1.התובעת חברה העוסקת בייזום פרוייקטים לבנייה רכשה ביום 16.6.94 חלקת מקרקעין המצויה בישוב זכרון יעקב והידועה כגוש 11309 חלק מחלקות 14, 15 ו-21 (להלן: "המקרקעין"). התובעת ביקשה לבנות על המקרקעין פרוייקט מגורים על פי תוכנית מתאר ש/422. משהחלה בעבודת התשתית בחודש 8/94 נדרשה על ידי נציג רשות העתיקות להפסיק את הבנייה לשם ביצוע חפירות לבדיקת המקרקעין ואיתור עתיקות. העבודות במקרקעין נמשכו כ-4 חודשים ועיכבו את בניית הפרוייקט. במהלך העבודות נרשמה הערה בדבר הכרזת המקרקעין כאתר עתיקות. 2.בכתב התביעה נשוא תיק זה עותרת התובעת לחייב את הרשות לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מעיכוב העבודות בפרוייקט בתקופת החפירות וכן להשבת התשלומים ששילמה למימון עבודות החפירות. עוד טוענת התובעת כי בשל מחדלה של הרשות להכריז על המקרקעין כאתר עתיקות, טרם רכישת הקרקע על ידה, נאלצה לשלם תשלומים העולים על ערך המקרקעין בפועל ולפיכך עותרת היא לחייב את הרשות לפצותה בגין הפרש המחיר וכן בגין ירידת ערך הדירות שמכרה. 3.במהלך קדם המשפט הסכימו הצדדים כי תחילה יכריע בית המשפט בשאלה אלו עילות תביעה עומדת לתובעת, אם בכלל. בשאלה זו התבקש בית המשפט להכריע על סמך כתבי הטענות וטיעוני הצדדים בלבד. כן הוסבר כי רק לאחר מתן החלטה בסוגיות אלו יקבע התיק לדיון בעילות שיוותרו, אם בכלל. להלן אתייחס לעילות התביעה השונות כפי שפורטו בכתב התביעה ובסיכומי הטענות. אדגיש כי בשלב זה איני בוחן את הראיות אלא רק את קיומן של עילות התביעה. 4.רשלנות באי רישום הערת אזהרה בדבר אתר עתיקות על חלקה 21 התובעת טוענת כי הרשות התרשלה בכך שלא רשמה הערת אזהרה על פי סמכותה מכוח סעיף 28(ב) לחוק העתיקות, תשל"ח-1978 (להלן: "החוק") על חלקה 21. כתוצאה מכך לא ידעה התובעת בעת רכישת הקרקע ויזום הפרוייקט כי קיימת אפשרות שימצאו באתר עתיקות או כי יהיה צורך באישור הרשות לבנייה בחלקה כנדרש על פי סעיף 29 לחוק. בכתב התביעה נטען כי רישום הערת אזהרה מוריד את ערך המקרקעין ובהתאם, לו היתה נרשמת הערה במועד בו היתה התובעת יכולה לרכוש את המקרקעין במחיר נמוך והיתה חוסכת תשלומי מס רכישה וכו'. 5.כדי להבין את המחלוקת יש לזכור כי בשנת 1964 פורסמה בילקוט הפרסומים הכרזה בדבר אתר עתיקות לגבי מקרקעין הידועה כחירבת ג'אבר. בפרסום צוינו 2 נקודות ציון של האתר אך לטענת התובעת נקודות ציון אלו אינן מספיקות כדי להגדיר את כל שטח האתר. על פי מפת מדידה שצירפה התובעת עולה כי חלק מחלקה 21 מצוי בשטח האתר אך למרות זאת לא נרשמה הערת אזהרה על החלקה. 6.התובעת מצדה מפנה לעיתון הרשמי משנת 1944 אשר כבר בו הוכרזה חירבת ג'אבר כאתר עתיקות (או בלשון הפקודה כאתר היסטורי). הרשימה משנת 1964 הינה רק המשכה של ההכרזה משנת 1944. על פי סעיף 49(ב) לחוק העתיקות ה"רשימות של המצבת והאתרים ההיסטוריים שפורסמו לפי פקודת העתיקות ושהיו בתוקף ערב תחולתו של חוק זה רואים אותן כאילו פורסמו לפי סעיף 28 לחוק. " לפיכך טוענת הנתבעת כי האתר פורסם כדין ולא היתה על הרשות כל חובה נוספת על פי סעיף 28 לחוק לרבות חובת רישום הערת האזהרה. 7.יתרה מזו, לטענת הנתבעת פרסום נקודות הציון נעשה על פי הודעה מיום 13.3.72 אשר פורסמה בילקוט הפרסומים 1810 ולפיה ניתן הסבר מפורט כיצד יקבע שטח האתר על פי נקודות הציון שפורסמו. 8.