פסק דין זה ניתן בהמשך לסיכומי הצדדים אשר הוגשו בכתב, במסגרת תביעה כספית בסך של 378,435 ₪ שהגיש התובע נגד הנתבעים. התביעה הוגשה במקור גם כנגד נתבע נוסף, בנק הפועלים בע"מ, אך התביעה נגדו נדחתה במסגרת הסדר פשרה בינו לבין התובע. התובע הגיש כתב תביעה אשר תוקן מספר פעמים ברשות בית המשפט. להלן עיקרי טענותיו של התובע בכתב התביעה המתוקן האחרון: עד לשלהי שנת 2002, ניהל התובע את חשבונותיו בסניף של בנק הפועלים בחולון. הנתבע 3 שאותו הכיר התובע במשך שנים ואשר שימש בתפקיד סגן מנהל ולאחר מכן מנהל הסניף, עבד ישירות מול התובע ונתן לו שירות אישי. לקראת סוף שנת 2002 פנה הנתבע 3 לתובע וסיפר לו כי סיים את תפקידו כמנהל סניף הבנק, והוא משמש מנכ"ל משותף בחברת השקעות, הנתבעת 1. בהמשך המליץ הנתבע 3 לתובע למכור את כל ניירות הערך שבתיק השקעותיו בבנק, ולהעביר את הפדיון לניהולם של הנתבעים. הנתבע 3 הסביר לתובע כי הוא זה שינהל את תיק ההשקעות בפועל, ושדמי הניהול בשיעור של 0.5% מערך ההשקעות בתוספת מע"מ ייגבו רק באם שווי ההשקעות יעלה. התובע הסכים להצעתו זו של הנתבע 3, וזאת בכפוף להבטחתו כי יטפל בתיק באופן אישי וכי כל מגעיו של התובע יתנהלו עם הנתבע 3 בלבד. בפועל, הנתבע 2 הוא ששלט בנעשה בחשבונו של התובע, והוא שניהל את תיק ההשקעות שלו בצורה אלימה ותוך חיבוץ מתמשך. במהלך חודש נובמבר 2003, ולאחר שלא התקבל דוח על מצב תיק ההשקעות של התובע מאז מאי 2003, בירר התובע את מצב החשבון במענה הקולי של הבנק, והוברר לו כי הוא מצוי ביתרת חובה. מזכירות ממשרדו של התובע ובהמשך גם עורכת דין ממשרדו, עו"ד רוזנבלום, התקשרו למשרדי הנתבעת 1 מספר פעמים וביקשו הסבר ליתרת החובה, אולם נדחו בלך ושוב. לאחר מכן אף ניסה התובע עצמו ליצור קשר עם הנתבע 3, אך לא ניתן היה לאתרו. בשיחה טלפונית שהתקיימה ביום 14/12/03 בין הנתבע 2 לעו"ד רוזנבלום, אמר הנתבע 2 כי איננו מבין מדוע מטרידים אותו ואת מזכירתו בשאלות חוזרות ונשנות, והודיע כי כל המסמכים בתיק ההשקעות נגרסו. כמו-כן טען הנתבע 2 כי אין לו נתונים לגבי מצב היתרות בחשבון של התובע הואיל והוא איננו מחובר למחשבי הבנק, והמליץ לפנות לבנק לצורך קבלת המידע הנדרש. ביום 15/12/03 ביקשה עו"ד רוזנבלום מפקידה בסניף הבנק תדפיס לעניין מצב החשבון, ובתדפיס שנשלח צוין כי החשבון מצוי ביתרת חובה של 1,158.97 ₪. על-פי חוות דעתו של מומחה מטעם התובע, נגבו מחשבון התובע עמלות אשר מסתכמות בסכום של 125,015 ₪ ב- 159 ימים קלנדאריים - סכום המהווה כ- 259% בחישוב שנתי מהיקף תיק ההשקעות של התובע. בהמשך כתב התביעה מפורטים הנזקים הנטענים שנגרמו לתובע בעקבות העברת תיק ההשקעות שלו לניהולם של הנתבעים: (1) הפסד ערכו של תיק ניירות הערך שהיה בידי התובע ערב ההתקשרות עם הנתבעת 1, ושלטענתו היה ממשיך להחזיק בו אלמלא התקשרות זאת - תיק אשר שוויו נכון ליום הגשת התביעה צפוי היה, על-פי הנטען והמפורט בכתב התביעה, לעמוד על סך של 215,800 ₪; (2) יתרת החובה בחשבון ההשקעות של התובע בסך של 1,159 ₪; ו- (3) סכום העמלות שנגבה מחשבונו של התובע בסך של 125,015 ₪. לפיכך טען התובע כי נגרמו לו נזקים בסך כולל של 378,435 ₪. כמו-כן נמנו בכתב התביעה שורה של מקורות משפטיים כלליים שעליהם ביקש התובע לבסס את עילות התביעה כנגד הנתבעים. להלן עיקרי טענותיהם של הנתבעים בכתב ההגנה המתוקן: כספיו של התובע הועברו לניהולה של הנתבעת 1 בלבד, ולא של הנתבעים 2-3. הנתבע 2 פעל במקצועיות ובסבירות בכל הנוגע לפועלו במסגרת הנתבעת 1, לרבות בכל הקשור לכספיו של התובע. התובע לא פותה על-ידי מאן דהוא, לא הוצגו בפניו מצגי שווא ולא הובטח לו דבר, למעט הסברים על אופן ניהול תיק ההשקעות אצל הנתבעת 1. הנתבע 3 פעל בתפקיד משווק בלבד, ולא טען מעולם כי הוא מנכ"ל משותף של הנתבעת 1. הנתבע 3 לא המליץ לתובע למכור דבר, אלא רק הציע לתובע לנהל תיק ההשקעות אצל הנתבעת 1. מעולם לא הובטח לתובע כי ייגבו דמי ניהול רק מרווחיו של התיק. מעולם לא הובטח לתובע כי הנתבע 3 ינהל את התיק, אלא הוסבר לו כי התיק ינוהל על-ידי הנתבעת 1, ואף הוצגו לו הסברים באשר לאופי פעילותה של החברה וכן רקע על כישוריו של הנתבע 2. פתיחת החשבון בוצעה למעלה משולשה חודשים לאחר פנייתו הראשונה של התובע לנתבעת 1, ולאחר שהתובע שקל במשך זמן רב את רצונו בניהול התיק. התובע קיבל עדכונים באשר למצב חשבונו, ואף ידע בשלב מסוים כי חשבונו צבר רווחים. כל הפעולות בתיקו של התובע בוצעו כדין, בהתאם להסכמים שעליהם חתם ולהוראות החוק הנוגעות לניהול התיק. הוסבר לתובע כי התגלעה מחלוקת בנוגע להמשך הפעילות בין הנתבעת 1 לבין הבנק, וכי העניין יוסדר כך שלא תיפגע הפעילות בתיקו של התובע. כל שאמר הנתבע 2 בשיחה הטלפונית שקיים עם עו"ד רוזנבלום הוא כי הנתבעת 1 איננה מחוברת לבנק הפועלים. לאחר מספר ישיבות קדם משפט, שבהן ניתנו בין היתר החלטות לגבי תיקון כתבי הטענות, הגשת חוות דעת מומחים וגילוי מסמכים, ואף ניתן פסק דין כנגד הנתבעים בשל הפרת צווי גילוי מסמכים ומענה לשאלונים - פסק דין אשר בוטל בהמשך, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית. התובע חזר בתצהיר עדותו הראשית על הטענות שבכתב התביעה, וכן הוסיף והצהיר כי מספר חודשים לאחר שנחתם הסכם ההתקשרות הראשון בינו לבין הנתבעת 1 ביום 6/2/03, נמסר לו כי ההסכם אבד והוא נדרש לחתום על הסכם חדש, כאשר בדיעבד התברר כי הסכם זה נושא תאריך זהה לזה של ההסכם הראשון. בנוסף הוגש תצהיר של עו"ד רוזנבלום, לתמיכה בטענותיו של התובע לגבי שיחות אשר קיימה בעניינו וכן חוות דעת של מומחה מטעם התובע, מר דוד שטיינר. מר דוד שטיינר הצהיר כי הינו יזם ויועץ פיננסי עצמאי, אשר שימש בעבר בתפקידי ניהול שונים בבנק לאומי, כמפורט בתצהירו, ומתוקף תפקידיו הינו בעל ידע בכל הקשור לפעילות לקוחות בנגזרות מסוג אופציות מעו"ף וניהול תיקי השקעה. מר שטיינר הצהיר כי קיים הבדל מהותי בין שני ההסכמים שעליהם חתם התובע במסגרת התקשרותו עם הנתבעת 1, שכן בעוד בהסכם הראשון לא ניתנה לנתבעת 1 הרשאה לעסוק בכתיבת אופציות, בהסכם השני לא הייתה עוד התייחסות לשאר אפיקי ההשקעה, והסעיף היחיד שבו השלימו את החסר לשיעור הפעילות (בין 0% ל- 100%) היה סעיף כתיבת אופציות מעו"ף. בהמשך טען מר שטיינר כי חרף המחויבות הברורה המוטלת לפי חוק על יועץ השקעות לברר את צרכיו של הלקוח ולהתאים את ההשקעה לנתונים שהוצגו בפניו ולהנחיות שקיבל, הרי שבעת החתימה על הסכם ההשקעה הראשון נעשה בירור רשלני של צרכי התובע, ובעת החתימה על ההסכם השני לא נעשה בירור צרכים כלל. כמו-כן נטען כי הנתבעים החתימו את התובע על ניהול תיק בנאמנות עיוורת לנוחיותם האישית, ולא ראו את טובתו לנגד עיניהם כאשר גרעו באופן ניכר מיכולתו לפקח על פעילותם השוטפת. בנוסף פירט מר שטיינר