1. בתיק זה תובע התובע את הנתבעים, שכניו בבית המשותף, בעוולות של לשון הרע, הטרדה מאיימת ותרמית, בגין דברים שאמרו והפיצו, לטענתו, אודותיו לשכנים אחרים בבית המשותף. בתביעתו הינו עותר לפיצוי בסך של 250,000 ₪ בגין עוולות אלה. 2. העילה המרכזית, כעולה מכתב התביעה היא עילת לשון הרע, על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן- "החוק"). הטיעון לגבי עילות נוספות נזנח למעשה בסיכומים, ועל כן אדון בפסק זה בתביעה בעילה זו בלבד. 3. התובע, המשרת בצבא קבע ומתגורר בגפו באחת הדירות בבניין ברחוב התותחנים 15 בחולון (להלן- "הבית המשותף"), קיים במשך שנים יחסי שכנות סבירים ונאותים עם יתר הדיירים בבית המשותף. במשך תקופה אף היה חבר בוועד הבית, אלא שמראשית שנת 2010, נגרם שבר בינו לבין השכנים, אשר הביא לריב ומדון, להגשת תלונות למשטרה, ואף הביא אל בתי המשפט תביעות רבות, בהן תובע התובע שכנים שונים. תביעה זו, אשר הוגשה נגד בני זוג קשישים, שעלו ממדינות חבר העמים לשעבר, הינה חלק ממסכת זו, ובראיותיה נשמעו בין היתר עדויות לגבי סכסוך מתמשך וכעסים רבים בין התובע ליתר שכניו. לכאורה, אין מקום להידרש לסיבת השבר ולכל הסכסוכים לצורך ההכרעה בתביעה זו, שיש לבררה לגופה. אך, משמצאתי כי טעם ראשון לדחיית התביעה הוא כי עניינה בזוטות, פגיעות, אם בכלל, שאין זה דרכו של אדם סביר להתעכב עליהן ולהגיש בגינן תביעות, וכי עיסוק התובע בהגשת התביעות מביא לאיסוף ראיות והיטפלות לאנשים תמימים לצורך כך, סברתי כי ראוי להידרש גם לתמונה הכללית, הרחבה יותר מזו הרלבנטית רק ללשון הרע נשוא הליך זה. 4. בתביעה הוכח כי התובע מייחס לכל השכנים בבניין קנוניה נגדו, ספק על רקע מגדרי (כפי שטען בחלק מההליכים נגדו) וספק על רקע אחר, ונוכח תחושה קשה זו, ראה לעצמו התובע דרור להקליט שיחות עם שכנים, להתקין מצלמה בבית המשותף ולתעד בה את תנועות השכנים ועוד. השכנים דווקא סבורים כי הרקע לשבר נעוץ בתובע, אשר ביקש להטיל חבות על קופת הוועד בגין תיקונים שתיקן בגג ובדירתו (יש אמנם הליכים נוספים בבית המשפט בגין נושא תיקון הגג, וראה עדות עדת התביעה המתייחסת גם לעניין הקלקול ביחסים וגם לעניין הגג - עמ' 12 לפרו' שורות 31-31, עמ' 13 לפרו' שורות 14 - 23), או באהבת המדון - ראה עדות הנתבע בעמ' 28 לפרו' שורות 24-29). מכל מקום, "השבר" וכעסו של התובע הביאוהו לעיסוק הנחזה אובססיבי באיסוף ראיות להגשת תביעות על הטרדה מאיימת, דיבה ועוד - לרבות מעקב אחר הנתבעת (במקום עבודתה, כפי שעלה מעדותה ולא נסתר, עמוד 36 לפרו' שורות 27-32), הקלטות, התקנת מצלמה לתיעוד מעשי השכנים בבניין. התובע, כאמור, חיפש ראיות להגשת תביעות, ולעניין תביעה זו מצא, חקר והקליט את עדת התביעה, שכנה פנסיונרית, אשר קיימה קשרי ידידות הן עם הנתבעים והן עימו, ולפי עדותה אף היתה היחידה שקיימה עימו קשרי ידידות (ראה מפיה: "אני בכלל לא ידעתי שהוא מקליט אותי, הוא בא אלי הביתה כידיד, כשכן טוב. אני היחידה שדברתי איתו בכלל בכל השכונה, איך הוא מעז לעשות לי דבר כזה...