האם יש לבטל הענקת דירה שניתנה במתנה לנתבע, מאחר ומתנה זו מהווה עקיפה של הוראת סעיף יורש אחר יורש בצוואת בעלה המנוח של נותנת המתנה והאם יש לבטלה גם מחמת שהיא ניתנה בעקבות עושק והשפעה בלתי הוגנת? א. רקע עובדתי וטענות הצדדים 1. המנוח … ז"ל (להלן: "המנוח") נפטר ביום 25.1.94. 2. התובעים הם ילדיו של המנוח מאשתו הראשונה. 3. במועד פטירת המנוח, הוא היה נשוי לאשתו השנייה, הגב' מ' ז"ל (להלן: "מ'" או "המנוחה"). למ' לא היו ילדים. 4. בצוואת המנוח מיום 18.8.91, אשר קוימה ביום 10.4.94 (להלן: "הצוואה"), הוא העניק בין היתר את דירתו (להלן: "הדירה") לאשתו מ' כיורשת ראשונה והוא צווה כי לאחר פטירתה של מ', "תעבור יתרת הרכוש שירשה ממני לשני ילדי". 5. בשנת 2004 לערך, ביצע הנתבע (להלן גם: "א'") שיפוצים בדירה, על פי הזמנת המנוחה. 6. מאז, הקשרים בין הנתבע למנוחה התהדקו מאוד. הנתבע טוען כי המנוחה ראתה בו בן והוא דאג לכל צרכיה וסייע לה בערוב ימיה כשהיא חלתה. שתי בנות דוד של המנוחה, שהעידו מטעם התובעים, טענו כי הנתבע היה בן זוגה של המנוחה במובן האינטימי. 7. כשהנתבע החל בקשריו עם המנוחה, היא היתה כבת 68 והוא כבן 38. 8. ביום 5.3.09 חתמה המנוחה על תצהיר מתנה שבמסגרתו העניקה לנתבע את זכויותיה בדירה. הנתבע חתם במקביל על תצהיר קבלת הדירה במתנה. 9. באותו יום, חתמו המנוחה וא' על "הסכם למניעת עסקה" (להלן: "ההסכם"). בהסכם נקבע כי עם רישום הדירה ע"ש הנתבע, תירשם הערת אזהרה לטובת מ' לפיה היא תישאר לגור בדירה כל ימי חייה. א' התחייב גם: "שלא למכור את הדירה הנ"ל ו/או לבצע כל טרנסקציה ו/או לשעבד ו/או להעניק ו/או להעביר בכל דרך אחרת את זכויותיו בדירה הנ"ל לטובת צדדים שלישיים שלא בהסכמתה... וכן שלא לשנות ובכל דרך אחרת לפגוע ו/או לפגום ו/או להוריד מערכה של הדירה הנ"ל ולהשאירה במצבה המשפטי כפי שהיא ביום החתימה על הסכם זה... התחייבות א' על פי הסכם זה הינה בלתי חוזרת...". 10. הדירה נרשמה ע"ש א' בלשכת רישום המקרקעין ביום 17.6.09 ובד בבד נרשמה הערת אזהרה בגין ההסכם לטובת המנוחה. 11. בשנת 2010 התגלתה מחלה נדירה אצל המנוחה ומצבה החמיר. ביום 21.3.12, סמוך לפני ניתוח מסובך שהמנוחה היתה אמורה לעבור בבית החולים הדסה, היא חתמה על יפוי כח לטיפול רפואי לפי סעיף 16 לחוק זכויות החולה תשנ"ו - 1996, ובו הסמיכה את א' לקבל החלטות עבורה. בו ביום, מ' גם חתמה על יפויי כח לטובת א' וכן על תצהיר שבו היא מבקשת כי אם יהיה צורך למנות לה אפוטרופוס, א' ימונה לאפוטרופסה. 12. בתצהירה כתבה המנוחה בין היתר כי: "מאחר ואין לי משפחה בישראל, אני חיה לבד, וא' הוא החבר הכי קרוב והיחידי שאני סומכת עליו שיטפל בי במקרה שכזה, אני מסכימה לבקשה למינוי א' כאפוטרופוס עלי ועל נכסי. אין לי כל רכוש מלבד הרכב עליו אני נוסעת ותכשיטים". 13. ביום 1.4.12 ערכה המנוחה צוואה שבה הורישה את כל תכשיטיה לאחותה ואת מכוניתה לא'. בצוואתה, היא מינתה את א' לסדר את קבורתה והלווייתה. לאחר מכן, באותו חודש, עברה המנוחה ניתוח והנתבע סעד אותה בבית החולים. 14. המנוחה נפטרה ביום 9.8.12. 15. משהתגלה לתובעים לאחר פטירת המנוחה, כי המנוחה העבירה עוד בשנת 2009 את הדירה לא', שעה שהם אמורים על פי צוואת המנוח לרשת את חלקו של אביהם המנוח בדירה לאחר פטירת המנוחה מכח היותם "יורשים שניים", הם הגישו את התביעה נשוא הליך זה. 16. יצוין כי הנתבע כבר מכר את הדירה והוטל עיקול על מחצית משווי תמורת הדירה. 17. התובעים טוענים כי העברת הדירה בחיי המנוחה לא', מהווה עקיפה של סעיף 42 לחוק הירושה תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק הירושה") והסכם המתנה הוא במהותו צוואה ולפיכך, יש לבטל את העסקה בהיותה מנוגדת לסעיף 42 לחוק הירושה. 