בתצהירו כיצד לדבריו ביצעו הנתבעים חיבוץ עמלות בחשבונו של התובע, וגבו ממנו עמלות מופרזות בשיעור של מאות אחוזים ובסכום כולל הגבוה מסך ההשקעה המקורית עצמה. בסוף חוות הדעת הוצג סיכום לעניין ההפרות הנטענות של החובות המוטלות על הנתבעים כלפי התובע, וכן פורטו הנזקים הנטענים שנגרמו לתובע עקב מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים. המומחה מטעם התובע חזר בחוות דעתו על הטענות שנטענו בכתב התביעה בעניין הנזקים הכספיים שנגרמו לתובע בעקבות התקשרותו עם הנתבעת 1. להלן עיקרי טענותיו של הנתבע 2 בתצהיר עדותו הראשית: בסוף חודש אוקטובר 2002 התקיימה במשרדו של הנתבע 2 שיחה בינו לבין התובע, אשר בה ניתחו השניים את תיק המניות שהיה ברשותו של התובע באותה עת. למעלה משלושה חודשים לאחר מכן נוצר שוב קשר עם התובע, והוא הגיע לפגישה נוספת במשרדו של הנתבע 2. בפגישה זו תיאר הנתבע 2 לתובע את אופי פעילותה של הנתבעת 1, וכן הסביר לתובע אשר ביקש לנהל תיק אופציות ספקולטיבי, כי בכתיבת אופציות קיים סיכון תיאורטי להפסד גבוה יותר מסכום ההשקעה. הנתבע 2 הציג בפני התובע נוסח של הסכם ניהול התיקים הנהוג בחברה, והתובע נטל עימו עותק מההסכם. בהמשך החזיר התובע את ההסכם עם תיקונים, לרבות התייחסות בכתב ידו לעניינים שונים המפורטים בתצהיר. לנוכח רצונו של התובע בהשקעה באופציות מעו"ף, נקבע בסעיף 3 להסכם תחת הפרק העוסק במדיניות ההשקעה כי הנתבעת 1 רשאית להשקיע במניות, באופציות ובחוזים עתידיים בהיקף של 0% עד 100% משווי תיק ההשקעות. כמו-כן חתם התובע ליד כל אחד מסעיפי המשנה של סעיף 4.3, אשר מתירים לנתבעת 1 לבצע בין היתר עסקה בנייר ערך הכרוך בסיכון מיוחד, עסקה בחסר ועסקה בחוזה עתידי. בסעיף זה מחק התובע מיוזמתו את ההרשאה לביצוע עסקה בחסר. לאחר חתימת ההסכם נפתח חשבון בנק לצורך ניהול התיק, והחלה הפעילות בחשבונו של התובע, אשר העביר לחשבון סך של 100,000 ₪ במזומן בלבד. 7) בין החודשים פברואר ויוני 2003, צבר תיק ההשקעות של התובע רווחים נאים כתוצאה מפעילות באופציות מעו"ף, אך לאחר מכן ספג הפסדים בתקופה קצרה. 8) התובע היה מודע לנעשה בתיקיו, ואף קיבל העתק מדו"ח היתרות כאשר ביקש זאת. 9) התובע, כמו לקוחות מבוססים אחרים, ביקש לנסות לצבור רווחים גבוהים בשוק המעו"ף, והיה מודע היטב לסיכונים הכרוכים בניהול תיק כזה, כמו גם לסיכויים לצבור רווח גבוה תוך פרק זמן קצר. 10) הנתבעים 1 ו- 2 לא הפרו כל הוראה מהוראות הלקוח ולא חרגו מההרשאה שניתנה להם. ניהול התיק נעשה במטרה אחת ויחידה והיא להגדיל את רווחיו של הלקוח. 11) כל טענות הלקוח בדבר חיבוץ הן טענות סרק, אשר הלקוח בעצמו לא טען אותם עד להגשת כתב תביעה מתוקן לאחר למעלה משנתיים ממועד הגשת התביעה המקורית. רובן המכריע של העמלות שנגבו בתיק נצברו בזמן בו התיק צבר רווחים, ולא היה מנוס מביצוע פעילות רבה על-מנת להשיג תשואות גבוהות בתיק. 12) הנתבע 2 מעולם לא טען כי מסמכי התיק נגרסו, מה גם שניתן היה לקבל את כל הנתונים ישירות מהבנק. הנתבע 3 טען בתצהיר עדותו הראשית, בין היתר, כדלקמן: בסוף חודש אוקטובר 2002 שלח הנתבע 3 פקס לתובע ובו דף הסבר על פעילותה של הנתבעת 1, וכן עותק מכרטיס הביקור של הנתבע 3. כמו-כן שוחח הנתבע 3 עם התובע טלפונית, והסביר לו כי הוא עובד כעת אצל הנתבעת 1 לאחר שעזב את בנק הפועלים. לאחר מספר ימים שלח התובע למשרד פירוט של תיק ניירות הערך שהחזיק ברשותו, וביקש התייחסות של מנכ"ל הנתבעת 1. הנתבע 3 לא נפגש עם התובע ולא הציע לו דבר בעניין ניירות הערך שלו. תפקידו של הנתבע 3 בנתבעת 1 היה משווק, על-מנת לקיים פגישות בין מנכ"ל החברה לבין לקוחות פוטנציאליים. הנתבע 3 מעולם לא הציג עצמו כיועץ השקעות בנתבעת 1, ולא אמר שינהל את תיק ההשקעות של התובע. מאז שפתח התובע חשבון אצל הנתבעת 1, נוצר קשר בינו לבין הנתבע 3 פעם אחת, עת שלח לו הנתבע 3 פירוט מתיק ההשקעות שלו, אשר צבר רווחים נאים בתקופה קצרה. בחודש יוני פנתה אל הנתבע 3 פקידה ממשרדו של התובע, על מנת לדעת מדוע נשלח אל התובע מכתב מבנק הפועלים בדבר הפסקת פעילותו של מנהל התיקים, והנתבע 3 הסביר לה כי מדובר במחלוקת בנושא עמלות. הנתבע 3 עזב את הנתבעת 1 בסוף חודש יולי 2003. רק בחודש דצמבר 2003 קיבל הנתבע 3 פנייה מהתובע, ובעקבותיה צלצל למשרדו של התובע והשאיר הודעה במענה הקולי כי הוא אינו עובד עוד אצל הנתבעת 1 ועל התובע לפנות ישירות למנכ"ל הנתבעת 1. כמו-כן הגישו הנתבעים חוות דעת מומחה מטעמם, מר יצחק קפטס. מר קפטס הצהיר כי הוא משמש מנכ"ל בחברת השקעות, ואף שימש בתפקידי ניהול השקעות במספר חברות נוספות, כמפורט בתצהיר. מר קפטס טען בין היתר כי התובע קיבל הסברים מספקים לגבי אופן המסחר באופציות והסיכון הכרוך בכך, והוא זה שהביע את רצונו לפעילות בעלת סיכון גבוה, כפי שמשתקף מהסעיפים הרלוונטיים בהסכם, אשר התובע חתם בצידם. המומחה הביע את דעתו לפיה ככל הנראה, הואיל והתובע היה מעוניין לנתב רק חלק מכספו לטובת פעילות שאופייה ספקולטיבי, הרי שלא ראה צורך לפרט בהסכם פרטים נוספים לגבי נכסיו וצרכיו, אלא הסתפק בתשובות לאקוניות. בהמשך נטען כי מנהל התיקים ניסה להשקיע את כספו של התובע באופן שיניב לו רווחים ואף הצליח בכך רוב הזמן, כך שאין להטיל עליו אחריות להפסדים שנוצרו בתיקו של התובע לאחר מכן. עוד נטען כי ניתוח החשיפה לסיכון מעלה כי התיק לא היה בחריגה משפטית ממתווה ההשקעה שהוסכם עליו. לבסוף התייחס מר קפטס בתצהירו לעניינים שונים בחוות דעתו של המומחה מטעם התובע. בין השאר הצהיר מר קפטס כי לא מצא סימן לכך שנעשו פעולות של כתיבת אופציות בתיק של התובע. כמו-כן הוצהר שאין להסיק מכך שתיק ההשקעות נמסר לניהולה של הנתבעת 1 בנאמנות עיוורת כי לתובע לא היה פיקוח על מה שנעשה בתיק, אלא רק כי לא היה ביכולתו להתערב ולשנות בכל רגע את מדיניות ההשקעות. באשר לטענה בדבר חיבוץ העמלות, הוצהר כי מרבית העמלות נגבו כאשר הפעילות בתיק הייתה רווחית ולא הזיקו לתיק המנוהל, ורק חלק מזערי של העמלות נגבה כאשר התיק החל בירידה. לאחר הגשת התצהירים וחוות הדעת הנ"ל התנהלו שני דיוני הוכחות, ולאחר מכן הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב. דיון והכרעה נסיבות ההתקשרות כל אחד מהצדדים בתיק הציג גרסה שונה בתכלית למהלך האירועים אשר הובילו לחתימה על הסכמי ההשקעה. התובע טען כי מעולם לא פגש את הנתבע 2 או שוחח עמו לפני הגשת התביעה, וכי הנתבע 3 הוא שהמליץ לו למכור את כל ניירות הערך בתיק השקעותיו בבנק ולהעביר את הפדיון לניהולם של הנתבעים. כמו-כן טען התובע שהנתבע 3 הציג עצמו כמנכ"ל משותף של הנתבעת 1, והבטיח לנהל את תיק ההשקעות של התובע באופן אישי. לעומת זאת, הנתבע 2 טען כי נפגש עם התובע לפני החתימה על הסכמי ההשקעה, והסביר לו באריכות על פעילותה של