מנוחה ציוותה בצוואתה מחצית דירתה לבעלה ומחצית לאחייניתה, כאשר לבעלה גם התחייבה, שלא במסגרת צוואתה, כי תינתן לו זכות מגורים בדירתה לכל ימי חייו. האחיינית תובעת כעת שכר ראוי. מה הדין? הרקע ותמצית טענות הצדדים הגברת ק.ד.י ז"ל (להלן: "המנוחה") הלכה לעולמה, כשהיא נשואה, ובלא ילדים, ביום 10.11.11. המנוחה ערכה צוואה ב-10.12.06. בצוואתה ציוותה מחצית הזכויות בדירה לבעלה - הוא הנתבע, והמחצית האחרת לאחייניתה - היא התובעת. התובעת טוענת בתביעתה כי שווי שכירות הדירה במלואה עפ"י הערכת שמאי היא 5,000 ₪ לחודש. לפיכך, תבעה מחצית הסכום מיום פטירת המנוחה ועד הגשת התביעה. מנגד, כפר הנתבע בתביעתה של התובעת, לטענתו של הנתבע אין הוא חייב לתובעת דמי שכירות. לטענתו של הנתבע, ביום 10.08.08 חתמה המנוחה על כתב התחייבות, לפיו העניקה לנתבע זכות מגורים בדירתה, לכל ימי חייו "ללא תשלום תמורה כלשהי לאיש", ולפיכך, אין הוא חייב בתשלום כלשהוא לתובעת. הנתבע טען, כי זכויות התובעת בדירה אותן ירשה מן המנוחה, כפופות לזכות המגורים שלו. להשלמת הרקע אוסיף, כי ביום 12.01.14 התקיים בפני קדם משפט, ובאי כוח הצדדים הסכימו, כי השאלה שעל המדוכה, היא משפטית ולא עובדתית. לפיכך הגיעו להסכמה דיונית לסכם טענותיהם בכתב, ומשעשו כן - ניתן פסק דיני. 6. בשולי הדברים אציין, כי כמובן מאליו היחס של אחיינית ודוד/ה אינו יחס של בני משפחה, כהגדרתו בחוק בית המשפט לעניני משפחה תשנ"ה-1995. ואולם, משבית המשפט השלום העביר התיק לבית משפט זה, נלכדתי בשאלה שבכותרת, שכן שומה על בית המשפט הנעבר שלא יעביר עוד את התיק. דיון 7. העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים הן, כי ביום 10.8.08 חתמה המנוחה על כתב התחייבות לנתבע בו נאמר: "אני הח"מ ק.ד.י.... מתחייבת כלפיך, בעלי,ק.ס. ... כי לא אעביר ולא אמשכן ולא אעשה שום פעולה משפטית אחרת במהלך חיי בדירתי הידועה כגוש ... חלקה ... ברח' ... (להלן: הדירה) או בכל חלק ממנה, אלא לאחר קבלת הסכמתך המפורשת בכתב ובחתימתך. כמו כן תוכל להמשיך ולהתגורר בדירה כל ימי חייך ללא תשלום תמורה כלשהי לאיש. הינך רשאי לרשום הערת אזהרה מתאימה בלשכת רישום המקרקעין על הדירה ביחס להתחייבות הנ"ל" (ההדגשות אינן במקור - ש.ג). 8. למעשה המדובר בשתי התחייבויות של המנוחה, האחת, שלא תעשה שום פעולה משפטית בדירה ללא קבלת הסכמת הנתבע, והשניה, מתן זכות מגורים לנתבע לכל ימי חייו. המנוחה והנתבע רשמו הערה בלשכת רשם המקרקעין על איסור דיספוזיציה בדירה ובכך הבטיחו הצדדים את זכות המגורים שהוענקה לנתבע לכל ימי חייו. 9. הצדדים חלוקים ביניהם בסיכומיהם בשאלת סיווג הזכות שהוענקה לנתבע ע"י המנוחה, כמו גם בשאלה האם המתנה שניתנה לנתבע הינה מתנה לאלתר אם לאו. לטענת התובעת, התחייבות המנוחה היתה התחייבות חוזית אובליגטורית ומשהותירה בידיה המנוחה את הבעלות הקניינית בדירה, והעניקה לנתבע זכות מגורים בלבד, אין המדובר במתנה מלאה לאלתר ולפיכך ובהתאם לחוק הירושה המדובר במתנה שבטלה. מנגד סבר הנתבע כי המדובר במתנה לאלתר שהיא זכות אישית למגורים ולפיכך הוא בעל זכות מגורים בדירה. 