מבוא והשאלות הטעונות הכרעה 1. התובעת חברה פרטית העוסקת בייזום פרוייקטים לבנייה ולמגורים רכשה ביום 16.6.94 חלקת מקרקעין המצויה בישוב זכרון יעקב והידועה כגוש 11309 חלק מחלקות 14, 15 ו-21 (להלן: "המקרקעין"). התובעת ביקשה לבנות על המקרקעין פרוייקט מגורים על פי תב"ע ש/422. 2. לטענת התובעת משהחלה בתחילת חודש 8/94 בעבודות חישוף הקרקע לצורך מדידות נדרשה על ידי נציגי הנתבעת להפסיק את העבודות בטענה כי מדובר ב"אתר עתיקות" מוכרז והיא אולצה לדבריה לממן ביצוע חפירות הצלה ולהמתין עד לסיומם. 3. התובעת הגישה תביעה לתשלום פיצוי שהועמד לצורכי אגרה על סכום של 1,000,000 ש"ח. 4. לתובעת 3 טענות מרכזיות בתביעה: היא עותרת לנזקים שנגרמו לה בגין מחדלה של הנתבעת להכריז במועד על המקרקעין כאתר עתיקות, היא דורשת השבת תשלומים ששילמה לנתבעת תחת אילוץ לצורך מימון עבודות החפירה והיא תובעת פיצוי על נזקים שנגרמו לה בשל עכוב של 4 חודשים בביצוע הפרויקט וזאת עד שנסתימו החפירות אותם עשתה הנתבעת. 5. במהלך קדם המשפט הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו נתבקש בית המשפט להכריע על סמך סיכומים בכתב מהן עילות התביעה שעומדות לתובעת. כב' הש' סוקול בהחלטתו מיום 22.1.04 ניתח טענות הצדדים והגדיר מהן עילות התביעה ומהם הנושאים העובדתיים הטעונים בירור. בהתאם לאותה החלטתה הציגו הצדדים את ראיותיהם ובהמשך לאותה החלטה אנתח את טענות הצדדים ואת הראיות שהוצגו על ידם. 6. מטעם התובעת העידו מנהלה מר ניצן ברזילי, מר דורון ליפקונסקי ארכיאולוג מחוז חיפה בתקופה הרלוונטית, מר מחמוד חואשי עובד של התובעת, המודד מר ירחמיאל גולדשמידט והשמאי מר לב מיטלמן. 7. מטעם הנתבעת העידו מר יוסי לוי ארכיאולוג מרחב מרכז, המפקח מר מרוואן מסארווה, מר יוסף סלומון כמי שהשתתף בחפירות מטעם הנתבעת ודר' גדעון אבני מנהל תחום חפירות וסקר אצל הנתבעת. 8. לאחר מכן סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב, אקדים ואבהיר כבר עתה כי סיכומים נועדו אך ורק לעזר לבית משפט ותוכנם חייב להיות בהתאם לכתבי הטענות ולראיות שהוצגו וכמובן שבכפוף למיתווה שהיתווה כב' הש' סוקול בהחלטתו מיום 22.1.04. שני הצדדים חרגו בסיכומיהם מהקווים שנקבעו בכתבי הטענות ובלטו סיכומי הנתבעת בהוספת עובדות ועדויות שלא היו כלל כחלק מהראיות בתיק, בכוונתי להתייחס רק לטענות המבוססות על ראיות שהוכחו במשפט ואשר נזכרו בכתבי הטענות. סקירת לוחות הזמנים לפי המסמכים שהוגשו. 9. ביום 18.5.64 פורסם בילקוט הפרסומים כי אתר ח' ג'אבר הינו אתר הסטורי (נספח ג' לת/10) וזאת בהמשך לפרסום מיום 24.11.44 (נ/3). 10. ביום 16.6.94 רכשה התובעת את המקרקעין, (נספח א' לת/10). 11. ביום 11.8.94 נודע לתובעת על טענת הנתבעת לקיום אתר עתיקות במקרקעין (נספח ב' לנ/4). 12. ביום 15.8.94 הודיעה הנתבעת לתובעת מהו האומדן לביצוע החפירות ומהם התנאים לשחרור השטח, (נספח ב' להגנה). 13. ביום 29.8.94 הזמינה התובעת שרותי עבודת חפירות מהנתבעת (נספח יב' לת/10). 14. ביום 30.8.94 התחילה התובעת לשווק הדירות (נספח ב' לת/9). 