הנתבעת 1 בכלל, ועל ההשקעה באופציות מעו"ף בפרט. עוד טען הנתבע 2 כי התובע חתם על הסכם ההשקעה הראשון בפניו. הנתבע 3 אמנם הודה שהפנה את התובע לנתבעת 1 ואף שלח לו דף מידע על פעילותה של החברה, אך טען שלא הציע לתובע דבר בעניין ניירות הערך שלו, וכן הכחיש כי הבטיח לתובע שינהל עבורו את תיק ההשקעות באופן אישי. לאחר בחינת גרסאותיהם של כל אחד מהצדדים הן במסגרת ההליכים המקדמיים שהתנהלו בתיק והן בכתבי הטענות, ולאור התרשמותי מעדויותיהם במהלך דיוני ההוכחות, הנני קובע כפי שיפורט להלן כי גרסתו של התובע לעניין נסיבות ההתקשרות אמינה וסבירה יותר בעיני מגרסאותיהם של הנתבעים. תחילה יצוין כי בניגוד לטענתם של הנתבעים בסיכומיהם, העובדה שכתב התביעה המקורי הוגש כנגד הנתבעים 1 ו- 3 בלבד ולא כנגד הנתבע 2, דווקא מחזקת את גרסתו של התובע לפיה בתחילה כלל לא ידע על מעורבותו של הנתבע 2 בניהול תיק ההשקעות שלו. אילו ידע התובע כי הנתבע 2 הוא שניהל את התיק בפועל, סביר להניח שהיה מצרף אותו כנתבע נוסף כבר בעת הגשת כתב התביעה המקורי. בנוסף לכך, קיימות סתירות בין גרסאותיהם של הנתבעים במהלך הדיון לבין הגרסאות השונות שמסרו בתשובות לשאלון בעניין נסיבות ההתקשרות עם התובע. בתשובה לשאלה 12 לשאלון: האם מגעיו של התובע התנהלו ישירות מול הנתבע 3 (אשר כונה הנתבע 2 בשאלה זו שנוסחה לפני תיקון כתב התביעה), השיב הנתבע 2 ביום 22/2/05 "לא יודע", ואילו רק ביום 27/2/06 השיב לראשונה "לא". לעומת זאת, הנתבע 3 השיב על אותה שאלה ביום 27/2/06 "לא זוכר". תמוה שהנתבע 2 "נזכר" רק כשנה לאחר הגשת התביעה המקורית ורק לאחר שצורף לתיק כנתבע נוסף שהתובע ניהל מגעים מולו בלבד ולא ישירות עם הנתבע 3, ואילו הנתבע 3 כלל לא זכר אם ניהל מגעים עם התובע. אף כאשר נשאל הנתבע 3 במהלך חקירתו הנגדית האם קיים פגישות עם התובע, תשובתו הייתה מהוססת והוא העיד: "... אני עדיין אומר שלא. אני לא זוכר אם נפגשנו או לא. התשובה יותר לכיוון לא" (עמוד 53 לפרוטוקול מיום 9/9/07, בשורות 2-3). כמו-כן קיימות סתירות בין חלק מהתשובות שניתנו לשאלון לבין עדויותיהם של הנתבעים בנושאים שאינם קשורים לאופן יצירת ההתקשרות, אשר יש בהם כדי להעיב על מהימנותם של הנתבעים. כך למשל, כאשר נשאל הנתבע 2 בשאלה 22 לשאלון האם נגרסו מסמכים הקשורים לתיק ההשקעות של התובע, השיב ביום 22/2/05 "לא את כולם", וביום 27/2/06 השיב "לא". במהלך הדיון היתמם הנתבע 2 בתחילה והעיד כי לא גרס מסמכים כלשהם באופן אישי, אך לאחר מכן הודה לראשונה שמסמכים הקשורים לתיק של התובע אכן נגרסו על-ידי מי מטעמו, וזאת לטענתו כפי שנוהגים לעשות כל בתי ההשקעות האחרים (סוף עמוד 36 ותחילת עמוד 37 לפרוטוקול מיום 10/9/07). מעבר לסתירות בין גרסאותיו של הנתבע 2 בעניין גריסת המסמכים, המערערות לכשעצמן את אמינות עדותו, אף לא הוצג בפני פירוט מלא ומדויק אודות המסמכים שנגרסו. מכאן שאין לשלול את האפשרות שנגרסו בין היתר מסמכים רלוונטיים לתביעה, אשר אין אפשרות לשחזר את תוכנם, ובכך נגרם לתובע נזק ראייתי שיש לייחס לו משקל משמעותי לחובתם של הנתבעים. זאת ועוד, במסגרת ההליכים המקדמיים נמנעו הנתבעים מספר פעמים מלהשיב על שאלונים שנשלחו להם ומלקיים דרישות וצווים לגילוי מסמכים. אף כאשר עשו זאת הנתבעים בסופו של דבר, הצהירו כי אין ברשותם מסמכים כלשהם הקשורים לעניינו של התובע וכן השיבו על מספר רב של שאלות כי אינם יודעים או אינם זוכרים את התשובה, ועל שאלות אחרות סירבו לענות מפאת חיסיון, מבלי שציינו מדוע לדידם מדובר במידע חסוי. בין השאר הצהירו הנתבעים במסגרת תשובותיהם לשאלון כי אינם זוכרים האם נוהלו שיחות או התכתבויות כלשהן בינם לבין התובע במועדים הרלוונטיים. אי לכך, ובהעדר הסבר אחר המתקבל על הדעת, נוצר רושם כי הנתבעים ניסו להתחמק מלמסור פרטים שעשויים היו לערער את גרסתם ולתמוך בגרסת התובע. הנתבע 2 חזר וטען בתצהירו ובעדותו כי נפגש עם התובע ואף ניהל עמו מספר שיחות טלפוניות, אולם לא טרח להציג בפני בית המשפט ולו בדל ראייה לקיומן של אותן פגישות או שיחות טלפוניות נטענות, כגון תדפיס פירוט שיחות טלפון, העתק של יומן הפגישות, תצהיר של מזכירות אשר קישרו טלפונית בינו לבין התובע או עדות של עובדים במשרד שהיו נוכחים בעת שהתובע הגיע לכאורה למשרדיה של הנתבעת 1. מנגד, לא נסתרה גרסתו של התובע לפיה ראה את הסכם ההשקעה לראשונה בפגישה שהתקיימה בסניף הבנק שלו בנוכחות נציגה של הנתבעת 1, וכי עבר על ההסכם במקום, ביצע תיקונים וחתם עליו לאחר קבלת אישור טלפוני של הנתבע 3 (סוף עמוד 40 ותחילת עמוד 41 לפרוטוקול מיום 9/9/07). אל מול העדר ראיות כלשהן לשיחות או פגישות בין התובע לבין הנתבע 2, הוצגו בפני עדויות וראיות שונות המעידות על קשר אישי וישיר בין התובע לבין הנתבע 3 בכל הנוגע להתקשרות עם הנתבעת 1. אין חולק כי הנתבע 3 הוא ששלח לתובע ביום 9/10/02 עותק מכרטיס הביקור שלו, וכן דף הסבר על פעילותה של הנתבעת 1 עליו נכתב בכתב יד "אריה שלום, אנא צור עמי קשר, בתודה ברוך (מנהל בנק הפועלים)" (נספח ה' לתצהיר התובע). כמו-כן לא הכחיש הנתבע 3 כי שוחח עם התובע טלפוניות בעניינה של הנתבעת 1 (סעיף 3 לתצהירו של הנתבע 3 ועמוד 53 לפרוטוקול מיום 9/9/07 בשורה 13). בנוסף הודה הנתבע 3 בתצהירו ובחקירתו כי לאחר שתיק ההשקעות הועבר לניהולה של הנתבעת 1, שלח לתובע דף פירוט יתרות שעליו כתב בכתב ידו "לאריה מוסקוביץ', באהבה, ברוך" (סעיף 10 לתצהירו של הנתבע 3, תחילת עמוד 24 לפרוטוקול הנ"ל ונספח יד' לתצהיר התובע). לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את גרסתם של הנתבעים ומקבל בעיקרה את גרסתו של התובע לעניין נסיבות ההתקשרות בינו לבין הנתבעת 1. אחריותו של הנתבע 2 חובותיו של מנהל תיקים לפי חוק הייעוץ הנתבע 2 הודה כי הוא משמש ושימש במועדים הרלוונטיים מנכ"ל ומנהל תיקים בנתבעת 1, וכן ניהל בפועל את תיק ההשקעות של התובע (סעיף 2 לתצהיר, עמוד 34 לפרוטוקול מיום 10/9/07 בתשובה השלישית ועמוד 43 לפרוטוקול בתשובה השנייה). לפיכך, יש לבחון האם הנתבע 2 מילא את ההוראות החלות עליו בחוק הייעוץ. סעיף 12 לחוק הייעוץ קובע לאמור: "בעל רשיון יתאים, ככל האפשר, את הייעוץ או את השיווק שהוא נותן ללקוחותיו או את אופי העסקאות שהוא מבצע עבורם לצרכיו ולהנחיותיו של כל לקוח, לאחר שבירר עם הלקוח את מטרות ההשקעה, את מצבו הכספי לרבות ניירות הערך והנכסים הפיננסיים שלו, ואת שאר הנסיבות הצריכות לענין, ככל שהלקוח הסכים למסור מידע לגבי אלה". על-מנת למלא את חובת ההתאמה הקבועה בסעיף 12 לחוק הייעוץ הנ"ל, אין די בכך שהלקוח יתבקש להשיב על שאלון קצר וכללי אודות נכסיו וצרכיו וימלא או יימנע מלמלא בו פרטים על-פי ראות עיניו. על מנהל ההשקעות לערוך בירור עם הלקוח באופן אישי, להבהיר לו את ההשלכות