הסוגיה הניצבת לדיון במסגרת ההליך היא, כיצד יש לסווג את הנכס הידוע כחלקה 82 בגוש 6597, בשטח של 4,705 מ"ר, הממוקם ברחוב ז'בוטינסקי ברמת השרון (להלן: "הנכס") - האם כ"נחלה" (כטענת התובעים) או כ"משק עזר" (כטענת הנתבעים). התובעים עותרים לצו, המצהיר כי על הנתבעים לחדש עמם חוזה חכירה, מתום תקופת החכירה הקודמת (1.10.1998) עד ליום 30.9.2047, זאת על פי חוזה חכירה ל"נחלה בודדה". העובדות שאינן שנויות במחלוקת לראשונה, החכירה קק"ל (להלן: "הנתבעת") את הנכס לגב' לאה גוטמן, לפי חוזה חכירה מיום 30/9/54, והחכירה נרשמה בפנקסי המקרקעין לפי שטר 10998/54 (נספח ב' לתצהיר התובע). לאחר מכן, מכרה גב' גוטמן את זכויותיה בנכס למר יעקב טואף, אשר על שמו רשומה החכירה לפי שטר 12490 מיום 5/11/73. בשנת 1973 רכש התובע, מר יעקב ספיר, את זכויותיו של מר יעקב טואף בנכס, ולימים העביר את מחצית מזכויותיו לרעייתו, גב' לאה ספיר (התובעת). ביום 1/7/81 חתמה הנתבעת, באמצעות המינהל, על "שטר העברת זכות שכירות" בנכס ממר יעקב טואף ז"ל אל מר ספיר, ועל העברת מחצית הזכויות בנכס ממר ספיר לאשתו, גב' ספיר (נספחים ג' - ד' לתצהיר התובע). ביום 12/7/95 נחתם מסמך שכותרתו "תוספת לחוזה החכירה" (נספח ה' לתצהיר התובע). ביום 30/9/98 פקע תוקף חוזה החכירה, והתובעים פנו אל המינהל בבקשה להאריך את תוקפו. המינהל הביע נכונות להאריך את תקופת החכירה בתנאי חוזה ל"משק עזר", בעוד שהתובעים תבעו לחדש את חוזה החכירה על פי נהלי המינהל בנוגע ל"נחלה בודדה". עמדת התובעים נתמכה בתצהיר עדות ראשית מטעם מר ספיר, ועמדת הנתבעים נתמכה בתצהיר עדות ראשית מטעם מר יהושע אדומי, סגן מנהלת האגף החקלאי במינהל. עמדת התובעים לטענת התובעים קיימות אינדיקציות שונות המעידות על כך שהמקרקעין נשוא ההליך ראויים להיות מוגדרים כ"נחלה", וביניהן - מסמך המעיד על כך שדמי החכירה נקבעו באופן יחסי לנחלה של 30 דונם; האיסור, הגלום בחוזה החכירה, לחכור יותר מנחלה אחת של הנתבעת; חיוב החוכר להתיישב בנחלה ולעבדה בקביעות; שיעור דמי החכירה; הנחלה כמקור פרנסה לתובעים; אי בהירות המאפיינת את אופן סיווג המקרקעין על ידי הנתבעת. התובעים טוענים, כי מכלול אינדיקציות אלה מעידות על כך שהנתבעת עצמה, סברה בתקופה הרלוונטית שמן הראוי להגדיר את המקרקעין כ"נחלה" ולא כ"משק עזר", ועמדתה הנוכחית משקפת מגמה חדשה שטיבה ומקורה נעלמים מן העין. עמדת הנתבעות לטענת הנתבעות, המקרקעין נשוא התביעה אינם בגדר "נחלה" כמשמעותה בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל. הנתבעות טוענות, כי מחקירתו הנגדית של התובע עולה, כי הוא מעולם לא ראה את חוזה החכירה עליו הוא מסתמך בתביעתו. לטענת הנתבעות, במסגרת חוזי החכירה, מרבית שטחי המקרקעין המוחכרים כונו בשם "נחלה", ללא קשר להגדרת מהותם וטיבם, וגם אם אינם למטרת "נחלה חקלאית". לטענתן, המונח "נחלה" יונק את משמעותו מהחלטות מועצת מקרקעי ישראל, ויש לבחון, באופן מהותי, האם המקרקעין עונים על הקריטריונים המהותיים שנקבעו בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל. הנתבעות טוענות, כי בנסיבות העניין, החלטות מועצת מקרקעי ישראל, נסיבות ההתקשרות עם התובעים ואופייה, אופי חלקת התובעים, גודל החלקה והפעילות המתקיימת בה, מעידים על כך שאין המדובר ב"נחלה". בהקשר זה, מצטטות הנתבעות החלטות מסויימות של מועצת מקרקעי ישראל, וכן פסיקה רלוונטית. לטענת הנתבעות, מטרת המדיניות של מועצת מקרקעי ישראל היא להבטיח הקצאה שוויונית ויעילה של מקרקעין, בגודל שיאפשר את פרנסתה של משפחת המתיישב בעיבוד החקלאי, ומכאן נובעת, בין היתר, המשמעות של גודל ה"נחלה" כקריטריון מהותי לצורך סיווג המקרקעין. הנתבעות טוענות, כי גודל המקרקעין נשוא ההליך הנוכחי (4.7 דונם) אינו מאפשר לנצלם למטרה חקלאית. הן מציינות כי בחלקה נטועים מספר עצים, אך הם אינם עונים להגדרת "מטע". הנתבעות מפרטות נתונים שונים המאפיינים את המקרקעין הנדונים, והמעידים, לטענתן, על כך שיש להגדירם כ"משק עזר". סיווג מקרקעין מוחכרים-מסגרת נורמטיבית כידוע, "נחלה" היא קרקע חקלאית שהוחכרה לחוכר לתקופה ארוכה לצורך פרנסתו ומגוריו, ומהווה יחידה משקית חקלאית אחת. במשך השנים, קטן שטח הנחלה, באופן יחסי לשטח שהיה מקובל לפני קום המדינה, אך עיקרי המדיניות של הקצאת קרקע לנחלה, לא השתנו, וביניהם העיקרון שלפיו הנחלה אינה נמכרת, אלא מוחכרת למתיישב בתנאי חכירה לדורות; לא ניתן לפצל נחלה או לאחד מספר נחלות על מנת לשנות את גודלה המקורי של הנחלה; הנחלה תוקצה בגודל שווה לכל יחידות המשק ביישוב מסויים; הנחלה נמסרת לבעל המשק בכפוף לכך שיגור במשק, ואין אפשרות לבעלות משותפת של גורם חוץ בנחלה. לעומת זאת, "משק עזר" הוא קרקע, שהוחכרה או