15. ביום 9.10.94 החלה עבודת חפירות ההצלה למשך 12 יום (נ/1). 16. ביום 27.10.94 פורסמה בילקוט הפרסומים הכרזה על אתר עתיקות בחלקות 14 ו-15. 17. ביום 17.11.94 נרשמה בלשכת המקרקעין הערה בדבר אתר עתיקות ביחס לחלקות 14 ו-15 (נספחי ב' לת/10) 18. ביום 4.12.94 נתנה הנתבעת הסכמתה להמשך ביצוע עבודות הבניה במקרקעין (ת/2). 19. ביום 25.1.95 החל מכירת הדירות (נספח ב' לת/9) 20. ביום 4.2.95 החלה בנית הדירות (נספח ב' לת/9). 21. ביום 16.1.01 הוגשה התביעה. דיון והכרעה 22. אדון בשלושת הסוגיות אותן הגדיר וקבע כב' הש' סוקול בהחלטתו המקדמית מיום 22.1.04. רשלנות באי רישום הערת אזהרה בדבר אתר עתיקות על חלקה 21 23. ברצוני להקדים ולתאר את המסגרת הנורמטיבית המגדירה את יחסי הגומלין שבין אתר עתיקות לבין עבודות בניה. ביום 31.1.78 נתקבל בכנסת חוק העתיקות תשל"ח- 1978, (להלן-"החוק"). מהוראות החוק ניתן ללמוד על שלושה סוגי אתרים, מקום המוכרז כאתר עתיקות לאחר כניסת החוק לתוקף ועליו יחולו הוראות סעיף 28 לחוק, מקום הגובל באתר עתיקות ועליו יחולו הוראות סעיף 29 לחוק ומקום שנחשב לפני כניסת החוק לתוקף כאתר היסטורי (שמשמעו אתר עתיקות) לפי פקודת העתיקות אותו יראו מכח הוראת המעבר -סעיף 49(ב) לחוק כאילו קויים לגביו הפרסום לפי סעיף 28. בכל שלושת המקרים נאסר ביצוע עבודות בניה בשטח ללא היתר ממנהל רשות העתיקות. 24. אין מחלוקת גם לפי העדויות שהציגה התובעת (ת/10, ת/6) כי על חלק מחלקה 21 קיים אתר עתיקות (=אתר היסטורי) המכונה חרבת ג'אבר שהוכרז עוד בשנת 1944 כאתר כזה (נ/3) ופרסום על כך נעשה גם בשנת 1964 מכח פקודת העתיקות (נספח ג' לת/10). 25. התובעת לראשונה בסיכומיה בחרה לכפור בחוקיות ההכרזה המנדטורית על פי הפקודה אלא ששלב הסיכומים אינו שלב של תחילת המשפט וכפי שציין כב' הש' סוקול בהחלטתו נושא חוקיות ההכרזה היה מוסכם על התובעת מלכתחילה -בהתאם לטענות שנטענו בפניו ולא אתיר כיום חזרה מאותה הסכמה. 26. אין מחלוקת כי נכון ליום רכישת המקרקעין ע"י התובעת לא הוכרז שטח חדש כלשהו מחלקות 14,15,21 כאתר עתיקות וכי במהלך חפירות ההצלה שנערכו בחודש 10/94 הוכרז על קיום אתר עתיקות בחלקות 14, 15 ואף נרשמה על כך הערה בלשכת המקרקעין, (נספחי ב' לת/10). התובעת טוענת כי הרשות התרשלה בכך שלא רשמה הערת אזהרה על פי סמכותה מכוח סעיף 28(ב) לחוק על חלקה 21, כתוצאה מכך טוענת התובעת נמנעה ממנה האפשרות לדעת בעת רכישת המקרקעין כי קיימת אפשרות שימצאו באתר עתיקות או כי יהיה צורך באישור הרשות לביצוע עבודות בנייה בחלקה. 27. עמדתה של התובעת בנושא זה אינה מקובלת עליי וגם לאחר שמיעת הראיות בתיק שוכנעתי כי לא נפל פגם במעשי הנתבעת ככל שמדובר בחלקות אותן רכשה התובעת. 