השופטת ח' אבנור: המבקשת, אליזבט סיברוק, הגישה בתאריך 1.9.80 בקשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו "להכרזה על פסול דין ומנוי אפוטרופוס על רכוש" לגבי אמה, גב' סלציה צוקר, שמקום מושבה הוא בלידס, אנגליה. בבקשה זו טענה המבקשת, כי האם לקתה בשנת 1975 בהתקף לב חריף, וכי כתוצאה מכך היא משותקת חלקית, איבדה את כושר הדיבור, וכן, כי "לקתה בשכלה באופן שנשלל ממנה כמעט לחלוטין כשר ההבנה". לבקשה זו צורף אישור רפואי של ד"ר מידלטון מבית החולים "ג'יימס יוניברסיטי" שתאריכו - 15.7.80. "עילת" הבקשה היא, כי יש לאם שני בתים בישראל, והם מנוהלים על-ידי אחיה של האם, מר קרייזלר - ויש צורך כי תוכרז פסולת דין וימונה אפוטרופוס על רכושה, ולחלופין, רק כי ימונה אפוטרופוס על רכושה עקב העובדה, שאינה יכולה דרך קבע לדאוג לענייניה, וכן ש"הניהול יעשה תחת בקורת ופקוח בית המשפט". 2. לבקשה זו נענה בית המשפט במעמד צד אחד, וניתן צו זמני בתאריך 21.12.80. בהחלטתו קבע בית המשפט: א) כי אין להכריז את האם כפסולת דין בישראל, כיוון שהסמכות להכרזה זו היא באנגליה (סעיף 76(1) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962). ב) כי יש לבית המשפט סמכות לפעול על סמך סעיף 76(2) והוא ממנה אפוטרופוס בישראל את עורך הדין כהן, בא-כוח המבקשת, וזאת בהסתמך על סעיף 33(4) לחוק. ג) אין לתת סעד סופי בעניין, כיוון שהתברר, כי החולה ובנה ובתה האחרים גרים באנגליה, וניתנת רשות המצאה להם, והם יוכלו להשיב תוך 60 יום. לא ברור מתוך הערעור שלפנינו, אם הייתה המצאה לבן ולבת כנ"ל. 3. בתאריך 23.2.81 הגישה האם, גב' סלציה צוקר, בקשה לבית המשפט לביטול צו האפוטרופסות (הזמני) שניתן. הבקשה הוגשה גם בשמו של האח, צבי קרייזלר, הנמצא בישראל. בבקשה נטען, כי לא נוצרו הנסיבות בישראל למינוי אפוטרופוס, והבת העלימה מבית המשפט עובדות. כן נטען, כי ענייניה של האם מנוהלים כל השנים בידי אחיה. האח הצהיר, כי הוא מנהל את הנכסים מאז אמצע שנות החמישים לפי הוראותיה ורצונה של אחותו, אשר אף הסמיכה אותו לגבות לעצמו את דמי השכירות וייעדה את הנכסים לפרנסתו. כן נטען בתצהיר, כי האם לא איבדה את צלילות דעתה וכושר החשיבה שלה. 4. ב-3.5.81 דן בית המשפט בבקשה זו - וסבר שלמרות העובדה, כי טרם נמסר לבית המשפט מה אירע בדיון באנגליה, הרי התעודות הרפואיות שבתיק "מספיקות לפחות למתן סעד זמני במסגרת ס' 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות". בית המשפט חזר על כך, שהמינוי הוא סעד זמני בלבד, והדיון הנוסף יתקיים, לאחר שתיוודענה תוצאות הדיונים באנגליה. הסעד הזמני התייחס לא לניהול היום יומי של הרכוש ולא לגביית ההכנסות וההוצאות אלא להגשת דו"ח על הרכוש הקיים, וכן ניתנה לאפוטרופוס סמכות לרשום הערות אזהרה לעניין עשיית דיספוזיציה ברכוש. 