תביעה למתן סעד הצהרתי, שלפיו זכאים התובעים להירשם כבעלים במקרקעין הידועים כגוש 30610 חלקה 221 (להלן: "המקרקעין") בשכונת בית חנינא בירושלים. כן מתבקש להצהיר על ביטולה של הערת אזהרה משנת 1956 בדבר הפקעת המקרקעין לזכות הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). עוד מבקשים התובעים היתר לפיצול סעדים. רקע עובדתי הליכי הסדר רישום בעלי הקרקעות בבית חנינא החלו ביום 16.6.57, בתקופת השלטון הירדני במקום. הודעה בנדון פורסמה בילקוט הפרסומים הירדני ביום 26.5.57 (נספח יט לתצהיר התובע). הבעלים הרשום מיום 24.5.1962 ועד היום בלוח הזכויות אצל פקיד ההסדר הוא המנוח חסן מוחמד פראג' (להלן: "המנוח"). על פי נסח רישום מלוח הזכויות הירדני מיום 16.2.03 על המקרקעין, ששטחם 720 מ"ר, רשומה הערת אזהרה לטובת הנתבעת בנוסח הבא: "קרקע לבניה - כל החלקה מופקעת ע"י לוג'נת אלמעארף אלח'יריה בית חנינא (היא הנתבעת - א' פ') בהחלטה מס' 97 מתאריך 5.12.56" (להלן: "הערת ההפקעה"). יצוין, כי הערה דומה בדבר הפקעה רשומה גם במספר חלקות נוספות ושכנות למקרקעין דנן - חלקות 225-222. בנסחי הרישום מיום 20.9.98 ומיום 27.3.03 הוסרה הערת ההפקעה מהרישום לגבי חלקה 224, בעקבות מכתב של ראש הממשלה הירדנית מיום 13.6.1998 שהופנה לשר האוצר הקרקעות והמדידות הירדני, שעל פיו המלצת מועצת השרים היא להסיר את הערת ההפקעה שנרשמה על חלקה 224. גם בחלקה 222 הוסרה הערת ההפקעה. עוד יצוין, כי בכתב התביעה המקורי שהגישו התובעים עתרו לסעדים דומים גם לגבי חלקה 224, ברם, הסתבר כי המסמכים שהוגשו על ידם בקשר לחלקה זו היו מזויפים ובעקבות זאת הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן שבו צמצמו את תביעתם לחלקה 221 בלבד. לטענת התובעים, ביום 21.4.03 הם רכשו את זכויותיהם במקרקעין מאת יורשי המנוח בהתאם לייפויי כוח שבידיהם (נספח א' לתצהיר התובע). התובעים שילמו מס רכוש על המקרקעין וביום 30.6.03 קיבלו אישור על תשלום והעדר חובות (נספח ב' לתצהיר התובע). ביום 20.7.03 הגישה הנתבעת בבית משפט השלום בקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד כנגד התובעים, אשר הוגשה גם נגד הבעלים ההיסטורי של חלקה 224, הבעלים הרשום של חלקה 221 ואחד מיורשיו על פי דין וכן נגד פקיד ההסדר (בש"א 5260/03). בבקשה טענה הנתבעת, שהיא הבעלים של החלקות מכוח הערות ההפקעה הרשומות עליהן. בהחלטה מיום 1.10.03 ניתן צו ארעי האוסר על התובעים כאן לעשות שימוש בנכס, בכפוף להפקדת ערבות והגשת תביעה מתאימה בתוך 30 ימים. כן ניתן צו הדדי לגילוי כל המסמכים הנוגעים לפעולות משפטיות, הפקעה ורישום שנעשו במקרקעין. הנתבעת לא קיימה את ההחלטה ובקשתה האמורה נדחתה והיא חויבה בתשלום הוצאות לטובת התובעים