28. עיון במפת המדידה ת/6 שהוגשה ע"י התובעת מראה כי אתר חרבת ג'אבר נמצא בשטח חלקה 21. חוק העתיקות לא בה לשנות כללים או לקבוע תנאים חדשים לגבי אתרים שהוכרזו על פי פקודת העתיקות בטרם כניסתו לתוקף. הוראת המעבר הקבועה בסעיף 49(ב) לחוק שמרה על רציפות בפרסום קיומם של אתרי עתיקות ומכאן שההכרזה משנת 1944 (או לכל המאוחר משנת 1964) בדבר קיומו של אתר עתיקות בחלקה 21 לא הצריכה פעולה נוספת כלשהי מצד הנתבעת והכרזה זו משנת 64 מופנית גם כלפי כל מי שבוחר לרכוש זכויות במקרקעין בשלב מאוחר יותר. 29. פרשנות זו תואמת גם את נוסחו של סעיף 49(ב) ותכליתו של חוק העתיקות. כניסתו של חוק העתיקות לתוקף לא הצריכה להתחיל מחדש בתהליך של פרסום, רישום הערות או הודעה למחזיקים באתרי עתיקות וההכרזה הינה ברת תוקף בלי קשר לקיום תנאיו של חוק העתיקות. אין חובה לרשום הערת אזהרה לאחר כניסתו של החוק לתוקף לגבי אתר שהוכרז בעבר ומכאן שלא הופרה על ידי הנתבעת חובת זהירות כלשהי בקשר לחלקה 21. 30. זו גם היתה עמדתו של בית המשפט המחוזי בחיפה אשר אפילו ביסס הרשעה בפלילים על סמך פרשנות זו בע"פ (חיפה) 517/96 אסעד שפיק נ' מדינת ישראל תק-מח 97(1), 1241 עמ' 1242 "באשר לאתרים הכלולים באתרי העתיקות מכח היותם כלולים ברשימות שפורסמו לפי פקודת העתיקות, גם אותם רואים, מכח חזקה שבחוק כאילו פורסמו לפי החוק, והם אתרי עתיקות, ואין צורך לנקוט לגביהם בצעדים המפורטים בסעיף 28(ב), לחוק". 31. למעלה מן הצורך אציין כי כב' הש' סוקול קבע בהחלטתו על פי טיעוני הצדדים כי לגבי חלקות 14,15 לא מתעוררת כל טענה. במאמר מוסגר אוסיף כי את חלקות 14 ו-15 ניתן לראות כנכס גובל לחלקה 21 שבה הוכרז אתר עתיקות. אמנם אין בחוק הגדרה מפורשת למושג נכס גובל אך לפי תוכנית המודד (ת/6) שהגישה התובעת הרי שאין מחלוקת כי לחלקות 14 ו-15 קו גבול משותף לחלקה 21 והחלקות משיקות זו לזו. האתר חרבת ג'אבר עצמו נמצא בקרבת מקום (כ-50 מ' מקצה חלקה 15 וכ-100 מ' מקצה חלקה 14, על פי המידות בת/6). 32. הנני סבור כי ככל שמדובר בעתיקות, פרשנות תכליתית של המונח "גובל" צריכה לכלול גם מגרשים הנמצאים במרחק של 100-150 מר' ולעיתים אף מעבר לכך, ההגדרה אינה צריכה להיות במונחים של מרחק מוגדר מראש אלא בהתאם לנסיבות המקרה, (ר' למשל עדותו של מר יוסי לוי בעמ' 51) ולכן האיסור על ביצוע עבודות בכל שלושת החלקות היה כדין ובהתאם להוראות החוק. אזכיר כי בחפירות שנעשו במקום לאחר מכן כמתואר במאמרו של דורון ליפקונסקי נמצאו עתיקות (שלושה רוג'מים) בתוך חלקה 21 גם מחוץ לחרבת ג'אבר (נקודה A בת/6 המתארת מקום המצאו של רוג'ם מרוחקת עד כדי 10 מ' מקצה גבול חלקה 15!). עובדה זו חוזקה גם בעדותו של עד התביעה מר ליפקונסקי אשר לפי דבריו כמתואר בעמ' 8, בהתייחסו לשטח הרלונטי הוא אומר "היה חשש כבד מאד להמצאות עתיקות" ובפועל הוא אישר כי נמצאו בשטח של התובעת עתיקות. 33. לכך אוסיף כי לא מקובלת עליי הפרשנות המצומצמת שמציע ב"כ התובעת למונח "עבודות הקמת בנינים או קירות" המופיע בסעיף 29(6) לחוק ואין לי ספק כי כל פעולה היכולה לגרום נזק לעתיקות לרבות פעולת חישוף קרקע הינה בבחינת פעולה אסורה באתר גובל. 34. לאור האמור לעיל בדין אסרה הנתבעת על ביצוע עבודות בניה בכל אחת מהחלקות 14,15,21, די בפרסום המקורי לגבי חרבת ג'אבר הנמצאת בחלקה 21 כדי להתריע בפני כל המעונין בביצוע עבודות באותה חלקה או בחלקות הגובלות -חלקות 14,15 והנתבעת בכלל זה מוחזקת כמי שידעה או יכולה היתה לדעת בטרם רכישת המקרקעין כי היא צפויה לפגוש בחלקות שרכשה עתיקות ולמצוא עצמה מחויבת לפעול לפי הוראות רשות העתיקות. 