5. בתאריך 21.6.81 ניתנה על-ידי בית המשפט החלטה, בה קבע בית המשפט: א) המסמכים הרפואיים השונים אומרים דברים והיפוכם; על כל פנים נובע מהם, כי האם יכולה לפעול על-ידי אחרים. ב) האם פועלת בארץ על-ידי אחיה, מר קרייזלר, הנושא בייפוי-כוח, ואיש לא טוען, שייפוי הכוח בוטל - על-כן יש מי שמוסמך ומוכן לדאוג לענייני הרכוש בארץ. ג) ניתנה למבקשת ארכה מספקת למצות את הדין באנגליה, ומשלא נתקבל שם אפילו סעד זמני, "אין הצדקה שבית משפט זה יתן סעד זמני שכאמור בית משפט במקום מושבה של החסויה לא הסכים או לא נתבקש לתת". לאחר מכן בוטל מינוי האפוטרופוס בתיק זה. 6. על ההחלטה המבטלת את מינוי האפוטרופוס הוגש ערעור זה. בנימוקי הערעור נטען, כי בית המשפט טעה, בשעה שקשר את נושא הסעד שניתן על-ידיו בהחלטה או בחוסר החלטה באנגליה, משום שהסעד שניתן הוא לפי סעיף 33(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, והוא סעד עצמאי לגבי הצורך למינוי אפוטרופוס בישראל. כן נטען, כי לפי סעיף זה אין צורך בהוכחת הפסלות המשפטית - אלא אי התפקוד של החסוי - דבר שהוכח באופן מספיק, וכן הוכח, לפי הטענה, כי אין מי שהוסמך כדין לטפל בנכסי האם בישראל, או כי מר קרייזלר לא הוכיח, שיש בידיו ייפוי-כוח כדין לטיפול בנכסי האם בישראל. ולבסוף טוען בא-כוח המערערת, כי המסמכים הרפואיים לא פורשו כדין על-ידי בית המשפט, והוא אף מבקש להביא "ראיות" נוספות בעניין זה, והוא מוכן אף להסתפק בסעד, האוסר את מכירת הנכסים בישראל. 7. כדי להתייחס נכונה לטענת הערעור הראשונה יש לקבוע תחילה, מהו הסעד, שניתן על-ידי בית המשפט קמא, אם היה זה צו ביניים שבוטל, או שהייתה זו התייחסות לתובענה העיקרית. הדברים אינם ברורים למדיי, אך נראה לי, כי הסעד של מינוי האפוטרופוס היה מינוי זמני - וסעד זמני בלבד: בהחלטה הראשונה דחה בית המשפט מפורשות את הבקשה להכריז על האם כפסולת דין מחוסר סמכות. זו הייתה הבקשה העיקרית. למרות זאת נאמר בהחלטה, כי בית המשפט פועל לפי סעיף 33(4), אולם נאמר מפורשות בהחלטה, כי אין זה סעד סופי, כי ילדי האם הגרים באנגליה לא הוזמנו. אני מסיקה מכך, כי בית המשפט יכול לתת סעד גם זמני וגם סופי לפי סעיף 33(4), אולם הסעד, שניתן במקרה זה, היה סעד זמני. ההחלטה השנייה ניתנה בבקשה לביטול ההחלטה הראשונה. הביטול נדחה, אך בית המשפט חזר והדגיש שם, כי הוא נותן סעד לפי סעיף 68 לחוק. סעד לפי סעיף 68 לחוק - הוא סעד זמני לפי נוסחו של הסעיף עצמו. בהחלטה השלישית בוטל המינוי הזמני של האפוטרופוס, המינוי הזמני היה גם לפי סעיף 33(4) וגם לפי סעיף 68, וזה הצו אשר בוטל. מבחינה דיונית עולה מהאמור המסקנה הראשונה, והיא, כי למערערת לא הייתה זכות ערעור, ועליה היה לבקש רשות ערעור, כי הערעור הוא על החלטת ביניים. משלא נתבקשה רשות כנ"ל, למעשה יש מקום לדחיית הערעור. על-כן ייתכן, שנושא זה היה מעורפל במידת מה בבית המשפט המחוזי. וכיוון שטענה זו לא הועלתה בראשית הדיון, והצדדים טענו לגופו - נתייחס לטענות המהותיות. 