הנובעות מהעדר מסירת פרטים מלאים בנושאים שעליהם נשאל, ולנסות ולהגדיר ביחד עם הלקוח באופן מדויק וברור ככל האפשר מהי מדיניות ההשקעה. בעניין זה יצוין כי הרשות לניירות ערך פרסמה בשנת 2007 "הוראות לבעלי רישיון בקשר לבירור צרכיו והנחיותיו של הלקוח", אשר צורפו לסיכומי התשובה של התובע כנספח ב', ובהן שורה ארוכה של הנחיות למנהל ההשקעות בנוגע ליישום חובת התאמת את השירות ללקוח. הוראות אלה אמנם נכנסו לתוקפן רק בתחילת נובמבר 2007 ועל-כן אינן חלות על הנתבע 2 במקרה דנן, אך בהחלט ניתן ללמוד מהן על החשיבות שבעריכת בירור מקיף, יסודי ומעמיק של צרכי הלקוח ובהגדרה מדויקת של מדיניות ההשקעה בתיק. בין היתר אפשר ללמוד מן ההנחיות על הצורך בהשגת מידע רב ומפורט ככל האפשר על הלקוח, תיעוד מלא של המידע אשר נמסר, התייחסות פרטנית בכתב לכל השאלות שעליהן סירב הלקוח להשיב וכן סיווג ברור ומפורש של דרגת הסיכון בתיק. בענייננו קבעתי כאמור כי על-פי העדויות והראיות שהוצגו בפני, יש להעדיף את גרסתו של התובע לפיה כלל לא נפגש או שוחח עם הנתבע 2 בטרם החתימה על הסכמי ההשקעה. כמו-כן הנני סבור כי לא עלה בידי הנתבעים לסתור את גרסתו של התובע לפיה קיבל לידיו את הסכם ההשקעה הראשון לאחר שנספח ב' להסכם, "פרטי הלקוח וצרכיו", מולא מראש (סוף עמוד 42 ותחילת עמוד 43 לפרוטוקול מיום 9/9/07), ואילו בהסכם ההשקעה השני, אותו נספח ב' נותר ריק. מכאן שלא קוימה כנדרש חובת בירור מצבו הכספי של התובע ומטרות ההשקעה - חובה שהיא חיונית לצורך התאמת ההשקעה לצרכי הלקוח, ועל-כן הנני קובע כי הנתבע 2 הפר את חובתו הקבועה בסעיף 12 לחוק הייעוץ. התובע הצהיר כי חתם על שני הסכמי ההשקעה המצורפים לתצהירו כנספח ט' על נספחיהם. כמו-כן הודה בחקירתו כי חתם על מסמך מיום 3/3/03 המכונה "כללים לניהול עסקאות באופציות" שהוגש וסומן נ/1 (עמוד 41 לפרוטוקול מיום 9/9/07). במסגרת הסכם ההשקעה הראשון נתן התובע הרשאה לבצע בכספו עסקאות במגוון מכשירים פיננסיים שונים, לרבות מכירה וקנייה של אופציות, כשבכל מכשיר אושרה השקעה בהיקף של 0% עד 100% משווי התיק (סעיף 3.1 להסכם). גם בהסכם ההשקעה השני אישר התובע בחתימתו לבצע עסקאות באותם מכשירים פיננסיים, ללא התייחסות להיקף ההשקעה בכל אחד מהם, וכן הוסיף וחתם ליד הסעיף המאפשר כתיבה באופציות עד לגובה המסגרת המאושרת על-ידו. סעיף 11 לחוק הייעוץ קובע לאמור: "א) בעל רשיון יפעל לטובת לקוחותיו באמונה ובשקידה, לא יעדיף עניניו האישיים או עניניו של אחר על פני טובת לקוחותיו, ולא יעדיף ענינו של לקוח אחד על פני לקוח אחר. (ב) אין במתן הסכמת הלקוח, בין מראש, בין בכתב, בין בעל-פה, בין ביחס לעסקה מסויימת ובין ביחס לסוגי עסקאות, כדי לפטור בעל רשיון מחובותיו לפי פרק זה, אלא אם כן נקבע במפורש אחרת בחוק זה". סעיף 20 לחוק הייעוץ קובע לאמור: "בעל רשיון ינהג בעיסוקו בזהירות וברמת מיומנות שבעל רשיון סביר היה נוהג בהם בנסיבות דומות, וינקוט את כל האמצעים הסבירים להבטחת עניניהם של לקוחותיו". הנני סבור כי לאור חובות האמון והזהירות המוטלות על מנהל תיקים כלפי לקוחו, בין היתר מכוח סעיפים 10 ו- 20 לעיל, וכן לאור חובת ההתאמה הקבועה בסעיף 12 לעיל שאליה התייחסתי בהרחבה, גם כאשר ניתנת למנהל תיקים הרשאה להשקיע במגוון מכשירים פיננסיים, עליו להפעיל שיקול דעת ולהשקיע את הכספים באופן שישקף ככל הניתן את צרכיו ורצונותיו של הלקוח. יתרה מזאת, לשיטתי, אף אם הלקוח לא הגביל את הרשאתו של מנהל ההשקעות לגבי היקף המסחר בכל אחד מהמכשירים הפיננסיים, אין די בכך כדי להכשיר השקעה של כל הכספים בתיק באפיקים המתאפיינים בדרגת סיכון גבוהה בלבד, ללא כל סיבה מתקבלת על הדעת לבחירה זו ולהחלטה שלא לסחור כלל במכשירים המתאפיינים בדרגת סיכון נמוכה יותר. בהחלט ייתכנו מצבים שבהם אין כל פסול לבצע השקעה באפיקים ספקולטיביים בלבד, אך זאת רק בכפוף לבירור מקדים קפדני ויסודי של צרכי הלקוח ומטרותיו, והתאמת אופי העסקאות שיבוצעו עבורו לממצאיו של בירור זה. בענייננו, אין חולק כי על-פי הסכמי ההתקשרות והמסמך הנוסף מיום 3/3/03, נתן התובע למנהל התיקים הרשאה לסחור בין היתר באופציות ובקרנות המשקיעות באופציות, אלא שיש לבחון מדוע בחר הנתבע 2 או מי מטעמו להתמקד באפיק זה דווקא, והאם השקעותיו בפועל הותאמו לצרכי הלקוח בתיק המנוהל. הנתבע 2 טען כי התובע ביקש לנהל עבורו תיק ספקולטיבי, וידע כי המסחר יתמקד בעיקר באופציות. לתמיכה בטענתו הפנה הנתבע 2 בין היתר לסעיפים שונים בהסכמי ההשקעה המתירים למנהל ההשקעות לבצע עסקאות בסיכון מיוחד, וכן לתיקונים של ההסכם אשר נוספו בכתב יד, אשר מגבילים את האפשרות להשתמש באשראי. אין ספק כי מהוראות ההסכם ונוסחו עולה כי התובע היה מודע לאפשרות שכספו יושקע באופציות מעו"ף ובאפיקים עתירי סיכון אחרים, ואף חתם על כל ההרשאות הדרושות לשם כך. יחד עם זאת, אינני סבור שיש בהוראות אלה של ההסכם לכשעצמן כדי להעיד על כך שהתובע ביקש להשקיע את כל כספו במכשירים פיננסיים ספקולטיביים בלבד, ולנהל תיק השקעות ברמת סיכון גבוהה מאוד. באף אחד מן המסמכים שעליהם חתם התובע אין הוראה מפורשת לגבי רמת הסיכון בניהול התיק בכללותו, וכן אין כל סעיף המתריע בבירור על האפשרות של הפסד סכום הקרן. בנסיבות אלה, וכאשר התקבלה גרסתו של התובע לפיה לא קיבל באופן אישי כל ייעוץ או הכוונה בנוגע לתיק ההשקעות שלו, וכן נקבע כי לא בוצע בירור הולם של צרכיו כנדרש בסעיף 12 לחוק הייעוץ, הנטל להוכיח כי התובע ביקש לסחור באפיקים ספקולטיביים בלבד עוברת לכתפיו של הנתבע 2, אשר לא הרים נטל זה ולא הציג ראיות שדי בהן כדי להוכיח את גרסתו. הנני מקבל את טענתו של ב"כ הנתבעים לפיה החל משלב מסוים היה על התובע לדעת, או לכל הפחות לחשוד כי חלק ניכר מכספו מושקע באפיקים ספקולטיביים, ולו בשל הדיווח שקיבל בחודש מאי 2003 אודות הרווח הגבוה שנוצר בתיק לאחר כשלושה חודשים בלבד. יחד עם זאת, אף אם התובע ידע בשלב כלשהו כי רמת הסיכון בתיק גבוהה, אין בכך כדי לפטור את הנתבע 2 בדיעבד מאחריות להפרת חובת התאמת השירות ללקוח - חובה אשר היה עליו לקיים לראשונה עוד לפני מועד ההתקשרות. לבסוף יצוין כי על-אף שהנתבע 2 פעל בתיק של התובע באמצעות הנתבעת 1, יש מקום להטיל עליו באופן אישי את האחריות להפרת הוראותיו של חוק הייעוץ, וזאת לאור האמור בסעיף 21 לחוק הייעוץ הקובע כדלקמן: "אין בעיסוק במסגרת תאגיד כדי לגרוע מתחולת הוראות חוק זה על בעל רשיון יחיד הפועל בשם התאגיד". חיבוץ התובע טען כי בוצע בתיק ההשקעות שלו חיבוץ, דהיינו נעשו פעולות מיותרות של קנייה ומכירה שכל מטרתן הינה ייצור עמלות למנהל התיקים. בעניין זה הפנה התובע בין היתר לע"א 3654/97 יחזקאל קרטין נ' עתרת ניירות ערך (2000) בע"מ, פ"ד נג(3) 385 (1999) (להלן: "עניין קרטין"). הנתבעים הכחישו