10. תחילה אבחן את טיב הזכות שניתנה לנתבע ע"י המנוחה ואסווג זכות זו. 11. בדיקת התשתית העובדתית המונחת בפני מצביעה על כך כי המנוחה העניקה לנתבע - בעלה - זכות מגורים בלבד בדירה, כאשר הבעלות בדירה היתה של המנוחה. המנוחה לא העניקה לנתבע בחייה את זכות הבעלות של הדירה, זכות זו כאמור היא הורישה בצוואתה לתובעת ולנתבע. 12. יש לעשות הבחנה בין זכות הבעלות בדירה לבין הזכות המגורים בדירה. בכתב התחייבות המנוחה העניקה לנתבע את זכות המגורים, את הזכות שהנתבע יוכל "להמשיך ולהתגורר בדירה כל ימי חייך ללא תשלום תמורה כלשהי לאיש". 13. אף התובעת טענה בסיכומיה כי המדובר בהתחייבות לקבלת זכות מגורים בדירה ללא תמורה ואין המדובר בהתחייבות קניינית המקנה בעלות בדירה. 14. מכאן כי המנוחה העניקה לנתבע זכות מגורים בלבד בדירה ולא זכות בעלות בדירה, ויש לבחון האם המדובר בהתחייבות חוזית דחויה, כטענת התובעת, או בזכות אישית, כטענת הנתבע. 15. בין שתי הגרסאות של הצדדים ביחס לסיווג הזכות אני סבורה שאין מקום לקבל את טענת הצדדים, שכן, זכות המגורים שניתנה לנתבע איננה זכות דחויה וכן איננה זכות קניינית, כך גם אין המדובר בזכות אישית, שכידוע זכות זו In Personam להבדיל מזכות In Rem איננה כלפי כולי עלמא אלא בין הצדדים בלבד. 16. למעשה עד כאן - המדובר בזכות חוזית שניתנה לנתבע, כאשר זכות זו איננה זכות "דחויה", אלא זכות "מוגברת" ומתמשכת. שכן, המנוחה בעת מתן התחייבותה העניקה לנתבע זכות מגורים בדירתה, זכות שהוקנתה לו לכל הפחות מיום מתן התחייבותה, ואולי אף טרם מתן ההתחייבות, שכן הם היו נשואים במשך מספר שנים והתגורר יחדיו בדירה, והכל כפי שיפורט להלן. 17. ודוק, המנוחה והנתבע התגוררו יחדיו בדירה הרשומה ע"ש המנוחה, ובחייה העניקה המנוחה לנתבע זכות מגורים מתמשכת בדירה ללא כל תמורה בגין שימוש בזכות. למעשה, זכות זו השתכללה בעת מתן הענקת המתנה, מתן ההתחייבות לזכות המגורים, כאשר נרשמה אף בגינה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין. הערת האזהרה הבטיחה את קיום ההתחייבות של המנוחה בדבר מניעת דיספוזיציה בדירה (החלק הראשון של ההתחייבות) ובכך הובטחה זכותו של הנתבע להמשך המגורים בדירה לכל ימי חייו. 18. מילים אחרות, הזכות של הנתבע - זכות המגורים בדירה - הינה זכות חוזית מתמשכת ותוקפה הינו אף כלפי יורשי המנוחה. שכן, יורשי המנוחה באים בנעלי המנוחה ועליהם לקיים את התחייבויות המנוחה שניתנו עוד בחייה, ובפרט בשעה שהוענקה לנתבע מתנה עוד בחיי המנוחה, והנתבע התגורר בדירה ללא תשלום ותמורה ואף נרשמה הערת אזהרה בגין עיגון הזכות. 19. זאת ועוד, המנוחה והנתבע הינם בני זוג שהיו נשואים למעלה מ-17 שנה כאשר הם גרו בדירה יחדיו עוד טרם נישואי הצדדים, ולמעלה מ-19 שנה. לאחר כ-16 שנים שבהם גר הנתבע ביחד עם המנוחה בדירה, המנוחה כתבה את התחייבותה כלפי הנתבע בדבר הענקת המתנה ואף רשמה הערת אזהרה. דבר זה מלמד אותנו שזכות המגורים דה-פקטו ניתנה כבר לנתבע עוד במשך נישואי הצדדים, אך הזכות קיבלה משנה תוקף עת כתבה המנוחה את התחייבות בדבר המתנה ואף הגדילה לעשות בכך שרשמה הערה בלשכת רישום המקרקעין לטובת הנתבע. עובדה זו מעידה כי המנוחה בהענקת המתנה לנתבע רצתה להבטיח את המשך זכות המגורים של הנתבע וכך