35. עוד יצויין כי מהעובדה כי בשלב מאוחר יותר, בחודש 11/94 נרשמה הערת אזהרה לגבי עתיקות בחלקות 14,15, אין ללמוד על הודאה לכאורה במחדל מצד הנתבעת. מקובלת עליי טענת הנתבעת כי החפירות שנעשו בשטח בחודש 10/94 והממצאים כמתואר במאמרו של מר ליפקונסקי שנתגלו במהלך אותן חפירות הם הגורם שהביא לרישום הערת האזהרה, גורם שלא היה בידיעת הנתבעת לפני כן. 36. למעלה מן הצורך אתייחס גם לשאלת הנזק הנטען. מהוראת החוק ניתן ללמוד כי עצם הכרזת מקרקעין כאתר עתיקות לא מקנה לבעלים כל פיצוי. הזכות לפיצוי קמה רק במקרה של הפרת חובת זהירות כגון בעת מחדל ברישום הערה, מחדל שלא היה במקרה זה. 7. לתובעת טענות לנזקים שונים שהתבטאו ב"ירידה בערך הקרקע ופערי המחירים בין הסכום ששילמה התובעת להרטן מלונות נופש בע"מ בעת רכישת המקרקעין לשוויה של הקרקע לאחר פרסום ההערה", תשלום מס הרכישה לפי שווי מקרקעין גבוה מערכו בפועל, פגיעה במוניטין ואובדן הכנסות. להוכחת טענותיה בדבר הנזק הביאה התובעת את השמאי מר לב מיטלמן שהגיש חוות דעת (ת/9) ונחקר עליה. 8. בסופו של יום הסתבר כי לא ניתן לבסס על עדותו של השמאי מר מיטלמן מימצא כלשהו. בצורה תמוהה בחר השמאי שהינו עד מומחה להציג חוות דעת כללית נעדרת פרטים ספיציפים, כך גם בחקירתו הנגדית בחר שלא להשיב ענינית לשאלות שנשאל וכל זאת כשהוא שומר בכיסו לשלב החקירה החוזרת "תקציר של תחשיבים" ובו פירוט של כל מרכיבי הנזק, דרך בלתי ראויה זו הפכה את משקל את עדותו לאפסי. לכך אוסיף כי התרתי לתובעת בתום אותה חקירה חוזרת להגיש חוות דעת משלימה אלא שהיא בחרה שלא לעשות כן ונותרה עם עדות שמאי שלא ניתן להסתמך עליה. כך שגם מבחינה זו דין התביעה להדחות בשל אי הוכחת נזק. 37. חוסר רצינותו של העד המומחה עלה מתשובותיו בסוף החקירה הנגדית- עמ' 28: "ש.האם ביססת שהכנת את אומדן הנזק, האם ביססת נזק על מסמכים מוכחים. היו הוצאות שיווק, כגון פרסום והאם הוצגו בפניך לצורך הכנת חוו"ד מסמכים קבלות על פרסום ושיווק הפרויקט . ת.עצם הצגת חשבוניות שיווק, היא לא אומרת כלום. לא היה לי מסמכים או חשבוניות. ש.למה אין פירוט של הנזק. ת.לא חייבים להוסיף תחשיבים לחוו"ד שמאית, לא קיימת כזו נורמה. אני נוהג לפי שאר השמאים". 38. גם עיון בריכוז הנתונים (נספח ב' לת/9) מראה כי בשלב בו החלה מכירת הדירות או בנייתן כבר לא היו כל מניעה או עכוב מטעם רשות העתיקות שהשפיעו על מכירתן ואם נזכור כי עד למחצית חודש נובמבר לא נרשמה הערה בספרי המקרקעין ותוך שבועיים בתחילת 12/94 כבר הותרו עבודות הבניה במקום הרי שעל מנת להראות כי קונה כלשהו נרתע מלקנות דירה באתר בשל אותם שבועיים (או מכל סיבה ענינית אחרת) היה על התובעת להצביע על עובדות התומכות בטענותיה ולא די בהערכה חד צדדית של השמאי מטעמה. בפועל הסתבר גם מעדות השמאי מר מיטלמן כי לא נגרם לתובעת נזק שכן הוא אישר בעמ' 25: "ש.