כאן. לאחר חלוף מועד הערעור על ההחלטה, פנו התובעים לפקיד ההסדר בבקשה להסדיר את רישומם, אולם נענו שרצוי שעניינם של הצדדים יוכרע סופית בבית משפט זה, ומכאן התביעה. עיקרי טענות התובעים התובעים טוענים, כי הערת ההפקעה, שנרשמה בזמן השלטון הירדני על פי חוק הקרקעות רכישה לצרכי ציבור מס' 2 לשנת 1953 (להלן: "הדין הירדני"), אינה חלה על המקרקעין, ומכל מקום היא לא הושלמה ותוקפה פג עוד בתקופת השלטון הירדני על מזרח ירושלים לפני שנת 1967. עוד טוענים התובעים, כי הנתבעת לא עמדה בתנאי הליך ההפקעה ומטרתו על פי הדין הירדני. נפרט את טענות התובעים אחת לאחת. לעניין חלותה של ההפקעה על המקרקעין דנן טוענים התובעים, כי מלכתחילה הייתה כוונה להפקיע רק את חלקה 190 לצורכי ציבור. חלקה זו סמוכה לחלקות 225-221, אשר נרשמו על שם הבעלים המקוריים על פי מפת הגבולות משנת 1958, והנתבעת ניסתה לקשור את החלטת מלך ירדן על הפקעת מקרקעין גם לחלקות האחרות, שלא נכללו בהחלטת המלך. נטען, כי הערת האזהרה שנרשמה בקשר למקרקעין הושגה על ידי הנתבעת באופן לא חוקי, לא נזכר בה שהבעלים המקוריים של המקרקעין סירבו לקבל פיצויי הפקעה וכן לא ננקטו הליכי הפקעה לגבי חלקות אלו. לטענת התובעים, במשך השנים נסחי הרישום של המקרקעין היו ללא הערת הפקעה, ואילו הנסח משנת 2003 שהוצג על ידי הנתבעת הושג על ידה באמצעים לא כשרים. כך נטען, כי הנתבעת שיכנעה את האחראי על הרישומים להוסיף הערת הפקעה בכתב ידו בעיפרון, על פי המידע שמסרה לו. כאשר המנהל הכללי של לשכת הרישום הירדנית גילה כי הרישום אינו תואם את המציאות, כתב האחראי בכתב ידו על גבי הנסח: "הערת ההפקעה הנ"ל הוסרה עפ"י מכתב מועצת השרים מס' 4/6/1/5091 מיום 13.6.98" (נסח רישום מיום 10.8.03, נספח כ"ט לתצהיר התובע). על כן, לדעת התובעים, ההפקעה לא חלה על המקרקעין. עוד לטענת התובעים, גם אם ייקבע שההפקעה בראשיתה חלה על המקרקעין דנן, הרי שפג תוקפה, בין משום שלא שולמו לבעלי החלקות פיצויי הפקעה ובין משום שלא קוימה מטרת ההפקעה עד היום. לעניין הפיצויים טוענים התובעים, כי ביום 23.6.63 ניתנה החלטה על ידי שופט הקרקעות של בית המשפט להסדר קרקעות הירדני, שלפיה ההכרעה בבעלות בחלקה 221 (המקרקעין דנן) תלויה בתשלום הפיצוי שייקבע בבית המשפט המחוזי בירושלים בהליך התנגדות שהגיש הבעלים המקורי פראג'. למרות זאת, ולמרות שהייתה לנתבעת חובה לעשות כן, פיצויי הפקעה לא שולמו על ידי הנתבעת ולא הופקדו בקופת אוצר המדינה, לפחות עד לשנת 1998. עוד טוענים התובעים, כי מטרת ההפקעה הייתה להקצות שטח לצורכי ציבור, כאשר התכנון היה להרחיב את שטח המכללה שבנויה על חלקה 190. מטרה זו לא מומשה תוך 3 שנים מיום ההפקעה (ס' 20 לחוק ההפקעה הירדני) ולמעשה עד עצם היום הזה - בחלוף