טענה זו מכל וכל, וטענו כי לא הוכחו היסודות הנדרשים לצורך ביסוסו של חיבוץ, תוך הפנייה לפסקי דין בהם נדחתה טענת החיבוץ. המלומדים Leo W. Desmond ו- Brian Murry התייחסו להגדרה של "חיבוץ" כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסיקה האמריקאית כדלקמן: “Churning occurs when a broker or investment advisor exercises control over a customer’s account and executes trades for the purpose of generating commissions”. Leo W. Desmond & Brian Murry, Determining Excessive Trading in Option Accounts: a Synthetic Valuation Approach, 23 Dyton L. Rev. 15, 16 (1997) . בת"א (תל-אביב-יפו) 2425/01 אלי שירי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח 2007(3), 3899 (להלן: "עניין שירי") הפנתה כב' השופטת ברון בפסקה 26 לפסק הדין (אשר מצוטטת גם בסיכומיהם של הנתבעים) להגדרת החיבוץ בעניין קרטין הנ"ל, וכן מנתה את יסודותיה של עוולת החיבוץ בהתאם לדין האמריקאי לאמור: "על-פי הפסיקה האמריקאית, על-מנת לבסס עוולה של חיבוץ יש להוכיח קיומם של שלושה רכיבים: רכיב השליטה הוא הראשון. לצורך הוכחת רכיב זה, די להראות כי היה בידי מנהל התיקים ייפוי כוח, ולו חלקי בלבד, אשר איפשר לו לבצע פעולות בחשבון הלקוח, כאשר הלקוח לא הפעיל שיקול דעת עצמאי ולא התערב בשיקול דעתו של מנהל התיקים, או כי מנהל התיקים ולא הלקוח הוא זה שביצע את כל הפעולות בתיק הלקוח או את רובן. הרכיב השני הוא פעילות חריגה בתיק. ניתן להוכיח רכיב זה באמצעות "יחס המחזור", שהוא היחס בין ההיקף הכולל של הפעולות שבוצעו בתיק ההשקעות לבין גודלו הכספי של התיק. יחס מופרז בין היקף הפעילות בתיק לבין גודל התיק או למטרת ההשקעה כפי שהוגדרה על-ידי הלקוח, מעיד על חיבוץ. ניתן גם לבדוק את סבירות היחס שבין שיעור העמלות שגבה מנהל התיקים לבין השווי הכולל של תיק הלקוח. אחרון הוא הרכיב הנפשי. יש להוכיח כי מנהל התיקים פעל בכוונה להונות או פעל בפזיזות תוך התעלמות מטובת הלקוח (עדיני, בעמ' 888-889; וכן ראו:Louis Loss and Joel Seligman Securities Regulations 3923-3937 (3rd ed, 2006)). אין ספק כי יסוד השליטה התקיים במקרה דנן. התובע נתן לנתבעת 1 ולמי מטעמה הרשאה מפורשת ומלאה לפעול בחשבונו (ראו: Costello v. Oppenheimer & Co., 711 F. 2nd 1361, 1368 (7th Cir. 1983)); ואף הלכה למעשה לא היה לתובע שיקול דעת כלשהו או יכולת להתערב בביצוע העסקאות (ראו: Carras v. Burns, 516 F. 2d 251, 258 (4th Cir. 1975)). כמו-כן הוכח כי היסוד השני של עוולת החיבוץ, פעילות חריגה בתיק, התקיים אף הוא במקרה זה. מבחן סבירות היחס שבין סכום העמלות שנגבו מהלקוח לבין שווי התיק בכללותו, אשר הוזכר בעניין שירי הנ"ל, הוכר בפסיקה האמריקאית כאחד המבחנים המרכזיים לשם הוכחת פעילות חריגה. כך למשל, ב- Bowley v. Stotler & Co., 751 F.2d 641, 649 (3rd Cir. 1985), קבע כב' השופטGibbons בפסקה 49 לפסק הדין כדלהלן: “The most widely used method in commodities churning cases is the annualized commission to equity ratio. Generally an annualized commission to equity ratio which exceeds 200% will support a finding of churning”. לא הוכחשה ולא נסתרה קביעתו של המומחה מטעם התובע כי נגבו בתיק בתקופה של כחצי שנה בלבד עמלות בסך כולל של 125,015 ₪ המהווה כ- 113% מהשווי הכולל של תיק ההשקעות, ולכל הפחות כ- 259% בחישוב שנתי (בסעיף 20 לחוות הדעת של המומחה מטעם התובע נטען כי על-פי דרך חישוב אחרת נגבו בתיק 521% אחוזי עמלה במונחים שנתיים, אולם לא הוצג פירוט של תחשיב זה). לשם השוואה, בפסק דין שניתן על-ידי כב' השופט ורדי, בהיותו שופט בבית משפט השלום בל-אביב, אליו אתייחס גם בהמשך, נקבע כי די בשיעור של 40% עמלה מתוך הסכום הנומינלי של ההפקדות בתיק ההשקעות כדי להעלות חשד שנעשה חיבוץ עמלות (ת"א (תל-אביב) 50930/98 יעקב הלל נ' החברה המרכזית לניירות ערך בע"מ, תק-של 2001(1) 359, בפסקה ד'). בנוסף לכך, לא נסתרה קביעתו של המומחה כי בוצע בתיק מחזור מסחר של 8,117 אופציות, ובממוצע עשרות רבות של מחזורי מסחר מידי יום, כאשר שוויו של תיק ההשקעות כולו עמד על כ- 100,000 ₪ בלבד - סכום אשר לטענתם של הנתבעים עצמם הינו נמוך באופן יחסי לתיקי השקעות אחרים הנמסרים לניהולו של מנהל תיקים. אמנם לא מצאתי בחוות דעתו של המומחה מטעם התובע התייחסות להיקף הכספי של כל אחד ממחזורי המסחר ביחס לשווי התיק, ועל-כן קיים קושי לקבוע מהו "יחס המחזור" (Turnover Rate), כהגדרתו בפסיקה האמריקאית ובעניין שירי הנ"ל, אך הנני סבור כי בהעדר ראיות הסותרות זאת, ביצוע עשרות רבות של מחזורי מסחר מידי יום יכול לחזק את החשד לפעילות חריגה בתיק. המומחה מטעם הנתבעים טען כי מסחר באופציות מעו"ף מחייב ביצוע פעולות רבות בתדירות גבוהה, אולם אין די באמור בחוות דעתו כדי להסביר כיצד מסחר בן אלפי מחזורי קנייה ומכירה בתקופה של חודשים בודדים ובתיק השקעות קטן הינו סביר ומתקבל על הדעת. בין היתר, לא בוצעה השוואה בין מספר מחזורי המסחר בתיק ההשקעות של התובע לבין מספר המחזורים המקובל בתיקי השקעות דומים אחרים, וכן לא ניתן בחוות הדעת כל הסבר מפורט לגבי הרציונל שעמד מאחורי כל אחת מהפעולות שנעשו בתיק של התובע או חלק מהן. לפיכך, הנני קובע כי לא עלה בידי המומחה מטעם הנתבעים לסתור את הטענה שהעלה המומחה מטעם התובע, לפיה מספר מחזורי המסחר בתיק לא היה סביר ויש בו כדי להעיד על פעילות חריגה. באשר ליסוד הנפשי של עוולת החיבוץ, כוונה להונות או פזיזות תוך התעלמות מטובת הלקוח, אכן לא הוצגו בפני ראיות פוזיטיביות ועצמאיות להלך הנפש של הנתבע 2 בעת ביצוע הפעילות החריגה בתיק. יחד עם זאת, הנני סבור כי יש לאמץ את המודל שנקבע בדין האמריקאי לפיו היסוד הנפשי של עוולת החיבוץ (scienter) עשוי להשתמע מעצם טבעה של ההתנהגות. כך נקבע למשל ב- Armstrong v. McAlpin, 699 F.2d 79, 91 (2d Cir. 1983): “Churning, in and of itself, may be a deceptive and manipulative device under section 10(b), the scienter required by section 10(b) being implicit in the nature of the conduct”. בפסיקה האמריקאית נקבע שדי בהוכחת פעילות חריגה מעל היקף מסוים כדי להסיק קיומו של היסוד הנפשי הנדרש לצורך ביסוס עוולת החיבוץ. (ראו למשל: Heller v. Rotchild, 631 F. Supp. 1422, 1425 (S.D.N.Y. 1986) וכן Franks v. Cavanaugh, 711F. Supp. 1186, 1191 (S.D.N.Y. 1989), modified, No. 88 Civ 2121, 1989 WL 58085 (S.D.N.Y. May 24, 1989)). מכל מקום, בשל הקושי המובנה בהתחקות אחר מכלול השיקולים שהנחו את מנהל התיקים בביצוע כל אחת מאלפי הפעולות בתיק של התובע, הרי שדי בהצגת תשתית ראייתית מינימאלית המעידה על פעולות חריגות שבוצעו בתיק, כדי