בפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף וזאת מחוסר סמכות עניינית. בקליפת אגוז,מדובר בתביעה בה הסעד העיקרי הוא מחיקת הערת אזהרה בדבר משכון זכויות חכירה של ה"ה אוספנקו ממרשם המקרקעין. בשנת 2002 נרשמה הערת האזהרה נשוא התביעה כאשר בשנת 2004 נרשמה על גבי הערת האזהרה הערה על הליכי כינוס לטובת הנתבעים 1-2. הערת האזהרה נשוא התביעה נרשמה לטובת הנתבע 1 בגין הלוואה שנטלו ממנו ה"ה אוספנקו לצורך רכישת הזכויות בדירה. יצויין שלמרות עמידת המשיב על רגליו האחוריות בתיק זה,הרבה לא קרה מאז שנת 2004 ורק עתה כ-7 שנים מאז הכינוס החליט המשיב שהגיע הזמן לפעול. התובע מצידו טוען כי זכויות החכירה של ה"ה אוספנקו פקעו בשנת 2008 ולכן יש למחוק את הערת האזהרה על זכויות אלו וכפועל יוצא לבטל את הכינוס ולמחוק את ההערה על כינוס שכן ללא זכות במקרקעין השייכת לחייב אין כינוס ואין מה לממש. היות והתובע רכש ביום 16.2.11 זכויות חכירה בנכס מבוקש "לאכוף" את ההסכם ולהצהיר כי הוא בעל זכויות החכירה לתקופה של 24 שנים ו-11 חודשים. הנתבעים 1-2 (המבקשים) מכחישים את התביעה,טוענים כי לזכות הבנק המבקש מס' 1 רשומות זכויות משכון והם גם הזדרזו להגיש תביעה שכנגד המבוססת על מחדלים שונים מטעם מי מהנתבעים שכנגד לתשלום הנזק או ההפסד שיגרם אם אכן יתקבל הסעד בתביעה העיקרית . בכתב התביעה טוען התובע/המשיב שלבית משפט השלום בחיפה נתונה הסמכות המקומית והעניינית לדון בתביעתו היות ומהות התביעה היא חזקה או שימוש במקרקעין המצויים בשטח העיר חיפה. הנתבע/המבקש חולק על קביעה זו וטוען להיעדר סמכות עניינית לבית המשפט השלום שכן הסמכות העניינית לדון בתביעה זו נתונה דווקא לבית המשפט המחוזי בחיפה וזאת לאור הסעדים להם עותר התובע . המשיב השיב והמבקש הגיב לתשובה. הן הבקשה והן התשובה היו יכולות להיות מפורטות יותר וממוקדות יותר לפחות מהפן המשפטי. כאשר בית המשפט דן בשאלה של סמכות עניינית לטיעוני הצדדים משקל רב אך לא בלעדי,זהו אחד המקרים בהם לא הצדדים קובעים את חזית הטיעונים,סוג כזה של דיון והכרעה איננו תלוי רק ביכולתו של צד כזה או אחר לשכנע ובית המשפט חייב לבחון את הסוגיה גם על פי מדדים שלא נטענו ע"י הצדדים או תוך התעלמות מטענות שאינן מדוייקות. הרי לא משנה אם היטיב לטעון צד כזה או אחר,בית המשפט לא ידון בשום צורה בעניין שאיננו בסמכות העניינית ולא יתן שום הכרעה בטלה מעיקרה. נראה כי לבית משפט השלום אין סמכות עניינית לדון בתביעה. הלכה היא שהמבחן המקובל לעניין קביעת הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד שעותר לו התובע בכתב התביעה. מכל מקום יש לבחון אם הסעד מצוי בסמכותו הייחודית של בית השלום (או בית דין אחר) שאם לא כן הרי מצוי הוא בסמכות בית המשפט המחוזי וזאת על פי סעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] , תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), התובע מפרט בכתב התביעה את הסעדים שהינם: א. להורות על מחיקת רישום הערת אזהרה לטובת הנתבע 1 מיום 19.3.11 במסגרת שטר מס' 009710/0001; ב. להצהיר על בטלות צו הכינוס מיום 9.3.11 שהוטל במסגרת תיק הוצל"פ מס' 02-05702-04-2; להורות על מחיקת רישום הערת כינוס מיום 