1. המבקשת רכשה דירת מגורים (להלן - הדירה) ורשמה הערת אזהרה לטובתה בספרי לשכת רישום המקרקעין (להלן - הערת האזהרה). הדירה רשומה עדיין בספרים על שם המוכר. מאוחר יותר, הטיל המשיב עיקול על זכויותיו של המוכר בדירה, בשל חוב פסוק שזה חייב לו. צו העיקול שניתן על ידי רשם ההוצאה לפועל נרשם בספרים (להלן - העיקול). 2. בתובענה זו עותרת המבקשת לסעדים הבאים: א. להצהיר כי הערת האזהרה גוברת ועדיפה על העיקול, ב. להורות על "ביטול" העיקול, ג. להורות על מחיקת העיקול בספרי לשכת רישום המקרקעין. כן מבוקש להתיר למבקשת פיצול סעדים כדי שתוכל לתבוע את המשיב על הנזקים שגרם לה והוצאות משפט. טענת המשיב בתמצית היא, כי הסכם מכר הדירה שבין המבקשת ובין המוכר נעשה למראית עין ומתוך קנוניה, כדי למלט את הדירה מנושיו. 3. בבקשתו זו עותר המשיב לסילוק התובענה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית. יצוין, כי טענה זו לא נטענה בכתב התשובה שהגיש. לטענתו, הסעד המבוקש כאן הוא הסרת העיקול, והסמכות העניינית נקבעת על פי שווי העניין. מכיוון שסכום החוב, בגינו הוטל העיקול, הינו בסך של כ-600,000 ₪ (סעיף 32 לכתב התשובה), הרי שהסמכות העניינית הינה של בית משפט השלום. 4. המבקשת טוענת, כי הסעד נשוא התביעה הוא מחיקת ההערה נשוא העיקול, והסמכות העניינית להורות על מחיקת הערת אזהרה הינה של בית המשפט המחוזי. עוד טוענת המבקשת כי המשיב מנוע מלהעלות טענה זו של חוסר סמכות עניינית, כיוון שלא טען זאת בכתב התשובה. 5. הדין עם המשיב. נכון הוא, שהסמכות להחליט על מחיקת הערת אזהרה הינה של בית המשפט המחוזי (ע"א 540/88 ג'י.א.ג'י. השקעות בפירוק נ' רשם המקרקעין בפתח תקוה, פ"ד מט(2) 735, 742), אולם מחיקת עיקול אינה מחיקת הערת אזהרה. הערת אזהרה מוגדרת בסעיף 126 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 (להלן - חוק המקרקעין) כהערה בדבר התחייבות לעשות עיסקה או להימנע מלעשותה. עיקול אינו נכלל בהגדרה זו. יתירה מזו, קיומה של הערת אזהרה אינו מונע רישום עיקול, כיוון שהעיקול אינו סותר את הזכות, שלהבטחתה נרשמה ההערה, אלא שאם נרשמה הערת אזהרה קודם להטלת העיקול, הרי שהזכות המובטחת על ידי הערת האזהרה גוברת על העיקול. זוהי המסקנה העולה מסעיף 127(ב) לחוק המקרקעין. אילו העיקול המתואר היה סותר את ההערה, אזי לא ניתן היה כלל לרשום את העיקול, על פי סעיף 127(א) לחוק המקרקעין. 6. העיקול גם אינו יוצר זכות במקרקעין במובן הקנייני והינו כלי דיוני בלבד שנועד להקל על גביית החוב ולהבטיח את מימוש פסק הדין (ראו: ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי נ' ולך, פ"ד מג(2) 864, 872). לפיכך, כאשר באים לדון בסעד למחיקתו או לביטולו של עיקול שנרשם בספרי לשכת רישום המקרקעין, עלינו לקבוע את הסמכות העניינית על פי "שווי הנושא" (סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984), כלומר: בהתאם לשווי החוב, שלהבטחת גבייתו או מימושו נרשם העיקול. בענייננו, שווי החוב מצוי בתחום סמכותו העניינית של בית משפט השלום. 7. אמנם, המשיב לא העלה את טענת חוסר הסמכות העניינית בכתב התשובה, אך הטענה הועלתה בתחילת הדיון. הכלל הרגיל הוא, שטענה לחוסר סמכות עניינית ניתן להעלותה בכל שלב משלבי הדיון, והפסיקה שהגבילה את העלאתה של טענה זו מתייחסת למקרים, שבהם הועלתה טענה זו לראשונה לאחר תום הדיון ובשלב הסיכומים (רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49), או אף לאחר מכן, בפני ערכאת הערעור (ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חאג' חמדן, פ"ד נ(5) 820, 829, וראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 17-18). יחד עם זאת, אי העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה שניתן להעלותה יכולה לבוא לידי ביטוי בפסיקת הוצאות או בהימנעות ממנה. 8. המשיב עתר לסילוק התביעה על הסף. אמנם, ניתן לדחות תביעה על הסף בשל חוסר סמכות (תקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), אולם בית המשפט אינו נעתר לכך אם ניתן להעביר את העניין לבית המשפט המוסמך (תקנה 101(ב) לתקנות הנ"ל). 9. המשיב ביקש עוד (לחילופין) להורות על העברת התובענה לפסים של תביעה רגילה, כיוון שלטענתו היא אינה מתאימה לדיון במסגרת של המרצת פתיחה. בקשה זו תידון על ידי בית המשפט, אליו תועבר התובענה. 10. תוצאה: בהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אני מורה על העברת התובענה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. אין צו להוצאות. סמכות ענייניתהערת אזהרה