שנמסרה למטרת סידור משק עזר חקלאי הכולל מגורים, גם אם הקרקע אינה מהווה שטח אחד רצוף, ובלבד שקרקע זו אינה מהווה נחלה. משק עזר נועד לתושבים שאינם מחזיקים במשק חקלאי. מבחינה היסטורית, משקי העזר נועדו עבור עובדי הציבור ביישוב הכפרי, העובדים באגודה החקלאית השיתופית ובמוסדות היישוב. בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל ובהסכמי החכירה שנכרתו עם קק"ל, טרם כינון מינהל מקרקעי ישראל, נאמר שאדם לא יכול לקבל יותר מיחידה משקית אחת, ולכן בעל נחלה לא יכול לקבל נחלה נוספת. לעומת זאת, בעל משק עזר יכול לקבל נחלה במושב אחר. בנוסף, נחלה, להבדיל ממשק עזר, היא קרקע חקלאית, שהוחכרה לתקופה ארוכה, לצורך פרנסת ומגורי החוכר, ומהווה יחידה משקית חקלאית אחת, שאת גודלה קבע שר החקלאות בהתייעצות עם מנהל התכנון שליד משרד החקלאות, והוחכרה בתנאי חכירה ודמי חכירה הנהוגים במינהל לגבי נחלות. ראו, בהרחבה: ג' ויתקון, דיני מינהל מקרקעי ישראל (2009). אציין, כי על פי החלטה מס' 98 מיום 4/1/71, דמי החכירה בעד הקרקע ייקבעו לפי יחס גודל הקרקע המוחכרת אל גודל הנחלה המקובלת באותו אזור, על יסוד המכסה שנקבעה לגבי נחלה שלמה בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל מיום 6/7/67 ומיום 29/7/68 (ראו בהקשר זה ג' ויתקון, החלטות המינהל, נוסח משולב של החלטות מועצת מקרקעי ישראל, חושן למשפט, תל אביב 1999, עמ' 115). העקרונות הנדרשים לבחינת אופן הסיווג הראוי של מקרקעין מוחכרים פורטו בפסק הדין בע"א 1910/07 מרשי נ' קרן קיימת לישראל (2008) (להלן: "עניין מרשי"), וכן הובאו המקורות הנורמטיביים להם, והרקע ההיסטורי הרלוונטי, כדלהלן: "מקרקעי ישראל ובהם קרקעות דוגמת המקרקעין שבפנינו שהינם בבעלות הקרן הקיימת לישראל, מנוהלים על ידי המינהל מאז היווסדו בשנת 1960 בחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960 (להלן: חוק מינהל מקרקעי ישראל), והוא מחויב לפעול לגביהם לפי המדיניות הקרקעית המותווית על-ידי מועצת מקרקעי ישראל, שהוקמה אף היא באותו חוק (ראו: סעיף 3 לחוק מינהל מקרקעי ישראל; בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25, 36-39 (2002); ע"א 1257/01 אביעזר נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד נז(5) 625, 629 (2003) (להלן: עניין אביעזר); גדעון ויתקון דיני מינהל מקרקעי ישראל כרך א 219-220, 223-225, 232-233 (תשס"ה) (להלן: ויתקון, דיני מינהל מקרקעי ישראל)). כללי הבסיס בדבר מסירת קרקע חקלאית נקבעו על ידי מועצת מקרקעי ישראל בהחלטה מס' 1 משנת 1965, ואף שכללים אלה הותאמו מעת לעת לצרכים המשתנים של ניהול הקרקעות החקלאיות בישראל, משמשת החלטה מס' 1 "יסוד מוצק למדיניות מסירת קרקע חקלאית עד עצם ימינו אלה" (גדעון ויתקון הזכויות בקרקע חקלאית 99 (תשנ"ו)). החלטה זו קובעת, בין היתר, כי קרקע חקלאית תימסר בדרך של חכירה בלבד לצרכים חקלאיים ועוד היא קובעת, בסעיף 4 כי: א) קרקע חקלאית תוחכר במסגרת של נחלות. גודל נחלה ייקבע על-ידי המרכז המשותף לתכנון ופיתוח חקלאי של משרד החקלאות (להלן: המרכז לתכנון). נחלות יוחכרו ישירות למתיישב במושב בתיאום עם האגודה. בקבוץ יוחכרו הנחלות לקבוץ. ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) תהיה רשאית מועצת מקרקעי ישראל לקבוע בכללים שייקבעו על ידה, לאחר שתקבל לכך המלצת המרכז לתכנון, המקרים בהם תוחכר קרקע חקלאית שלא בדרך של נחלה. בהחלטה מס' 9 מיום 5.7.1966 שכותרתה "הגדרת המושג 'נחלה'", הוסיפה מועצת מקרקעי ישראל וקבעה בסימוכין לסעיף 4 שבהחלטה מס' 1 כי המונח "נחלה" לצורך הכללים בדבר החכרת קרקע חקלאית בדרך של נחלה פירושו: חלקת אדמה חקלאית בגודל שנקבע ע"י שר החקלאות בהתייעצות עם מינהל התכנון, הנמצאת בבעלות המדינה, קרן קיימת לישראל או רשות הפתוח והוחכרה- לתקופה ארוכה- למתיישב לצורך פרנסתו מהמשק החקלאי שפותח או שיפותח בחלקה זו. ובהחלטה מס' 46 מיום 26.2.1968 קבעה מועצת מקרקעי ישראל, אף זאת בסימוכין לאמור בסעיף 4 של החלטה מס' 1, את הדרכים לפיהן תימסר קרקע חקלאית למשק עזר ולמשקים זעירים. ויודגש- המושגים "נחלה" ו"משק עזר" היו נהוגים ומוכרים בהתיישבות הארצישראלית שנים הרבה לפני כינון המינהל ומועצת מקרקעי ישראל וניתן אף לומר כי עקרונות המדיניות שעל פיהם נמסרה קרקע לנחלות באותן השנים ליישובים שונים דומים בעיקרם למדיניות אשר עוגנה מאוחר יותר, בשינויים כאלה ואחרים, בהחלטותיה של מועצת מקרקעי ישראל שחלקן צוטט לעיל (ראו ויתקון, דיני מינהל מקרקעי ישראל ב, 878). כמו כן הוקמו ביישוב היהודי כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת "משקי עזר" שאינם אלא משקים חקלאיים זעירים ששטחם נע בין דונם וחצי לארבעה דונמים. משקים