כ- 55 שנה. התובעים הגישו תצלומי אויר המוכיחים, כי מאז שנת 1958 לא נעשה דבר במקרקעין, פרט לסלילת כביש ע"י עיריית ירושלים ומע"צ בשטח שהופקע עפ"י תב"ע 3458א (נספח כ"ח לתצהיר התובע). על כן, לטענת התובעים, משלא מומשה מטרת ההפקעה, הרי שפג תוקפה והיא בטלה. לשם השלמת התמונה יצוין, כי התובעים הגישו מסמכים הנוגעים להפקעה מלשכת רישום המקרקעין בירדן, אולם הקונסוליה הישראלית טרם אישרה את אימות המסמכים. לטענת התובעים, הימנעות הקונסוליה לאשר את המסמכים אינה מוצדקת ונובעת מנסיבות שאינן קשורות לתובעים, אלא נעוצות בקונסול עצמו ובמשרד החוץ, ואין זה צודק שהתובעים יינזקו בהליך זה בגין זאת. על כן, מבקשים התובעים לראות במסמכים שהוגשו על ידם כמי שאושרו על ידי הקונסוליה הישראלית בהתאם לסעיף 30 לפקודת הראיות, ולקבלם כראיה במשפט. יצוין, כי ביום 1.4.14 הגישו התובעים עתירה לבית המשפט העליון נגד הקונסול הישראלי ומשרד החוץ בעניין אימות המסמכים (בג"ץ 2412/14). מכל הנימוקים הנזכרים מבקשים התובעים שבית המשפט יכריז על בטלות הערת ההפקעה ויורה לפקיד ההסדר למחוק את ההערה. [ לחילופין טוענים התובעים, כי לאחר שהוכיחו שרכשו את המקרקעין מאת הבעלים, יש להורות לפקיד ההסדר לרשום אותם כבעלים על המקרקעין ואין לנתבעת כל מעמד בעניין זה. עיקרי טענות הנתבעת לטענת הנתבעת, בשנת 1956 יזמה הליך של הפקעת מספר רב של חלקות אדמה לטובתה מכוח הדין הירדני, ובהתאם למטרותיו. ביום 6.7.58 נתקבלה החלטת מועצת השרים בירדן, שלפיה חלקת אלעקבייה, המונה כ-50 דונמים, תופקע כולה לצורכי ציבור והחזקה בה תועבר לנתבעת לתפיסה מיידית. לטענת הנתבעת, החלטת מועצת השרים חלה גם על מי שהיו בעלים של המקרקעין דנן, שכן השתייכו לחמולת מונסף, הנזכרת בהחלטה, ועל כן המקרקעין דנן נכללים ביוזמת ההפקעה. לטענת הנתבעת, התובעים רכשו את המקרקעין כאשר קיימת לגביהם הערת הפקעה בנסח הרישום, ואין להם להלין אלא על עצמם. כמו כן, גם על פי טענת התובעים, הם רכשו רק 2/3 מהקרקע, ואין להם זכות לבוא ולבקש ביטול הפקעה של המקרקעין בשלמותם. זאת ועוד, התובעים הגישו את תביעתם המקורית גם לגבי חלקה 224, אולם המסמכים שהציגו התובעים לגבי חלקה 224 נתגלו כמזויפים, ובעקבות הגילוי הם תיקנו את כתב התביעה. לדעת הנתבעת, העובדה שהתובעים הציגו מסמכים מזויפים מלמדת על אמינותם ומשליכה על מהימנותם גם לגבי המקרקעין דנן. התובעים סירבו להעיד אנשים לגבי הרכישה שלהם, ואי העדתם פועל לרעתם. לטענת הנתבעת, מכוח תקנה 19 לתקנות הסדרי משפט ומינהל (רציפות הליכים אזרחיים, אכיפת פסקים והכרה במסמכים), התשכ"ט-1969, החלטה שניתנה ע"י המשטר הירדני רואים בה כאילו ניתנה ע"י גורם מוסמך ישראלי, ובענייננו החלטת ההפקעה בתוקף גם לאחר החלת המשפט