אכן היה. 20. עוד ניתן לראות מניתוח העובדות (המוסכמת על הצדדים) כי המנוחה העניקה לנתבע זכות מגורים בלתי הדירה, וזכות כזו תקפה גם לאחר מות המנוחה. ניתן לסווג את זכות המגורים שהוענקה לנתבע כהענקת רישיון במקרקעין, והענקתה של זכות מגורים בלתי הדירה. בעניין זה, אפנה למאמרה של פרופ' נינה זלצמן "רשיון במקרקעין" הפרקליט מ"ב (1995) 24. להלן אצטט מתוך המאמר הנ"ל: "רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל-המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס. 'רשות במקרקעין' באה להבחין מהענקת זכות במקרקעין שמאפייניה הם החזקה ושימוש בנכס, או שימוש בלבד ...הרשות נעדרת כוונת הקניה של זכות בנכס" (שם בעמ' 24). 21. פרופ' זלצמן מבחינה בין רשות חוזית המעוגנת בהסכם שנכרת בין בעל המקרקעין לבין בעל הרישיון ומעניקה לבר-הרשות זכות חוזית כלפי בעל הנכס לבין רשות גרידא שאין בצידה כוונה ליצור יחסים חוזיים בין הצדדים ושמתאפיינת בהיותה אקט של רצון טוב: " אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית במקרקעין (להלן רשות חוזית) ... רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע" (שם בעמ' 24, הדגשות שלי-ש.ג). 22. עוד אציין כי בהמשך מאמרה, מציינת פרופ' זלצמן, שמוסד הרישיון במקרקעין על דפוסיו השונים ממשיך להתקיים, גם לאחר חקיקת חוק המקרקעין תשכ"ט-1969 וחרף הוראת סעיפים 160 ו-161 לחוק המקרקעין. 23. בענייננו המדובר בזכות מגורים בלתי הדירה, כאשר הזכות שהוענקה לנתבע השתכללה בעת המשך מגורי הנתבע בדירה עם המנוחה, ובפרט כאשר נרשמה הערת אזהרה בגין מניעת דיספוזיציה בדירה על מנת לעגן את המשך שמירת זכות המגורים של הנתבע בדירה. 24. מכל המקובץ עולה כי הזכות שניתנה לנתבע הינה זכות חוזית, זכות מגורים בלתי הדירה, שתוקפה איננו מתבטל עם מותה של המנוחה. הנתבע התגורר בדירה גם בחייה של המנוחה, וזכאי הוא להתגורר בה גם לאחר מותה. 25. סעיף 1(א) לחוק המתנה תשכ"ח-1968 (להלן "חוק המתנה") מגדיר כי "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה", כאשר בסעיף 1(ב) לחוק המתנה נקבע כי "דבר המתנה יכול שיהיה מקרקעין, מטלטלין או זכויות". עוד קובע חוק המתנה כי המתנה משתכללת לכדי מתנה בעת הקניית דבר המתנה - "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה", סעיף 2 לחוק המתנה. 26. מתנה יכולה שתהא גם "זכות", ולפיכך הענקתה של זכות מגורים מתיישבת עם סעיף 1(ב) לחוק המתנה, ומשניתנה ללא תמורה, הרי עונה היא להגדרת "מתנה" בסעיף 1 (א) לחוק המתנה. 27. לאחר שקבעתי את סיווגה של הזכות, ומשקבעתי כי המנוחה העניקה לנתבע את זכות המגורים במתנה, אבחן עתה האם המדובר במתנה שהוענקה לנתבע לאלתר אם לאו. שאלה זו הינה מהותית שכן יש לבחון שאלה זו אף ביחס לסעיף 8(ב) לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (להלן "חוק הירושה"). 28. סעיף 8 לחוק הירושה אוסר על עסקאות בירושה עתידה. סעיף 8(ב) לחוק הירושה קובע כי "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף, אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה". הרציונל העומד מאחורי סעיף 8(ב) לחוק הירושה הינו שהמחוקק התכוון שלא לכבול את ידיו של המוריש בירושתו באמצעות עריכת הסכם ו/או מתנה, אלא המחוקק בחר להעמיד על נס את החופש לצוות ולפסול התחייבויות הבאות לכבול את ידיו של המצווה. 