אלה נועדו לסייע בפרנסת המשפחה (בענף הלול למשל) מקום שהמפרנס העיקרי עבד מחוץ לבית או שימש ביישוב כעובד ציבור או כבעל מקצוע דרוש (למשל רופא), וכן לצורך ייצור מזון לאספקה עצמית, בעיקר ירקות ופירות. משקי עזר כאלו תוכננו והוקמו במושבות חקלאיות, בפרברי שכונות מגורים עירוניות כמו גם במושבים ובכפרים שיתופיים והיו גם יישובים שלמים שהוקמו עוד בשנות ה-50 במתכונת זו של משקי עזר (ראו: גדעון ויתקון "סוף עידן משקי העזר" מקרקעין ד/2 77, 77-80 (2005) (להלן: ויתקון, סוף עידן משקי העזר); ויתקון, דיני מינהל מקרקעי ישראל ב, 1106-1107).... בהחלטה מס' 279 הוסיפה מועצת מקרקעי ישראל וקבעה כי נחלה תכלול חלקה א' אשר תיועד למגורים ולמבני משק של המחזיק בנחלה ובני משפחתו, חלקה ב' שהינה שטח קרקע בנחלה המשמש לחקלאות בלבד ומעובד על-ידי המחזיק בנחלה וכמו כן נקבע כי עשויות להיות לחוכר של נחלה זכויות בחלקה ג' שהינה שטח נחלה המעובד במשותף (ראו: החלטה מס' 279 של המועצה מיום 29.5.1984 וראו גם החלטות מס' 304, 530 ו-823; ויתקון, דיני מינהל מקרקעי ישראל ב, 854, 877; ת"א (מחוזי י-ם) 2234/00 כ"ץ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פיסקה 4 (טרם פורסם, 8.11.2007)). נחלה היא אפוא חלקה או חלקות קרקע ביישוב או ביישוב שיתופי, הכוללת בית מגורים, חצר ומבני עזר וכן שטחים לעיבוד חקלאי, בהתאם לתנאים שנקבעו בהחלטה מס' 9 (ראו: ויתקון, דיני מינהל מקרקעי ישראל ב, 877; ה"פ (מחוזי נצ') 201/03 עפרוני נ' מינהל מקרקעי ישראל , פיסקה ה(1) (טרם פורסם, 11.6.2006)- הערעור נמחק (ע"א 7573/06))". בהמשך פסק הדין נקבע, כי לצורך שאלת סיווג המקרקעין אין חשיבות מכרעת לשאלה האם העברת זכות החכירה התבצעה לפני החלטה מס' 9 או לאחריה, וזאת מאחר שההבדל בין "משקי עזר" ל"נחלות" היה ידוע ומוכר בהתיישבות במשך שנים רבות קודם לכן, והחלטות מועצת מקרקעי ישראל שהתקבלו בהקשר זה, שיקפו ומיצבו במידה מסויימת את המציאות העובדתית והמשפטית שהתקיימה ביישובים עוד קודם לכן. בנוסף, במסגרת פסק הדין, פורטו קריטריונים נוספים הרלוונטיים לבחינת אופן סיווג המקרקעין, וביניהם- (א) גודל המקרקעין- במקרה המתואר בפסק הדין, נקבע כי שטח מקרקעין שגודלו 2.5 דונם נועד לשמש כמשק עזר, וזאת על פי מובנם של המונחים "משק עזר" ו"נחלה", ועוד בטרם החלטה מס' 9 של מועצת מקרקעי ישראל; (ב) המתכונת שבה התנהלו המקרקעין והאופן שבו התייחסו הגורמים הרלוונטיים אל המקרקעין במהלך השנים, המתבטא, בין היתר, בתוכן תכתובות שהוחלפו ביניהם גובה דמי החכירה ששולמו, והסימון שעל גבי תוכניות רלוונטיות; בפסק הדין הודגש כי אין נפקות מיוחדת לעובדה שבמסגרת חוזי החכירה עשו הצדדים שימוש במונח "נחלה". העקרונות הנורמטיביים האמורים נדונו עוד בפסק הדין בה"פ (מחוזי תל אביב-יפו) 377/07 הלמן נ' מנהל מקרקעי ישראל (2007), במסגרתו צוטטו ההחלטות הרלוונטיות של מועצת מקרקעי ישראל, ונקבע כי על פי החלטה מס' 9, יש להגדיר קרקע כנחלה, בנסיבות בהן מתקיימים חמישה רכיבים: הקרקע היא קרקע חקלאית; גודל הקרקע תואם את קביעת שר החקלאות בהתיעצות רשות התכנון; הקרקע בבעלות המדינה , קק"ל או רשות הפיתוח; הקרקע הוחכרה לתקופה ארוכה; הקרקע הוחכרה לפרנסת המתיישב ממשק חקלאי. בהמשך פסק הדין נאמר: "כאמור, הגדרת המונח "נחלה" על ידי מועצת מקרקעי ישראל נועדה להחיל על מקרקעין שהוחכרו על ידי המינהל זכויות וחובות הכרוכים בהגדרה זו. לפיכך, ומשלא ניתן להגדיר את המקרקעין שבידי המבקשים כנחלה, בהעדר קביעה של שר החקלאות ביחס לגודל המשק אותו ניתן להגדיר כנחלה בישוב גני עם, אין להחיל על המקרקעין זכויות או חובות הנגזרות מהגדרה זו". פסק הדין אושר בבית המשפט העליון בע"א 2009/08 הלמן נ' מינהל מקרקעי ישראל (2010)). בהתאם לקריטריונים נורמטיביים אלה, יש לבחון את עובדות המקרה הנוכחי. ניתוח עובדתי על רקע העקרונות האמורים אין מחלוקת כי שטח המקרקעין הוא 4,705 מ"ר. אין מחלוקת כי החוזה המקורי, מבחינה כרונולוגית, הוא חוזה החכירה שנערך בין גב' לאה גוטמן לבין הנתבעת. אופי החכירה ומטרתה עוגן בסעיף א' לחוזה החכירה, לפיו: "הקרן מוסרת לחוכר והחוכר מקבל מהקרן בחכירה חקלאית, לפי תקנות הקרן ועל-פי תנאי החוזה הנוכחי, שתיקרא להלן "זכות החכירה", את הנחלה, אשר שטחה הוא 4.705 ד"מ...