זוהי תובענה לפסק דין הצהרתי שלפיו זכאית המבקשת להירשם כבעלים של 1/4 ממקרקעין הידועים כחלקה 72 בגוש 3878 (להלן:-"הנכס"), הרשומים על שם משיב 2 (להלן:-"המשיב"), ויש למחוק עיקולים זמניים שהוטלו על ידי המשיבים 1,3,4 (להלן יחד:- "המשיבים" או "הנושים"). 1. רקע וטענות הצדדים: (א) המבקשת והמשיב נשאו זו לזה בשנת 1997 ונולדו להם שני ילדים. ביום 15.12.2008 נכרת ביניהם הסכם ממון (להלן:- "הסכם הממון"), ובין יתר הוראותיו נקבע כי "הבעל ממחה לאישה, מגוריה ולמגורי ילדיהם, ללא תמורה, ובאופן בלתי חוזר, את כל זכויותיו בבית". בהסכם הממון נקבע כי העברת הזכויות בנכס תתבצע רק לאחר שהמשיב יפרע את מלוא יתרת ההלוואה שבגינה נרשמה על הנכס משכנתה לטובת בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ. כן נקבע בהסכם הממון שלמשיב תישמר זכות מגורים בנכס ללא כל תמורה וכנגד תשלום הוצאות החזקת הנכס. הן המבקשת הן המשיב חתמו על ייפויי כוח בלתי חוזר למימוש הסכם הממון, דהיינו, להעברת הזכויות בנכס על שם המבקשת ולהעברת זכויות המבקשת בחברה של המשיב, על שם המשיב. הסכם הממון אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 25.1.09, וניתן לו תוקף. בו ביום נרשמה הערת אזהרה לטובת המבקשת על זכויות המשיב. (ב) ביום 1.3.09 נחתם בין המבקשת למשיב הסכם גירושין (להלן:- "הסכם הגירושין"). בהסכם הגירושין נאמר כי הנכס הנ"ל, המהווה דירה, יועבר לבעלותה של המבקשת בלבד, בהמשך לאמור בהסכם הממון. בהסכם הגירושין צוין גם כי המשיב מוותר על זכות המגורים שניתנה לו כאמור לעיל, בהסכם הממון. (ג) ביום 24.2.10 ניתן על ידי בית הדין הרבני פסק דין לגירושין וביום 3.3.10 נכתב הגט ונמסר לצדדים. (ד) בל"ל הגיש תביעה נגד המשיב ביום 8.2.10 וביום 24.2.10 הוטל עיקול ראשון על זכויות המשיב. עיקול זה הוטל לבקשת בל"ל. בקשה לביטול עיקול, שהוגשה על ידי המבקשת, נדחתה מהטעם שהיה על המבקשת לנקוט בבית המשפט הליך הצהרתי בדבר זכויותיה. פסק-הדין בתביעת בל"ל נגד המשיב ניתן ביום 28.6.10 וביום 1.8.10 נפתח תיק ההוצאה לפועל. (ה) ביום 15.8.10 נרשם עיקול נוסף על זכויות המשיב, הפעם לטובת משיב 3 (להלן:- "בנק אוצר החייל") וביום 14.9.10, נרשם עיקול שלישי, לבקשת משיב 4 (להלן:- "בנק המזרחי"). (ו) המבקשת טוענת כי נתונה לה עדיפות על פני העיקולים שהוטלו, לנוכח סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן:- "חוק המקרקעין") ולנוכח קיומו של הסכם הממון המאושר בינה לבין המשיב. (ז) בתובענה המתוקנת שהגישה המבקשת לאחר הגשת תשובות המשיבים, טענה היא כי הגישה דיווח לרשויות המס על העברת הזכויות, ואף צרפה עותק המש"ח שהוגש ביום 22.12.10. (ח) הנושים מתנגדים לסעדים המבוקשים וטוענים כי הסכם הממון מהווה הסכם למראית עין שכל תכליתו הברחת הנכס מנושיו של המשיב, ולחלופין, מהווה הסכם הממון הענקה אסורה או מתנה שבית המשפט מתבקש להורות על ביטולה. עוד טוענים הנושים כי מדובר בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין אלא שאין כל נפקות לפסק הדין שניתן, ככל שיש בו להשליך על זכויות צדדים שלישיים. המשיבים טוענים לקיומם של אותות מרמה רבים במקרה דנן אשר יש בהם להביא לדחיית התובענה או למצער להעביר את הנטל מכתפיהם (להוכחת הסכם למראית עין) לכתפיה של המבקשת. המשיבים מציינים כי לכל היותר מדובר בעסקת מתנה שטרם הושלמה ויש להורות על