18. התובעים טוענים גם, כי הנתבע עשק את המנוחה, כשם שעשק אישה בודדה אחרת לאחר מכן, ומתנהל הליך משפטי בין אותה אישה לבין הנתבע בבית משפט השלום בת"א. לטענתם, ניתן להוכיח שהנתבע נוקט בשיטה זהה, על מנת "לעקוץ" נשים בודדות. התובעים טוענים כי העברת הדירה ע"ש הנתבע נעשתה "תחת השפעה בלתי הוגנת ועל כן בטלה מעיקרא". לטענתם, הנתבע הוא "נוכל מקצועי" (סעיף 12 לסיכומיהם) אשר ניצל את היותו בן זוגה של המנוחה ועשק את דירתה. התובעים טוענים כי מאחר ובכותרת ההסכם מצוין כי כתובתו של א' היא בכתובתה של המנוחה, הדבר מלמד כי בעת הענקת הדירה לנתבע במתנה, הנתבע התגורר יחד עם המנוחה בדירתה (סעיף 14 לסיכומי התובעים) והשפיע עליה באופן בלתי הגון להעביר לו את הדירה. 19. התובעים טוענים גם, כי המתנה לא הושלמה בחיי המנוחה למרות שבוצע רישום בפנקסי המקרקעין. זאת, מאחר ובפועל לאור ההסכם, כוונתם האמיתית של המנוחה והנתבע היתה שהנתבע יקבל את הדירה רק לאחר פטירת המנוחה. לפיכך לטענתם, מדובר בעסקה חסרת תוקף על פי סעיף 8 (ב) לחוק הירושה. 20. כמו כן, התובעים טוענים כי בתחילה היתה הדירה רשומה ע"ש שני המנוחים בחלקים שווים ואולם לאחר פטירת המנוח, הגישה המנוחה בקשה לתיקון טעות סופר של הרישום וטענה כי הדירה נרכשה כך ששליש בלבד שייך למנוח ושני שליש שייך לה. התיקון אושר ע"י רשם המקרקעין והתובעים טוענים כי הוא לא נעשה כדין ועיזבון המנוח כולל מחצית מהדירה ולא רק שליש ממנה. 21. הנתבע טוען שהמתנה הושלמה ואין עילה לבטלה. לדבריו, הוא היה כבן למנוחה ולכן המנוחה העניקה לו את הדירה במתנה, מרצונה החופשי וכאות תודה על עזרתו הרבה לה. לטענתו, אין כל מגבלה על יורש ראשון להעניק מה שקיבל במתנה למי שיחפוץ ולפיכך, אין כל בסיס לתביעה. כמו כן, רישום הדירה כך שרק 1/3 היה שייך למנוח ו- 2/3 למנוחה, משקף את המצב לאשורו וכך נכתב במפורש בחוזה הרכישה של המנוחים. ב. דיון והכרעה (א) האם עסקת המתנה בטלה בהיותה נוגדת את סעיף 42 לחוק הירושה? 1. סעיף 42 (ב) לחוק הירושה הדן בהוראת יורש אחר יורש בצוואה קובע כי: "הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון, אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה". 2. סעיף 53 לחוק הירושה קובע כי: "הוראות סעיפים 41 עד 52 פרט לסעיף 42(ד) חלות במידה שאין בצוואה הוראות אחרות". 3. במקרה דנן, אין כל הוראה אחרת בצוואה שמגבילה את המנוחה לעשות בדירה כרצונה. משהמנוח לא הגביל את המנוחה בדבר, היא יכולה היתה להעביר את הדירה לכל מי שתחפוץ בחייה. המנוח יכול היה לקבוע תנאי בצוואה לפיו הוא אוסר על מכירה או העברת הדירה ע"י המנוחה ואולם, לא נמצא כל תנאי בצוואתו ואפילו לא הוראה מכללא. כפי שנקבע בע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו (4) 330 בעמ' 345: "האיסור על נתינת מתנה הוא איסור מוסרי, והסנקציה על מי שהפר ועבר אף היא סנקציה מוסרית". 4. א"מ פרופ' שמואל שילה, בספרו "פירוש לחוק הירושה", כרך א' עמ' 378 אומר כי: "זכותו של היורש הראשון לעניין מה שיעשה בנכס היא בלתי מוגבלת ואין למנוע ממנו שימוש בנכס בטענה של חוסר תום לב או שימוש לרעה בזכות. הסעיף נותן לו את הזכות "לעשות במה שקיבל כבתוך שלו". במקרה דנן, לא הוכח כלל כי רצון המנוחה היה רק לפגוע ביורשים השניים - התובעים. אדרבא, כפי שיפורט לקמן, הדבר נעשה כאות של תודה והערכה עמוקה של המנוחה לנתבע על עזרתו הרבה לה. לפיכך, לא ניתן לבטל את הענקת המתנה מכח עקרונות תום הלב ושימוש לרעה בזכות. ראו גם: ע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד (ניתן ביום 26.6.94) שבו נקבע כי: "יורש ראשון הוא בעלים לכל דבר, יכול להשתמש בירושה, לאכול פירותיה ואף לכלותה או להשמידה". 