כמתואר בפרטות ב"רשימה" שאחרי סעיפי החוזה הנוכחי, למטרת בנית בית-דירה לצורך עצמו, בנינים משקיים וסידור משק-עזר חקלאי בנחלה, בתנאי מפורש, שאסור יהיה לחוכר להשתמש בנחלה, או בחלק ממנה, למטרה אחרת". בסעיף ב' לחוזה החכירה הוסדרה תקופת החכירה, ונקבע: "מלבד מה שהותנה להלן בסעיפים שונים של החוזה הנוכחי- תקופת החכירה תהיה תקופה מוחלטת של ארבעים ושש שנים. החל מיום 1 בחודש אוקטובר 1952 וגמור ביום 30 בחודש ספטמבר 1998 שתיקרא להלן "תקופת החכירה". בסעיף ג' לחוזה החכירה מעוגנת האפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה לחידוש החכירה לתקופה של 49 שנים נוספות, על בסיס חוזה החכירה הנהוג לגבי חכירת מקרקעין באזור רמת השרון. במסגרת סעיף ד' לחוזה החכירה הוסדרו אופני השימוש בנחלה, ונקבע, בין היתר: "1. החוכר מחויב להשתמש באדמת הנחלה לפי השיטה החקלאית הנהוגה באיזור רמת השרון. אסור לחוכר לעשות שום עבודה העלולה לגרום להשחתת אדמת הנחלה. 2. במשך תקופת-החכירה יש לחוכר הזכות להשתמש בבנינים הבנויים ובמטעים הנטועים כיום, ובאלה שייבנו ויינטעו בעתיד עם כל המחובר והקשור אליהם, ולעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו, - אולם להשתמש בזכויותיו אלו אך ורק בהתאם לתנאים המפורטים בחוזה הנוכחי". מכאן, שהקרקע המוחכרת נועדה למטרה חקלאית עיקרית, לה נלווית האפשרות לבנות בית מגורים ובניינים משקיים. בנוסף, על פי סעיף א' לחוזה החכירה, קיימת אפשרות להקים משק עזר חקלאי בתוך הנחלה. התובעים מפנים לכך, שעל גבי שטרי העברת זכות שכירות (נספחים ג' ו-ד' לתצהיר) תואר הנכס המועבר כ"קרקע ועליה מטעים", וטוענים כי תיאור זה מעיד על כך שהנחלה נועדה לשמש מקור פרנסה לתובעים, אשר אכן השקיעו בה כספים ונעזרו במומחים. הנתבעות, מצדן, מפנות לדוחות הפיקוח מהמועדים 17/4/00 ו- 23/9/03 (נספח ז' לתצהיר הנתבעות). בדו"ח הפיקוח מיום 17/4/00 פורטו הממצאים הבאים: "בחלק הצפוני של החלקה קיים מבנה מגורים כמפורט בתכנית המאושרת מ-96. לאורך גבולה המזרחי של החלקה קיים שביל גישה לרכב, מהחזית (רח' ז'בו.) אל מבנה המגורים. בשאר שטח החלקה- ממערב למבנה המגורים ומדרומו, קיימות מדשאות נרחבות וכן עצי פרי רבים ושונים: ליצ'י, אגוזי מקדמיה, אבוקדו, מנגו, זיתים, תמר, תות, פיטנגו, שסק, הדר ועוד. בחלק הדרומי ביותר של החלקה, קיים שטח קטן יחסית, שבו רק עצי פרי (ללא דשא וגינות. סמוך לגבול המערבי קיים מחסן קטן ובמרכז החלקה קיים משטח מרוצף ופרגולה מעליו". ובדוח הפיקוח מיום 23/9/03 נאמר: "השטח המוחזק ע"י ספיר מהווה חלקה בשלמות. אין הפרדה ממשית בין אזור המגורים, לבין שאר השטח. סביב בית המגורים, הנמצא בחלקו בצפוני של השטח, קיימות מדשאות נרחבות, עצי נוי ופרי וכן צמחיית נוי שונה. במרכז החלקה קיימת סככה קטנה מקורה, גג רעפים, המהווה מעין מרפסת ישיבה מוגבהת מעט מעל פני השטח. צמוד לצלע המזרחית של החלקה קיים שביל גישה לרכב, המוביל מהכביש אל מבנה המגורים. צמוד לצלע המערבית של השטח קיים מבנה קטן, מקורה רעפים, המשמש כמחסן. עצי הנוי והפרי שתולים בצורה "מפוזרת" בשטח ולא בשורות כ"מטע". נראה כי בכל השטח קיימת (צ"ל קיימים) בין 30 ל-40 עצים-מסוגים שונים. ע"מ לאמת את השטח המוחזק בפועל, יש לבצע מפה מצבית. קיימת יח' דיור אחת בלבד, המאוכלסת ע"י משפחת ספיר". בחקירתו הנגדית, נשאל התובע לגבי השימושים הנעשים בחלקה: "ש: אתה מתגורר בחלקה ברמת השרון (?) ת: כן. ש: מי גר בחלקה (?) ת: אני ואישתי. ש: ממה אתה מתפרנס (?) ת: הקמתי מטע של מקדניה ב-1973 כשקניתי את החלקה פרופ' סלון מהמכון הוולקני אמר שזה המילה האחרון (צ"ל אחרונה) מבחינת פרנסה על שטח קטן שתהיה פרנסה. נס(ע)תי לארה"ב הבאתי 100 עצי מקדמיה במכון אישרו 50 ו-50 לקחו תרומה למדינה לניסוי. גידלתי במשך שנים והייתי מיצא לארה"ב. ש: באיזה שנה מדובר (?) ת: 1978, 1979, 1980 . היום יש עצי מנגו, עצי אבוקדו, ליצ'י, מקדמיה, פקנים, תאנים והדרים שונים. ש: הבנתי מדוח מפקח שנמצא ברשותינו שהעצים נטועים במקומות שונים בחלקה. ת: אבל בתוך החלקה לא מחוץ לה. בתוך החלקה בצורה מפוזרת. כי פרופ' סלון התאים את היחידות בפינות שונות. איך לגדל ואיך לנטוע. ש: היום אתה לא מתפרנס מעצים (?) ת: לא. היום..החקלאות על הפנים. אין ידים עובדות. קראתי לראש העיר לפני שש שנים ותרמתי 42 עצי מקדמיה כיוון שפרנסה מהם לא היה ולאגרסקו הייתי צריך להוסיף כסף למשלוחים על המכירה. נטענו בכל גן ציבורי ברמת השרון 4-5 עצים. השארתי לי שישה עצי מקדמיה". (עמ' 3 - 4 לפרוטוקול). התובע ציין כי במרכז החלקה ניצבת סככה שכפי הנראה, שימשה בעבר כחממה קטנה לנסיונות של גידולים שונים, אך כיום, היא אינה משמשת למטרה זו. בנוסף, ניצב בשטח גם מחסן כלי עבודה (עמ' 4 לפרוטוקול). בהמשך, טען התובע, כי מטרת החכירה על פי חוזה החכירה המקורי היא נחלה, וכי נאמר לו שמותר לו לבנות יחידה אחת, ויתר החלקה תשמש כשטח חקלאי. התובע ציין, כי בעבר הוא גידל בחלקה סלרי ותות, ולאחר מכן נטע את עצי המקדמיה. לשאלת ב"כ הנתבעים, השיב התובע כי מעולם לא נאמר לו שהמדובר במשק עזר חקלאי, ולמעשה, המתווך, השמאים וגורמים במועצה, טענו