ביטולה בנסיבות העניין. המשיבים מצביעים על כך שבהסכם הממון נותרה למשיב זכות מגורים בנכס (סעיף 7), ללא הגבלת זמן, כנגד השתתפות בהוצאות ההחזקה בלבד, ועובדה זו מחזקת את טענתם לפיקטיביות של הסכם הממון. עובדה נוספת היא אי הגשת דיווח לרשויות המס במועד אלא רק לאחר הגשת תשובות המשיבים. המשיבים מטילים ספק במועד הרשום על הסכם הגירושין וגורסים כי הסכם זה נחתם מאוחר יותר אך נרשם בו תאריך מוקדם כדי להרחיקו ממועדי הטלת העיקולים ומהזיקה בין העסקה לנושים. את נסיבות הטלת העיקולים מתארים המשיבים בתגובותיהם, שלא נתמכו בתצהירים. יצויין כי בתשובותיהם של משיבים 3,4 אין כל הסבר ופירוט לגבי חובות כלשהם של המשיב כלפיהם, אין פירוט של מועד היווצרותם, סכומם ומעמדם. (ט) המבקשת נחקרה על תצהיריה על ידי ב"כ כל המשיבים. בחקירתה הבהירה כי העיכוב בטיפול בהעברת הזכויות משם המשיב על שמה נבע מהעובדה שלא הייתה ברשותה תעודת גירושין. כשהצטיידה בסופו של דבר בתעודת גירושין, כבר היו רשומים עיקולים על הנכס והדבר מנע ביצוע הרישום על שמה. המבקשת הבהירה בחקירתה גם שפער הזמנים שבין הסכם הגירושין לבין אישורו על ידי בית הדין הרבני נבע מדרך פעילותו של בית הדין הרבני ולא מכל סיבה אחרת. 2. דיון והכרעה הסוגיה המונחת לפתחו של בית המשפט בתובענה זו היא: זכותו של מי עדיפה: של המבקשת, על פי הסכם הממון, הסכם הגירושין והערת האזהרה שנרשמה לזכותה, או של המשיבים- הנושים, שלטובתם נרשמו עיקולים על הנכס, במועדים מאוחרים להערת האזהרה? (א) נקודת המוצא לדיון בתובענה זו הוא קיומה של הערת אזהרה לטובת המבקשת כבר מיום 25.1.09, בעוד שהעיקול הראשון נרשם בחודש פברואר 2010. סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין קובע: "נרשמה הערת אזהרה ולאחר מכן הוטל עיקול על המקרקעין או על הזכות במקרקעין נשוא ההערה, או שניתן צו לקבלת נכסים בפשיטת רגל או צו פירוק נגד בעל המקרקעין או בעל הזכות במקרקעין, או שנתמנה כונס נכסים על רכושו, הרי כל עוד לא נמחקה ההערה, לא יהיה בכל אלה כדי לפגוע בזכויות הזכאי הנובעות מההתחייבות נשוא ההערה, ובלבד שטענה לביטול העסקה מחמת פשיטת הרגל או הפירוק שהיתה עומדת אילו בוצעה העסקה במועדה, תעמוד גם נגד ההתחייבות האמורה." סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין קובע את עדיפותו המהותית של בעל הערת אזהרה על פני נושים אחרים של החייב, בהבטיחו כי זכויותיו של הראשון לא ייפגעו בשל עיקול מאוחר ובשל מצבים אחרים. הערת האזהרה מקימה לבעליה עדיפות מהותית על פני בעלי זכויות אחרים, וזאת מכוחה היא ובעצם רישומה (ע"א 261/88 בנק המזרחי המאוחד נ' זלמן רוזובסקי, פ"ד מח(2) 102, 118, 120 (1994)). (ב) הנושים, המודעים לאמור לעיל, מנסים להתמודד בדרך של טענות נגד כשרותה של ההעברה. דהיינו, בדרך של העלאת טענה שמדובר בהסכם למראית עין. סעיף 13 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה." ייאמר כבר עתה כי נטל הראיה במקרה זה חל על המשיבים ועליהם בלבד כאשר ראיה כזו, מטבע הדברים, היא לרוב נסיבתית (ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' יהודית אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 43 (1996) (להלן:- "פרשת אולצ'יק"); ע"א 8393/99 יצחק לופטין נ' מוניקה תכשיטים בע"מ (לא פורסם, 17.6.04)). בעניין נטל הראיה נקבע לאחרונה, כי בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשויה להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כזב. כך, כשם שלא בנקל יוכיח בעל דין טענות בדבר תרמית, המחייבות ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, גם טענות בדבר פיקטיביות של עסקה, המשיקות לטענת מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת (ע"א 3725/08 + ע"א 3728/08 ניסים חזן נ' אריק חזן (לא פורסם, 3.2.11)). כך בענייננו, טענת החוזה למראית עין מייחסת מירמה לצדדים לחוזה. טענה זו מחייבת רמת הוכחה גבוהה. טרם אבחן האם צלחו המשיבים רמת הוכחה זו, אתייחס בקליפת אגוז לשאלה - חוזה למראית עין מהו? (ג) באשר לחוזה למראית עין נקבע זה מכבר כי:- "המאפיין המרכזי בחוזה למראית עין הוא דבר קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, בענין מסויים או בעניינים אחדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה ביניהם באותו נושא או נושאים, שהיא אך למראית עין. משמע, באותם עניינים, הצדדים אינם מעוניינים לתת תוקף להסדר הגלוי ביניהם, אלא אחד משניים: הם אינם מעוניינים בכל עסקה משפטית, או שהם מעוניינים בעסקה משפטית אחרת." (ע"א 53/86 עמיחי סולל נ' מתתיהו צוקרמן, פ"ד מב(2) 625, 631 (1988); ע"א 8393/99 יצחק לופטין נ' מוניקה תכשיטים בע"מ (לא פורסם, 17.9.03)). כמו כן, הלכה פסוקה היא כי הסכם המבריח נכסים מן הנושים אמנם נגוע בחוסר תום לב כלפי הנושים, ולעיתים ניתן לבטלו לפי פקודת פשיטת רגל [נוסח חדש] התש"ם- 1980 (להלן:- "פקודת פשיטת רגל"), אולם אין הוא בהכרח חוזה למראית עין (פרשת אולצ'יק, בעמ' 44). כך נקבע בפרשת אולצ'יק, כי אדם המבקש להתגרש מאשתו ולשם השגת הגירושין הוא מתחייב להעביר לה זכויות בנכסיו, וממהר לעשות כן בטרם ישיגוהו נושיו - ההעברה עצמה אינה בהכרח למראית עין בלבד. אם ההעברה היא אמיתית, והנושים לא יכולים לבטלה לפי פקודת פשיטת רגל, לא תעמוד להם טענת הסכם למראית עין. דברים אלה יפים אף לענייננו - המשיבים לא הרימו את הנטל להוכיח כי המבקשת והמשיב לא היו מעוניינים בהסכם הממון ובהסכם הגירושין או לחילופין כי היו מעוניינים בעסקה משפטית אחרת. ב"כ בל"ל טוען לכך שהסכם הגירושין סותר את ההסכמות בין המשיב לבין המבקשת בהסכם הממון שקדם לו, וכן כי העברת הזכויות למבקשת נעשתה ללא כל תמורה באופן המעלה את החשד שהסכם הגירושין נעשה למראית עין. אף לא אחד מב"כ הנושים חקר את המבקשת אודות השינויים דלעיל אליהם מפנה ב"כ בל"ל ואודות יחסיה עם המשיב כדי לנסות ולהבין את העובדות שנסבו סביב הסכמים אלו לעומק. מיותר לציין, כי שאלת קיומו של חוזה למראית עין היא שאלה שבעובדה, והתשובה לה נלמדת ממכלול נסיבות המקרה. נסיבות אלו לא הוכחו על ידי הנושים, שכאמור, חובת ההוכחה בנוגע לכך גבוהה מחובת ההוכחה הרגילה, והם הסתפקו במספר מצומצם של נקודות בהן חקרו את המבקשת, עליהן השיבה, ולא שאלו אותה דבר אודות השינויים להם טוענים ואודות יחסיה עם המשיב בתקופות הרלוונטיות. כך למשל, אין משמעות של ממש לטענת בל"ל שלפיה הסכם הממון איפשר למשיב להמשיך להתגורר בנכס, כאשר כל מערכת היחסים בין בני הזוג בתקופה הרלוונטית נותרה די עמומה. לטענת הנושים, לנוכח הצטברות אותות מרמה במקרה דנן, יש להעביר את הנטל למבקשת להפריך אותות מרמה אלו. אכן, נטל הבאת הראיות, להבדיל מנטל השכנוע, עשוי לעבור מצד לצד במהלך הדיון. כך, הנטל עשוי לעבור לצד