5. בענייננו, אין כל "הוראה משתמעת" מהצוואה המלמדת כי המנוח הגביל את המנוחה לעשות בדירה כרצונה, כפי שטוענים התובעים (סעיפים 41-43 לסיכומיהם). המנוח יכול היה בקלות להורות על איסור מכירת או הענקת חלקו בדירה ולקבוע תנאי בצוואה. התובעים לא הוכיחו מה היה אומד דעתו, אף לא באמצעות זימון עדים חיצוניים כגון עו"ד בר עוז, הנוטריון שערך את הצוואה. התובעים לא הגישו כל בקשה לזמנו לעדות, וייתכן שהוא יכול היה לשפוך אור על כוונת המנוח (זאת, מבלי לקבוע דבר ביחס לשאלת המשקל שיש ליתן לעדות חיצונית לעומת לשון הצוואה). טענת התובעים בסעיף 4 לסיכומי התשובה כי: "אין ספק שהתכוון שתישאר יתרה ולא תועבר באבחת חרב לאדם זר" וכי המנוח התכוון שהמנוחה: "לא תעביר אותה במתנה לאדם זר" (סעיף 5 לסיכומי התשובה), כלל לא הוכחה ומדובר בהשערה בלבד. 6. עו"ד ברנדט אישר בעדותו כי במעמד העברת הדירה במתנה לנתבע, הצוואה הוצגה בפניו (עמ' 38 שורות 28-31). לטענתו, הוא לא שוחח עם המנוחה על המשמעות המשפטית של ההוראה בצוואה, המעניקה לתובעים את זכויות המנוח בדירה לאחר פטירת המנוחה (עמ' 39 שורות 4-7). טענת התובעים (בסעיף 6 לסיכומי התשובה) כי "יש להניח" שהוסבר למנוחה כי לא ניתן להעביר לנתבע את הדירה באמצעות צוואה אלא רק באמצעות מתנה מחיים לאור צוואת המנוח, לא הוכחה ומדובר בהנחה שאין לה כל עיגון בחומר הראיות. לא ניתן לטעון גם, כי "יש כאן הטעייה של מ' על ידי הנתבע באמצעות עורך דינו" (סעיף 15 לסיכומי התובעים). מדובר בביצוע עסקה לגיטימית המותרת על פי דין, למרות שייתכן כי מבחינה מוסרית יש בה פגם. אין מדובר בעקיפה שלא כדין של האיסור הקבוע בסעיף 42 לחוק הירושה. 7. התובעים טוענים, שהעובדה שהמנוחה וא' חתמו על הסכם למניעת עסקה שבמסגרתו התחייב א' שלא למכור את הדירה ללא הסכמת המנוחה, מלמדת כי באופן מהותי לא מדובר היה במתנה שהושלמה בחיי המנוחה, אלא בעצם בהעברה שתחול רק לאחר המוות ולפיכך, לאור סעיף 8 לחוק הירושה, העסקה בטלה. 8. סעיף 8 (ב) לחוק הירושה קובע כי: "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה". 9. התובעים תומכים יתדותיהם על פסק הדין בעמ"ש 9688-06-10 ד.א. נ' א.ג. (ניתן ע"י הרכב בית המשפט המחוזי מרכז בראשות כב' סגן הנשיאה השופט א. שילה ביום 7.4.11 - להלן: "פרשת ד.א."). באותו מקרה, ערכו שני הורים צוואות הדדיות שבהן נקבע שהיורש הראשון יהיה בן הזוג הנותר בחיים והיורשים השניים יהיו ארבעת ילדיהם. סמוך לאחר שהאב נפטר, ערכה האם צוואה חדשה שבה הורישה את כל רכושה לבן אחד בלבד ובנוסף חתמה על הסכם מתנה שבו העניקה לבן את הנחלה. 10. בפרשת ד.א., נקבע בהסכם המתנה שעליו חתמו האם והבן, כי האם תוכל להחזיק בבית ללא תמורה כל עוד היא רוצה בכך וכי הבן "מתחייב שלא לשנות את מצב הנחלה (כולל נטיעות, צמחיה, מבנים, מחוברים וכיו") ללא הסכמתה של האם מראש ובכתב". כמו כן, הבן התחייב בהתחייבות בלתי חוזרת שלא לבצע כל מכר או השכרה או חכירה או שיעבוד או משכון או כל דיספוזיציה אחרת בנחלה, ללא הסכמתה מראש ובכתב. 11. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור באותו מקרה וקבע כי: "מנוסח הסכם המתנה ומהוראותיו שהובאו לעיל, עולה כי דבר המתנה מוקנה ל א. למעשה רק לאחר מות המנוחה. המנוחה הותירה בידה את החזקה בבית, ללא תשלום כמובן, וא. התחייב שאפילו הנטיעות והצמחייה, לכאורה עניינים של מה בכך, אין לו רשות לשנות ללא הסכמה מראש ובכתב של המנוחה... הלכה למעשה, פרט לחתימת המנוחה על המסמכים לצורך מתן המתנה, לא נעשו פעולות שיש בהן כדי להקנות זכות מהזכויות של בעלים לא. ולמעשה הזכויות על פי הסכם המתנה הוקנו למועד שלאחר אריכות ימיה ושנותיה של המנוחה... נמצא כי כאשר בפועל נותרו עיקר הזכויות בנחלה בידי המנוחה הרי ש"העברת הזכויות" שהתיימרה המנוחה להעביר בהסכם המתנה לאו העברה היא". 12. בית המשפט בפרשת ד.