1. עניינה של תביעה זו בשאלת תוקפו של הסכם מכר אשר נערך ונחתם ביום 17.10.06, בין התובעים לנתבע. 2. הסכם המכר מתייחס למגרש חקלאי ששטחו 3083 מ"ר, הידוע כגוש 16691 חלקה 6 מאדמות עפולה (להלן: "החלקה" או "הנכס"). הבעלים הרשומים בחלקה הם התובעים יחד עם חמשת אחיהם, כשכל אחד הוא בעלים של 1/7 חלקים לא מסוימים בנכס. על הסכם המכר חתמו התובע 1, התובעת 2 באמצעות מיופה כוח, וכן מר דוד נתנאל בהיותו יורש של מר בן-ציון נתנאל ז"ל, הוא אחד הבעלים הרשומים. 3. הנתבע רשם, ביום 4.12.06, הערת אזהרה על חלקם של התובעים בנכס, ובתביעה זו מבקשים התובעים להורות על מחיקת ההערה. הנימוקים העומדים בבסיס התביעה נשענים כולם על הטענה כי הסכם המכר אינו בר תוקף, ולהלן אפרטם: א. נטען כי כניסת ההסכם לתוקף הייתה תלויה בחתימתם של כל הבעלים על ההסכם, שכן סוכם מפורשות בין הצדדים, כך טוענים התובעים, כי אם לא יחתמו כל מי שצוינו בכותרת ההסכם כמוכרים, יהיה ההסכם בטל ומבוטל. כך, בעוד שהכותרת מפרטת 7 מוכרים, בפועל חתמו על ההסכם שלושה בלבד, בהם התובעים. ב. הנתבע הפר את ההסכם הפרה יסודית, שכן פרט לתשלום פיקדון בסך 3,000$ בעת חתימת ההסכם, לא העביר לידי התובעים סכומי כסף נוספים, כאשר על-פי ההסכם התחייב להעביר לידיהם סכום של 42,000$ עם רישום הערת האזהרה. ג. בהסכם עוגן תנאי מתלה נוסף שלא התקיים, והוא חתימת המחזיק בקרקע על התחייבות לפינוייה. ד. הצדדים לא דיווחו לרשויות המס על הסכם המכר בסמוך לחתימה עליו. 4. הנתבע, מנגד, עומד על דעתו כי ההסכם שנחתם הנו בר תוקף, ודוחה את טענת התובעים כי חתימות הבעלים האחרים והמחזיק בקרקע היו תנאי לתוקף ההסכם. הנתבע מצידו ויתר על זכותו לדרוש את חתימת המחזיק בקרקע. באשר לטענה בדבר אי תשלום יתרת התמורה, טוען הנתבע כי המתין לחתימת יתר הבעלים, כפי שהבטיחו עורך-הדין משה פרץ, אשר ערך את ההסכם מטעם המוכרים-התובעים. עוד טוען הנתבע כי המחדל של אי דיווח על העסקה לרשויות המס מקורו בהתחמקות התובעים מעשות כן, ואין בכך ללמד דבר על יחסם של הצדדים לתוקף ההסכם. דיון והכרעה 5. ראשית כל ייאמר כי על-פי תנאי ההסכם זכאי היה הנתבע לרשום הערת אזהרה על חלקם של התובעים עם חתימתם על ההסכם, ללא כל תנאי. בקשר לכך נקבע בסעיף 10(ב) להסכם: "הקונה ירשום הערת אזהרה, בלשכת רישום המקרקעין, המתייחסת להסכם". ובהמשך בסעיף 16 להסכם: "הרשות בידי הקונה לרשום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין בקשר לחוזה זה ובהתאם לסעיף 126 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, והסכמת המוכרים ניתנת בזה". ההסכם אינו מסייג זכות זו של הקונה בקיום חלקי או מלא של חיוביו על-פי ההסכם, ועל פי לשונו מעניק לקונה היתר מיידי לרישום הערת אזהרה כאמור. התובעים אינם טוענים אחרת, אולם ניתן להבין מסך טענותיהם כי הנתבע-הקונה עשה בזכותו זו שימוש שלא בתום-לב, מאחר וידע שההסכם אינו בר תוקף בשעה שרשם את הערת האזהרה. חתימת כלל הבעלים 6. התובעים לא הציגו ראיות משכנעות לתמיכה בטענתם כי תוקף ההסכם היה תלוי בחתימת כל הבעלים. תנאי זה אינו נלמד מלשון ההסכם, אשר קובע מפורשות: "...והואיל והקונה מצהיר כי ידוע לו כי המוכרים 1, 3, 6, ו-7 אינם בין החיים וכי הסכם זה ייחתם ע"י יורשיהם ו/או ע"י מיופה כחם, אזי לגביי חלקם (ההדגשה אינה במקור, ת.כ.) ייכנס הסכם זה לתוקף רק לאחר קבלת צווי ירושה". מן העדויות והתצהירים שהוגשו אף לא שוכנעתי כי הצדדים הסכימו, בדיבור או בהתנהגות, להתנאה כאמור של תוקף ההסכם. 