29. אביא להלן את דבריו של כב' השופט קיסטר בפרשת ע"א 155/73 שמואל שרון נ' אסתר ליבוב פ"ד כ"ח (2) 673: "ראשית, המחוקק סבר שאדם אינו יודע את מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. ושנית, אדם עלול, בזמן שהוא שרוי במצב רוח מסויים, לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר זמן יראה ששגה ויבקש לחזור בו ואם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטות, יהיה מן הצועקים אינם נענים, והמחוקק רצה למנוע זאת" (שם, בעמ' 676). 30. וכן ראו דבריו של המלומד ש' שילה בספרו "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה -1965" נבו הוצאה לאור, 1995, כרך ראשון, עמ' 99: "נדמה שכיוון שעשיית צואה על פי החוק אינה מסובכת באופן יחסי, המחוקק סבור שאין מקום או צורך להכיר בהעברות של מתנות לאחר המוות, זולת על ידי צוואה. ההנחה מאחורי קביעה זו נראית לי נכונה - במיוחד אם נשווה את מגוון הדרכים לעשיית צוואה שבחוק הישראלי, לעומת צוואות מוכרות בארצות אחרות. במילים אחרות, המחוקק אומר לאזרח: הקלתי מאוד בדרך עשיית הצוואה, אין סיבה שלא תתן את מתנותיך שלאחר מותך בדרך זו, ורק בדרך זו". 31. על מנת לבחון האם יש להחיל את הוראות סעיף 8(ב) לחוק הירושה, יש לבדוק האם המתנה בדבר הענקת זכות המגורים ניתנה לאלתר כטענת הנתבע או שמא הזכות שהוענקה לנתבע ע"י המנוחה, אינה אלא התחייבות שלאחר מותה, וכיוון שכך, ונוכח סעיף 8(ב) ומאחר שלא נעשתה בצוואה היא בטלה כטענת התובעת, ראו ע"א 763/88 ערן פילובסקי נ' רו"ח עובדיה בלס פ"ד מ"ה (4) 521. 32. בנסיבות שבפני אני סבורה כי המדובר במתנה שהוענקה לנתבע לאלתר ולא במתנה שלאחר מותה של המנוחה, ואני מעדיפה את עמדת הנתבע. להלן אפרט את טעמי: 32.1 היתה הסכמה בין המנוחה לנתבע שזכות המגורים ניתנת במתנה, שכן המנוחה חתמה על ההתחייבות בפני עו"ד פלדינגר ואף ציינה כי הנתבע יהיה רשאי לרשום הערת אזהרה מתאימה ביחס להתחייבותה, ואף הצדדים רשמו הערה בדבר התחייבותה של המנוחה בלשכת רשם המקרקעין. לפיכך יש בכך "הקנייה" של המתנה במשמעות סעיף 2 לחוק המתנה. 32.2 אין המדובר בהתחייבות דחויה, שכן המנוחה עוד בחייה העניקה את הזכות - זכות המגורים - אל הנתבע הן באמצעות כתיבת מסמך ההתחייבות וחתימתה ע"ג המסמך והן בדרך של רישום הערה בלשכת רשם המקרקעין. 32.3 הענקת זכות המגורים לא הותנתה בתנאים ולא נקבע כי הזכות תועבר לנתבע במועד עתידי ו/או בהתקיים תנאי כל שהוא. 32.4 המנוחה והנתבע פעלו בהתאם להתחייבות של המנוחה והנתבע התגורר בדירה ללא תשלום תמורה בגין מגוריו. 32.5 הפסיקה קבעה כי יש לפרש את סעיף 8 (ב) לחוק הירושה בפרשנות מצומצמת. גישה זו נובעת מהעיקרון ה"מקדש" את חופש החוזים והרואה באור שלילי כל ניסיון להגביל אדם מלעצב את חיוביו בעצמו, שעה שלא קיים ספק שההתחייבות נעשתה מרצון חופשי וללא השפעה פסולה. גם העובדות במקרה הנדון בפני, מצביעות על כך שאלה פני הדברים. המנוחה אכן רצתה להיטיב עם בעלה, וכדי להוכיח גם את רצינות כוונותיה אף חתמה יחד איתו על טופס לרישום הערה בלשכת רישום המקרקעין. 