נכון שאתה יודע שלא היתה אף דירה בפרויקט שלא נמכרה, כל הדירות נמכרו. ת.כן. ש.נכון שמחירי הדירות - נחשבות סבירות. ת.מידת הפגיעה ביחס לשווי הפרויקט היא מזערית. ש.זה מחיר סביר באיזור הזה - נכון. ת. פחות או יותר - כן". מגמתיותו של השמאי מר מיטלמן בלטה למשל מהעובדה כי כלל בחוות דעתו (סעיף 5.1.ג) נזקים שהוא אישר בעדותו כי לא ארעו כלל כגון: גילוי עתיקות בעת בניית היסודות וכאשר נדרש להסביר בעדותו מה הנזק שנגרם הוא אישר כמתואר בעמ' 27 כי "מדובר על מקרה שהנזק נגרם רק מההכרזה של אתר עתיקות, זה פגע במהלך שיווק הפרויקט - כדי לשכנע אנשים לקנות". אלא שנזק מעצם ההכרזה של אתר עתיקות אינו בר פיצוי לפי הוראות חוק העתיקות ותכליתו, די באמירה זו של השמאי כדי להשמיט הבסיס למרכיב זה של התביעה. שאלה לא פחות חשובה הינה מועד תחילת שיווק הדירות. על פי נספח ב' לת/9 שיוווק הדירות החל ביום 30.8.94 דווקא בעת שנודע לכאורה לתובעת על קיומו של אתר עתיקות במקום, היציאה לדרך באותו שלב מדגישה את עמדת הנתבעת לפיה התובעת לא ראתה כי עומדת בפני בעיה כלשהי. מנהל התובעת שהבין בעדותו כי התחלת שיווק במועד זה מערערת את גרסת התובעת בחר בקו הגנה מוזר וטען כי התאריך המופיע בת/9 שגוי וכי מדובר בטעות סופר או כדבריו בעמ' 46: "אני חושב שזו טעות סופר בתאריך תחילת השיווק המופיע בריכוז הנתונים וצריך להיות. לשאלת בית המשפט מה התאריך שצריך להיות אני משיב שאני לא זוכר את התאריך המדוייק אך זה בוודאי לפני תחילת אוגוסט" תמוה שדווקא עורך המסמך-השמאי מר מיטלמן לא ראה בעדותו כי מדובר בתאריך שגוי והרי גם על תאריך זה בוססה חוות דעתו. לאור כל האמור לעיל לא זכאית התובעת לפיצוי כלשהו בגין מרכיב זה. הפסקת פעולות הבנייה במקרקעין 39. בנושא עכוב עבודות הבניה, התובעת טוענת כי עקב הפסקת עבודות הבנייה במקרקעין למשך 4 חודשים נגרמו לה נזקים. עיון בכתב התביעה מראה כי בגין מרכיב זה בחרה התובעת לתבוע רק הוצאות מימון בסך של 244,195 ש"ח (סעיף 32.10 לתביעה). 40. בנושא העובדתי לגבי משך העיכוב מיעטו הצדדים בהצגת ראיות, אך ניתן לראות מהמסמכים שצורפו לתצהיר התובעת כי תחילתו של העכוב הינו מתאריך כלשהו באמצע חודש אוגוסט 94 (נספח ב' לכתב ההגנה) וסיומו בתחילת חודש דצמבר (ת/2). אין מחלוקת כי עבודות החפירה שערכה הנתבעת נמשכו 12 יום מיום 9.10.94 ועד ליום 20.10.94 (נ/1). השאלה המרכזית הינה מה גרם לעכוב מיום 20.10.94 ועד ליום 4.12.94 מועד קבלת מכתב השחרור, או לעכוב מיום 15.8.94 ועד ליום תחילת העבודות והאם גורם זה היה בשליטת מי מהצדדים. 41. ממכתבו של ארכיאולוג מחוז חיפה מר דורון ליפקונסקי מיום 15.11.94 (ת/1) עולה כי סיבת העכוב הוא מה שכונה על ידו "עכוב מה בתוכניות המדידה בשטח". בעדותו בחקירה הראשית הסביר העד כי העכוב היה בשל חוסר בתוכניות מדידה שהיו צריכים להכין אנשי הרשות בתום עבודות החפירה. העד מר ליפקונסקי הוסיף בחקירתו הנגדית כמתואר בעמ' 2: "ש.העיכוב היה סביר לדעתך? ת.לא. ש.איחור של כמה זמן מדובר למיטב ידיעתך? ת.עניין של שבועות. ש.