8. בית המשפט ראה את עצמו כמי שנותן סעד זמני משתי נקודות ראות: ראשית - עד אשר יתברר, אם החסויה תוכרז פסולת דין באנגליה. שנית - כסעד זמני לפי סעיף 33(4) - עד אשר יוזמנו בני המשפחה לדיון בסעד הקבוע. לגבי נקודת הראות הראשונה: ברור מאליו, שכאשר נדחתה הבקשה להכריז את האם כפסולת דין באנגליה, אין עוד מקום למתן מינוי זמני של אפוטרופוס במסגרת זו. בעניין זה הסעד העיקרי נתבקש מחוץ לישראל - ובית המשפט היה סבור, כי למרות זאת יש סמכות בישראל למתן סעד זמני - שהוא מינוי זמני של אפוטרופוס, וזאת כיוון שקיימים נכסים בישראל. כיום אין עוד חשיבות לבדוק את הנושא מבחינה משפטית, דהיינו, אם יש מקום להענקת סעד זמני בישראל, כאשר התובענה העיקרית מוגשת בחו"ל - וזאת כיוון שמינוי האפוטרופוס הזמני במסגרת זו - בוטל. אוסיף ואציין, כי לגבי סעד זמני זה יש, כמובן, חשיבות לשאלה, מה עלה בגורל הבקשה באנגליה, וכי בית המשפט שם לא סבר, שהאם היא פסולת דין. כיוון שנדחתה התובענה העיקרית - לא היה מנוס מלבטל את המינוי הזמני. בעניין זה איפוא אין יסוד לטענת הערעור, כי ביטול הסעד הזמני אינו קשור בדחיית הבקשה באנגליה. 9. הסעד הזמני ניתן גם בגדר העתירה לפי סעיף 33(4), ואף סעד זה בוטל. לגבי ביטול זה יש לבדוק מנקודת ראות עצמאית, אם היה מקום לתת את הסעד לפי סעיף 33(4) לחוק, ואם היה מקום לביטולו. סעיף 33(4) קובע כדלהלן: בית המשפט רשאי למנות אפוטרופוס - "לאדם אחר שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לעניניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו." אני מסכימה עם בא-כוח המערערת, שלפי סעיף זה אין צורך להוכיח פסלות משפטית מבחינה נפשית או שכלית, ודי להוכיח, כי החסוי אינו יכול לדאוג לענייניו מכל סיבה שהיא, נאמר אפילו שנפל למשכב בארץ רחוקה ונכסיו בישראל צפויים להרס והזנחה - אולם כיוון שאין הנדון אדם פסול, הרי אם יש מי שמוסמך לדאוג לנכסיו ואף מוכן לדאוג להם, לא ימונה אפוטרופוס. מנוסחו של הסעיף אתה למד, שזה הוא מינוי למטרת ניהול הנכסים. סעיף 80 מגדיר את המונח חסוי - מי שבית המשפט מינה לו אפוטרופוס לפי סעיף 33, או מי שבית המשפט רשאי למנות לו אפוטרופוס, ואף טרם הוברר אם נתקיימו התנאים למינוי. חסוי הוא שם תואר. אין הוא פסול דין. שאין הוא פסול דין אתה למד אפילו מכך שאותו אדם, אשר לגביו מתבקש מינוי האפוטרופוס, יכול לתת ייפוי-כוח לפלוני לנהל את נכסיו, ואז לא ימונה לו