להעביר את הנטל הראייתי לצד שכנגד להוכיח כי אין בפעולות אלה משום חיבוץ. כב' השופט ורדי התייחס גם הוא לעניין זה בת"א (תל-אביב-יפו) 50930/98 יעקב הלל שאוזכר לעיל, שם קבע בעמוד 369 כדלהלן: "הוכחת החיבוץ, כהוכחת כל הפרה של חובת אמון, קשה היא. ההוכחה קשה שבעתיים כאשר מדובר במספר רב של פעולות אשר רישום מדויק לגבי הרציונל לביצועם והשיקולים בבסיסם אינו במסגרת מטען הידע של התובע. למעשה, מנהל ההשקעות הוא בעל הידע להסביר מעשיו. בשל הקושי האמור, וההפרש המשמעותי במטעני הידע, נראה כי יש מקום להסתפק ראייתית בהוכחה בראיות של פעולות קניה ומכירה שמעלות חשד שאינן מונחות על-פי רציונל כלכלי. במקרה כזה די שהתובע יוכיח בראיות קיומה של סדרת פעולות בטווח זמן קצר - סדרה שהביאה להפסד או, למצער, לא הביאה לרווח (בניכוי עמלות) - כדי להעביר את נטל הראיה לנתבע להראות שלא היה חיבוץ בפעולות הנ"ל". קשיי ההוכחה משמעותיים אף ביתר שאת במקרה דנן, שבו נגרם לתובע נזק ראייתי פוטנציאלי עקב גריסת מסמכים הקשורים לתיק ההשקעות שלו על-ידי מי מטעם הנתבעים - מסמכים אשר ייתכן כי היה בהם כדי ליתן לתובע כלים נוספים לבחינת סבירותן של הפעולות שבוצעו בתיק. מעיון בממצאים שבפני, לרבות חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים, עולה כי עיקר ההפסדים בתיק נוצרו בתקופה קצרה של כשלושה חודשים בלבד, כאשר במהלך חודשים אלה בוצעו לכל הפחות מאות פעולות של קנייה ומכירה. המומחה מטעם התובע אמנם הודה כי אינו יכול להצביע על פעולות מסוימות שלא היו סבירות (עמוד 33 לפרוטוקול מיום 9/9/07 בשורות 23-25), אך חזר וטען כי צורת ניהול התיק לא הייתה תקינה שכן בוצעו פעולות רבות מידי בתדירות גבוהה מידי (ראו למשל עמוד 39 לפרוטוקול הנ"ל בשורות 7-8 ו- 16-18 וכן בעמוד 40 בשורות 2-3). בנסיבות אלה, שבהן בוצעו בחשבונו של התובע מאות פעולות בתקופה של חודשים ספורים בלבד אשר הביאו להפסד של למעלה ממלוא סכום הקרן שהפקיד התובע, כשבתוך כך נגבו מהתובע עמלות בסכומים ניכרים, וכאשר לא נסתר כי בסך הכל נגבו מהתובע עמלות בשיעור של כ- 113% מהשווי הכולל של תיק ההשקעות ולכל הפחות 259% בחישוב שנתי, ובהתחשב בממצאים שנקבעו לעיל לפיהם הנתבע 2 הפר את חובותיו כמנהל השקעות לפי חוק הייעוץ ופעל בדרך שאיננה תקינה וראויה בעת ההתקשרות עם התובע, עולה חשד כי הפעולות בחשבון נעשו לכל הפחות תוך פזיזות והתעלמות מטובתו של התובע, ויש להטיל על הנתבעים את הנטל הראייתי להפריך חשד זה. המומחה מטעם הנתבעים ניסה לראשונה במהלך חקירתו הנגדית להסביר כיצד נוצר ההפסד בתיק, והעיד כי החל מיוני 2003 בוצעו כמה סדרות של פעולות שלא היו רווחיות והביאו להפסדים גדולים. כמו-כן הציג דוגמאות למכירת אגדים מסוימים של אופציות בשער נמוך יותר משער הקנייה. במסגרת הסבר זה, אשר לא הוזכר כלל בחוות הדעת, התייחס המומחה באופן פרטני לפעולות בודדות בלבד מתוך אלפי הפעולות שבוצעו בחשבונו של התובע. בנוסף לכך, אין די בטענה כי בוצעו סדרות רבות של פעולות שהובילו להפסדים ניכרים לכשעצמה, כדי להוכיח שכל אותן פעולות בוצעו בתוך לב ומתוך מטרה להשיא את רווחיו של התובע. לשם כך היה על המומחה ליתן בחוות דעתו הסבר מפורט ומנומק לשיקולים אשר הובילו לביצוע כל אחת מהפעולות שהביאו להפסד. טיעונו המרכזי של המומחה במסגרת חוות דעתו הינו כי מרבית העמלות (כ- 81%) נגבו כאשר הפעילות בתיק הייתה רווחית, ומכאן שעמלות אלה "לא הזיקו" לתיק המנוהל. תחילה יצוין שגם על-פי גרסתו זו של המומחה מטעם הנתבעים, כפי שהיא מופיעה בחוות הדעת, סכום ניכר של 23,753 ₪ (שהם 19% מהסך הכולל של העמלות), נגבה תוך פחות משלושה חודשים בגין פעולות אשר גרמו להפסד של למעלה ממלוא סכום הקרן. יתרה מזאת, אף אם בנקודות זמן מסוימות הייתה היתרה בחשבון גבוהה מסכום הקרן, אין בכך כדי להוכיח כי כל הפעולות שבגינן נגבו עמלות בתקופה שעד מאי 2003 היו רווחיות. מכאן שלא נסתר כי גם בתקופה שעד מאי 2003 נגבו עמלות בגין פעולות אשר לא הניבו רווח לתובע. לפיכך, היה על המומחה מטעם הנתבעים להתייחס באופן פרטני לכל אחת מהפעולות שבוצעו בחשבון מיום פתיחתו, להראות האם הביאו לרווח או להפסד, ולהסביר מה היה מכלול השיקולים שהנחו את הנתבעים בביצוע פעולות אלה. בהעדר הסברים מפורטים ומנומקים לביצוע הפעולות בחשבונו של התובע, הנני קובע כי לא עלה בידי הנתבעים להציג ראיות שדי בהן כדי להפריך את החשד שנעשו בחשבון פעולות מיותרות תוך פזיזות והתעלמות מטובתו של התובע. לאור האמור לעיל, והיות שאין חולק כי הנתבע 2 הוא שניהל את תיק ההשקעות של התובע הלכה למעשה, הנני קובע כי יש להטיל עליו אחריות לביצוע חיבוץ בחשבונו של התובע. הנזקים שנגרמו לתובע בעניין קרטין הנ"ל קיימת התייחסות לגישות השונות לקביעת סכום הנזק שנגרם ללקוח עקב ניהול כושל של תיק ההשקעות שלו. לאחר סקירת הגישות השונות בוחר כב' השופט אנגלרד לאמץ באותו מקרה את הגישה של "פיצויים של ביטול", דהיינו פיצויים אשר נועדו להשיב את מצבו של התובע לקדמותו ערב ההתקשרות, וקובע בעמ' 404-405 כדלקמן: "... פעולות לא מעטות חשודות כ- churning כלומר, פעולות מיותרות של "חיבוץ חלב" לשם ריבוי העמלות. בנסיבות אלה של ריבוי פעולות ומחדלים במצב של ניגוד עניינים לאורך זמן, אין לשמוע את טענתו של מפר חובת הנאמנות כי אפשר והנפגע היה מפסיד גם בניהול תקין של תיק ההשקעות. משמעות הדבר היא כי בנסיבות אלה, הנפגע הרים את הנטל ההוכחה בדבר קיום הקשר הסיבתי. זוהי ההלכה המקובלת בארה"ב לגבי churning, ראה Miley v. Oppenheimer 637 F.2d 318, at 326-327 (1981)." אמנם, כפי שציינו הנתבעים בסיכומיהם, התוצאה בעניין קרטין הנ"ל נקבעה בין היתר על סמך הקביעה שמנהל התיקים שם היה מצוי בניגוד עניינים, הואיל והיה בעל עניין ודירקטור בחברות אשר רכש את מניותיהן. יחד עם זאת, הנני סבור כי ניגוד העניינים מובנה בעוולת החיבוץ והינו חלק בלתי נפרד ממנה, שכן בבסיסה של העוולה עומדת ההנחה כי מנהל ההשקעות ביצע פעולות מיותרות על-מנת להגדיל את רווחיו, ובניגוד לטובת הלקוח. ייתכן שלא בכל מקרה שבו נקבע כי בוצע חיבוץ בתיק מנוהל יש להורות על השבת המצב לקדמותו, ונדרשת בחינה של נסיבות העניין לגופו. במקרה זה, משנקבע בין היתר כי לא בוצעה חובת התאמת השירות ללקוח כנדרש בסעיף 12 לחוק הייעוץ, הופרו חובות האמון והזהירות המוטלות על הנתבע 2, הוצגו בפני התובע מצגים כוזבים אודות הנתבעת 1 ובעלי התפקידים בה באמצעות הנתבע 3, כפי שיפורט בהמשך, ונגבו עמלות בסך כולל הגבוה מסכום הקרן תוך חודשים ספורים, הנני קובע כי יש מקום להורות על השבת מלוא הסכום שהפקיד התובע בחשבון ההשקעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד ההפקדה. לעומת זאת, הנני קובע כי התובע איננו זכאי לפיצוי בגין נזקים