סיפרתי לו בתומי מה הגב' אוקונוב באה ובכתה וסיפרה לי....", עמ' 11 לפרו' שורות 5-9). מתוך עדות עדה זו, אודות שיחותיה האישיות עם התובעת, מבקש הוא להוכיח תביעתו. התובע לא שמע אף אחת מהאמירות נשוא ההליכים, וראיותיו באשר לאמירות השונות הן הקלטותיו את עדת התביעה, הקלטות בהן מחלץ הוא ממנה התייחסויות למה שהשיחה בפניה הנתבעת, חברתה, בשיחה אישית בין שתי שכנות חברות (שיחות שכללו דברי רכיל, עניינים אישיים, מצוקות שונות ועוד, ראה עמ' 11 לפרו' שורות 7 - 9, עמ' 14 רישא לפרו'). בסופו של יום, עסקו הצדדים ובית המשפט בתביעה זו בשאלת משמעות מה שנאמר, אם נאמר, בחדרי חדרים בשיח מלב אל לב בין שתי שכנות, שיח אשר נגע אף במחשבותיה ודעותיה של הנתבעת על התובע, שכן עימו היתה מסוכסכת, שכן אשר עקב אחריה למקום עבודתה, אשר השמיע כלפיה גידופים מעליבים (כך מתוך עדות הנתבעים, שמצאתיה אותנטית ואמינה, ראה עמ' 38 לפרו' שורות 8-9, ראה גם תצהירי הנתבעים סעיפים 17 ו - 18). גם אם נפגעה בלהג זה זכות משפטית של התובע (וכפי שעוד יבואר להלן, לא כך ולא כצעקתה), סברתי כי אין ענייננו בזכות שיש להגן עליה מהבחינה החברתית וכי ענייננו במקרה קלאסי של זוטות, אשר אין המשפט מגן עליהן. הדיבה נושא הגנת החוק, אינה דברי רכיל בין שכנים המתנים צרותיהם וחששותיהם מפני שכן עימו הם בסכסוך, זה בפני זה, בשיח סתם. על כן, הנני כבר מורה על דחיית התביעה בהיותה בגין דברים של מה בכך, שאינם עילה לפי חוק איסור לשון הרע (ראה סעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), החל גם על תביעה לפי חוק איסור לשון הרעלפי הוראת סעיף 7 לחוק), וראה דברי כב' השופט טירקל בדנ"א 1333/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נח(6) 289). 5. למעלה מהצורך אדון ואכריע להלן באמירות נשוא הוצאת הדיבה המפורטת בכתב התביעה ובהודעת פרטים נוספים שהוגשה בראשית ההליך (מוצג ת/1). התובע טוען לשבעה פרסומים שנאמרו על ידי הנתבעים לשכניהם בבית המשותף, שהם, לטענתו, הוצאת דיבה. על פי התביעה אמרו הנתבעים לשכנים דברים אלה: 5.1 התובע לא העביר באופן ראוי את תיק ועד הבית והמידע הנוגע לוועד הבית (להלן- "אמירה ראשונה"). 5.2 התובע כיהן כוועד הבית, בשעה שלא כך היה, אלא בעת שהנתבעים קיבלו על עצמם לכהן כוועד הבית החל מחודש ינואר 2010 (להלן- "אמירה שנייה"). 5.3 התובע אינו משלם דמי ועד בית (להלן- "אמירה שלישית"). 5.4 התובע חיבל במערכת המובילה גז לבית הנתבעים (להלן- "אמירה רביעית"). 5.5 התובע התלונן על הנתבעת 2 במוסד לביטוח לאומי (להלן- "אמירה חמישית"). 5.6 התובע "שקרן", "גנב", "חרא" ו- "זבל" (להלן- "אמירה שישית"). 5.7 התובע עזב את הבית המשותף (להלן- "אמירה שביעית"). 