אפוטרופוס. טענת המערערת בבקשתה הראשונה הייתה, כי האם אינה מסוגלת לנהל את ענייניה, אך נאמר מפורשות בבקשה, כי "הבתים נוהלו על-ידי אחי האם מר קרייזלר". בבקשת המבקשת חסר אלמנט של העילה למינוי אפוטרופוס, דהיינו, כי "אין מי שמוסמך לנהל", ולהפך, משתמע ממנה דווקא, כי יש מי שמוסמך לנהל. מנקודת ראות דיונית - לא גילתה הבקשה עילה למינוי אפוטרופוס לפי סעיף 33(4). בהחלטה השלישית של בית המשפט קבע בית המשפט מפורשות, כי הרכוש מתנהל בארץ על-ידי האח, שיש לו ייפוי-כוח, וייפוי הכוח לא בוטל. קביעה זו דיה על-מנת לבטל את המינוי הזמני של האפוטרופוס, כיוון שחסר תנאי יסודי למינוי - שאין אדם המוסמך לנהל את הנכסים. 10. בא-כוח המערערת טוען איפוא, כי קביעה זו של בית המשפט נעשתה שלא כדין: מר קרייזלר לא הוכיח ולא הציג ייפוי-כוח, ולא היה לבית המשפט על מה שיסמוך בקביעתו, לא כל שכן, שדווקא מפני השתלטותו של מר קרייזלר על הנכסים חוששת המערערת. לטיעון זה יש מספר תשובות: א) אם קיים בלב המבקשת חשש, שמר קרייזלר ימכור את הנכסים, הרי אחת משתיים: אם אין לו ייפוי-כוח כדין, לא יוכל למכרם, ואם יש לו ייפוי-כוח - אין דרך למנוע ממנו לפעול לפי ייפוי-כוח זה, אלא אם תוגש תביעה ישירה נגד מר קרייזלר ויוכח בה, שייפוי הכוח הוא בטל או בוטל, או חסר תוקף משפטי. חשש זה בדיון לפי סעיף 33(4) אינו מועיל. ב) בית המשפט קבע את מימצאו העובדתי על סמך תצהירו של מר קרייזלר, אשר לא נסתר, ואף יש לו סמוכין בדברי המבקשת. ג) לשם ניהול הנכסים וגביית הכספים מהדיירים אין צורך בייפוי-כוח בכתב דווקא. סעיף 3 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, קובע, כי הרשאה יכולה להיות בעל-פה ובכתב או אפילו בהתנהגות. לפי סעיף 6 לחוק השליחות יכול המרשה גם לאשר את הפעולה של מי שהתיימר להיות שלוח, בדיעבד. לפני בית המשפט הופיע עורך-דין ז'בוטינסקי, לפי ייפוי-כוח של האם באנגליה, והוא מאשר (בבקשתו שהוגשה לביטול המינוי), כי אמנם פועל מר קרייזלר כשלוחה של האם. מה עוד יידרש? ד) ולבסוף, נחזור להתחלה: מי שמבקש להניע את בית המשפט לפעול לפי סעיף 33(4) הוא שצריך לטעון ולהביא ראיה, כי אין אדם בישראל, המוסמך מטעם השולח לטפל בנכסיו. 11. הטענה הנוספת היא, כי המסמכים הרפואיים לא פורשו כיאות. כן הוגשה בקשה להביא ראיות נוספות בעניין מצבה הרפואי של האם. כיוון שהצו הזמני בוטל, משום שבעילה הראשונה לא ניתנה באנגליה הכרזת פסלות, ובעילה השנייה נקבע, כי יש מי שמוסמך לנהל הנכסים בישראל, נראה לי, כי אין חשיבות יתר לנושא המסמכים הרפואיים. אך שמא תאמר, כי אם יתברר מהמסמכים הרפואיים, שאמנם האם פגועה בשכלה, אפשר יהא לקבוע כי הסמכות שניתנה למר קרייזלר בטלה; מוטב להתייחס גם לטענה זו. א. כאשר הוגשה