מבחינתך זה ללא הצדק סביר? ת.בהחלט לא. למיטב זכרוני כמה שזה רחוק אני זוכר שמחיתי על כך בלא מעט שיחות טלפון אצל הממונה הישיר שלי שהוא מנהל המרחב וגם אצל ראש ענף המודדים ישראל פטקין שלא ייתכן שזה יימשך כל כך הרבה זמן. הוא קיבל ממני שיחות לא אחת ולא שתיים". 42. לכאורה עד זה תומך בצורה בולטת בעמדת התביעה אך אבהיר כי העד מר דורון ליפקונסקי לא עשה עליי רושם מהימן. העד מר ליפקונסקי- מסיבות שלא הובהרו עד תומן, היה מלא מרירות כנגד הנתבעת ולעיתים התקבל הרושם כי הוא הגיע "לחסל חשבונות" מהעבר עם הנתבעת אצלה כיהן בעבר בתפקיד בכיר, (בסיס למניעיו כנגד הרשות ניתן למצוא באישורו כי חברה מטעמו הגישה בג"צ כנגד הנתבעת לאחר סיום כהונתו). כמעט לכל שאלה שנשאל, בחר העד להשיב לשאלה בצרוף תוספת שמטרתה לפגוע בנתבעת ואשר חידדה את העדר האוביקטיביות של העד. 43. עדותו של מר ליפקונסקי בדבר הצער על העכוב שנגרם אינה מתיישבת עם העובדה שהוכחה כי בפועל יכול היה אותו עד להפסיק העיכוב לאלתר, שכן הוא זה שהחליט בסופו שלך יום על חידוש העבודות במכתב שהוציא (ת/2) ואם התאור בעדותו נכון- אף אחד לא מנע ממנו להוציא המכתב במועד מוקדם יותר. בחקירתו הנגדית הסתבר כי התמונה שהוצגה על ידו בחקירה הראשית היתה חד צדדית ומגמתית כך לפתע הסתבר כי בטרם ניתן להכין תוכניות מדידה נדרשות תוכניות השטח מהיזם- תוכניות שלא סופקו ע"י התובעת במועד: ש.אתה מסכים שהתוכניות כדי למדוד שטח שהתבקשת לשחרר אותו ביקשת מהיזם שיתן לך תוכניות של השטח? ת.בהחלט. וגם לעצם החפירות באתר בעוד שמר ליפקונסקי ניסה להתנער ממעורבות אישית בחפירות במקרקעי התובעת, הרי שהעדויות שהביאה הנתבעת הצביעו באופן חד משמעי כי בשנת 94 (בחודש אוקטובר) בוצעה חפירה אחת בלבד שנערכה במימון התובעת ועל ידי מר ליפקונסקי (ר' נספח א' לנ/7) והמסקנה המתבקשת היא כי אותה חפירה היתה במקרקעי התובעת בניצוחו של מר ליפקונסקי. לאחר ניתוח עדויות שהובאו בפניי לא שוכנעתי כי מדובר בעכוב בלתי סביר, חשוב לזכור את מהותן של עבודות גילוי עתיקות, את הגילוי של העתיקות בפועל כמתואר במאמרו של מר ליפקונסקי וגם אם נסתיימה העבודה בשטח ביום 20.10.94, לא מצאתי חוסר תום לב, רשלנות או חוסר סבירות בהתנהגות הרשות, חיזוק לכך הנני מוצא גם ברוח הדברים העולה מנוסח המכתב ת/1. 44. גם בשאלה זו התובעת לא הביאה עדויות בדבר נזקים שנגרמו לה. יצויין כי התובעת בחרה לתבוע בתביעתה בגין מרכיב זה אך ורק את הוצאות המימון, אלא שנושא כגון זה חייב להתמך במסמכים כגון, מהו מקור המימון האם הלוואה האם מסגרת אשראי, מי סיפק את אותם הכספים, באיזה מועד, באיזה תנאים והעיקר מה הקשר בין אותם כספים או הוצאות לעכוב בהתקדמות הפרויקט. אזכיר כי התובעת החלה בשיווק הפרויקט בחודש 8/94 הדירות החלו להמכר בחודש ינואר 95 והבניה בפועל רק בחודש 2/95, (נספח ב' לת/9). אמירתו הסתמית של מנהל התובעת בדבר נזקים שנגרמו לו לא מספיקה כדי להופכה לתוצאה לזכותו בבית המשפט. כך למשל לא הובא עד אחד שהעיד כי היה מוכן לקנות דירה כבר בחודש 8/94 ולא הובאו עדויות