עוד נטען כי המקרקעין שבבעלות הנתבעת הינם מקרקעין גובלים לאתר חירבת ג'אבר ועל כן מכוח סעיף 29(א)(6) אסורה כל הקמת בניינים או קירות בהם. לפיכך לא נגרם לתובעת כל נזק מאי רישום ההערה בחלקה 21. רק משהוברר בעקבות החפירות כי גם חלקה 21 מהווה חלק מאתר עתיקות הוכרזה גם חלקה זו ונרשמה הערה. 9.בשלב זה איני יכול כמובן לקבוע כי חלק מחלקה 21 כלול בשטח חירבת ג'אבר אשר לגבי הכרזתה כאתר עתיקות אין כל חולק. אין ספק שלאור סעיף 49(ב) לחוק העתיקות נשמרת רציפות בהכרזת מקרקעין. אתרים היסטוריים שהוכרזו על פי פקודת העתיקות נחשבים כאתרי עתיקות על פי החוק ואין כל צורך כי יעמדו בתנאים הקבועים על פי החוק כעת. די בכך שהוכרזו כדין על פי הפקודה בבג"צ 4146/95, עזבון המנוחה לילי דנקנר ז"ל נ' מנהל רשות העתיקות, פד"י נב (4) 774, פסקה 8 מציין בית המשפט כי מי שמבקש לתקוף את חוקיות ההכרזה על שטח כאתר עתיקות לפי פקודת העתיקות צריך לתקוף את חוקיות ההכרזה על פי הדין ששרר בעת ההכרזה, דהיינו, על פי פקודת העתיקות (שם עמ' 785). 10.אין בפי התובעת כל טענה ביחס לחוקיות ההכרזה על פי הפקודה. מכאן שנקודת המוצא לדיון הינה כי ההכרזה על חירבת ג'אבר נעשתה כדין. אין כל חולק כי ביחס לחלקות 14 ו-15 נרשמה הערה כדין במרשם המקרקעין (ראה גם סעיף 1.8 לסיכומי התובעת). 11.השאלה האם אי רישום הערה על הכרזה מכוח פקודת העתיקות מהווה עוולה בין רשלנות ובין הפרת חובה חקוקה הושארה בבג"צ 4146/95 בצריך עיון (שם פיסקה 17, עמ' 797). לעומת זאת בע"פ (חיפה) 517/96, שפיק נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי, כו(6), 654, מסתמך בית המשפט על פסק דין בע"פ 174/94 (חיפה) חאלד דיאב נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי ומציין את תקפות ההכרזה יש לבחון על פי הפקודה בלבד ולכן אין כל נפקות לאי משלוח הודעה כנדרש על פי סעיף 28(ב) לחוק או אי רישום הערה במרשם המקרקעין (שם פסקה 4). אוסיף כי בבג"צ 4146/95 הנ"ל מציין בית המשפט כי מתצהיר הרשות התגלה כי בשנת 1992 נערכה רשימה חדשה המתקנת את הרשימה משנת 1964 וכוללת ציון מספרי גושים וחלקות. אין בפני כל התייחסות של הצדדים לנקודה זו ולא ברור האם בשנת 92 נכלל האתר חירבת ג'אבר ברשימה. 12.התביעה בשאלה האם הרשות התרשלה באי רישום הערה בדבר הכרזת אתר עתיקות ביחס לחלקה 21 הינה שאלה המערבת סוגיות עובדתיות ומשפטיות. מן הפן העובדתי יש לברר האם חלקה 21 מצויה בתחומי חירבת ג'אבר; מה עשתה הרשות כדי לרשום את החלקות האחרות ומדוע לא נרשמה הערה ביחס לחלקה 21. מן הפן המשפטי יש לשאול האם חקיקת חוק העתיקות הטילה על הרשות חובה בין על פי דין ובין מכוח חובת הזהירות להשלים את התנאים על פי סעיף 28(ב) גם ביחס לאתרים שהוכרזו על פי הפקודה לרבות רישום הערות. לבסוף יש לברר האם אי הרישום גרם לתובעת נזק כלשהו. כאן יש לזכור כי בעקבות הכרזת מקרקעין כאתר עתיקות לא זכאי הבעלים לכל פיצוי. לפיכך יתכן שגם מחדלים בעבר בהכרזה וברישום אינם מקימים זכות לפיצוי. דומני שבכל אלו ראוי להכריע רק לאחר קביעת העובדות על ידי בית המשפט ואין זה ראוי לקבוע קביעות משפטיות תקדימיות בהעדר תשתית ראייתית וכאשר יתכן שמן הפן העובדתי אין כל בסיס לתביעה בעילה זו. 13.