6. הנתבעים הכחישו בהגנתם את האמירות נשוא התביעה. לגבי חלקן טענו כי אין בהן לשון הרע ולגבי חלקן טענו כי הן אמת, ומכל מקום ביקשו בהגנתם לדחות את התביעה מהטעם שאינה אלא חלק ממערך הטרדות מתמשכת של התובע נגדם, בהיותה תביעה קנטרנית ועוד. 7. בסעיף 1 לחוק נקבע כך: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול- (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו למטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". הצדדים חלוקים, כאמור, באם האמירות מהוות לשון הרע כמשמעותה בהוראות החוק. על כן, יש לבחון תחילה באם האמרות המיוחסות לנתבעים מהוות עוולה על פי הוראת סעיף זה. הקביעה האם הפרסום שבמחלוקת מהווה לשון הרע אם לאו- מבוססת על בחינה אובייקטיבית של משמעות המשפט אותה היה מייחס למילים קורא סביר, ואין כל חשיבות, לעניין זה, למשמעות שמייחס תובע מסויים לאמירות (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג(2) 333, 337). 8. בחינה אובייקטיבית של משמעות האמירה השנייה לפיה התובע רשום כוועד הבית הגם שאינו רשום ככזה בפועל, בזמן שהנתבעים קיבלו על עצמם למלא את תפקיד ועד הבית החל מחודש ינואר 2010, ושל משמעות האמירה השביעית לפיה התובע עזב את הבניין ואינו מתגורר בדירתו- מחייבת את המסקנה כי אינן כאלה המהוות לשון הרע, משאין בהן- במשמעותן הרגילה והסבירה- לבזות או להשמיץ או לפגוע. על כן, כבר מצאתי כי יש לדחות את התביעה בגין אמירות אלה. למעלה מן הצורך יצוין כי פרסומה של האמירה השביעית אמנם הוכח בעדות עדת התביעה (עמ' 12 לפרו', שורות 24-25), ואולם לא הוכח פרסומה של האמירה השנייה, כאשר הטענה לאמירתה יוחסה לנתבע 1 בשיחה שקיים עם התובע. 9. הנתבעים הכחישו בהגנתם באופן גורף את הדברים שיוחסו להם. על כן, לגבי חמש האמירות הנוספות, יש להכריע במחלוקת - באם אמנם נאמרו. התובע לא טען כי שמע את הדברים בעצמו, אך טען כי למד אודותם מאחרים, ולראיה, אף הציג תמלילים וקלטת המתעדים הקלטות של שיחות שערך עם הנתבעים ועם הגב' אנט זיונץ, עדת התביעה, ואף הביא עדה זו למתן עדות. 10. ראיות התובע לא כללו הוכחה כלשהי לגבי אמירות שאמר הנתבע 1. ההקלטות כולן, בכל הקשור לתיעוד עדויות לגבי אמירות, עסקו בדבריה של הנתבעת. התובע עצמו לא העיד כי הנתבע פרסם בפני אחר כלשהו אמירות כלשהם אודותיו. בנסיבות אלה, לא הוכחה כלל התביעה נגד הנתבע 1, ועל כן יש לדחותה. 11. מתוך העדויות, לרבות זו של הנתבעת, עלה כי הנתבעת, מעת לעת, שוחחה עם שכנים נוספים ובעיקר נהגה לשפוך ליבה בפני עדת התביעה. אגב שיח זה, שבין שכנות, טענה הנתבעת בפני שכנה זו כי העברת תפקיד ועד הבית מאת התובע אליה לא נעשתה כראוי וכי לתובע חוב בגין דמי וועד הבית. הנתבעת אף אישרה כי העלתה בשיחותיה חשש לגבי מעורבות התובע בחבלה בבלוני הגז המובילה לדירתה (ריקון בלוני גז שאמורים היו להיות מלאים), כי העלתה את נושא פעילותו של התובע בהגשת תלונה נגדה למוסד לביטוח לאומי, בגין כך שהינה מתפרנסת מנגינה ברחוב, או אודות איומים מאת התובע כי יעשה כן. לגבי אלה טענה הנתבעת כי דיברה אמת. יש, אפוא, להכריע במחלוקת לגבי הגנת "אמת דיברתי", כאשר נטל הראייה לגביה על הנתבעת. 