1.בפני ערעור המערער לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 30/1/03 שקבעה לו נכות צמיתה של 42%. בהחלטתה מושא הערעור, קיבלה הוועדה באופן חלקי ערר שהגיש המשיב (להלן - המוסד), על החלטת הוועדה מן הדרג הראשון. 2.ואלה העובדות הרלבנטיות לעניין ערעור זה, כפי שהן עולות מן התיק: א.ביום 20/10/02 קבעה וועדה רפואית מן הדרג הראשון 53% נכות צמיתה למערער. כך, לאחר שהפעילה במלואה את תקנה 15. ההחלטה בעניין הנכות הרפואית ניתנה על ידי הדרג הראשון ביום 13/5/02. ב.ביום 24/11/02 נשלחה אל המערער החלטת הדרג הראשון. ג.ביום 15/12/02 הגיש המוסד ערר על החלטת הדרג הראשון (לפי הכתוב בכתב הערעור, כתב הערר מצ"ב, אלא שבפועל, כתב הערר לא צורף לתיק). ד.בהחלטתה מושא הערעור הפחיתה הוועדה הרפואית לעררים מאחוזי הנכות שקבעה הוועדה מן הדרג הראשון, באופן שביטלה 10% שנקבעו למערער לפי סעיף 47 (2)(1) למבחנים (חיבור גרוע של עצם הירך או השוקה - ללא הגבלת התנועות במפרקים הסמוכים). הוועדה הרפואית לעררים הותירה על כנן את יתר הקביעות של הדרג הראשון. 3.המערער פרט את נימוקי הערעור בכתב הערעור שהגיש, וכן בדיון המוקדם שקוים בפני רשמת בית-הדין. ואלה נימוקי הערעור: א.הערר שהגיש המוסד ביום 15/12/02, הוגש 56 ימים לאחר מתן החלטת הוועדה הרפואית (20/10/02). הערר הוגש באיחור מבלי שנתבקשה ומבלי שניתנה ארכה להגשתו. על כן, הדיון בפני הוועדה הרפואית לעררים נערך שלא כדין, בניגוד לחוק, ויש לדחות על הסף כל החלטה שנתקבלה במסגרת אותו ערעור. ב.המועד הרלבנטי לעניין הגשת ערר על ידי המוסד הוא מועד ההחלטה, ולא המועד שבו נשלחה ההחלטה אל המערער, שהרי המוסד הוא השולח את ההחלטות. ג.משנקבעה נכות רפואית ב- 13/5/02, זוהי לצורך הנושא שלפנינו קביעה סופית. ד.לחילופין, הוועדה הרפואית לא נימקה את החלטתה לשלול מן המערער נכות בשיעור של 10%. הוועדה לא פירטה במה טעתה הוועדה מן הדרג הראשון, ורק מצאה לנכון שלא לקבוע למערער נכות לפי סעיף זה. 4.ואלה הם עיקרי טענותיו של המוסד כנגד הערעור, כפי שפורטו בדיון המוקדם שקוים בפני רשמת בית-הדין: א.התיישנות יש לטעון בהזדמנות הראשונה, דהיינו, עם הגשת ערר המוסד על החלטת הדרג הראשון. ב.הוועדה מדרג ראשון סיימה את ההליך בפניה ביום 20/10/02, אולם המכתב בדבר החלטתה נשלח למערער ביום 24/11/02. המוסד סופר את הימים להגשת הערעור ממועד משלוח ההודעה. משהוגש הערעור ביום 15/12/02 - הוא הוגש עוד בטרם חלפו 30 ימים ממועד משלוח ההודעה. ג.על פי הנחיות פנימיות של המוסד (נ/1), המוסד אינו מעלה טענת התיישנות נגד מערערים שהגישו את הערעור בתוך 90 ימים ממועד החלטת הדרג הראשון, אלא בנסיבות מיוחדות. ד.ההחלטה הסופית של הדרג הראשון ניתנה ביום 20/10/02 ולא בעת קביעת דרגת הנכות הרפואית. ה.לא נפלה כל טעות בהנמקת הוועדה. הוועדה מפרטת ביסודיות ומנמקת החלטתה. עד כאן עיקרי טענות הצדדים. 5.המסגרת המשפטית ההוראה הרלבנטית לעניין שבפנינו הינה הוראת תקנה 27(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע בעבודה, התשט"ז-1956), שכך נקבע בה: ”27. הרכב ועדה לערערים ומועד הגשת ערעור (א)נפגע רשאי לערער על החלטת הוועדה בדבר דרגת נכותו בפני ועדה רפואית לעררים תוך 30 ימים מהתאריך בו נמסרה לו ההחלטה. המוסד רשאי לערער תוך שלושים יום מהתאריך בו נמסרה ההחלטה למזכיר“ מזכיר על פי הוראת התקנות הינו: ”עובד המוסד אשר נתמנה על-ידי מנהל המוסד או מטעמו להיות מזכיר וועדות לפי תקנות אלה“ 6.