א. הסתמך גם על פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בע"א 763/88 פילובסקי נ' בלס, פ"ד מה (4) 521 (להלן: "הילכת פילובסקי"). באותו מקרה, למרות שזכויות סבתא בדירה הועברו ע"ש נכדיה והמתנה הושלמה, היות ונערך הסכם המגביל את הנכדים בעשיית עסקה ונותרה לסבתא זכות מגורים בדירה ללא תמורה, נקבע כי מדובר בעצם במתנה לאחר מיתה המנוגדת לסעיף 8 לחוק הירושה ולכן היא בטלה. בית המשפט קבע שם כי: "אין מקום לטענה כי המתנה הוקנתה עוד בחיי המנוחה, משום שהבעלות בדירה נרשמה על שם המערער עוד בחיי המנוחה. כל שקיבלו המערערים בחיי המנוחה היה רישום הבעלות בדירה, אך הבעלות עצמה נותרה בידי המנוחה שכן הבעלות הוגדרה בחוק המקרקעין... כ"זכות להחזיק במקרקעין להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה"... על פי המסמך הנוסף, נותרה זו בידיה של המנוחה והוענקה לכן למערערים רק עם מותה". 13. הנתבע טוען כי יש לאבחן בין המקרה שנדון בפרשת ד.א. לבין מקרה דנן. לטענתו, שם דובר על נחלה שלא נרשמה ע"ש מקבל המתנה מאחר ותוקף הסכם החכירה פג והמתנה לא הושלמה כמו בעניינו. כמו כן, שם היתה הסתמכות של בן הזוג שנפטר קודם, היות ומדובר היה בצוואות הדדיות של שני הורים. בנוסף, שם הוכנה צוואה חדשה יחד עם עריכת הסכם המתנה וסמיכות הכנת שני המסמכים הצביעה על כוונה לעקוף את צוואת המנוח (סעיף 58 לסיכומי הנתבע). 14. מעיון בפסיקה עולה כי קיימת גם עמדה שונה מזו שהובעה בפרשת ד.א: בה"פ 155/94 (ת"א) כספרי נ' יעקובי (ניתן ביום 19.11.94 מפי כב' השופט גורן - להלן: "הילכת כספרי") נדון מקרה בו הועברו זכויות של אב בדירה לבנותיו במתנה, בכפוף לזכותו להתגורר בדירה כל ימי חייו וקבלת הסכמתו בכתב לכל פעולה שתרצנה הבנות לעשות בדירה. נקבע בהסכם, כי הדירה תימכר רק לצורך מימון טיפול רפואי לאב, אם יהיה בכך צורך. 15. בהלכת כספרי, אבחן בית המשפט המחוזי את אותו מקרה מהלכת פילובסקי וקבע כי: "במקרה דנן, זכויות המנוח על פי ההתחייבות לא היו זכויות "חיוביות". המנוח לא היה רשאי להורות למשיבות למשל, למכור את הדירה שלא לצורך מימון אישפוזו כפי שהסכימו ביניהם, או לעשות בה כל פעולה אחרת. זכויותיו של המנוח היו זכויות "שליליות" בלבד, היינו, כל פעולה בנכס היתה טעונה הסכמתו של המנוח ולא יותר. טענת המבקשת כי בכך נשללה מהמשיבות הבעלות בפועל בדירה, היא מרחיקת לכת, ואיני יכול לקבלה. ממערכת היחסים המשפטיים בין המשיבות למנוח עולה, למעשה, כי הקניית הזכויות בדירה למשיבות היוו מתנה על תנאי שצמוד לה חיוב, אשר סעיף 4 לחוק המתנה מכיר בתוקפה". 16. בהלכת כספרי בית המשפט הסתמך גם על הפסיקה הקובעת כי יש לצמצם את תחולת סעיף 8 לחוק הירושה, עקב העובדה שסעיף זה פוגע בחופש החוזים. אוזכרו דברי בית המשפט העליון בע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט (2) 757 בעמ' 762 שקבע כי: "סעיף 8 (א) לחוק הירושה מגביל את חופש החוזים: פשיטא שיש לפרשו על דרך הצמצום המרבי והקפדנות החמורה". 17. בהלכת פילובסקי נערך הסכם שבו נקבע כי מקבלי המתנה מתחייבים לחתום על כל מסמך, ככל שמעניקת המתנה תרצה למכור את הדירה והם התחייבו להעביר אליה את כל התמורה. מאידך, בהלכת כספרי, לא דובר על מצב בו נותרה זכותו של מעניק המתנה למכור את הדירה. אדרבא, ניטלה ממנו זכות זו, למעט לצורך רפואי. דהיינו, בעוד שבהלכת פילובסקי נשארה בידי המנוחה הזכות למכור את הדירה בכל עת שתחפוץ, בהלכת כספרי הדבר יכול היה להיעשות רק אם היה צורך לאשפז את המנוח. 18. מקרה דנן, הוא מקרה הדומה להלכת כספרי. שהרי, בהסכם שנחתם בין המנוחה לא', לא נותרה בידי המנוחה הזכות למכור את הדירה. זכויות המנוחה למכור את הדירה הופקעו ממנה ואילו א' התחייב כי הוא לא ימכור את הדירה ללא הסכמת המנוחה. זאת, בשונה מהלכת פילובסקי שבה דובר על מקרה שבו הותירה בידה מעניקת המתנה את הזכות למכור את הדירה. בצדק טוען הנתבע כי למנוחה נותרו "זכויות אובליגטוריות בלבד בכפוף להערת אזהרה שאפשרה לה לגור בדירה כל ימי חייה, וזאת מבלי לפגוע כהוא זה בהקניה המושלמת של הדירה לנתבע" (סעיף 65 לסיכומיו). 