12. בשמיעת הראיות הוברר כי התובע היה חבר בוועד הבית עד לינואר 2010, וטענתו היא שביום 30.1.10 מסר לנתבעת את תפקיד הוועד, והיא קיבלה על עצמה את תפקיד וועד הבית במקומו. התובע העיד כי חברותו בוועד הסתיימה לבקשתו באסיפת דיירים שיזם שכן בבניין- עד ההגנה מר אברהם פרג'ון, וכי אין בידו פרוטוקול המתעד אותה. כן טוען כי לאחר מכן פנה לנתבעת, והעביר לה מסמכים, מידע וכספים נותרים, והיא קיבלה את התפקיד בהסכמה וראיה לכך הן חתימותיה על מסמכים שהגיש: מסמך אחד, מיום 30.1.10, שערך התובע בכתב ידו, חתום על ידי הנתבעת, והמתעד את אישור הנתבעת על קבלת תיק ועד הבית, על כי גביית מיסי ועד הבית נעשו כהלכה, על כי הועברה לה יתרת קופת ועד הבית, וכי היא מוותרת על כל טענה ותביעה כנגד התובע (נספח 17 לתיק המוצגים מטעם התובע). מסמך שני, מיום 23.4.10, שהודפס על ידי התובע, נחתם על ידו ועל ידי הנתבעת, בו שניהם מאשרים את העברת תיבות דואר ועוד מהוועד היוצא לוועד הנכנס. הנתבעת טוענת מנגד כי נושא החלפת התובע בוועד הבית נפל עליה בהפתעה וללא הסכמה או הבנה. לטענתה, שהוכחה, ביום 8.1.10 שוחררה מבית החולים לאחר מחלת ריאות קשה, וביום 30.1.10, עת עדיין שכבה במיטת חוליה, הותיר התובע בביתה וללא הסכמתה מסמכים שונים של תיק הוועד והחתים אותה על מסמך ללא הבנתה (הנתבעת אינה שולטת די בשפה העברית, כפי שעלה מעדותה וכפי שאף נקבע בפסק דין שניתן ביום 3.5.12 שדחה תביעה בגין פגיעה בפרטיות שהגיש התובע כנגד הנתבעת ובפרוטוקול הדיון בעניינה- סומנו ת/3א ו-ב. אציין כי התנהלותה בדיון שבפני, כמו גם קריאת התמלילים לימדה בהחלט כי שליטת הנתבעת בשפה העברית דלה). על כן, טענה הנתבעת כי התובע לא העביר כראוי את התפקיד. לאחר ששמעתי העדויות, שוכנעתי כי נושא העברת תפקיד ניהול ועד הבית מהתובע לנתבעת אמנם לא נעשה באופן חלק ובהסכמתה. התובע עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי בתכוף לאחר שהשאיר אצל הנתבעת את תיק הועד היו לה טענות לעניין זה, וכי זו גם הסיבה שכבר ביום 2.2.10 החל בהקלטת עדויות להוכחת זיקתה של הנתבעת לוועד. כך אף נלמד מתוכן המסמכים אשר ניסח התובע לחתימת הנתבעת, בהם נרשמו סעיפים של ויתור על טענות, אשר לכאורה מקומם לא שם, וכן בהתחשב בתצהיר הפרטים הנוספים, ת/1, אשר בסעיף 2 בו הצהיר התובע כי החל בהקלטות רק לאחר יעוץ משפטי לפיו הונחה לתעד טענותיו כלפי הנתבעים בהקלטה. מכאן אתה למד כי בין יום 30.1.2012, בו ביקש התובע להעביר לנתבעת את תיק הועד, לבין יום 2.2.2010, בו החל בהקלטות לעניין זה, כבר קיבל ייעוץ משפטי בנושא - ובכך ראיה כי העברת תיק הוועד היתה כרוכה במחלוקת ממשית ומחייבת ייעוץ משפטי. משכך, הוכח כי נושא העברת ניהול תיק הוועד היה במחלוקת כבר מהעת הראשונה, משמע, כי לא הועבר כלל בהסכמה ודי בכך כדי לקבל טענת הנתבעת להגנת אמת בדברים המיוחסים לה באמירה הראשונה. 