נוספים אשר נגרמו לו לטענתו מעבר לסכום שהעביר לניהולה של הנתבעת 1. התובע טען כי אלמלא היה מוכר את ניירות הערך שלו ומעביר את הפדיון לניהולה של הנתבעת 1, כי אז היה ממשיך להשקיע את כספו באותם אפיקים שבהם הושקע קודם לכן, באופן ששווי תיק השקעותיו היה עומד בחודש דצמבר 2003 על סך של 215,800 ₪ ובחודש אפריל 2007 על סך של 253,420 ₪. לפיכך טען התובע כי הוא זכאי, בין היתר, לפיצוי בגין סכום זה. דינה של טענה זו להידחות. תחילה יצוין לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו על-מנת להוכיח כי היה ממשיך להחזיק באותם ניירות ערך לאורך כל התקופה הרלוונטית, מוכר את כל ניירות הערך יחד במועד מסוים וצובר רווחים כנטען בכתב התביעה ובחוות הדעת לאחר ניכוי של עמלות ודמי ניהול. אך מעבר לכך, כפי שנקבע בע"א 3654/97 קרטין, משנקבע כי התובע זכאי לפיצויים שמטרתם השבת מצבו לקדמותו ערב ההשקעה, אין הוא זכאי לפיצוי בגין מניעת הרווח שעשוי היה לצמוח לו בניהול מוצלח של תיק ההשקעות (שם, בעמודים 404-405). בדומה לכך, התובע אף אינו זכאי להחזר של כל העמלות שנגבו בחשבונו בנוסף לסכום השקעתו, שכן יהיה בכך משום כפל פיצוי המשפר את מצבו של התובע לעומת מצבו ערב ההשקעה. הואיל וכאמור לא מצאתי לנכון לקבוע כי התובע זכאי להחזר של עמלות, אינני נדרש להתייחס לטענה כי לא הוכח איזה סכום מתוך כלל העמלות שנגבו הגיעו לידי הנתבעים בפועל ולא נותרו בידי הבנק. אף על פי כן, היות שהפיצוי נועד כאמור להשיב את מצבו של התובע לקדמותו ולא מעבר לכך, הנני קובע כי יש להפחית מסכום הפיצוי אשר זכאי התובע לקבל מהנתבעים, את הסכום אשר הוסכם כי ישולם לתובע על-ידי בנק הפועלים בע"מ במסגרת הסכם הפשרה ביניהם. באשר לקביעת הסכום שהפקיד התובע בחשבון המנוהל, המומחה מטעם התובע טען כי הופקד סך של 113,987 ₪ (סעיף 23 לחוות הדעת), אולם במהלך חקירתו הודה כי הסתמך על גרסתו של התובע בעניין זה ולא היה בידיו כל מסמך המעיד על כך. לעומת זאת, הנתבע 2 צירף כנספח ג' לתצהירו דו"ח יתרה ראשוני מיום 10/2/03 על סך של 100,000 ₪. לפיכך, והואיל והנטל להוכיח מהו הסכום הראשוני שהופקד מוטל על התובע, הנני מקבל את גרסתם של הנתבעים לפיה הופקד סך של 100,000 ₪ בלבד. לפיכך, הנני קובע כי על הנתבע 2 לשלם לתובע סך של 100,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10/2/03 ועד למועד התשלום בפועל. כמו-כן הנני קובע כי על הנתבע 2 לשלם לנתבע סך נוסף של 1,159 ₪ בגין יתרת החובה שנותרה בחשבון של התובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15/12/03 ועד למועד התשלום בפועל. יחד עם זאת, הנני קובע כי יש לנכות מהסכומים הנ"ל שאותם חויב הנתבע 2 לשלם לתובע את הסכום אשר נקבע כי ישולם לתובע על-ידי בנק הפועלים בע"מ במסגרת הסכם הפשרה ביניהם. אחריותו של הנתבע 3 הנתבע 3 הודה כי פעל בתפקיד משווק במטרה לגייס לקוחות עבור הנתבעת 1 (סעיף 5 לתצהיר ועמוד 53 לפרוטוקול מיום 9/9/07, בשורות 15-16). חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הייעוץ") בנוסחו לאחר תיקון תשס"ה, מסדיר את העיסוק בשיווק השקעות ומטיל על המשווק שורה ארוכה של חובות כלפי הלקוח. תיקון תשס"ה נכנס לתוקפו רק ביום 10/2/06, ועל-כן אינו חל על המקרה דנן, אולם כפי שיפורט בהמשך, אפשר להסתייע בהוראותיו ובתכלית חקיקתו על-מנת לפרש לאורן את הדין שהיה קיים ואשר חל על הנתבע 3 בהתנהלותו מול התובע. כתב התביעה מפנה לשורה של מקורות כלליים אשר נטען כי יש בהם כדי לבסס עילות תביעה כנגד הנתבעים בענייננו: הדינים החלים על מנהלי תיקים בניירות ערך, דיני החוזים, דיני הנזיקין, דיני עשיית עושר שלא במשפט דיני הבנקאות ודיני השליחות והנאמנות. ב"כ התובע לא פירט מהן העילות המשפטיות הספציפיות אשר בגינן לדידו יש להטיל אחריות על הנתבע 3, והוא אף לא נדרש לעשות כן במסגרת כתב התביעה (ראו הוראות תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, לעניין הפרטים שיש לכלול בכתב התביעה, וכן ע"א 4866/00 מדינת ישראל נ' חתמי לוידס פ"ד נו (4) 433, בפסקה 14), אם כי נראה שהיה מקום להתייחס לכך בסיכומים. על כל פנים, המסכת העובדתית הלכאורית אשר מתוארת בכתבי הטענות והמסקנות המשפטיות הנובעות ממנה כפי שהוצגו על-ידי ב"כ התובע, מגבשות שורה של עילות תביעה כנגד הנתבע 3, אשר לחלקן אתייחס בהמשך. בכתב התביעה נטען כי הנתבע 3, אשר שימש בעבר מנהל סניף הבנק בו נוהלו כספיו התובע ואשר התובע הכיר אותו במשך שנים רבות, הציג כלפי התובע מצג כוזב לפיו הוא משמש מנכ"ל משותף של הנתבעת 1 והוא אף זה שינהל את תיק ההשקעות של התובע הלכה למעשה, כאשר בדיעבד התברר כי הנתבע 3 פעל בנתבעת 1 בתפקיד שיווקי ותו לא. כמו-כן טען התובע כי החליט להורות על מכירת המניות שבתיק ההשקעות שלו והעברת פדיונן לניהולה של הנתבעת 1 על סמך המלצתו של הנתבע 3 והמצג הנ"ל שהציג בפניו. הנתבע 3 הצהיר כי תפקידו בנתבעת 1 היה משווק (סעיף 5 לתצהירו). במהלך חקירתו העיד הנתבע 3 כי לא ציין בפני התובע מה תפקידו בנתבעת 1, אך הודה כי שלח לו העתק של כרטיס ביקור שעליו נכתב כי הוא משמש מנכ"ל משותף בחברה (עמוד 54 לפרוטוקול מיום 9/9/07 בשורות 7-8 ונספח א' לתצהיר התובע). מכאן עולה בבירור המסקנה כי הנתבע 3 הציג עצמו כמנכ"ל משותף בנתבעת 1 באמצעות העתק כרטיס הביקור ששלח לתובע, אף כי ידע שאינו ממלא תפקיד זה או כל תפקיד ניהולי אחר הלכה למעשה. לפיכך, אין ספק כי לכל הפחות לעניין תפקידו בנתבעת 1, הציג הנתבע 3 בפני התובע עובדה בידיעה שהיא כוזבת. במהלך חקירתו טען הנתבע 2 לראשונה כי הוחלט ליתן לנתבע 3 תואר של מנכ"ל משותף לשם כבוד בלבד, שכן לטענתו, אחרי שהנתבע 3 שימש בתפקיד מנהל סניף בנק בכיר אי אפשר לכתוב כי הוא איש שיווק (סוף עמוד 42 ותחילת עמוד 43 לפרוטוקול מיום 10/9/07). טענתו זו של הנתבע 2 - אין בה אלא לחזק את המסקנה כי הנתבע 3 הציג ביודעין מצג כוזב כלפי התובע. יתרה מזאת, דווקא בשל כך שהתובע שימש בעבר בתפקיד מנהל סניף בנק בכיר, יש בהצגתו כמנכ"ל כאשר הלכה למעשה הוא ממלא תפקיד שיווקי בלבד, כדי להוסיף לחומרתו של המצג הכוזב. זאת ועוד, הנתבע 3 חזר וטען כי מעולם לא פעל בתפקיד של יועץ השקעות או מנהל תיקים, אולם העיד כי לא טרח להבהיר זאת לתובע (עמוד 53 לפרוטוקול הנ"ל, בשורות 13-18), וזאת אף שבדף ההסבר שנשלח לתובע צוין כי "בחברה מועסקים מנהלי תיקים ששימשו כמנהלי סניפים ויועצים בחברות מהמובילות בענף (כגון: החברה המרכזית לניירות ערך, בנק הפועלים)". הנני סבור כי בנסיבות העניין, שליחת דף מידע לתובע שבו מצוין כי בנתבעת 1 מועסקים מנהלי תיקים ששימשו כמנהלי סניפי בנק, ובכלל זה בנק הפועלים, מבלי להבהיר לתובע באופן ברור וחד משמעי כי הנתבע 3, אשר שימש כמנהל סניף בבנק הפועלים, אינו מנהל או