לפיהן הופסק השיווק במהלך 3.5 חודשי המו"מ והחפירות עד 12/94. למעלה מן הצורך אוסיף כי התובעת יכולה היתה בכל עת להקטין הנזק שנגרם לה לכאורה ע"י הבאת מודד מטעמה ומפי המודד של התובעת מר גולדשמיט הסתבר כי הוא היה זמין לשירותה במועד הרלוונטי. לאור האמור לעיל אין התובעת זכאית לפיצוי בגין מרכיב זה. מימון חפירת ההצלה 45. אין חולק כי התובעת נשאה במימון חפירות ההצלה במקרקעין בסכום של 78,027 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה, סכומים ששלמו בפועל בחודשים 9/94-3/95. 46. ביום 22.11.98 ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין בבג"צ 4146/95, עזבון המנוחה לילי דנקנר ז"ל נ' מנהל רשות העתיקות ואח', פד"י נב(4) 774 בו התיחס כב' הש' זמיר כבדרך אגב גם לדרך פעולתה של רשות העתיקות אשר נהגה לחייב את בעלי המקרקעין לממן את הבדיקה של קיום עתיקות בשטחם, כב' הש' זמיר מסכם כך את הנושא: "דרישה מן הבעלים של אתר עתיקות שיממן את הבדיקה (לרבות חפירה) באתר, כתנאי לקבלת אישור לביצוע פעולות באתר, פוגעת בזכות הקניין של הבעלים במידה העולה על הנדרש...המסקנה היא, שמנהל הרשות אינו רשאי להתנות את האישור בביצוע בדיקה על חשבון הבעלים". 47. להלכה זו היתה השלכה מיידית על התנהגות הרשות החל מאותו מועד. השאלה היא האם זכאית התובעת מכח אותה אימרת אגב להשבת הסכומים ששילמה 4 שנים לפני כן. בבג"צ דנקנר עצמו אין התייחסות לתשלומים שנגבו ע"י הרשות עובר ליום 22.11.98. 48. מקובלת עלי הטענה כי כל עוד לא נקבע אחרת יש להחיל גם את האמור בבג"צ דנקנר למפרע. רק לאחרונה קבע כב' הנשיא ברק (אמנם בנושא פלילי) במ"ח 8390/01 דוד אקסלרוד נ' מדינת ישראל תק-על 2005(4), 474, בעמ' 478 כי "מבחינה "דוקטרינרית" הלכתו החדשה של בית המשפט פועלת כרגיל למפרע. אופיה הטבעי הוא רטרוספקטיבי. היא קובעת הסדר חדש לא רק לעתיד אלא גם לעבר ...בהיעדר קביעה (מפורשת או משתמעת) הנחת המוצא הינה כי הלכתו החדשה של בית המשפט פועלת גם לעבר. ידועה אימרתו של השופט הולמס לפיה "החלטות שיפוטיות פועלות למפרע קרוב לאלף שנים". 49. הצדדים הפנו לפסקי דין שונים של בתי המשפט השלום באשדוד או המחוזי בתל אביב, גם כב' הש' סוקול בהחלטתו ניתח הנושא והדגיש כי ההכרעה בנושא ההשבה, "דורשת הבאת ראיות...עניין נוסף שיש לדון בו הינו האם התשלום על ידי האזרח נעשה תחת מחאה ואף אם לא נעשה תחת מחאה יש לבדוק האם נעשה תחת אילוץ...כי סוגיות ההשבה של הוצאות המימון מחייבת בדיקה גם של נסיבות ההסכמה למימון ושל משמעות הטלת חובת ההשבה על הרשות. גם לשם כך ראוי לשמוע ראיות". 50. אקדים ואבהיר כי לא במקרה הגיעו בתי המשפט השונים לתוצאות שונות, בנושא זה של השבת כספים עקב אילוץ או כפייה קיימת חשיבות לנסיבות הספיציפיות של כל מקרה ומקרה. 51. לאחר ניתוח העדויות שהובאו בפניי לא שוכנעתי כי התובעת זכאית להשבת סכום כלשהו. אמנם ראוי היה כי הרשות תממן בעצמה את הבדיקה ולא תנצל לחץ זמן בו נמצאה למשל התובעת, אלא שמהעדויות לא עולה כל אילוץ או מחאה מצד התובעת. 