32.6 תימוכין למסקנה אני מוצאת בפסק דין בעניין ע"א 3727/99 אוניברסיטת בן גוריון נ' עו"ד דן בן בסט ( 07.07.02). בפרשה זו נקבע כי התחייבותה של המנוחה במכתבה בדבר העברת כספים לאוניברסיטה הינה התחייבות תקפה לתת מתנה על פי חוק המתנה, אף אם לא נכללה התחייבות זו בצוואתה של המנוחה. 32.7 עצם רישום הערת אזהרה בדבר מניעת דיספוזיציה בדירה, מהווה, לעניות דעתי, הוכחה חותכת של כוונתה הברורה של המנוחה להקנות את זכות המגורים בדירה לנתבע, עוד בחייה של המנוחה, וכלשון הפסיקה: "...הוכחה כזו עשויה לשמש מניה וביה הוכחה מספיקה, גם אם קיימת הדרישה המדקדקת עם "המוציא מהעזבון" המוזכרת ע"י השופטת בן פורת בע"א 592/79 הנ"ל..." (ראה דברי כבוד השופט ח' אריאל בע"א 6277/95 התאחדות עולי רומניה נ' קרן (פ"ד נ"ג (1) 817, 822). 33. אין בידי לקבל את עמדת התובעת הנשענת על פסק הדין בעניין ע"א 763/88 ערן פלובסקי ואח' נ' רו"ח עובדיה בלס ואח' (פ"ד מ"ה (4) 521) שכן במקרה זה, נקבע ע"י בית המשפט ש"...המנוחה חפצה להעניק לנכדיה ולבנה את דירתה, אך ורק בתנאי שבפועל תהיה שלהם עם מותה". לא כך במקרה שבפני. אין חולק כי זכות הבעלות בדירה נשארה של המנוחה ולא הוקנתה לנתבע, ונרשמה הערה בלשכת המקרקעין בדבר איסור דיספוזיציה בדירה, ההערה המקנה למעשה זכות מגורים של הנתבע לכל ימי חייו, וממילא המנוחה, במקרה הנדון בפני לא ביטלה את המתנה בחייה. 34. אין בידי גם לקבל את טענת התובעת בסיכומיה, לפיה, משירשה את זכויות המנוחה, אין היא קשורה בהתחייבויות המתנה ורשאית הייתה לבטל ההתחייבות למגורים בחינם לנתבע לכל ימי חייו, ולהלן אנמק את מסקנתי: 34.1 כעולה מפסק הדין בע"א 3727/99 אוניברסיטת בן גוריון נ' עו"ד בן בסט (שם, בעמ' 6-7), "לא למותר לציין כי אף על פי שהמתחייב לתת מתנה רשאי לחזור בו מהתחייבותו בתנאים מסוימים, כקבוע בחוק המתנה, המדובר הוא בזכות אישית המוקנה למתחייב בלבד, ולאחר מותו היא איננה עוברת לעזבונו או ליורשיו (ע"א 11/75 פ"ד ל (1) 633, 643) לפיכך, אין היורשים או מנהל העזבון בעניינו רשאים להפעיל את כוח החזרה שהיה בידי המנוחה". ב"כ התובעת ציטט בסיכומיו מפסק דין זה. יש להדגיש כי פסק הדין קבע שהזכות לחזור מההתחייבות למתן מתנה הינה זכות אישית של נותן המתנה ולאחר מות נותן המתנה לא ניתן להעביר זכות זו (של חזרה ממתנה) אל היורשים. המדובר בזכות לחזרה ממתנה שהינה זכות של נותן המתנה בלבד. לא נקבע בפסק דין זה כי יורשי נותן המתנה אינם מחויבים לפעול בהתאם למתנות שהעניק המנוח במותו. ההפך הוא הנכון, נקבע כי יורשי נותן המתנה אינם יכולים לחזור מהתחייבותו של המנוח למתן המתנה. 34.2 זאת ועוד, ממילא המנוחה לא חזרה בה בחייה מן הזכות שהעניקה לנתבע. 34.3 זכות המגורים של הנתבע בדירה השתכללה לכדי מתנה והוקנתה לנתבע עוד בחיי המנוחה. המנוחה והנתבע התגוררו ביחד בדירה והמנוחה לא דרשה מהנתבע כל תמורה בגין מגוריו בדירה. מכאן, כי הנתבע הינה בעל זכות מגורים בדירה - זכות שהוקנתה לו בחיי המנוחה - ועל התובעת לפעול בהתאם לזכויותיו של הנתבע. 