בפניו שמדובר בנחלה. מדברי התובע ניתן להסיק כי למיטב הבנתו, בנחלה מותר לבנות יחידה ויתר הנחלה היא למטרה חקלאית, וכך הוא פעל (עמ' 5 לפרוטוקול). ניתן להיווכח, כי לפחות בתחילת תקופת החכירה, התובעים עשו בחלקה שימושים חקלאיים מובהקים, וגידלו עשרות עצים, חלקם לצורכי שיווק חקלאי. אמנם, התובע מאשר כי כיום, הוא מתקשה להתפרנס מחקלאות, אך אני סבור כי אין בכך בכדי לפגוע במטרתה המקורית של חכירת החלקה, שהיא הרלוונטית לצורך סיווגה, ומעוגנת כבר בחוזה החכירה המקורי, שנערך עם גב' גוטמן. התובע נשאל אם הוא ראה את החוזה של גב' גוטמן (הכוונה לחוזה החכירה המקורי), הוא השיב בשלילה, והוסיף- "המתווך אמר לי זה נחלה וזה קדוש. קניתי נחלה. לא קניתי שום דבר אחר. האמנתי למתווך ולכל אחד כולם הגונים. מבחינתי זו נחלה" (עמ' 5 לפרוטוקול). ניתן להיווכח, כי לטענת התובעים, הגדרת הנחלה אמורה להיקבע בהתאם לתנאי חוזה החכירה המקורי, אלא שכפי הנראה, התובע עצמו לא עיין בחוזה החכירה המקורי. ייתכן שהסיבה לכך נובעת מעובדת היותו מיוצג באותה העת (כפי שטוענים התובעים), ומכל מקום, הדבר אינו גורע מהעיקרון בדבר הצורך בשמירה על מצבה הסטטוטורי הראשוני של החלקה, שזהו עיקרון הנתמך, בין היתר, בהחלטה 108 של מועצת מקרקעי ישראל (ת/1), לפיה- "קרקע חקלאית תוחכר למתיישבים ולישובים חקלאיים להשלמת הנחלה או המשבצת לפי תנאי נחלה רק אם על כל שטח הנחלה יחולו תנאי הנחלה הקיימים בעת הקצאת הנחלה. לפיכך לפני הקצאת שטחים בתנאי נחלה יש לבטל כל חוזה חכירה ו/או הרשאה קודם שנחתם עם המתיישבים או הישובים החקלאיים לגבי חלק כלשהו משטח הנחלה ולערוך חוזה חכירה חדש בין המתיישבים או הישובים החקלאיים לבין מינהל מקרקעי ישראל, לגבי כל שטח הנחלה המוחכר להם (לרבות אותם חלקים משטח הנחלה שהוחכרו והוחזקו על ידם מכוח חוזה חכירה קודם כלשהו); וזאת בהתאם לתנאים המקובלים והקיימים ממינהל מקרקעי ישראל לגבי קרקע לנחלאות חקלאיות ביום הקצאת הנחלה וחתימת חוזה החכירה לגביה". בשנת 1981 נחתם שטר העברת זכות שכירות ממר יעקב טואף אל התובע (נספח ג' לתצהיר התובע), בו נאמר כי "מקבלי ההעברה" (כלומר התובע) מצהירים שקראו את "חוזה השכירות" ומקבלים על עצמם את כל הזכויות והחובות הנכללות בו, כאילו נחתם חוזה השכירות על ידם מלכתחילה. במקביל, נחתם שטר לפיו הועברו מחצית מזכויותיו וחובותיו של התובע הנובעות מחוזה השכירות, אל התובעת (נספח ד' לתצהיר התובע), וגם במסגרתו, נכללה ההצהרה בדבר קבלת הזכויות והחובות שנכללו בחוזה השכירות המקורי. בשטר העברת הזכות ממר טואף אל התובע, צויין כי מדובר ב"קרקע ועליה מטעים", ובשטר העברת מחצית הזכויות מהתובע אל התובעת צויין כי מדובר ב"קרקע ועליה מטעים ובית מגורים". בחקירתו הנגדית, הופנה התובע אל הסכמת הצדדים, כפי שהובעה בשטר להעברת זכות שכירות, לקבלת כל הזכויות והחובות שנכללו בהסכם השכירות (החכירה) המקורי, והשיב כי אין לו כל קשר לכך, וכי הוא מעולם לא ראה את החוזה, אלא הוא האמין לדבריו של המתווך (שהמדובר בנחלה) (עמ' 6 לפרוטוקול). מכל מקום, אימוץ תנאי חוזה החכירה המקורי מוביל לתוצאה התואמת את עמדת התובעים, שכן, כאמור, תנאי חוזה החכירה מהווים אינדיקציה לכך שהחלקה המוחכרת ייועדה למטרת נחלה חקלאית. בשנת 1988 פנו התובעים אל הנתבעת בבקשה לחידוש חוזה החכירה, לתקופה של 49 שנים, שבין המועדים 1/10/98- 30/9/47. ביום 12/7/95 חתמה הנתבעת על "תוספת מס' 1 לחוזה חכירה", במסגרתה תוקן חוזה החכירה המקורי על דרך תיקון זהות החוכרים, ותוך שנקבע, כי יתר תנאי חוזה החכירה ישארו בתוקפם ללא שינוי, למעט שינויים המתחייבים או הנובעים מהאמור בתוספת (נספח ה' לתצהיר התובע). בשנת 1999 התנהל הליך בין התובע לבין גב' שרה טואף בעניין הבעלות על הזכויות במקרקעין (ה"פ 10348/99) במסגרת פסק הדין מיום 6/7/99 נעתר כב' השופט אמנון סטרשנוב לתובענת התובע, וקבע: "מחומר הראיות שהוצג בפני שוכנעתי כי בשנת 1973 רכש המבקש בבקשה זו את מלוא הזכויות בקרקע ודירת מגורים הידועים כחלקה 82 בגוש 6597 מהמנוח יעקב טואף ז"ל וכי ניתן אף יפוי כח בלתי חוזר לצורך ביצוע הפעולות המתחייבות מכך לעו"ד ישראל סובול ז"ל, אשר נפטר בינתיים. העברת הזכויות במקרקעין קיבלו גם את אישור מינהל מקרקעי ישראל, כפי שעולה משטר העברת זכות שכירות בין המנוח לבין המבקש כפי שהוצגה לעיוני...במצב דברים זה, הנני נעתר לבקשה ומצהיר כי המבקש, שאול ספיר...הינו בעל הזכות הבלעדית להרשם כבעל זכויות החכירה ביחס לחלקה 82 בגוש 6597 הנ"ל, וכי יש לרשום את זכויותיו בהתאם...