22.3.04 במסגרת שטר מס' 009465/0001; להורות על אכיפת הסכם הרכישה מיום 16.2.11; להצהיר כי התובע הינו בעליהן של זכויות החכירה לתקופה של 24 שנים ו-11 חודשים החל מחודש 3/2011 בדירה ; יש לעשות סדר בסעדים. ראשית,הערת האזהרה לטובת הנתבע/המבקש 1 נרשמה ביום 19.3.02 ולא ביום 19.3.11. שנית,חלק מהסעדים נראים מיותרים על פניהם,חלקם חסרי חשיבות אמיתית. הסעד העיקרי הוא מחיקת הערת האזהרה מיום 19.3.02. זהו לב העניין. אם יקבע שיש למחוק את הערה מהטעם שנטען בתביעה-פקיעת זכויות החייבים בנכס הרי שבהעדר זכויות כלשהן אין מה לכנוס וממילא פנייה לרשמי ההוצל"פ או לרשם המקרקעין יביאו לביטול צו הכינוס ולביטול הערת הכינוס (לרשם ההוצל"פ סמכות לבטל כינוס על נכס שנקבע לגביו שאיננו שייך עוד לחייב ולרשם המקרקעין סמכות לבטל הערת כינוס אם הגורם הממנה-רשם הוצל"פ קבע כי הכינוס בטל). הסעד בדבר הצהרת בעלות בזכויות חכירה כמו גם "אכיפת" הסכם הרכישה גם הם משניים ובעיקר מיותרים. מה יש לאכוף? הסכם הרכישה איננו מול המבקשים,הצדדים להסכם (הכנסיה היוונית ובתי הספר היוונים הקתולים) אינם מתכחשים לו ,לכאורה ביצעו את חלקם ואין שום טענה בתביעה המעידה אחרת. כך גם בדבר ההצהרה בדבר בעלות התובע בזכויות,הרי אם תימחק ההערה לטובת המבקשים לא תהיה לכאורה שום מניעה לרשום זכות אחרת על פי ההסכם וכתב התביעה איננו מגלה חשש שכזה,גם לא פירוט מדוע נדרש סעד זה. אשר על כן הסעד העיקרי אשר משליך על כל הסעדים האחרים הוא ביטול הערת אזהרה לטובת המבקש 1 מיום 19.3.02 שנרשמה על זכויות ה"ה אוספנקו בנכס ואשר לטענת התובע פקעו. משכך אין מדובר בסעד הקשור לחזקה או שימוש במקרקעין אלא מדובר בראש ובראשונה על מחיקת הערת אזהרה והערת כינוס ואחר כך גם על הכרזה על בעלות בזכויות חכירה. סמכותו של בית המשפט השלום קבועה בסעיף 51 לחוק בתי המשפט אשר קובע בין השאר: 51. (א) בית משפט שלום ידון באלה: (3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין; כיוון שתובענה זו, אין עניינה בחזקה או שימוש במקרקעין וגם לא בחלוקתם, הרי שהיא נכנסת לגדר "תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין", כלומר לתחום הסמכות השיורית של בית המשפט המחוזי בנושאי מקרקעין (ראה סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט; אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית (להלן: "גורן") , עמ' 18; בר"ע 16/79 מדינת ישראל נגד גל (1980), פ"ד לד(3) 494, 497ז) היות והסמכות נקבעת על פי הסעד המבוקש ולא על פי מהות הסכסוך זהו העניין שיש לבדוק.כך למשל נפסק במקרה בו צד ביקש מתן פסק דין על קיומה של זיקת הנאה - להבדיל מהשימוש בזיקת ההנאה כי ראוי שהעניין יידון בבית משפט מחוזי דווקא. (משה קשת,הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט אזרחי הלכה למעשה מהדורה 15 עמ' 246; ת"א (טבריה) 1334/85 המועצה המקומית מגדל ואח' נגד S.N.E. Trust Inc. (1986)). כך גם נפסק שמחיקת הערת אזהרה הרשומה בספרי מקרקעין רשומים נתונה לסמכותו של בית המשפט המחוזי (גורן, עמ' 25; ע"א 540/88 ג'י אי. ג'י השקעות (בפירוק) נגד רשם המקרקעין פ"ד מט (2) 735. בפסק הדין הנ"ל בענין ע"א 540/88 נפסק מפי כב' השופט