הישראלי, ועל כן כל בקשה לביטולה צריכה לעמוד בתנאי החוק והפסיקה. לעניין תשלום פיצויי ההפקעה טוענת הנתבעת, כי היא שילמה פיצויי הפקעה לכל בעלי השטחים המופקעים, ואשר לבעלים שסירבו לקבל פיצויים, הפקידה הנתבעת את הפיצויים בקופת המדינה. נטען, כי תשלום פיצויים לבעלים או לקופת המדינה הוא תנאי מהותי שבלעדיו אין הפקעה, ועל כן מאחר שקיימת החלטה של מועצת השרים הירדנית על הפקעת המקרקעין ותפיסת חזקה מיידית לטובת הנתבעת, בהכרח ששולמו פיצויים. לגבי התביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים בתקופה הירדנית בדבר גובה הפיצוי טוענת הנתבעת, כי אין זה מלמד על כך שלא שילמה פיצוי, אלא היא הגישה את התביעה רק להערכת גובה הפיצוי לאחר ששילמה פיצוי. עוד בהקשר זה טוענת הנתבעת, כי בעל המקרקעין לא טען נגדה אף טענה במשך 43 שנה, והדבר מעיד על כך שסכום הפיצויים אכן שולם לו. הנתבעת מצביעה על כך שהתביעה הוגשה רק לאחר שב"כ התובעים שימש תקופה קצרה כבא כוחה של הנתבעת, וראה פוטנציאל להרוויח מתביעות אנשי בית חנינא כנגדה, כדי לנשל אותה מנכסיה. כמו כן טוענת הנתבעת, כי על פי הפסיקה, שאלת הפיצויים נפרדת משאלת הבעלות של הגורם המפקיע. לעניין אי מימוש מטרת ההפקעה טוענת הנתבעת, כי מטרת ההפקעה מומשה בחלקה על חלק ממתחם המקרקעין, בו הוקמו אוניברסיטה, בית ספר וגן ילדים, כמו גם מסגד ומגרשי ספורט, אולם המטרה לא מומשה במלואה. כיום, לטענת הנתבעת, היא התאוששה כלכלית ומקדמת פרוייקט בנייה רחב היקף שבחלקו יוקם על המקרקעין דנן. כן טוענת הנתבעת, כי במקרה דנן הייתה סיבה מוצדקת לכך שמטרת ההפקעה לא בוצעה, שכן לאחר מלחמת ששת הימים נותרה הנתבעת ללא מימון וללא הנהלה. נטען, כי מונחת כיום תוכנית בניה רחבת היקף שנמצאת בשלבי תיאום עם מחלקות שונות בעיריית ירושלים, העתידה לצאת אל הפועל במהלך השנים הקרובות. לטענת הנתבעת, נקבע בפסיקה, כי אם מטרת ההפקעה לא מומשה בגלל סיבה מוצדקת, אולם כיום קיים צורך ציבורי העתיד להתממש על המקרקעין, אזי אין מקום לביטול ההפקעה (בג"ץ 10784/02 קרן קיימת לישראל נ' אתרים בחוף ת"א חברה לפיתוח אתרי תיירות בת"א יפו (17.3.04) להלן: "בג"ץ קרן קיימת"). עוד בהקשר זה נטען, כי לפי ס' 14ד(ב) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הציבור) 1943, לאחר שחלפו מעל ל-25 שנה ממועד ההפקעה רשאי הגורם המפקיע לשנות את מטרת ההפקעה, ללא צורך לידע את הבעלים ההיסטוריים או לשלם לו פיצוי נוסף. לסיום טוענת הנתבעת, כי סעד של ביטול הפקעה אינו אפשרי בהתאם לפקודת הקרקעות וכן בהתאם לחוק הירדני, והאפשרות היחידה היא שהבעלים ירכוש בחזרה את המקרקעין במחיר שייקבע על ידי שמאי - סעד אשר לא נתבקש על ידי התובעים. על הראיות התובעים הגישו חוות דעתו