הנני ממנה את עו"ד מנשה וחניש ככונס נכסים לצורך ביצוע זכויות החכירה בחלקה ע"ש המבקש...". ניתן להיווכח, כי מבחינה טרמינולוגית, אין בפסק הדין סיווג מפורש של המקרקעין הנדונים, ויש להניח, כי אף לא היה בכך צורך, שעה שההליך נסב על סוגיית הבעלות בזכויות במקרקעין. בשלב מסויים, נמסר לתובעים תדפיס מאת המינהל (נספח ו'1 - ו'2 לתצהיר התובע) בו תואר הרקע לעיסקה באופן הבא: "בתאריך 30/9/1954 נחתם חוזה חכירה למטרת נחלה עם הגב' לאה גוטמן, בשטח קרקע של 4,705 ד', לתקופה של 46 שנה מיום 1/10/52 וכלה ביום 30/9/98. יוער, כי התיק המקורי אבד ובידנו שיחזור בלבד. בהתאם לחוזה החכירה סעיף ג': חידוש החכירה, בתום תקופת החכירה תהא הזכות לחוכר לחדש את החכירה לתקופה חדשה של ארבעים ותשע שנים נוספות, על בסיס חוזה חכירה שיהא נהוג אז לגבי חכירת אדמה. ב-5/11/73 בוצעה העברת זכויות מגב' לאה גוטמן לטואף יעקב, ללא ידיעת ואישור המינהל, העברה נרשמה בטאבו...בשנת 99 התקבל פסק דין שהתנהל בין בעל הזכויות לבין יורשי המנוח לפיו נקבע כי שאול ספיר הינו בעל הזכות הבלעדית להרשם כבעל זכויות החכירה ואף קיבל את אישור המינהל לרבות חתימה על כתב שכירות... משנת 1998 פנו למשרדנו החוכרים בבקשה לחדש החכירה עימם...לאור מכתב רשות התכנון החקלאית מיום 14/10/03 עולה כי לא ידוע להם על כל נחלות ברמת השרון, יחד עם זאת במקרים מסוימים המינהל חתם חוזים "בתנאי נחלה", מהנתונים שהובאו בהתאם לקיים בשטח, היקף השטחים והפעילות המפורטת אינם נכללים במושג נחלה כמקובל. לאור האמור לעיל, מובא הנושא לדיון בועדת עסקות לצורך חידוש החכירה לתקופה נוספת של 49 שנה מיום סיום החכירה המקורית בתנאי נחלה". מכאן, כי נכון לאותו שלב, הנתבעות לא הביעו עמדה חד משמעית באשר לאופן סיווג החלקה. כנספחים ו'3- ו'6 צורף תדפיס נוסף, ובקטגוריית "נתוני עסקה" צויין- "תאור מטרה: נחלה בודדה". המשך התדפיס צורף כנספח ו'7 לתצהיר התובע, ובו צויינה חוות דעת הגזברות- "בהתאם לטבלת מחירון חקלאי לנחלה בודדה, יחסי לנחלה 30 דונם". התובעים מפנים לסעיף זה, וטוענים כי הוא מעיד על כך שדמי החכירה השנתיים חושבו בהתאם לתעריף הקבוע ל"נחלה", והדבר מעיד על אופן סיווג המקרקעין מבחינת מינהל מקרקעי ישראל. הנתבעות, לעומת זאת, טוענות כי עד לשנת 1995 סווג חוזה החכירה במערכת עכ"א (המערכת הממוכנת של המינהל) כחוזה "משק עזר", אלא שבעקבות טעות בהזנת המערכת הממוכנת בשנת 1995, סווגה מטרת החכירה של הנכס כחוזה למטרת "נחלה בודדת", וזאת בניגוד לאמור בחוזה החכירה, ובעקבות כך, כאשר נחתמה ביום 12/7/95 תוספת מס' 1 לחוזה החכירה (נספח ה' לתובענה) הוגדר בו בטעות המונח "מבנים" כ"נחלה בודדה". הנתבעות טוענות, כי זו הסיבה לכך שעד לשנת 1986 שילמו התובעים דמי חכירה שנתיים לפי חוזה למטרת משק עזר, ואילו החל משנת 1987 ועד לשנת 2001 שילמו התובעים דמי חכירה שנתיים לפי מחיר לנחלה. לטענתן, מקור השינוי בגובה דמי החכירה הוא בטעות שנפלה ברישום במערכת הממוחשבת של המינהל, ולטעות זו אין חשיבות, שעה שהתובעים עצמם סבורים כי יש לבחון את הוראות ההסכם המקורי. לטענת הנתבעות, דמי החכירה השנתיים הם בכל מקרה נמוכים וסמליים - דמי החכירה השנתיים לנחלה, הכוללת שתי יחידות מגורים צמודות קרקע, מבניים משקיים ושטחי עיבוד בגודל שבין 30 - 80 דונם הם כ-722 ₪ ודמי החכירה השנתיים למשק עזר בגודל של משק העזר נשוא התובענה הם כ- 410 ₪. הנתבעות צירפו לתצהיר העתק משומת השמאי הממשלתי, שנערכה ביום 16/2/81 ,אשר על בסיסה חושבו דמי ההסכמה, והמעידה על כך שהיא לא התייחסה למקרקעין כ"נחלה" (נספח ה' לתצהיר הנתבעת). ניתן להיווכח, כי במסגרת שומה זו, ההתייחסות המילולית היא ל"חלקה" ללא סיווג קונקרטי ל"נחלה" או ל"משק עזר" (נספח ה' לתצהיר הנתבעת), ולכן, לטעמי, היא אינה מעידה על מצב דברים כזה או אחר. בחקירתו הנגדית, נשאל התובע לגבי סיווג הנחלה על פי השומה המיוחסת למקרקעין: "ש: בסעיף 3 לתצהיר שלך אתה אומר ששילמת את דמי ההסכמה על פי קביעת השמאי מטעם המשיבה בגין נחלה זו. אראה לך את השומה נספח ה' לתצהיר מר אדומי, אתה יכול להראות לי איפה מדובר על נחלה? ...טענת בתצהיר שלפי השומה מדובר בנחלה. ת: היו שלושה שמאים מטעם המינהל מטעמי אחד, היה מתווך שתיווך בעיסקה הזו. בחיים שלי לא הייתי קונה דבר כזה אם לא היה נחלה. שילמתי שבעה מליון ארבע מאות אלף לירות דמי הסכמה כשכל המושבה צחקה ממני". (עמ' 5 לפרוטוקול). בהמשך, הופנה התובע לגודל חלקתו ולגובה דמי החכירה השנתיים בגינה: "ש: אתה יודע שגודל נחלה באיזור המרכז כ- 30 דונם (?) ת: אין לי מושג. ש: אתה יודע שקיים מינהל התכנון קובע את גודל הנחלה ומה שמינהל התכנון קבע שברמת השרון אין נחלות. ת: אני לא חושב. אני לא יודע באופן אישי. כל השנים 35 שנה שילמתי דמי חכירה מעולם לא העירו לי שזה לא נחלה. מה קרה פתאום? ש: אם אתה מדבר על התשלום, אולי תאמר איזה דמי חכירה שנתיים שילמת? ת: פרוטות. לא זוכר. יחסית כמה מאות שקלים בשנה. ש: גם למשק עזר משלמים כמה מאות שקלים. ת: לא יודע. משק עזר לא הייתי קונה...". (עמ' 6 לפרוטוקול). כלומר, כפי הנראה, התובע לא היה מודע להבדלים בתעריפי דמי החכירה השנתיים, המאפיינים נחלה לעומת משק עזר. סוגייה זו הובהרה בדבריו של מר אדומי, המצהיר מטעם הנתבעת, במסגרת חקירתו הנגדית: "דמי חכירה במשק עזר זה פונקציה של הגודל השטח של משק עזר. זה מדורג נגזר מגובה דמי החכירה לנחלה. השנה סדר גודל של 750 ₪ לנחלה. נחלה זה נבטים בדרום ורשפון ליד רמת השרון. זה סימלי בכל הארץ. דמי חכירה זה פונקציה של מספר הדונמים של משק העזר...