13. הוכח כי במהלך הסכסוך שבין הצדדים, קיבלה הנתבעת לתיבת הדואר שלה תמונה שבה היא מצולמת מנגנת ברחוב. לטענתה, זיהתה בתמונה בגדים שלבשה ביום בו ניגנה ברמת אביב ושם ראתה את התובע. כמו כן לטענתה, היה זה בסמוך לאחר שיחה שניהלה עם התובע שבו חקר אותה לגבי שכר העבודה שלה, ואמנם תיעוד אודות שיחה זו נכלל בין ראיות התובע (מוצג 7 לתיק מוצגיו). תמליל השיחה מתעד חקירה מאוד מפורטת של התובע את הנתבעת, בעניין שעות עבודה, שכר עבודה, היקף שכר, מקום עבודה ועוד, כאשר תוכן הדברים בהחלט מלמד על איסוף מידע מכוון אודות הכנסות הנתבעת. התובע לא יכול היה לתת הסבר כלשהו לכך שניסה לחלץ מהנתבעת מידע מדויק ומפורט אודות הכנסותיה. התובע אף לא הכחיש כי צעק מחוץ לדלתם של הנתבעים שבכוונתו להתלונן עליהם בפני המוסד לביטוח לאומי בגין עבודתה של הנתבעת (עמ' 25 לפרו' שורה 17). בסופו של יום, שוכנעתי כי אמירותיה של הנתבעת בפני שכנתה, עדת תביעה 1, הקושרות בין התובע לבין נושא פנייה לביטוח הלאומי (האמירה החמישית) נהנות מהגנת "אמת דיברתי". 14. התובע טען כי הנתבעת גידפה אותו עת כינתהו באזני עדת התביעה "גנב", "שקרן", "חרא" ו"זבל". הנתבעת אמנם אישרה בחקירתה כי כינתה את התובע "חרא וזבל", אולם לא הודתה כי השמיעה אמירות אלה בפני שכן מסוים, ולא הוכחו יסודות העוולה בקשר לאמירות אלה. התובעת הכחישה כי כינתה את התובע "גנב" ו"שקרן". אמירות אחרונות אלה לא הוכחו בעדות עדת התביעה ואף לא בתמליל שצורף. התמליל שצורף כמוצגים 15 ו-16 מלמד כי התובע ביקש להוציא מפי העדה הודאה ששמעה מהנתבעת כינויים וגידופים שונים שייחסה לו, אך אלה לא אושרו על ידה. על כן לא הוכחה לשון הרע בעניין האמירה השישית על כל ביטוייה. למעלה מהצורך, ובכל הקשור למילים בהן הודתה התובעת, אזי בנסיבות הסכסוך, ובהתחשב בו, לרבות בחלקו המוכח של התובע בסכסוך זה, אין לייחס לשימוש במילות גידופין עוולה ואין לקבוע בגינן אחריות משפטית. 15. הוכח בעדות עדת התביעה ובקלטת המתועדת בתמליל שהוצג כמוצג 12, כי הנתבעת טענה באוזני עדת התביעה שהתובע לא שילם את חוב וועד הבית. הנתבעים טענו כי אמנם כך, וכי הנתבעת דיברה אמת בנושא זה. לא הוצגו ספרי הוועד והקבלות להוכחת תשלום או חובות, חסר זה עומד לרעת שני הצדדים. התובע לא באר מדוע לא הציג קבלות אודות תשלומיו. הנתבעים הסבירו כי ממילא ספרים אלה אינם משקפים תשלומים בפועל של התובע, שכן, נהג לבקש קבלות מבלי ששילם, שכן תמיד הצהיר כי רכש דברים שונים עבור הבניין וקיבל קבלות כנגד הצהרות אלה (פורט בהרחבה בעדות הנתבע). טענת התובע לפיה התנצלויות הנתבעים בתמלולי הקלטות שהציג מוכיחות כי שילם, לא התקבלה על דעתי - הן משום, שכפי שעלה מהחקירה הנגדית גם מתוך התמלולים