52. גם שהעיד מנהל התובעת בחקירתו הראשית המשלימה הוא תאר תאור של אדם הפועל בשתוף פעולה עם הרשות ולא כמי שנסחט, ר' למשל עדותו בעמ' 34 "ולכן ב - 15/8/94 כאשר קיבלתי את ההצעה מיד פניתי לדורון שהוא היה האיש שהייתי איתו בקשר לכל אורך התהליך ואמרתי לו שאנחנו חייבים למצוא פתרון קצת יותר זול כי זה סכום שאני לא מסוגל לשלם אותו. לכן הגענו להבנה שאני אביא את הפועלים, את הטרקטור ואת שאר הציוד..." הוא חיזק זאת בחקירתו הנגדיית כמתואר בעמ' 39: "ש.רשות העתיקות נתנה לך הזדמנות להביא מימצאים להוריד מהאומדן? ת.נכון. ש.אתה ניצלת זאת בפועל? ת.נכון". 53. אזכיר כי ה"קורבן" לפעולת הכפיה לכאורה הביא לעדות לתמיכה בטענותיו את "הכופה" מר דורון לפיקונסקי עימו היה במגע ישיר ודווקא עדויתיהם בפניי לא יצרו רושם אמיתי של אלוץ או כפיה אלא שפעולה מתוך שיתוף אינטרסים. 54. מי שמגיע במו"מ המלווה ביעוץ משפטי להבנה עם הרשות, כאשר אוזנה של הרשות כרויה לבקשותיו אינו מי שנתון באילוץ. מי שמגיע לבית משפט כמו מנהל התובעת להעיד על עובדות ומצטט במקום כך "את כב' הש' זמיר מבית המשפט העליון" (עמ' 41 לפרוטוקול) הוא מי שהתאים את גרסתו בדיעבד לאחר שנודע בחלוף 4 שנים ויותר מהארוע כי ניתן פסק דין בבית המשפט העליון. עוד יצוין כי מנהל התובעת אישר כי כל אותה תקופה הוא פעל בליווי ויעוץ משפטי וסביר בעיניי כי בהנחיית עורכי דינו לא היה עושה דבר אותו לא חפץ לעשות. 55. עובדה זו של העדר האילוץ נלמדת הן מהעובדות במועד הארועים בו לא הובעה מחאה ולא תועדה מחאה כזו במסמך כלשהו והן משתיקתה רבת השנים של התובעת. מאדם שמופעל עליו אילוץ או לחץ הייתי מצפה כי סמוך לאחר הסרת הלחץ יפנה בדרישה להשבת הכספים ששילם בניגוד לרצונו לכאורה. התובעת שילמה כספים בחודש 9/94 ולראשונה נזכרה "למחות" על כך 3 שנים לאחר מכן. מה עוד שתוכן מחאתה הראשונית של התובעת לא הוצג על ידה מסיבות בלתי מובנות. המכתב הראשון שהציגה התובעת הינו מכתב מיום 2.7.97 (נספח ד' לתביעה) מתוכנו עולה כי קדם לו מכתב מיום 5.1.97, אלא שמכתב זה שהינו מכתב מהותי בשאלת הכפיה והאילוץ לא הוגש כראיה, עובדה הפועלת לחובת התובעת. חזקה על התובעת כי אם תוכן מכתבה מיום 5.1.97 היה תומך בטענתה הוא היה מוצג כראיה. למעשה גם המכתב מיום 2.7.97 הינו מכתב סתמי ואין בו הסבר מה היה טיב הכפיה ומדוע נזכרה בה התובעת רק בחלוף 3 שנים והחליטה לתבוע את ההשבה בחלוף 4 שנים !!! נוספות. עוד יצויין כי גם מכתבו של מנהל התובעת מיום 11.8.94 לא מצביע על אילוץ או כפיה (נספח ב' לנ/4). 56. בהעדר אילוץ אין זכות להשבה. 57. גם השיהוי בהגשת עילת תביעה בה מתבקשת השבת כספים מרשות ציבורית אינה מצדיקה פגיעה בתקציב הרשות בגין תביעות שהתובע נזכר לדרוש המגיע לו לכאורה לאחר שנים ארוכות, כך שגם מהיבט זה דין הדרישה להשבה להדחות. סיכום 58. לאור כל האמור לעיל הנני דוחה התביעה כנגד הנתבעת ומחייב התובעת לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בשיעור של 35,000 ש"ח בצרוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. עתיקותהערת אזהרה