7. התובע 1, מר חיים נתנאל העיד כי תחילת המשא ומתן בינו לבין הנתבע נעשתה ללא מעורבות של עורכי-דין, ושבסיכום בעל-פה הסכימו השניים על תנאי: "...התנאי היה שכולם חותמים ומבצעים את העסקה ...זה היה התנאי שלי וגם של מיכאל. זה היה מוסכם על שנינו" (עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 17-19). התובע 1 לא עמד על קביעת התנאי בהסכם הכתוב, אולם טען כי לאחר מספר שבועות, כשהבין מן הנתבע שיתר המוכרים אינם חותמים על ההסכם, ראה את העסקה כמבוטלת. התובע 1 לא הודיע על כך לנתבע, ולטענתו - "...היה ברור לו שאם לא חותמים אין עסקה" (עמ' 4, ש' 1) , "לא צריך להודיע על ביטול כי זה מובן מאליו" (עמ' 6, ש' 4). 8. עוה"ד משה פרץ, אשר ייצג את התובעים בעסקה וניסח את ההסכם, העיד כי דווקא הקונה-הנתבע הוא שביקש להתלות את תוקף ההסכם בחתימת כל הבעלים. לדבריו: "...במשרדי נאמר על ידי הקונה ...שמבחינתו העסקה תהיה תקפה רק אם כולם חותמים כי הוא מעונין לקנות את כל המגרש מקשה אחת ולא כחלקים" (עמ' 9, ש' 2-4). וכך נימק עוה"ד פרץ את העדרו של התנאי מן ההסכם הכתוב: "...היו גם ככה מספיק תנאים מתלים בהסכם הן לגבי צו ירושה והן לגבי התחייבות המחזיק בקרקע. כמו שציינתי ההסכם נעשה די בחופזה ומבחינתי התנאי המתלה לא היה בתנאים שהוסכמו קודם ורק שהקונה ציין כדי להאיץ בשאר המוכרים לבוא ולחתום שאם לא - אין הסכם" (עמ' 10, ש' 20-23). 9. עדויות אלה מטעם התובעים מלמדות כי אם מי מהצדדים העלה בפני הצד השני דרישה לחתימת כל הבעלים, הרי שהיה זה הקונה ודרישה כאמור מעולם לא עלתה מצד התובעים. כך או כך, בין אם הקונה רצה לעגן את התנאי בהסכם ובין אם מדובר בהבעת רצון לרכישת החלקה בשלמותה, זאת ותו לא, הרי שעל פי גרסת התובעים, וכפי שעולה מן הראיות שהציגו, לא הייתה גמירות דעת ביחס לתנאי זה ובוודאי שלא היתה הסכמה לעגנו כתנאי מתלה לתוקף ההסכם. 10. הנתבע-הקונה הכחיש בעדותו כי במעמד חתימת ההסכם הציב כתנאי לתוקף ההסכם את חתימת כלל הבעלים. לדבריו, הוא אכן היה מעוניין לרכוש את החלקה בשלמותה, אולם לא הציב זאת כתנאי. בתצהירו ציין הנתבע כי התובע 1 הציג עצמו בשלב המשא ומתן כדוברם של כלל הבעלים והיורשים, ופרש בפני הנתבע מצג לפיו כלל הזכויות בנכס עומדות למכירה. מספר ימים לאחר החתימה על ההסכם יצר קשר עם התובע 1, ואז, כך העיד הנתבע - "נאמר לי כי הם מבטלים את החוזה" (עמ' 16, ש' 2). 11. עדות הנתבע מהימנה בעיניי, ונסיבות כריתת ההסכם יש בהן לתמוך בעדות זו. התובע 1 לא הכחיש כי הוא שנשא ונתן עם הנתבע למכירת החלקה, והוא שפנה אל עוה"ד פרץ בבקשה לנסח הסכם. ההסכם, על כך אין חולק, מציין את התמורה שהוסכמה למכירת החלקה בשלמותה. בכך יש לטעמי עדות לכך שהתובע 1 ראה עצמו מוסמך לשאת ולתת ביחס למחיר הקרקע מטעם כל הבעלים, ושכך הציג עצמו בפני הנתבע-הקונה. אלא שכך לא היה מצב הדברים בפועל, ולכן משנכשלו המאמצים להשגת הסכמת יתר הבעלים לעסקה, ביקש התובע 1 להתנער ממעשיו בהודיעו לנתבע על רצונו לבטל את ההסכם. חתימת המחזיק על התחייבות לפינוי הקרקע 12. התובעים לא טענו כי המחזיק מתנגד לחתום על התחייבות כאמור, והם לא ציינו בתביעתם באלו פעולות נקטו לשם השגת חתימתו. טענתם כי מסמך ההתחייבות מעולם לא נחתם היא טענה ריקה, וזאת לאור הוראת סעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים), אשר קובע: "היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי-קיומו". במקרה הנדון התובעים הם