השני עם הצטברות "אותות מרמה". לעניין זה נקבע זה מכבר כי "הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב ועליו להראות כי העסקאות נעשו בתום לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת." (ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי אילנה, פ"ד נז(5) 776, 782 (2003)). ואכן, המבקשת הבהירה בחקירתה כי לא העבירה את הזכויות בדירה על שמה מאחר שנדרשה על ידי הבנק לצורך זה להביא תעודת גירושין שלדבריה קיבלה רק בפברואר 2010. רק לאחר שהגיעה לבנק עם תעודת הגירושין, נודע לה דבר העיקול. המבקשת הוסיפה וציינה כי היא לא היתה מודעת למצבו של המשיב ולאפשרות שיוטלו עיקולים, וזאת לנוכח מערכת היחסים ששררה ביניהם בתקופה זו ולכן לא ציפתה שתיכנס לבעיה שכזו (עמוד 3 שורות 16-18 לפרוטוקול). תשובותיה של המבקשת בנקודות עליהן נשאלה הניחו את דעתי והתרשמתי מכנותן. כך אף השיבה המבקשת כי הסיבה שלהסכם הגירושין ניתן תוקף של פסק דין כמעט שנה לאחר שנחתם, היא כי לוקח זמן בבית הדין הרבני עד שנותנים את פסק הדין וכי למיטב זכרונה הסכם הגירושין הוגש לבית הדין הרבני מהר מאד לאחר שהיה בידה. אעיר בנקודה זו כי אם היה ממש בטענות המשיבים היה צפוי שהמבקשת תמהר ותבצע את כל הנדרש להעברת הזכויות בבהילות ובמהירות ולא תמתין חודשים ארוכים. דווקא ההתנהלות הרשלנית משהו של המבקשת מחזקת את עמדתה ואת מהימנותה. כך גם לעניין התמורה - יש לזכור, כי אין מדובר בחוזה מתנה אלא בהסכם גירושין במסגרתו הוסכם בין הצדדים כי מלוא הזכויות בדירה יועברו למבקשת. ההעברה נעשתה אגב הליכי גירושין ובהסכם נקבע כי ברצון בני הזוג לקבוע ולהסדיר ביניהם את ענייני החזקת הילדים, מזונותיהם וענייני הרכוש המשותף וחלוקתו. ברי כי לא ניתן לראות בהסדרים מכוחו של הסכם זה כהתחייבויות חסרות תמורה במובן המלא והרגיל של מונח זה. מכל האמור לעיל, המשיבים לא השכילו לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש כדי להוכיח כי הסכם הממון והסכם הגירושין נעשו למראית עין. אף אם היו נותרים ספקות באשר לגרסת המבקשת ואף אם היה הנסתר רב על הנגלה באשר למערכת היחסים ששררה בין בני הזוג בזמנים הרלוונטיים, מערכת יחסים שיכולה היתה לשפוך יותר אור על העובדות החסרות על בסיסן כאמור יש לבחון טענה לחוזה למראית עין, בין הספקות לבין הרמת נטל השכנוע ישנו מרחק, שהמשיבים לא צלחו לצמצמו. (ד) טענה נוספת שמעלה בל"ל בתשובתו היא כי בהסכם הממון קיים תנאי מתלה הקובע כי העברת הזכויות של המשיב בנכס לטובת המבקשת, תתבצע רק לאחר שהוא יפרע את מלוא יתרת הלוואת המשכנתה. המשיב לא יכול היה להעביר את זכויותיו בנכס למבקשת ללא אישור הבנק למשכנתאות לכך, ומשלא ניתן אישור זה, הדבר מחייב ביטול הערת האזהרה וביטול העברת הזכויות על שם המבקשת. אין לקבל טענה זו. תנאי הוא אירוע בלתי ודאי, חיצוני לחוזה, המתנה את החוזה. על חוזה שכזה נאמר כי:- "משמעות הדרישה שהתנאי יהיה אירוע חיצוני לחוזה היא שלילית, כלומר: שהתנאי לא יהיה תלוי רק בהתנהגות הצדדים לחוזה. אי-ודאות התנאי נובעת מתלותו באירועים חיצוניים, אשר גם אם הצדדים עשויים להשפיע עליהם, הם אינם שולטים בהם...