הפסקת פעולות הבנייה במקרקעין התובעת טוענת כי עקב הפסקת עבודות הבנייה במקרקעין נגרמו לה נזקים רבים. לטענתה לא ניתן היה לצפות את הפסקת עבודות הבנייה על ידי הרשות. עוד נטען כי הואיל והמקרקעין אינם בתוככי אתר חירבת ג'אבר ומרביתם אף אינם גובלים באתר, לא היה כל בסיס להורות על הפסקת העבודות. לתובעת גם טענות לגבי משך תקופת העיכוב. 14.חשוב להפנות לסעיף 29(א)(6) לחוק הקובע מגבלת בנייה לא רק במקרקעין הכלולים בשטח אתר עתיקות אלא גם במקרקעין גובלים. הביטוי "מקרקעין גובלים" מופיע בענינים שונים שנדונו על פי חוקי התכנון והבנייה; כך למשל ביחס להיקף בעלי הזכות הזכאים לפיצוי על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (ראה למשל עמ"נ 157/02 (ת"א), חברת מגדלי אלרור בע"מ נ' שניידר רמי, דינים מחוזי, לג(8), 451) או למשל ביחס לתשלום היטל השבחה. 15."קו הגבול" אינו עובר במרחק מוגדר כלשהו מגבול השטח המוכרז אלא הקביעה הינה מהותית-תכליתית. כאשר חלקת מקרקעין משיקה לאתר עתיקות יכול וצריך בעל החלקה לצפות כי כל בנייה בחלקה תהא כפופה למגבלות סעיף 29(א)(6) הנ"ל. תכלית ההוראה הינה ההנחה הסבירה כי בקרבת אתר מוכרז עשויות להמצא עתיקות נוספות כאפשרות קרובה ביותר. יש להזכיר כי לפי סעיף 28 לחוק מסורה למנהל סמכות רחבה ביותר להכריז על מקום פלוני כאתר ולכן חובה על המנהל לנהוג בשיקול דעת ובזהירות. הכרזה כאמור לשטח מוגדר אינה שוללת את האפשרות כי בבוא העת יבדקו גם מקרקעין גובלים. מכאן בין אם חלקה 21 נמצאת בשטח חירבת ג'אבר ובין אם לאו ברי שלרשות היתה סמכות להורות על הפסקת העבודה והתניית קבלת האישור להמשך בתנאים מכוח סעיף 29 לחוק. 16.שאלה אחרת היא השאלה העובדתית בנוגע למשך העיכוב והאם למרות סיום העבודות התעכב האישור בשל התרשלות הרשות, כטענת התובעת, או בשל מחדלי התובעת דוקא, כטענת הרשות. זוהי כמובן שאלה עובדתית שיש לבררה תוך שעל התובעת לזכור כי עילתה הינה רק לגבי תקופת עיכוב לא סבירה בשל התרשלות הרשות ולא ביחס לכל תקופת העבודות בפועל. 17.מבלי להרחיב בנקודה זו, הנני סבור שאין כל חשיבות למחלוקת העובדתית שהתגלתה ביחס למצג שהציגו פקחי הרשות לתובעת. התובעת טוענת כי הפקחים הציגו מצג כאילו המקרקעין מצויים בשטח אתר מוכרז בעוד שבפועל ההכרזה הינה מיום 27.10.94 בלבד, כלומר חודשיים לאחר הפסקת העבודות. דומה שהמצג שהוצג אינו רלוונטי שהרי בין אם המקרקעין כלולים באתר המוכרז ובין אם הם רק גובלים עמם רשאית היתה הרשות לדרוש את הפסקת העבודות. 18.מימון חפירת ההצלה אין חולק כי התובעת נשאה במימון חפירות ההצלה במקרקעין. הצדדים חלוקים בשאלה האם חלה על הרשות חובת השבה על התשלומים ששולמו. בבג"צ 4146/95 הנ"ל קבע בית המשפט העליון, באמרת אגב, כי הפרקטיקה שהיתה נהוגה ברשות להטיל את הוצאות המימון על בעל המקרקעין אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק אלא שבית המשפט לא קבע הוראות כלשהן לגבי תשלום שכבר שולמו לרשות. המחלוקת בעניין זה נדונה מספר פעמים בפסיקה בת"א 751/99 (שלום אשדוד), פרץ בוני הנגב נ' רשות העתיקות, סבר כב' חמדני כי אין מקום להורות על השבה. מאידך בת.א. 3608/94 (רחובות), גבעת המוזיאון רחובות נ' רשות העתיקות (מרחב מרכז) כב' השופט גנות, ובת.א. 2308/00 (ת"א) מפלי תחנות בע"מ נ' רשות העתיקות, כב' השופט ר. גרסטל, פסקו כי על הרשות חלה החובה להשיב תשלומים שנגבו שלא כדין. על פסקי דין אלו הוגשו ערעורים שטרם הוכרעו. 19.