19. בענייננו, מדובר במצב שבו המתנה הושלמה ובצד העברת המתנה נקבע תנאי לפיו המתנה מותנית בכך, שכל מכירה של הדירה ע"י א' תהיה בכפוף להסכמת המנוחה. הילכת פילובסקי אם כן אינה דומה לעניינו מאחר ושם הושארה הזכות למעניקת המתנה למכור את הדירה בכל עת ולכן מהותית לא עבר למקבלי המתנה דבר. מה שאין כן במקרה דנן, שבו המנוחה לא יכולה היתה יותר למכור את הדירה, היות וזכות מהותית זו לא נותרה בידה אלא הוענקה לא'. (האמור בסעיף 8 לסיכומי התשובה, מלמד כי גם התובעים מודעים לאבחנה זו). למקרים דומים ראו: תמ"ש 6762/08 נ.ק. נ' ש.ק (ניתן ע"י כב' השופט מרכוס ביום 25.12.11), תמ"ש 37520/00 פלוני נ' אלמוני (ניתן ביום 4.11.02 מפי כב' השופט גרמן), תמ"ש 15870/05 ב.ד.א נ' ב.ד.ד (ניתן ביום 5.2.08 מפי כב' השופט גרמן). השוו: תמ"ש 7940/06 פלוני נ' אלמוני (ניתן ביום 10.5.09 מפי כב' השופטת פלאוט), תמ"ש 17560/97 כובשי נ' שרעבי (ניתן ביום 9.9.02 מפי כב' השופטת צפת), ה"פ 99/96 רובינזון נ' רובינזון (פ"מ תשנ"ז, חלק שני בעמ' 391), ה"פ 45496-10-10 ליבוביץ נ' ולפמן (ניתן ביום 15.12.11 מפי כב' השופטת אלמגור), ת"א 11219/99 תמם נ' שוקרי (ניתן ביום 20.7.00 מפי כב' השופטת ברון), תמ"ש 11432/98 ק.ו. נ' ק.א (ניתן ביום 19.1.05 מפי כב' השופטת רוטשילד). 20. מעדות עו"ד ברנד עולה, כי כוונת המנוחה היתה להעניק לא' מתנה מחיים ולא היתה כוונה כי הזכויות יועברו לאחר פטירת המנוחה. מאחר והמתנה הושלמה ונרשמה, לא מדובר בעריכת הסכם לפי סעיף 8 לחוק הירושה והמתנה תקיפה. ראו גם: א"מ פרופ' שמואל שילה בספרו פירוש לחוק הירושה, כרך א' עמ' 103 ה"ש 58 שבו הוא אומר ביחס להלכת פילובסקי כי: "מסופקני אם דברי בית המשפט העליון בפסק דין זה על סעיף 8(ב) ועל סעיף 2 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969, נכונים" וכן: דברי כב' השופט רובינשטיין בע"א 8622/06 פלוני נ' עיזבון פלונית (ניתן ביום 3.3.09), פיסקה כו'. 21. להשלמת התמונה יצוין, כי אין צורך לדון בשאלת תוקף ביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובת המנוחה ונמחקה לאחר פטירתה. משקבענו שהמתנה תקיפה והדירה עברה כדין לנתבע בחיי המנוחה, כל הזכויות שנותרו בידי המנוחה ביחס לדירה על פי ההסכם, פקעו עם מותה. 22. סיכומו של דבר: הסכם המתנה תקף ואינו נוגד את סעיף 8 לחוק הירושה. (ב) האם יש לבטל את העסקה מחמת עושק או השפעה בלתי הוגנת? 1. אף מעדי התובעים עצמם עולה כי המנוחה היתה מאושרת עם הנתבע וראתה בו בן זוג. 2. התובעים טוענים כי המנוחה היתה "שבוייה" של הנתבע (סעיף 28 לסיכומיהם) וכי המנוחה "לא רצתה לוותר על האפשרות לנהל חיי זוגיות עם גבר צעיר, למשך שארית חייה. אולם, היה לכך מחיר. המחיר היה לוותר על כל רכושה לטובת הנתבע. כך עושה אישה אשר אהבתה לגבר דמיוני, אשר לא קיים במציאות, משקר לה ומרמה אותה מסמא את עיניה ומשבש את שכלה" (סעיף 29 לסיכומיהם). טענות חמורות אלו לא הוכחו. הוכח דווקא מעדויות בנות דודה של המנוחה, אשר העידו מטעם התובעים, שהמנוחה אהבה את הנתבע ולא הוכח כלל כי הוא השפיע עליה או כי הוא לחץ עליה בלחץ כלשהו להעניק לו את הדירה. במועד נתינת המתנה, המנוחה היתה עצמאית לחלוטין ולא הובא ולו בדל ראייה שהנתבע הפעיל על המנוחה לחץ כלשהו. לא הוכח גם כי במועד נתינת המתנה המנוחה היתה חולה. 3. הנתבע לא בודד את המנוחה ולא מנע ממנה המשך קשר שוטף עם קרובותיה וחברותיה. למשל, בעת אשפוזה של המנוחה בבית החולים הדסה, שתי בנות דוד של המנוחה היו אף הן ליד מיטתה בכל שבוע כמה ימים, בשעות שבהן א' לא היה שם והמנוחה כלל לא בודדה ע"י הנתבע. 4. בת דודתה של המנוחה הגב' נ' העידה כי היא דיברה פעם בשבוע עם המנוחה והיו מפגשים של בני המשפחה פעם בחודש וחצי הן בביתה שלה והן בבית המנוחה (עמ' 5 שורות 15-21). לדבריה, היו למנוחה הרבה חברות קרובות (עמ' 7 שורה 24). 