אירוע התלוי בהתנהגות אחד הצדדים או המוסדר על-ידי החוזה הוא בדרך כלל בגדר תניה חוזית, שאי-קיומה מהווה בסיס לעילת תביעה בגין הפרת החוזה." (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 468 (2005)). לית מאן דפליג, שהתנאי אליו מפנה בל"ל תלוי בהתנהגות הצדדים לחוזה בלבד ולא תלוי באירוע חיצוני כלשהו. מדובר בתניה חוזית ולא בתנאי מתלה. זאת ועוד. תנאי זה לא מופיע כלל בהסכם הגירושין בו נאמר שההעברה תבוצע ביפוי כח אגב הגירושין, וכאמור ייפוי הכח נחתם ביום 15.12.08 והגירושין הושלמו בחודש פברואר 2010. (ה) בל"ל טוען כי הסכם הממון בוטל על ידי הסכם הגירושין המאוחר לו, ששינה את הסכמות הצדדים בין במפורש ובין מכללא, ומשכך בטלה אף הערת האזהרה. אין לקבל טענה זו, אך גם אם תתקבל טענה זו, אין בה כדי לסייע לנושים. כאמור, הסכם הגירושין נחתם במרץ 2009 והעיקול הראשון על הדירה הוטל בפברואר 2010. במצב דברים זה נקבע זה מכבר כי בהתחייבות למכירת נכס רוכש הקונה "זכות שביושר" המעניקה לו זכות מהותית בנכס המסויים הפועלת כלפי כולי עלמא ולכן נושה "רגיל" של החייב (המוכר), מכוח חיוב שאינו קשור כלל לנכס, אינו יכול להתגבר על הזכות שביושר של הקונה. כך, אם נמצא כי לקונה זכות שביושר בנכס, הנושה של המוכר, החייב, אינו יכול "לרדת" אל הנכס, וממילא גם אינו יכול לעקל אותו. לעניין זה אין כל חשיבות לעובדה, שהנושה רשם את העיקול במרשם המקרקעין. רישום העיקול אינו מעלה ואינו מוריד (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4) 199, 241-246 (1999); להלן:- "הלכת אהרונוב"). הלכת אהרונוב עסקה אף היא בהסכם גירושין בין בני זוג במסגרתו התחייב הבעל להעביר נכס מקרקעין הרשום על שמו לבעלותה המלאה של אשתו, אולם הנכס לא הועבר על שמה ואף לא נרשמה הערת אזהרה על זכויותיה. לנוכח העובדה כי הסכם הגירושין קובע כי המבקשת תקבל את מלוא חלקו של המשיב בדירה, אף אם נקבע כי הסכם הגירושין אכן ביטל את הסכם הממון ועימו את הערת האזהרה, הדבר לא יסייע למשיבים בתובענה דנן, לנוכח הלכת אהרונוב. אעיר רק כפי שציינתי, שאין לקבל הטענה לגופה. בהסכם הגירושין אמנם שונו תנאי הסכם הממון אך ההתחייבות להעברת הנכס על שם המבקשת - לא בוטלה. התחייבות זו נותרה בעינה, והערת אזהרה נותרה רשומה כדין. (ו) עוד טוען בל"ל בתשובתו לתובענה, כי יש לראות בהסכם הממון התחייבות לעסקת מתנה, כאשר המשיב חזר בו מהתחייבותו זו בהסכם הגירושין. במצב זה, כך לדברי בל"ל, בתחרות בין עסקת מתנה מול עיקול מאוחר לה גוברת יד המעקל ולכן יש להעדיף את הנושה על פני מקבל המתנה. לנוכח כל האמור לעיל, אף בטענה זו אין ממש. ראשית, לא מדובר בהעברת זכויות במסגרת הסכם מתנה כי אם בהעברת זכויות במסגרת הליך גירושין, שמעצם טיבו וטבעו כרוך בחלוקה משותפת והדדית של מכלול החובות והזכויות בין בני הזוג, לרבות טיפול בילדים והחזקתם. שנית, ולנוכח כל האמור עד כה, אף אם היה ניתן לראות בהסכם הממון התחייבות לעסקת מתנה שהמשיב חזר בו מהתחייבותו זו במסגרת הסכם הגירושין ומכוח חזרתו בטלה אף הערת האזהרה שנרשמה מכוח הסכם זה, נותר האמור בס"ק (ה) לעיל על כנו דהיינו, בתחרות בין המבקשת שקיבלה התחייבות להעברת נכס במסגרת הסכם הגירושין לבין הבנק שהוא מעקל מאוחר יותר, גוברת המבקשת לנוכח הלכת אהרונוב. 4. סוף דבר מכל האמור לעיל, אני מקבלת את התובענה וקובעת כי המבקשת זכאית להרשם כבעלים של 1/4 מהנכס וכי העיקולים שהוטלו על זכויותיו של המשיב בנכס לבקשת משיבים 1,3,4 יימחקו. זכויות בנק משכן יוותרו על כנן ולא ייפגעו מההעברה. איני עושה צו להוצאות בשל נסיבות העניין.חוזההסכם ממוןהערת אזהרה