אחרי העברת זכויות במשק עזר יש החלטת מועצה. לגבי השאלה האם בעל משק עזר יכול להיות בעל משק עזר נוסף. בעל נחלה יכול להיות בעל נחלה אחת במקום אחד הוא חייב לגור בה. בעל משק עזר לא חייב לגור במשק העזר. אין מגבלה שהוא יוכל לרכוש משק עזר במקום אחר". (עמ' 9 לפרוטוקול). על רקע הסבר זה, קביעת דמי חכירה ביחס לנחלה ששטחה 30 דונם, מבטאת דרך חישוב הרלוונטית לנחלה חקלאית, ולטעמי, זוהי אינדיקציה נוספת המטה את הכף אל עבר סיווג החלקה כנחלה. העובדה שלטענת הנתבעות, החיוב בדמי החכירה האמורים נובע מטעות מיחשובית, אינה גורעת מהמצג שנוצר כלפי התובעים, ומהרושם שהתקבל אצלם לגבי מהות החלקה, המתיישבים, ממילא, עם מטרת החכירה כפי שהיא נובעת מחוזה החכירה המקורי. כנספח ו'8 לתצהיר התובע צורף מכתב מיום 14/10/03 מאת הרשות לתכנון ופיתוח החקלאות ההתישבות והכפר, שהופנה אל מינהל מקרקעי ישראל, ובו נאמר, בין היתר: "ככל הידוע לי אין נחלות ברמת השרון, יחד עם זאת במקרים מסוימים המינהל חתם חוזים "בתנאי נחלה". לא ברור האם כך גם כאן. מהנתונים המובאים במכתבך מדובר בשטח של כ- 5 ד' ובו בית מגורים, מבנים אחרים, דשא ועצי פרי. האם אלו כלל השטחים המוחכרים למבקשים? אם כן- הרי היקף השטחים והפעילות המפורטת אינם נכללים במושגי 'נחלה' כמקובל. אם לא- מהו כלל היקף השטחים המוחכרים? לשאלתך 'גודל מגרש המוגדר כנחלה': נחלה הינו תקן קרקע מתוכנן הכולל את כלל הפעילות של המתישב. כך במושב כולל תקן גודל נחלה גם שטחים ציבוריים, שטחי עיבוד משותף ועוד. נחלה מחולקת לחלקות א', ב' ו-ג' ולפעמים אף חלקות מרוחקות נוספות. באזור המרכז תקן גודל נחלה מקובל הינו 30 ד'. "המגרש" או חלקת המגורים הינו חלק מחלקה א' בנחלה וגודלו משתנה ונקבע בין היתר משיקולים פיזיים גאוגרפיים ו/או תיכנוניים". בתצהיר, מפנות הנתבעות לאמור במכתב זה, וטוענות כי הוא מעיד על כך שגודלה המקובל של נחלה באזור המרכז הוא 30 דונם. בתצהיר התובע נטען, כי בסמוך לאחר מכן, פנה עו"ד וחניש לנתבעות בבקשה לחדש את חוזה החכירה, שתוקפו פג ביום 30/9/98 , אלא שלטענתו, משך הטיפול בבקשה התארך למשך שנים ארוכות, מסיבות בירוקרטיות. כנספח ח' לתצהיר התובע צורף מכתבו מיום 17/1/05 של עו"ד וחניש אל מינהל מקרקעי ישראל במחוז ת"א. המענה למכתב זה ניתן במכתבה מיום 24/8/05 מטעם מחלקת עסקות עירוניות (נספח ט' לתצהיר), ובו נאמר, בין היתר: "הנני להודיעכם כי עפ"י תשובה שקיבלנו מהאגף החקלאי בירושלים, ניתן לטפל בחידוש החוזה תוך הכרה בזכויות של משק עזר (ולא נחלה) אנו פועלים להכנת חוזה כאמור לעיל". כתגובה לכך, השיב עו"ד יוסף גולדשטיין, בא כוחם של התובעים, במכתבו מיום 28/8/05 (נספח י' לתצהיר התובע) כי החלטת האגף החקלאי היא נטולת כל בסיס חוקי, ונוגדת הוראות קודמות של האגף החקלאי במינהל. לטענתו, הוראות האגף החקלאי, שהתפרסמו ביום 18/1/95, בדבר ביטול חוזי חכירה ביחס לנחלות בודדות בתחום יישוב עירוני, מתייחסות אך ורק למצב שבו חל שינוי ייעוד ביחס למקרקעין שבנחלה, בעוד ששינוי ייעוד מעין זה לא מתקיים ביחס לנחלה הנדונה, ולכן כל החלטה להעביר את המקרקעין מחוזה נחלה לחוזה משק עזר, סותרת ונוגדת את הוראות האגף החקלאי. בנוסף, טען עו"ד גולדשטיין, כי חוזה החכירה שבידי התובעים מקנה להם את הזכות לחדשו לתקופה נוספת של 49 שנים, מבלי לפגוע במהות הזכות בנחלה. כתשובה, נאמר במכתבה של הממונה המחוזית לעסקות במינהל מקרקעי ישראל (נספח י"א לתצהיר התובע): "הריני להודיעכם כי בישיבת הנהלת המינהל מתאריך 19/7/06 הוחלט כי הנכס שהוגדר בחוזה כנחלה אינו נחלה כמשמעותה בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל, והזכויות המוגדרות בחוזה זה הנן זכויות של משק עזר. לפיכך, המחוז יפעל להכנת חוזה משק עזר". למעשה, החיוב בדמי חכירה על פי סיווג החלקה כנחלה, במשך תקופה ממושכת למדי (בין השנים 1987 - 2001), מהווה מצג של הנתבעת כלפי התובעים, באשר לסיווג החלקה, אליו מצטרף גם מצג בעל פה של גורמים במועצת רמת השרון, כלפי התובעים. העובדה שמבחינת הנתבעות כיום, מדובר