5. גב' נ' העידה כי המנוחה סיפרה לה שהנתבע הוא בן זוג שלה כבר שבע שנים לפני פטירתה (עמ' 6 שורות 14-22). המנוחה ביקשה ממנה לטענתה, לא לספר על הקשר עם הנתבע לאיש ורק היא ובת דודה נוספת, ח', ידעו על כך (עמ' 7 שורות 19-23). היא העידה גם, שהיו למנוחה הרבה חברות קרובות (עמ' 7 שורות 24-27). 6. גב' נ' העידה כי המנוחה היתה "מרשימה מאוד, חזקה מאוד, דעתנית, גם טובה מאוד" (עמ' 11 שורה 11). היא גם אישרה שא' טיפל בה כשחלתה (שם שורות 21-22) והוא זה שטיפל בכל הסידורים שהיו כרוכים הכרוכים בחזרת המנוחה לביתה לאחר הניתוח (שם שורות 16-20). 7. גם בת דוד אחרת של המנוחה הגב' ח' העידה כי היא דיברה עם המנוחה רבות בטלפון וכל חודשיים המנוחה ביקרה אותה בביתה באשדוד (עמ' 13 שורות 7-12). גם היא אישרה כי: "הבנתי כי היא ביחסים אינטימיים אתו" והיא ביקשה ממנה לא לספר זאת לאחרים. לטענתה, "הצורה שהיא דיברה לא היתה צורה של ידידים אלא יותר אינטימי" (עמ' 14 שורות 1-13). לדבריה, המנוחה סיפרה גם לאחותה שהיא ביחסים עם הנתבע (עמ' 15 שורה 19). 8. גב' ח' אישרה כי המנוחה "היתה אישה טובה, עקשנית, עומדת על שלה מאוד" שידעה מה היא רוצה (עמ' 15 שורות 24-27). לדבריה: "אני יודעת כי א' סייע לה מאוד" (עמ' 16 שורה 9). 9. לא הוכח כלל כי במועד בו ניתנה המתנה לנתבע, מצבה הקוגניטיבי של המנוחה היה פגום והתובעים לא הביאו כל ראייה לטענה זו. 10. יצוין כי התובע מס 1 אישר כי לא ביקר את המנוחה בביתה מאז שאביו נפטר ואף בלוויה ובשבעה של המנוחה, הוא לא השתתף (עמ' 19 שורות 10-21). 11. התובעים זימנו לעדות את הגב' ר' שהיתה בת זוגו של א' ממרץ 2010 ועד נובמבר 2011. לטענתם, הנתבע הוא נוכל שיש לו שיטה להפיל ברשתו נשים בודדות ולגזול את רכושם. אף את גב' ר' הכיר הנתבע באמצעות דירה שהציע לה למכירה ושיפוץ שביצע עבורה בדירתה. בין גב' ר' והנתבע מתנהל הליך משפטי בבית משפט השלום, בתביעות הדדיות. הנתבע טוען כי הגב' ר' חייבת לו כספים רבים בגין שיפוץ מקיף שערך בדירתה ואילו היא טוענת כי הוא הונה ועשק אותה. 12. אני סבור כי לא ניתן להקיש מפרשה זו לענייננו, במיוחד שעה שטרם הוכרע ההליך בבית משפט השלום. אין לקבל את התיזה שמעלים התובעים לפיו הנתבע הוא "נוכל סידרתי" המפיל ברשתו נשים מבוגרות ובודדות ומשתלט על רכושן וכי מדובר ב"שיטה" (סעיף 35.5 לסיכומיהם). יש לבחון האם במקרה דנן התובעים הוכיחו כי הנתבע עשק את המנוחה או השפיע עליה בהשפעה בלתי הוגנת, להעביר את הדירה על שמו. 13. עורך הדין שביצע את עסקת המתנה, עו"ד ברנד, העיד מטעם הנתבע. לדבריו, המנוחה שהגיע למשרדו בסוף שנת 2008, היתה "אישה חזקה מאוד, נמרצת, דעתנית. היא נכנסה למשרד בצורה מאוד סמכותית עם הדרת כבוד כזו... היא היתה בריאה, חדה, צלולה וידעה כל דבר מה שקורה... והבהירה כי רוצה לתת לא' את הדירה במתנה" (עמ' 32 שורות 20-30).... אני חד משמעית בתקופה שהיתה אצלי לא היתה חולה כלומר ב - 2009" (עמ' 38 שורות 22-23). 14. עו"ד ברנד אישר כי המנוחה שלטה היטב בעברית. לדבריו: "הקראתי לה את המסמכים שחתמה עליהם ועברתי איתה עליהם וההבנה שלה והצלילות שלה הייתה פשוט לעילא ולעילא" (עמ' 34 שורות 27-32). לדבריו: "כל הזמן הבהירה... כי האדם היחידי שסומכת עליו ושיתמוך בה (אני מדבר כבר מ - 2009 שדיברתי אתה) היה א'" (עמ' 35 שורות 4-5). 