עולה כי קיים חוב ובידי התובע לא היו קבלות לגבי חלק מהתקופות הרלבנטיות (ראה סוף עמ' 20 לפרו', ראשית עמ' 21). כמו כן, הפנו הנתבעים לדרישת התובע לקזז עלויות שהוציא לתיקון גג ביתו מתוך חובותיו לוועד הבית., דרישה המלמדת כי לסברתו לא חלה עליו בנסיבות חובת תשלום דמי ועד. בנסיבות אלה, ולאחר שאמנם הוכח סכסוך בין התובע לוועד הבית אשר אף אחד הסכסוכים התלוי ועומד כיום בבתי המשפט, ולאחר שהוצגה הודעת קיזוז מאת התובע לנושא וועד הבית (ת/4), ולאחר שאף הוצגו סימוכין לחסר מסוים בתשלום מתוך מוצג 5 שהציג התובע (שיחה מיום 5.3.10), ולאחר שהתובע עצמו מודה כי כיום אינו משלם את וועד הבית, מצאתי כי הנתבעת עמדה בנטל האזרחי גם לעניין החוב לוועד הבית וכי כאשר השיחה עם השכנה אודות נושא זה, חסו גם דבריה אלה בהגנת אמת בדברים על פי החוק. על כן קיבלתי הגנת אמת דיברתי אף כלפי אמירה זו, ונדחית אף עילת לשון הרע הנטענת בגינה. 16. בעדות עדת התביעה הוכח כי הנתבעת טענה בפניה שהתובע חיבל לה במערכת הגז. הנתבעת אישרה בעדותה כי העלתה בפני עדת התביעה חשד כי התובע חיבל לה בבלוני הגז, על רקע היחסים העכורים והמתוחים, התכונות הרעות אשר מייחסים לו כל השכנים נוכח הטרדות חוזרות ובהתחשב אף בפעולותיו בנושא הביטוח הלאומי. עמדת ההגנה היא כי בנסיבות אלה, אמירתה של הנתבעת היא בתום לב ועומדת לה ההגנה לפי סעיף 15 (1) עד 15(4), ולחלופין נטען להקלות בקביעת הפיצוי משום התקיימות סעיפים 19(2) עד 19(4). משמיעת עדות עדת התביעה והנתבעת מצאתי כי תוכן הדברים שייחסה הנתבעת לתובע מתמצה בהטלת חשד בלבד, כאשר אף ציינה כי לא ראתה את התובע מחבל בפועל. על כן, ולרקע הנסיבות אודות הסכסוך בין הצדדים וחילופי הדברים ההדדיים שהוכחו, הגעתי למסקנה כי ייחוס החשד האמור אגב שיח בין שכנות, ספק אם עולה לכדי לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק. גם אם אניח שכל הטלת חשד עולה לכדי הוצאת לשון הרע, אזי ממילא, נוכח קביעתי התחילית כי ענייננו בזוטות, לא מצאתי כי הוכחה עילת התביעה בגין כך, ועל כן גם לא ראיתי מקום להרחיב בבחינת קיומן של הגנות נוספות. 17. בפסק זה התייחסתי לעיקר הטענות בסיכומי הצדדים, ולא התייחסתי לכאלה שמצאתין לא חשובות, או כוללות התייחסות לעובדות שכלל לא הוכחו (ואעיר כי סיכומי התביעה כללו טענות עובדתיות אשר לא הוכחו). 18. בסופו של יום, מצאתי כי יש לדחות את התביעה. כן הצטערתי על כך שלא ניתן היה, נוכח סכסוך מתמשך והתנהגויות חברתיות בלתי שגרתיות, להשכין שלום בין השכנים. 19. לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה. בהתחשב בנסיבות העניין, לרבות הגשת תביעה נגד הנתבע 1 ללא ראיה כלשהי כלפיו, ולרבות בשל תוצאת ההליך, הנני מחייבת את התובע בתשלום הוצאות הנתבעים ושכר טרחת עורך דינם בסך של 30,000 ₪. זכות ערעור כחוק. פסק הדין יישלח לצדדים. בתים משותפיםועד בית משותףלשון הרע / הוצאת דיבה