שהיו אמורים, לכאורה וכפי שנלמד מנסיבות המקרה, להחתים את המחזיק בקרקע על התחייבות כאמור. הימנעותם מעשות כן, כאשר אין בפיהם טענה כי המחזיק מסרב לחתום על מסמך ההתחייבות, משמיטה את הקרקע מתחת לטענה כי ההסכם אינו תקף. 13. הנתבע הצהיר כי בשיחה עם מחזיק הקרקע בסמוך לחתימת ההסכם אישר המחזיק נכונותו למסור לידיו את החזקה בקרקע ללא תמורה. התובעים לא סתרו טענה זו, לא הגישו תצהיר מטעם המחזיק, ולמעשה לא העלו כל טענה בדבר האפשרות לקיומו של תנאי זה. במצב דברים זה, הרי שהתובעים לא הוכיחו כי התנאי של הסכמת המחזיק לא התקיים ויש לדחות טענתם כי העדר חתימתו על מסמך ההתחייבות מאיינת את תוכן ההסכם. אי העברת התשלום השני 14. התובעים טוענים כי הנתבע הפר את ההסכם הפרה יסודית, באשר הוא לא העביר לידיהם סך של 42,000$ עם רישום הערת האזהרה, כפי שהתחייב. אולם, על-פי תיאור המצב שנוצר לאחר החתימה, ניתן לקבוע כי התובעים הם שהעמידו את הנתבע מול חוסר האפשרות לקיים את התחייבותו על-פי ההסכם: בסמוך לחתימה הודיע התובע 1 לנתבע על חוסר נכונותו לקיים את ההסכם. ראשית נאמרו הדברים בעל-פה, בשיחת טלפון שקיים הנתבע עם התובע 1, ומאוחר יותר אף קיבלו ביטוי במכתב (ת/1) ששלח עוה"ד פרץ לעו"ד רנה משעול, באת-כוח הנתבע, ושכותרתו "הודעה על ביטול הסכם מכר". במכתב זה, מיום 22.1.07, נאמר: "אין מרשי יכול לקיים את ההסכם ונכון הוא להשיב למרשיך את הסכום אשר שולם על ידו וכן לשלם למרשיך את דמי הביטול הקבועים בהסכם, באופן היחסי". במכתב נוסף (ת/2), מיום 12.2.08, אף הודיע עוה"ד פרץ, כי - "מוחזר בזאת למרשך הסכום אותו שילם למרשיי, על פירותיו". 15. לנתבע, אם כן, היה בסיס להניח כי התובעים אינם מוכנים לקבל את כספי התמורה, שכן עוד טרם לרישום הערת האזהרה הודיעו לו על חוסר נכונותם לקיים את ההסכם. הנתבע, לעומת זאת, נערך לקיום חלקו בהסכם, ופדה לשם כך כספים שחסך. למעשה, ניתן לקבוע כי התובעים הם אלה אשר הפרו את ההסכם שעה שהודיעו לנתבע על ביטולו. מסקנה זו מתבקשת לאור נוסח ההסכם, אשר אינו מעניק לתובעים זכות לבטלו, ולפיכך הודעת הביטול שנשלחה לנתבע, ולפניה ההודעה הטלפונית בדבר ביטול ההסכם, מהווה הפרת חוזה. באופן דומה קבע בית המשפט העליון בע"א 301/65 בייגל נ' קליינר, פ"ד (יט)4 266, לגבי צד להסכם שהזדרז להודיע על ביטולו, כי: "היות ולא היתה לו עילה מספקת לבטול ההסכם, רואית אותו כמפר את ההסכם מצדו על-ידי עצם הצהרת הבטול". 16. עוד בעניין זה, יש לתת את הדעת לכך כי על-פי גרסת התובעים עצמם הם לא היו זכאים לסכום התמורה המלא שנזכר בהסכם, מאחר ובסופו של יום לא היה בכוחם להעביר לידי הנתבע את החלקה בשלמותה. מכאן, שאם היו מביעים רצונם לקבל את כספי התמורה, היה עליהם לדון עם הנתבע על התאמת ההסכם, אותו ביקשו לבטל כאמור, למצב החדש שבו הם מעבירים אליו רק 2/7 חלקים מן הנכס. בפועל, התנהגות התובעים הצביעה על חוסר נכונותם לקבל לידיהם את כספי התמורה, ולכן ניתן לקבוע כי טענתם בדבר הפרה יסודית של ההסכם מצד הנתבע נגועה בחוסר תום-לב. אי דיווח העסקה לרשויות המס 17. בדומה לאמור לעיל לגבי הטענה של אי תשלום כספי התמורה, ומאותם הנימוקים, הרי שגם לגבי המחדל של אי דיווח על העסקה לרשויות המס ניתן לקבוע כי לא מדובר בהפרה של ההסכם מצד הנתבע, ובודאי שאין מדובר בהפרה המקימה לתובעים עילה לביטול ההסכם. סיכום 18. אני מורה על דחיית התביעה. אני מחייב את התובעים לשלם לנתבע סך של 10,000 ₪ בגין הוצאותיו בהליך זה. הערת אזהרה