הבקשה לראשונה, הסתמכה המבקשת על חוות-דעת של ד"ר מידלטון מיום 15.7.80, שניתנה במכתב אליה בו נאמר, כי האם אינה מסוגלת לדבר, לקרוא או לכתוב, אך היא מבינה מה שמדברים אליה, ויכולה להבין מסמך משפטי, אם יסבירו ויחזרו ויסבירו לה. ב. ב-8.8.80 כתב ד"ר מידלטון מכתב למבקשת, כי הובן שלא כהלכה, וכי יש לאם כושר אינטלקטואלי מספיק למנות מיופה כוח. כאן עלי להעיר, כי הבקשה הוגשה ב-1.9.80, וההחלטה הראשונה ניתנה ב- 21.12.80. המבקשת לא מצאה לנכון להביא את המכתב השני לפני בית המשפט. ג. קיימת תעודה של ד"ר ולנטין, הקובע, כי יש לאם כושר נפשי מספיק על-מנת להבין את ענייניה ולהגיע להחלטות בקשר אליהם. ד. ולבסוף קיימות הודעות מבית המשפט באנגליה (‎(COURT OF PROTECTION מתאריך 29.4.81, המודיעות על סירוב בית המשפט לראות באם כמי שבאה בגדר סמכותו, וזאת כיוון שנתקבלה אצלם חוות-דעת של ד"ר קוטברט, שביקר אצל האם ב-15.4.81, הקובעת, כי כאשר החסויה מקבלת עזרה פיסית, היא מסוגלת לנהל את רכושה וענייניה. מכל חוות הדעת הנ"ל אי-אפשר להסיק פגיעה בכושרה השכלי של האם, השוללת את כשרותה המשפטית. ה. הבקשה להביא "ראיות נוספות" מתייחסת לפנייתה של המבקשת אל רופא בשם ד"ר טרבונר, שנתגלה לה, כי הוא בדק את האם ב-30.1.81, וכי בשיחה טלפונית אמר לה, כי האם נפגעה בכושרה השכלי. אולם לפניותיה בכתב השיב ד"ר טרבונר, כי שיחתו עם המבקשת ודבריו לא הובנו כראוי, ולגופו של עניין אין הוא מוכן למסור פרטים וחוות-דעת משום סודיות רפואית. אין אלה ראיות כלל: לו היה נותן ד"ר טרבונר חוות-דעת לרצונה של המבקשת - היה אולי מקום להרשות הגשתה (כפוף לחקירה נגדית אם תתבקש), אך מתברר, כי המבקשת רוצה לספר בבית-משפט מה אמר לה ד"ר טרבונר בטלפון לגבי מצב אמה - דברים המוכחשים על-ידיו. עדותה של המבקשת היא עדות שמיעה - ואין מקום להרשותה. לא כל שכן, שאם יימצאו למבקשת ראיות רפואיות לגבי חוסר כושרה של האם - איני רואה מניעה לפנייה מחודשת לבית המשפט. הרי אדם שמצבו כמצב האם - יכול מצבו להשתנות מעת לעת. 12. בפי בא-כוח המערערת עתירה נוספת: לרשום הערת אזהרה לגבי הנכסים הנ"ל, על-מנת שלא יימכרו. אינני רואה כיצד יכול בית המשפט להיעתר לעתירה זו, כאשר התובענה נדחית, והסעדים הזמניים בטלים. בית המשפט בהחלטתו השנייה, כאשר נתן סעד זמני בהסתמך על סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, הסמיך את האפוטרופוס לרשום הערת אזהרה. כאן יש להעיר, כי אילו ניתן הצו רק לפי סעיף 33(4), לא היה מקום להערת אזהרה משני נימוקים: ראשית, מינוי האפוטרופוס לפי סעיף זה אינו שולל את סמכותו של החסוי למכור נכסיו או לעשות בהם כרצונו, ואין איפוא לגופו של עניין צורך בהערת האזהרה. ושנית, לפי סעיף 129 