15. אין צורך להכריע האם מערכת היחסים בין א' למנוחה כללה גם יחסים אינטימיים. א' מכחיש זאת בתוקף וטוען כי מדובר ביחסים הדומים ליחסי אמא ובן (עמ' 42 שורות 6-18 ועמ' 44 שורות 27-28). לטענתו של א' "היא אמרה לי שאין לה אף אחד. יש לה חברות ומשפחה רחוקה אך אף אחד לא דואג לה ממש. היא אוהבת אותי כמו בן שלה... היא רוצה שעתידי יהיה מסודר יותר והחליטה לתת לי את הדירה... עשיתי זאת הכל מאהבה" (עמ' 43 שורות 12-23). אף אם אקבל את גרסת התובעים כי הקשר בין הנתבע היה אינטימי, כפי שטענו בנות דוד המנוחה, הדבר לא יסייע לעמדתם אלא דווקא יסביר טוב יותר, מדוע המנוחה היתה כה קרובה אליו ורצתה להעניק לו את דירתה במתנה. ייתכן כי הנתבע לא רצה לפגוע ביחסיו עם בת זוגו ואם ביתו (שהיתה נוכחת בחלק מדיוני ההוכחות - סעיף 33 לסיכומי התובעים) ולכן הוא הכחיש קשר רומנטי עם המנוחה. אולם כאמור, לשאלת אופי וטיב הקשר בין המנוחה לנתבע, אין חשיבות לצורך הכרעה בתובענה. שאלת מוסריות התנהגותו של הנתבע, אשר ייתכן וקיים מערכות יחסים רומנטיות עם כמה נשים במקביל, אינה רלוונטית. לכן, יש לדחות את טענת התובעים כי: "אין ספק שאדם המתנהג כך, כוונתו לגבי יחסיו עם מ' היא זדונית ונועדה לסחיטת כספים בלבד" (סעיף 35.3 לסיכומיהם). 16. גם ד"ר דן ארבל, שטיפל במנוחה בבית החולים הדסה, העיד על יחסו המסור של הנתבע למנוחה. לדבריו: "התרשמתי כי מדובר באישה חזקה בנפשה וצלולה. היא הגדירה עצמה כערירית ללא שייר בשר כלל, וחיה בעזרת חברים/שכנים וכן בעזרתו של א'... היא סיפרה לי כי א' הוא החבר היחיד שלה, ושהיא סומכת עליו מאוד, מתייעצת אתו ואוהבת אותו כבן. את ההחלטה לניתוח היא ביקשה לעכב עד שישוב לישראל למטרה זו. במהלך ההתלבטויות לפני הניתוח היא ביקשה שאשוחח אתו בטלפון עוד כשהיה בחו"ל ואמרה לי שהוא האדם הקרוב אליה ביותר... ביום 5.4.12 ניתחתי את מ'... מ' אושפזה כ - 10-14 ימים לאחר הניתוח. במהלך הימים הרבים בהם אושפזה, היה א' שוהה ליד מיטתה ביום ובלילה ומטפל בה במסירות בלתי רגילה... לא ראיתי בני משפחה אחרים. זכור לי כי למרות החזות האקסטרווגנטית שלו, היה נוהג בעדינות רבה, התעניין במצבה של מ', וניכר שבאמת אכפת לו ממנה והוא דואג לבריאותה ושלומה (סעיפים 5-10 לתצהירו). 17. בחקירתו, העיד ד"ר ארבל כי הנתבע "היה כל הזמן" (עמ' 52 שורה 31) ... בכל פעם במשך ימי האשפוז בכל יום הוא היה שם" (עמ' 53 שורות 1-2). לדבריו, לפני הניתוח המנוחה אמרה לו שהיא "לבד בעולם" והוא יכול לדבר עם א' "חופשי" על מצבה (עמ' 54 שורות 30-32) ולרוב כשהוא הגיע למיטתה, א' היה שם (עמ' 54 שורות 7-8). 18. עדותו של ד"ר ארבל שהוא עד אובייקטיבי לחלוטין, היתה אמינה ומשכנעת ביותר. אין שחר לטענת הנתבעים כי "ד"ר ארבל הוא עוד קורבן של נוכל היודע את מלאכתו. הנוכל שיחק משחק של מסירות והרופא התרשם בהתאם" (סעיף 34 לסיכומיהם). 19. ברור אם כן, שהמנוחה נתנה את המתנה לנתבע בלב שלם ומאהבה, ללא כל השפעה בלתי הוגנת או עושק. הנתבע טיפל בה במסירות רבה ולא זנח אותה גם לאחר שקיבל את המתנה. לא הוכח כלל כי "הנתבע עשה עם מ' כרצונו" (סעיף 39.5 לסיכומי התובעים) או כי הוא עשק אותה. לא הוכח כי הנתבע ניצל מצוקה של המנוחה או את חולשתה הנפשית או הגופנית. כמו כן, בצדק טוען הנתבע בסיכומיו (סעיף 122), שהעובדה שהתובעים לא זימנו את אחות המנוחה לעדות, פועלת לחובתם. זאת, מאחר והיא שאר הבשר הקרוב ביותר של המנוחה, המנוחה היתה עמה בקשר הדוק וטוב, ויש לה אינטרס שהמתנה תבוטל עקב היותה הנהנית על פי צוואה קודמת שלה משנת 2007. 20. יש לדחות גם את טענות התובעים כי "מכיוון שמסמכי ההעברה ללא תמורה הם כצוואה, הרי הם בטלים בשל כך שהמוטב לקחת חלק בעריכתם" (סעיף 39.6 לסיכומיהם). מסמכי ההעברה אינם צוואה אלא מתנה מחיים וסעיף 35 לחוק הירושה, המבטל הוראה של מי שלקח חלק בעריכת הצוואה, לא חל על עסקת מתנה. 21. לפיכך, יש לדחות את טענת התובעים כי יש עילה לביטול המתנה מחמת עושק או השפעה בלתי הוגנת. (ג) האם למנוח היו מחצית מהזכויות בדירה או שליש? 1. המנוח והמנוחה חתמו על הסכם לרכישת הדירה ביום 15.4.82. 2. להסכם הרכישה התווספה תוספת בכתב יד שבה נאמר כי המנוח רוכש שליש מהזכויות בדירה והמנוחה שני שליש. לא מצויה חתימה של המנוחים ליד תוספות אלו בכתב יד. מדובר בשתי תוספות שנכתבו על העמוד הראשון להסכם הרכישה. 