34.4 המנוחה ערכה צוואתה בשנת 2006 כאשר בשנת 2008 העניקה לנתבע במתנה את זכות המגורים. משמע, אף לאחר צוואתה, שבה הורישה את זכויות הבעלות בדירה לאחייניתה ולבעלה, היא העניקה במתנה לנתבע זכות להתגורר בדירה לכל ימי חייו ללא תשלום תמורה "כלשהי לאיש". היינו, המתנה הינה החל ממועד הקניית המתנה ואיננה מתנה שהוקנתה לאחר מותה של המנוחה. מכאן, כי אין התובעת יכולה לבטל מתנה זו, מתנה שהושלמה, ואין היא יכולה לדרוש מהנתבע תשלום בגין דמי שימוש שהוא עושה בדירה. 34.5 בניתוח הפרמטרים של הענקת הזכות האמורה, בהתאם למאמרה של פרופ' זלצמן, אני מגיעה למסקנה, כי לצדדים היתה כוונה ליצור קשר משפטי מחייב ביניהם, הרשות ניתנה במסגרת משפחתית ומתוך קרבה אישית, וגם היבט זה - מעלה את "דרגת" ההענקה לסיווגה כמתנה. מכאן כי התובעת, כיורשת המנוחה, מחוייבת למתנה שנתנה המנוחה לנתבע. 35. ב"כ התובעת התייחס בסיכומיו למצב שבו בני הזוג היו נפרדים ו/או מתגרשים ובכך לא היתה לנתבע זכות מגורים בדירה לכל ימי חייו ולפיכך המדובר בהתחייבות הניתנת לביטול. אינני מקבלת עמדה זו. ככל שמנוחה והנתבע היו נפרדים, והמנוחה היתה רוצה לחזור בה מהמתנה, היה צריך לבחון את חזרתה לפי העילות המתירות חזרה ממתנה, אם בכלל עומדת למנוחה עילות לחזרה מהמתנה. מכל מקום, לא ניתן להסיק ממצב זה שאין המדובר במתנה שהוקנתה לנתבע בחייו. 36. כך גם אינני מקבלת את טענת ב"כ התובעת לפיו אין המדובר במתנה מושלמת אלא "מתנה על תנאי שרק לאחר מותה אמורה להפוך למתנה סופית". כאמור לעיל, לא נקבע כל תנאי בהענקת המתנה, וזכות המגורים הוענקה לנתבע ע"י המנוחה עוד בחיי המנוחה והם פעלו בהתאם לזכות שהוענקה לנתבע. 37. עוד אציין כי גם לאור עקרון ההסתמכות יש לראות במתנה שהוקנתה לנתבע כמתנה מוגמרת המחייבת את יורשי המנוחה. הנתבע, שגר בדירה ביחד עם המנוחה במשך שנים רבות, ואף נרשמה הערת אזהרה לטובתו, הסתמך על המתנה שניתנה לו בחיי המנוחה בדבר זכות המגורים שלו בדירה. אני סבורה כי אף המנוחה הסתמכה על המתנה שנתנה לנתבע בדבר זכות המגורים ולפיכך לא כתבה צוואה חדשה בדבר זכות המגורים שלו בדירה, משעה שידעה שניתנה לנתבע מתנה מוגמרת ושלמה. 38. אוסיף ואומר כי עקרון תום הלב ש"מצודתו" פרושה על כל החוזים (ראו בר"ע 305/80 רפאל שילה נ' שלמה רצקובסקי, פ"ד ל"ה (3) 449) חל גם על היחסים שבין הצדדים המתדיינים לפני. המנוחה והנתבע מחויבים אף בתום לב, כמתחייב מהסכמם של בני משפחה, ועיקרון תום הלב, אף הוא מהווה "מחסום" כנגד תביעה של התובעת לשכר כראוי. 39. עיקרון תום הלב ודיני היושר, שלגביהם נקבע לא אחת כי הם חלים, חרף הוראות חוק המקרקעין (ראו למשל ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נ"ג (4) 199) גורמים גם הם שאעדיף את גרסת הנתבע על פני גרסת התובעת. הצדדים אמנם קיבלו עליהם בהסכמה דיונית שאין צורך במערכת ראיות והוכחות, אך גם בלי הוכחות, אוכל לקבוע שהסכם בין בני הזוג (שכאמור על מידת כובד הראש שהצדדים ייחסו לו מעידה ההערה שנרשמה בלשכת רשם המקרקעין) יהיה תקף ו"יחסום" את תביעת התובעת. סיכום 40. התביעה נדחית. 41. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך 10,000 ₪. 42. ניתן לפרסום בהשמטת שמות. הערת אזהרה