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הערת אזהרה יכולה להירשם, אם כשרותו המשפטית של בעל המקרקעין נשללה או הוגבלה בחוק. אם אין הגבלה של הכשרות המשפטית, אין לכאורה מקום לרשום הערת אזהרה. בבקשה שהוגשה על-ידי המערערת (המ' 424/81) למתן סעד זמני של מינוי אפוטרופוס עד לשמיעת הערעור, נאמר על-ידי השופט ברק (אף-על-פי שניתן המינוי הזמני), כי מינוי האפוטרופוס כשלעצמו אינו שולל את כושרה של האם לבצע פעולות משפטיות בנכסיה, ואין בו כדי לשלול את הרשאתו של האח, אם יש לו הרשאה שכזו. לפי האמור לעיל, ממילא אין מקום לרשום הערת אזהרה, המזהירה את הקונה הפוטנציאלי לגבי מגבלותיו של בעל המקרקעין. בית המשפט המחוזי, כאשר פעל על סמך סעיף 68 לחוק, הורה על רישום הערת אזהרה. אולם אז הייתה תלויה ועומדת באנגליה הבקשה להכרזת האם כפסולת דין. בינתיים, כאמור, הבקשה שם נדחתה. על-כן גם רישום הערת האזהרה, אם נעשה, צריך להתבטל. נציג היועץ המשפטי לממשלה, שהתייצב לדיון, הסכים אף הוא, כי לא קמו התנאים לפי סעיף 33(4) למינוי אפוטרופוס. התוצאה מהאמור לעיל היא, כי דינו של ערעור זה להידחות אף לגופו. המערערת תשלם למשיבה 1 הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך 25,000 שקל. המערערת תשלם למשיב 2 שכר טרחה 10,000 שקל. הנשיא י' כהן: אני מסכים שיש לדחות את הערעור. כפי שהסבירה חברתי המלומדת, השופטת אבנור, לא הונח במקרה דנא היסוד העובדתי הדרוש לשם מינוי אפוטרופוס לפי סעיף 33(4) של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. התעודות הרפואיות שהוגשו אינן מראות באופן חד-משמעי, שאמה של המערערת אינה יכולה לדאוג לענייניה, ושאין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומה. מכיוון שהאם מתגוררת באופן קבוע באנגליה, יש בעניין זה לייחס חשיבות להחלטה, שניתנה על-ידי בית-משפט באנגליה והמבוססת על חקירה שנערכה על-ידי אותו בית-משפט. לפי אותה החלטה, מסוגלת האם לנהל את רכושה וענייניה, אם הא מקבלת את העזרה הפיסית הדרושה, ובית המשפט שם שוכנע, שאכן עזרה כזו ניתנה לה. נוכח האמור לעיל אין אני מוצא צורך לדון בשאלה, אם מינוי אפוטרופוס על-פי סעיף 33(4) שולל מהחסוי את האפשרות להעביר את הנכסים, שלגביהם נתמנה האפוטרופוס. התשובה לשאלה זו אינה פשוטה, ומן הראוי להשאיר אותה לעת מצוא. כמו כן ברצוני להעיר, שלדעתי הייתה למערערת הזכות לערער, מכיוון שנראה מההחלטה, שניתנה בבית המשפט המחוזי ושעליה הוגש הערעור, שעל-ידי החלטה זו נסתיימו ההליכים בבית המשפט המחוזי, לפיכך דין ההחלטה לצורכי ערעור כדין פסק-דין. השופט ג' בך: אני מסכים, בנתון להערותיו של חברי הנכבד, הנשיא. הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת אבנור. אפוטרופסותהערת אזהרה