3. בפועל נרשמה הדירה בלשכת רישום המקרקעין מחצית ע"ש המנוח ומחצית ע"ש המנוחה. 4. ביום 24.4.94 פנה ב"כ המנוחה דאז עו"ד בר עוז ללשכת רישום המקרקעין וביקש לתקן את הרישום מאחר ונפלה בו טעות. בתצהיר שצירף לבקשתו, הצהיר עו"ד בר עוז כי הוא ייצג את המנוחים ברכישת הדירה. לדבריו, הוא העביר את הזכויות בדירה בחברת שיכון ופיתוח היות שבאותה עת, לא ניתן היה לרשום את הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. לאחר מכן, משפעל עורך הדין מטעם חברת שיכון ופיתוח לרישום הזכויות, לא ציין עורך הדין כי הדירה נרכשה שליש ע"ש המנוח ושני שליש ע"ש המנוחה ולפיכך נרשמה הדירה בטעות בחלקים שווים ע"ש המנוחים. עו"ד בר עוז ביקש כי הרישום יתוקן כפי שנקבע בהסכם המקורי כך שע"ש המנוח יירשמו שליש מהזכויות וע"ש המנוחה שני שליש. לפי דרישת לשכת רישום המקרקעין הוגשה גם הסכמת רשות המיסים לתיקון וביום 22.5.94 נעתרה המפקחת על רישום המקרקעין לבקשה והדירה נרשמה כך ששני שליש נרשמה ע"ש המנוחה ושליש ע"ש המנוח. (רישום זה נעשה לפני שנרשם צו קיום הצוואה של המנוח). 5. התובעים טוענים כי המנוחה ביצעה את התיקון במרמה לאחר פטירת המנוח. לטענתם, המנוחים לא חתמו ליד התוספת שהוספה להסכם המכר בכתב יד ואין הוכחה כי התוספת אינה תיקון מאוחר שנעשה לאחר מות המנוח במרמה, ע"י המנוחה. התובע מס' 1 אף העיד כי הבין מאביו המנוח שהמנוחה תרמה רק סכום קטן לרכישת הדירה (עמ' 21 שורות 4-5 ושורה 9). כמו כן, התובעים טוענים כי מאחר והמנוח הגדיר בסעיף 3 לצוואתו את זכויות בדירה כ: "חלקי בבעלות על הדירה... שבבעלות משותפת של אשתי ושלי...", הרי ש"הלשון "משותפת" מצביעה על כוונה לחלקים שווים" (סעיף 21 לסיכומיהם). 6. הנתבע זימן לעדות את עו"ד בר עוז ואולם, עקב מצבו הרפואי הוא לא יכול היה להעיד. 7. התובעים לא הוכיחו כי הליך תיקון הטעות נעשה במרמה. הוכחה לכך שהתיקון שיקף את המצב לאשורו, יש ללמוד מהעתק הבקשה לאישור העברת זכויות בנכס מיום 7.7.82 שצולמה מתיק לשכת רישום המקרקעין. שם מצוין במפורש כי למנוח "1/3 בעלות" ולמנוחה "2/3 בעלות". טענת התובעים מדובר בתוספת מאוחרת שנרשמה "שנים רבות לאחר עריכת המסמך" (סעיף 21 לסיכומיהם) ואינה בכתב ידו של המנוח (סעיף 56 לסיכומיהם), כלל לא הוכחה והם אף לא ביקשו מינוי מומחה לצורך בדיקת האוטנטיות של המסמך ולצורך בדיקה האם התוספת נערכה בכתב ידו של המנוח. 8. לאור חלוף הזמן, לא אותר תיק העסקה ברשות המסים (ראו מכתבם מיום 25.2.13 שצורף כנספח ט"ו לתצהיר התובעים) והתובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי התיקון נעשה בטעות. 9. יצוין כי למרות שהתובעים עותרים אף בסיכומיהם כי יוצהר שחלקו של המנוח בדירה היה מחצית (סעיף 75), הם צירפו לסיכומיהם תביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי יום לפני הגשת הסיכומים, בה עתרו לסעד הצהרתי לפיו התיקון שנערך על ידי לשכת רישום המקרקעין לא נעשה כדין והוא מנוגד לתקנות רישום המקרקעין (ניהול ורישום) תש"ל - 1969 הקובעות כי תיקון ייעשה רק "מחמת טעות שנפלה במסמכים ששימשו יסוד לאותו רישום". לטענתם במקרה דנן, התיקון לא נעשה "במסמכים ששימשו יסוד לרישום" ואף ללא שהתבקשה תגובת התובעים שהנושא נגע גם להם. ההכרעה בהליך דנן מחייבת את הצדדים עצמם ואינה נוגעת לשאלה האם רשם המקרקעין - שהוא הנתבע מס' 1 בהמרצת הפתחה הנ"ל - נהג כדין ועל פי התקנות והאם החלטתו ניתנה בסמכות. 10. לפיכך, יש לדחות את טענת התובעים גם בנושא זה ויש לקבוע כי 2/3 מהדירה אינו חלק מעיזבון המנוח ובכל מקרה חלק זה, היה שייך למנוחה בלבד. (ד) העולה מן המקובץ: 1. העסקה של העברת הדירה לנתבע בתוקף ואין כל עילה לבטלה ולפיכך דין התביעה להידחות ועל הנאמנים להעביר את כספי מחצית הדירה המופקדים אצלם לידי הנתבע. 2. התובעים ישלמו לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪. הערת אזהרה