הנה כי כן, הוראת התקנה מבחינה ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים בין המועד להגשת ערר על-ידי הנפגע לבין המועד בו רשאי המוסד להגיש ערר. לאור זאת אין לקבל את טענת המוסד כי המועד להגשת ערר מטעמו לא חלף לאור המועד בו נשלחה ההחלטה אל המערער. ככל העולה מן התיק, המועד בו נמסרה ההחלטה למזכיר, הוא מועד מתן ההחלטה. ובענייננו - "המזכיר" - הוא מירון גילעד החתום על פרוטוקול הדרג הראשון כ"מזכיר הישיבה". נציין כי מטעם המוסד לא נטען כל מועד אחר בו "נמסרה ההחלטה למזכיר". 7.למעלה מן הצורך יש לומר, כי אין לקבל את טענת המערער לפיה יש למנות את הימים לעניין הגשת הערר מאז קבלת ההחלטה בדבר שיעור הנכות הרפואית. החלטת הדרג הראשון לעניין הגשת ערר והמועדים להגשתו, הינה החלטתו הסופית בעניין שיעור נכותו של המבוטח, ואין ההחלטה "מפוצלת" לעניין הערר, או מניית הימים לצורך הגשתו. לטענת המערער בעניין זה אין כל בסיס בהוראת התקנות. 8.המוסד הגיש את הערר בפני הוועדה הרפואית לעררים באיחור. בכך פעל שלא על-פי הוראת התקנות. נשאלת השאלה אם בנסיבות אלו הפך הדיון בפני הוועדה וההחלטה שנתנה, לדיון והחלטה שהם בטלים מעיקרא, כנטען על ידי המערער. למדנו לדעת כי המערער היה מיוצג על-ידי עורך דין בתקופה הרלבנטית (ראה לעניין זה טענת המוסד, שלא נטען אחרת לגביה). אין חולק כי בכל המועדים הרלבנטיים לפני הדיון בפני הוועדה ובמהלכו לא הועלתה כל טענה לעניין סמכות הוועדה לקיים דיון בערר. אין ספק כי רשאים הצדדים להסכים על מועד מאוחר להגשת הערר, כפי שנוהג המוסד עצמו במבוטחים, שאיננו מעלה טענה לעניין איחור בהגשת ערר, אלא בהתאם לאמור ב- נ/1. קבלת טענת המערער בדבר בטלות מעיקרא של החלטת הוועדה, משמעה איונן של החלטות רבות של הוועדות, שבפניהן הוגשו עררים של מבוטחים באיחור כזה או אחר. 9.נכון הדבר שקיימת שאלה בדבר סמכותו של בית-הדין להארכת המועדים שנקבעו בחיקוק, מקום שסמכות זו אינה קבועה במפורש בחוק. אלא שאין לנו צורך להידרש לשאלה זו במקרה שבפנינו, שכן ממילא אין מונחת בפני בית-הדין בקשה כזו להארכת מועד. מכל מקום, בהעדר התנגדות לקיום דיון בערר שהוגש באיחור, ומשנדרשה הוועדה לדיון והמערער שהיה מיוצג באותה עת לא התנגד לקיום הדיון בפניה, הרי שכל דיון שקוים וכל החלטה שניתנה על ידי הוועדה, בסמכות ניתנה. בנסיבות אלו לא תישמע טענתו של מערער, בדבר חוסר סמכות, לאחר שניתנה החלטת הוועדה, ולאחר שזו אינה נראית בעיניו. יודגש כי "התיישנות" לעניין מועד הגשת הערר איננה "התיישנות מהותית" כי אם "התיישנות דיונית". אם לא הועלתה טענת התיישנות במועד, דהיינו, בהזדמנות הראשונה, ממילא היא לא תוכל לעמוד. 10.למעלה מן הצריך נוסיף עוד ונציין, כי הנחיות המוסד לעניין אי העלאת טענת ההתיישנות כנגד ערר שהוגש באיחור (עד 90 ימים), אינן מחייבות את המבוטחים שלא להעלות טענה דומה כלפי המוסד שאיחר בהגשת הערר. 11.ועניין אחרון - המערער טוען כי החלטת הוועדה שהפחיתה מאחוזי הנכות שנקבעו לו אינה מנומקת דיה ומטעם זה יש להחזיר את עניינו לדיון בפני הוועדה. כאמור, ביטלה הועודה את אחוזי הנכות שנקבעו למערער, בהתייחס לסעיף 47 2א' למבחנים ("חיבור גרוע של הירך או השוקה - ללא הגבלת התנועות במפרקים הסמוכים"). בהקשר זה, ולאחר שערכה הוועדה בדיקה למערער, קבעה הוועדה את הדברים הבאים: "החיבור של עצם השוקה הוא במעמד טוב וללא קיצור והגבלה בקרסול..... על כן אין מקום להוסיף סעיף על הטיביה שהתחברה במעמד טוב, ועל כן מבטלת הוועדה את הסעיף 47 2א'“ החלטת הוועדה שניתנה כאמור לאחר בדיקת המערער, מנומקת ומובהרת ולא נפלה בה טעות משפטית המצדיקה התערבות בית-הדין. סוף דבר - לאור כל האמור, הערעור נדחה. אין צו להוצאות. הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה, תוך 30 ימים מיום המצאתו. ביטוח לאומיערר