במצג שגוי, אינה בהכרח משליכה על מצב הזכויות. זאת, במיוחד שעה שמקור ה"טעות" וסיבתה כלל לא הובהרו כראוי. בע"א 9657/03 מגן דוד אדום בישראל נ' הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר (2004) נקבע: "כאשר צד אחד הציג מצג מסוים- לרבות הבטחה- בפני צד אחר, והצד שכלפיו הוצג המצג הסתמך עליו בתום-לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה, עשוי הצד שהציג את המצג להיות מושתק מלהתכחש לו (ראו רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, בעמ' 100). אכן, תפיסת הצדק העומדת ביסוד תורת ההשתק הכללית יפה גם למצבים שבהם פרט מסתמך בסבירות ובתום-לב על מצג של רשות מינהלית ומשנה בשל כך את מצבו לרעה. הימנעות מהשתקתה של הרשות עשויה לגרור תוצאות בלתי צודקות מבחינתם של הפרטים הבאים עמה במגע ולהביא למעשה ל"ענישה" של אותם פרטים. לפיכך המסקנה היא אפוא כי במצבים שבהם מועלית טענת השתק כנגד הרשות המינהלית יש לאזן בין עקרון חוקיות המינהל לבין האינטרסים של הפרט שהסתמך בתום-לב ובסבירות על מצג של הרשות המינהלית (ע"א 6996/97 חברת א. עבאדה בע"מ נ' רשות הפיתוח על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, בעמ' 124). יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט י' כהן בע"א 831/76 לוי נ' פקיד השומה, חיפה, בעמ' 435: "...אין שוללים טענת השתק נגד רשות ציבורית, אלא בית-המשפט בכל מקרה ומקרה שוקל מצד אחד את האינטרס הציבורי שבמניעת הטענה ומצד שני את העוול שנגרם לפרט, אשר סמך על המצג של הרשות, ובית-המשפט רשאי לפסוק נגד הרשות אם לפי הצדק והיושר יש לקבל את הטענה...". (ראו גם- בג"צ 840/97 סבית נ' ממשלת ישראל (2003); ת"א 1473/97 לוגיסטיקה מערכות ומחשבים נ' מדינת ישראל, משרד הבטחון (2003); ה"פ 613/05 ישראלום נכסים בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (2007); ת"א 07-09-1606 עיריית גבעת שמואל נ' הוט-מערכות תקשורת בכבלים (2010)). בענייננו, כאמור, עמדת התובעים, שלפיה מטרת החכירה היא נחלה חקלאית, מתיישבת עם נוסח חוזה החכירה, שאומץ בשטר העברת זכות שכירות, וכן עם העובדה, שעל גבי החלקה ננטעו עשרות עצי פרי, והחלקה היא חקלאית במהותה. מתדפיס הנתבעות עולה, כי מטרת החכירה היא "נחלה בודדה" (נספחים ו'3 - ו'6), ובהתאם למטרה זו, חושבו דמי החכירה השנתיים; אין די לטעון, בהבל פה, כי מדובר אך ב"טעות". מעדותו של התובע עולה בבירור, כי לאורך השנים, הוא והתובעת הסתמכו על המצג שהוצג בפניהם לגבי מהות החלקה, שהתבטא בגובה דמי החכירה ובדברים שנמסרו להם על ידי נציגי המועצה. התובעים הסתמכו על מצג זה בתום לב ובסבירות. מכלול נסיבות אלה מטה את הכף לטובת הפרשנות המוצעת על ידי התובעים. השפעה חוקתית סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי: "אין פוגעים בקניינו של אדם". למושג "קניין" פנים רבות, ויש לפרשו בכל מקרה בהתאם להקשר ולתכלית. ניתן לומר כי קניין הוא כל אינטרס אשר יש לו ערך כלכלי. פגיעה בקניין מתרחשת כאשר הערך הרכושי של אותו אינטרס קטן או פוחת לעומת ערכו הקודם. בכך העלה חוק היסוד את זכות הקניין מדרגה, מזכות יסוד הלכתית לזכות יסוד חוקתית. סעיף 3 הנ"ל מקרין על החוקים שעניינם זכויות קניין והוא משפיע על פרשנותם, גם אם קדמו לחקיקת חוק היסוד. מעמדה של זכות הקניין כזכות חוקתית מחייב לפרש חוקים אלה ברוח הוראותיו של חוק היסוד. כל פירוש צריך לפעול בכיוון של צמצום הפגיעה בזכות הקניין של הפרט. המעמד החוקתי של הזכות עשוי לחייב אף בדיקה פרשנית מחודשת של חוקים ופעולות שלטוניות אשר פוגעים בזכות הקניין (ע"א 2281/06 אבן זוהר נ' מדינת ישראל (2010)). כך גם בכל הנוגע לפרשנות חוזים בתחום המשפט הפרטי, קל וחומר חוזי רשות, שבהם גוף שלטוני הוא צד לחוזה. זכויות היסוד של הפרט אינם מוגבלים אך למשפט הציבורי, אלא מתפרסות גם ביחסים שבין הפרטים לבין עצמם. כללי המשפט הציבורי מוצאים את ביטויים בתחומי המשפט הפרטי בדמות עקרונות פרשנות שונים. זכויות היסוד, ובהן אלה המוגנות בחוקי היסוד, "מוזרמות" אל המשפט הפרטי בין היתר באמצעות הדוקטרינה של "תחולה עקיפה", למשל, תוך שימוש בעקרונות של סבירות, תום הלב ותקנת הציבור (ע"א 294/91 חב' קדישא גחש"א קהילת ירושלים נ' קסטנבאום (1992); ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את (2006)). ב"סביבה" חוקתית כזו, וב"משוואה" הפרשנית, הדורשת פתרון בתיק זה, יש לתת משקל של ממש למעמדה של זכות הקניין, מה שמחזק את מסקנתי דלעיל. סוף דבר התביעה מתקבלת. המינהל יחדש את החוזה עם התובעים על פי חוזה חכירה ל"נחלה". הנתבעות תשלמנה לתובעים שכ"ט עו"ד של 30,000 ₪ + מע"מ וכן החזר אגרה, צמודה. העברת זכויותרישום בטאבושכירות