפקדה של הסכום, שאינו שנוי במחלוקת, הציגה המבקשת הגנה מלאה בפני סכום בקשת הביצוע, יש לראות את הבקשה כבקשה שהתקבלה במלואה. אני מחייבת את המשיבה לשלם למבקשת הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין ההתנגדות לביצוע שטר בסך 1,500 ₪, ללא קשר לתוצאות פסק הדין הסופי. התצהיר יהווה כתב הגנה. התיק מועבר לסדר דין מהיר. גזברות לשכת ההוצל"פ תעביר את סכום הפקדון בתיק 02-33605-10-6 כדלהלן: 2,500 ₪ לב"כ המבקשת, החייבת, בגין ההוצאות, שנפסקו היום,ואת היתרה לב"כ המשיבה, הזוכה. סיכומיםמסמכים