יועץ השקעות אלא משווק בלבד - יש גם בה משום הצגת מצג כוזב כלפי התובע. על סמך התשתית העובדתית המתוארת לעיל, ומבין עילות התביעה הכלליות אשר פורטו בכתב התביעה, הנני קובע כי יש להטיל על הנתבע 3 אחריות לנזקים שנגרמו לתובע לכל הפחות בגין העילות של מצג שווא רשלני וחוסר תום לב בניהול מו"מ. מצג שווא רשלני העוולה של מצג שווא רשלני הוכרה עוד בהמ' 106/54 וינשטיין נ' קדימה אגודה שיתופית בע"מ, פ"ד ח(2) 1317, בהקשר של מתן חוות דעת רשלנית, ובהמשך הורחבה האחריות בגין עוולה זו גם למקרים של מסירת מידע מטעה (ראו למשל ע"א 86/76 עמידר נ' אברהם, פ"ד לב(2) 337, בעמודים 340-341). כבכל תביעה שעילתה רשלנות, גם לצורך הטלת אחריות בגין מצג שווא רשלני יש לבחון קיומן של חובת זהירות, התרשלות, נזק וקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. בעניין זה יצוין כי אף שהנתבע 3 פעל מטעם הנתבעת 1, יש לבחון את חבותו האישית כלפי התובע על סמך הכללים הרגילים של דיני הנזיקין (ראו ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח', פ"ד נט (3) 66, בעמודים 75-76 וההפניות שם). הנני סבור כי הנתבע 3 חב בחובת זהירות מושגית כלפי התובע, ולו מתוקף תפקידו כמשווק מטעם הנתבעת 1 שהינה חברת השקעות. בעניין זה יצוין כי החלטתו של המחוקק להטיל במסגרת חוק הייעוץ בנוסחו המתוקן חובות אישיות רבות על מי שעוסק בשיווק השקעות, מחזקת את המסקנה כי מן הראוי להטיל חובת זהירות על נושא תפקיד זה. כמו-כן הנני סבור שבנסיבות העניין יש להטיל חובת זהירות קונקרטית על הנתבע 3, וזאת בין היתר לאור היכרותו האישית עם התובע במשך שנים רבות והיותו מנהל סניף הבנק שבו הופקד כספו של התובע. בנוסף הנני קובע כי הנתבע 3 התרשל כלפי התובע, וזאת לאור ממצאי בדבר מצג השווא של הנתבע 3 כלפי התובע. לבסוף הנני קובע כי קיים קשר סיבתי בין התרשלותו של הנתבע 3 לבין הנזק הכספי אשר נגרם לתובע, כמפורט לעיל. הואיל וקיבלתי כאמור את גרסתו של התובע בכל הנוגע לנסיבות ההתקשרות, וקבעתי כי העביר את כספו לניהולה של הנתבעת 1 על סמך המידע שהוצג לו על-ידי הנתבע 3, הרי שאלמלא הציג הנתבע 3 מצג שווא כלפי הנתבע לפיו הינו מנכ"ל משותף בנתבעת 1 ואלמלא נמנע הנתבע 3 מלהבהיר לתובע במדויק כי הינו משווק בחברה ותו לא, לא היה התובע מתקשר עם הנתבעת 1 כלל. תום לב החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במהלך מו"מ הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") כוללת, בין היתר, חובה למסור מידע אשר עשוי להיות משמעותי לצורך קבלת החלטה באם להתקשר בחוזה (ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פד"י לב(1) 231, בעמודים 240-238). לאור הממצאים העובדתיים שקבעתי לעיל, הנני סבור כי ניתן לראות בחילופי הדברים בין התובע לבין הנתבע 3 מו"מ לקראת כריתתו של חוזה, כמשמעותו בסעיף 12 לחוק החוזים. הנתבע 3 שלח לתובע מידע על הנתבעת 1 בכתב וכן שוחח עם התובע באופן אישי על האפשרות שיעביר כספים לניהולה של החברה. כמו-כן הודה הנתבע 3 כי פעל כמשווק של הנתבעת 1, ומכאן שהמידע שמסר לתובע נועד לשכנע אותו להתקשר עם החברה. רק לאחר קבלת דף המידע וכרטיס הביקור, ולאחר קיומן של מספר שיחות עם הנתבע 3, הסכים התובע להתקשר בהסכם עם הנתבעת 1. מכאן שהמגעים בין התובע לבין נתבע 3, ובכלל זה המידע שנמסר לתובע אודות הנתבעת 1 והמצג לגבי תפקידו של הנתבע 3 בחברה, הם שהובילו להתקשרותו של התובע בהסכם. כמו-כן הנני קובע כי בנסיבות העניין, אף שהנתבע 3 לא היה צד לחוזה אשר נכרת בין התובע לנתבעת 1, יש מקום להחיל עליו את הוראותיו של סעיף 12 לחוק החוזים, וזאת בשל האמון הרב שנתן בו התובע (ע"א 230/80 פנידר ואח' נ' דוד קסטרו פ"ד לה (2) 713, בעמודים 723-724). במקרה שבפנינו, האמון שנתן התובע בנתבע 3 נלמד בין היתר מההיכרות האישית רבת השנים בין התובע לנתבע 3, התפקידים הבכירים שמילא הנתבע 3 בסניף הבנק שבו הופקדו כספיו של התובע, עצם פנייתו של הנתבע 3 לתובע בניסיון לשווק לו את שירותיה של הנתבעת 1 וכן האינטרס הכלכלי שהיה לנתבע 3 בביצוע ההתקשרות עם התובע, בשל העמלות שקיבל בעבור גיוס לקוחות (לעניין הנסיבות המלמדות על קיומו של אמון, אשר מצדיק הטלת אחריות מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, ראו הלכת פנידר לעיל, בעמודים 725-726). תרמית בהערת אגב יצוין כי הפסיקה כבר הכירה בכך שאי גילוי עובדות מהותיות בשלב הטרום חוזי, מקום שקיימת חובה לעשות זאת על פי הדין או הנסיבות, עשוי במקרים מסוימים לעלות כדי הטעייה ולעיתים אף תרמית (ראו ע"א 543/89 ורע"א 422/89 אלכסנדר פלאי נ' איזור ירושלים והדרום, פ"ד מה (1) 529, ולאחרונה ע"א 2469/06 רונן סויסה ואח' נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, תק-על 2008(3), 2580). במקרה דנן, ובהתחשב בין היתר באמון הרב שנתן כאמור התובע בנתבע 3, בתפקידים הבכירים שמילא הנתבע 3 בבנק הפועלים ובאינטרס הכלכלי שהיה לנתבע 3 בגיוס התובע כלקוח של הנתבעת 1, ייתכן כי מעשיו של הנתבע 3 עולים כדי תרמית, אולם אינני נדרש להכריע בכך. לאור האמור לעיל, הנני קובע כי יש להטיל על הנתבע 3 אחריות לנזקים שנגרמו לתובע עקב התקשרותו עם הנתבעת 1, וזאת בגין הצגת מצג שווא רשלני וחוסר תום לב בניהול מו"מ. אחריותה של הנתבעת 1 אין חולק כי ההתקשרות החוזית עם התובע נעשתה באמצעות הנתבעת 1, והנתבעים אף מודים כי פעלו מול התובע מטעם הנתבעת 1 ובמסגרת תפקידיהם בחברה. כמו-כן לא הועלו בפני טענות כלשהן לפיהן מי מהנתבעים חרג מההרשאה שניתנה לו על-ידי הנתבעת 1. מכל מקום, הואיל והנתבע 2 שימש בזמנים הרלוונטיים מנכ"ל של הנתבעת 1, אזי זו האחרונה חבה במישרין באחריות בנזיקין על עוולות שביצע, וזאת על-פי סעיף 53 לחוק החברות, התשנ"ט 1999. אשר על כן, הנני קובע כי יש להטיל גם על הנתבעת 1 אחריות לנזק שנגרם לתובע. התוצאה לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי על הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע סך של 100,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10/2/03 ועד למועד התשלום בפועל, וכן סך נוסף של 1,159 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15/12/03 ועד למועד התשלום בפועל. כמו-כן הנני קובע כי יש לנכות מהסכומים הנ"ל את הסכום אשר נקבע כי ישולם לתובע על-ידי בנק הפועלים בע"מ במסגרת הסכם הפשרה ביניהם. בנוסף לכך, הנני קובע כי על הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות משפט (כולל שכר עדות וחוות דעת מומחה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל, וכן סך של 11,000 ₪ + מע"מ בגין שכר טרחת עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. התובע רשאי להגיש פסיקתא לחתימה. תיק השקעותבנקהשקעות