אור בעמ' 741: " אחת מטענות הקונים - הן בבית המשפט המחוזי והן לפנינו - הייתה, שלבית המשפט המחוזי לא הייתה סמכות לדון בתובענה, וכבר מטעם זה היה מקום לדחות את התובענה. לא מצאתי ממש בטענה זו. בהחלטות רשם המקרקעין והממונה על מרשם המקרקעין, שאליהם פנה בא-כוח המערערים, הופנו המערערים אל בית המשפט על-מנת שיחליט אם יש מקום למחוק את רישום הערת האזהרה אם לאו. על יסוד החלטות אלה, ומכוח סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בעניין, לא היה מקום לטעון כנגד סמכותו של בית המשפט המחוזי (לעניין סמכותו של בית המשפט להחליט על מחיקת הערת אזהרה ראה סעיף 132(א)(2) לחוק המקרקעין). " זאת ועוד,בעניין ה"פ 119/08 (מחוזי חיפה) שוויצר נ' רפאל בפסק דין מפורט ומלומד ניתח כב' השופט יצחק עמית את סוגית הסמכות העניינית בתביעות הנוגעות למקרקעין וקבע כי על מנת לשמור על יציבות דיונית אין לחקור יתר על המידה בשאלת מהות הזכות נשוא התביעה ויש לראותה כפי שהיא נשקפת מכתב התביעה: "ההכרעה בשאלת הסמכות ראוי שתיעשה על פי כתב התביעה,שהוא שלב ההקשה על הדלת טרם כניסה לטרקלין הדיון..." (שם בפרק 6 לפסה"ד). גם כב' השופט עמית בפסק הדין הנ"ל מאמץ את מבחן הסעד כשהסמכות העניינית הולכת אחריו ומונה סוגים שונים של סעדים המעידים על סמכויות כאלו או אחרות כאשר הוא מוצא לנכון להתייחס גם לסעד של מחיקת הערות אזהרה בסעיף 13 לפסה"ד: "רישום או ביטול הערות אזהרה,נדון כעניין שבשגרה בבית המשפט המחוזי מבלי להידרש לטיבה של הערת האזהרה כזכות קניין או כזכות מעין קניינית.." בעניין שוויצר הנ"ל נדונה סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתוקפו של משכון על זכויות חוזיות לגבי דירה לא רשומה והמסקנה בסופו של דבר כי נתונה לו סמכות שכזו גם לגבי דירות לא רשומות וגם לגבי דירות רשומות. די בכך כדי לבסס את המסקנה כי בשים לב לסעד העיקרי הנתבע בתביעה שלפני הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי. התביעה כוללת אמנם גם סעד לאכיפת הסכם החכירה שאיננה חכירה לדורות (חסר חודש ימים על מנת שתושלמנה 25 שנות חכירה). הסמכות לתת צו לאכיפת חוזה חכירה כזה נתונה אמנם לבית המשפט השלום ברם כפי שכבר פורט לעיל,לא מדובר בסעד עקרי אלא בסעד טפל ואף מיותר שכן בתביעה אין שום חזית מפורטת,שום ראיה או רמז לטענה כנגד הצד להסכם שאיננו המבקשים ואין לאכוף מקום שאין צורך לאכוף. על פי דיני החוזים רשאי "נפגע" לקבל סעד של אכיפה ברם נפגע מוגדר כמי שזכאי לקיום החוזה שהופר או מי שהפרת החוזה צפויה לגביו ברם אין בתביעה שום טענה כזו שחייבת להיות מפורטת כדבעי. משכך סעד האכיפה מיותר על פניו ואם אינו מיותר אזי הוא משני וטפל. לאור האמור לעיל, יש לקבוע שבית המשפט המוסמך לדון בתביעה הוא בית המשפט המחוזי בחיפה והנני מורה על העברתה לדיון בפניו. בתיק ניתן סעד זמני והחלטה מפורטת ביום 12.9.11. נראה כי אין חולק שעל הסעד הזמני להישאר בתוקפו עד ההכרעה במחלוקת ומכל מקום לא התבקש ביטולו לא במועד שנקבע בהחלטה ולא בכלל ועל כן הסעד הזמני יעמוד על כנו עד מתן החלטה אחרת. היות ומדובר במחלוקת כנה שגם בפסיקה יש לגביה התלבטויות במישורים שונים,אינני נותן צו להוצאות. חכירההערת אזהרה