סוגיה זו אף היא אינה כה פשוטה ויתכן שגם היא דורשת הבאת ראיות. הטלת חובת השבת תשלומי חובה שגבתה רשות ביתר או שלא כדין זכתה לדיון במספר ענינים בעיקר במסגרת דיני המס. כך למשל בע"א 3602/97, נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' דניאל שחר, דינים עליון, ס' 828, מציין כב' השופט מ. חשין (פסקה 48): מסים למיניהם הנגבים מן התושבים אמורים לממן את פעילויות המדינה, ומדיניות מיסים ראויה תיועד אף להביא לחלוקת משאבים מיטבית בין התושבים ובין שכבות האוכלוסיה למיניהן. ראו, למשל: א. ויתקון בהשתתפות י. נאמן, דיני מיסים - מיסי הכנסה, עזבון ושבח, (מהד' שלישית, שוקן, תשכ"ו-1966), 24-17; א. נמדר, דיני מסים [מס הכנסה] (מהד' שניה, תל-אביב, תשנ"ג-1993), 25. ניהול ראוי של משק הכספים מחייב מעצם טיבו המעטת יסוד חוסר הוודאות, שכן רק בהגברת יסוד הוודאות ניתן לתכנן כראוי פעילויות לעתיד-לבוא. פריעת סדרים בניהול משק בכספים של רשות הציבור עלולה לקלוע אותה לקשיים לא-מעטים, ומכאן הצורך המוּבנה - לא פחות מאשר בעניינו של היחיד - להציב גדירות לחיובה של רשות הציבור להחזיר כספים שגבתה מן היחיד; ומכל מקום, להעמיד את הרשות במהירות מירבית במצב שתדע מה משאבים עומדים לרשותה." בשל כך נקבע בחקיקה, ובעקבות כך בבתי משפט, מסגרות זמן נוקשות לתביעה להשבת כספים שנגבו ביתר על ידי רשויות שלטון (ראה למשל ע"א 33/72, ל. פרומין ובניו בע"מ נ' מנהל המכס הכללי, פד"י כח(2) 459, 468; ע"א 4024/95, פגי לזר נ' מדינת ישראל, דינים עליון, נח' 810; ע"א 415/29, דוידוב נ' ראש העיר חברי מועצת העיר ובני העיר תל אביב, פד"י טז(1) 648, 6559). 20.עניין נוסף שיש לדון בו הינו האם התשלום על ידי האזרח נעשה תחת מחאה ואף אם לא נעשה תחת מחאה יש לבדוק האם נעשה תחת אילוץ, כך למשל ברע"א 2911/95, יוסי אברהם-עו"ד נ' עירית רמת גן, פד"י נג(1) 218, 233, מציינת כב' השופטת שטרסברג-כהן כי מקם שהאזרח נדרש לשלם לרשות שכן זו התנתה עשיית פעולה שהתבקשה על ידי האזרח בתשלום, יראו בתשלום כתשלום שנעשה תחת אילוץ והרשות תדרש להשיב את התשלום, ואילו אם התשלום נעשה בנסיבות אחרות, יתכן שהתוצאה תהא שונה (ראה גם בג"צ 4562/92, זנדברג נ' רשות השידור, פד"י נ(2) 818). יש לזכור עוד כי כאשר עילת ההשבה נובעת מדיני עשיית העושר עשויה לקום לרשות גם טענת הגנה מכוח דינים אלו כמו שההשבה בנסיבות המקרה, אינה צודקת וכו' ( ראה גם דיון נרחב בסוגיית ההשבה של תשלומים על ידי הרשות ד. פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, מהדורה שנייה, עמ'885-884, 951 ואילך). 21.כל אלו מביאים למסקנה כי סוגיות ההשבה של הוצאות המימון מחייבת בדיקה גם של נסיבות ההסכמה למימון ושל משמעות הטלת חובת ההשבה על הרשות. גם לשם כך ראוי לשמוע ראיות. 22.סוף דבר התוצאה מן האמור הינה כי לתובעת עומדות מספר עילות תביעה שראוי לבררן והן: (א)אחריות הרשות בגין אי רישום הערה במרשם המקרקעין לפני 1994ואחריותה לפיצוי אם ובמידה ונגרם נזק עקב כך כאמור בסעיף 12 להחלטתי. (ב)נזקים שנגרמו עקב העיכוב הנטען במתן האישור לאחר תום עבודות החפירה כמאור בסעיף 16 להחלטתי. (ג)השבת כספי מימון החפירות כאמור בסעיף 21 להחלטתי. 23.הואיל וסדרי עבודתי שונו יועבר התיק לכב' השופט א. אלייקים לשם המשך הדיון. בנסיבות העניין, הנני מורה כי הוצאות הליך זה יפסקו במסגרת ההכרעה בתיק העיקרי. עתיקותהערת אזהרה