של עו"ד פהד כאמל שוויקי (להלן: "עו"ד שוויקי"), מומחה לדין הירדני, לתמיכה בטענותיהם המשפטיות לעניין ההפקעה. הנתבעת הגישה חוות דעת מומחה נגדית מטעמה של עו"ד פואד שחאדה (להלן: "עו"ד שחאדה"). שני המומחים נחקרו על חוות דעתם. מלבד המומחים מטעם הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית והעידו התובע 1, ומטעם הנתבעת - מהדי סביח והישאם שומאן, מנהלים בנתבעת, וד"ר יוסף ג'בארין, אדריכל מטעם הנתבעת. התובעים והנתבעת הגישו סיכום טענותיהם בכתב. דיון והכרעה בדיון מיום 8.5.12 הודיע עו"ד מתי עצמון, כי הוא מייצג את עזבון המנוח פארג', וכי המנוח פראג' מכר את המקרקעין לתובעים, ולעיזבון אין כל חלק במקרקעין וכל עניין בתביעה דנן. ב"כ הנתבעת טען לעניין תוקף צוואת המנוח, ולטענתו מאחר שישנו חשש שהצוואה מזויפת, הרי שהמכירה שנעשתה מכוחה דינה להתבטל. לטעמי, אין מקום להעלות בהליך זה טענות לעניין תוקף הצוואה, שאושרה על ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים. לנושא זה קבעתי כדלקמן: "לאור הודעתו של עו"ד עצמון כי הינו מייצג את עיזבון פראג' ולאחר שהומצא צו קיום צוואה מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בעניין צוואתו של פראג' המנוח, ולאור הודעתו של עו"ד עצמון כי המשפחה מאשרת את מכירת המקרקעין, חלקה 221 בגוש 30610, כי אז נותרה מחלוקת אחת בשאלה והיא מה משמעותה של אותה הערת הפקעה הרשומה לטובת הנתבעת 1 משנת 1956, שאלה המעוררת שאלות עובדתיות ומשפטיות והיא תידון במסגרת היחסים שבין התובעים אשר רכשו את המקרקעין האמורים לבין הנתבעת 1". על כן, המחלוקת היחידה בתיק זה, שבה נדון להלן, היא מהי משמעותה של הערת ההפקעה הרשומה לטובת הנתבעת משנת 1956. במסגרת זו נבחן, האם נרשמה ההערה כדין, האם היא תקפה, כטענת הנתבעת, או שמא פג תוקפה או שהיא בוטלה, כטענת התובעים. המסגרת הנורמטיבית חוק הקרקעות רכישה לצרכי ציבור 1953 הירדני (להלן: "הדין הירדני"), ושמכוחו הופקעה הקרקע דנן על ידי ממשלת ירדן, קובע את התנאים, המהותיים והפרוצדוראליים, להפקעה של קרקע על ידי "מקים", ובכלל זה "תאגיד וכל אדם המבצע צורך ציבורי" (סעיף 2). לצד חוק זה נבחן את הדברים בהיבט נוסף של פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943 המנדטורית (להלן: "פקודת הקרקעות"), והחוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) מס' 3, התש"ע-2010 (להלן: "תיקון מס' 3"), שההפקעה במקרה דנן לא נעשתה מכוחם, אולם ייתכן, כי העקרונות שהותוו בחוקים אלו ובפסיקה יפים גם לענייננו. סוגיית הפיצויים סעיפים 18-15 לדין הירדני עוסקים בחובת המקים לשלם פיצויים לבעל הקרקע, באופן הערכת הפיצויים ובאפשרות לשלמם לקופת אוצר המדינה, "בהעדר פניה מאת בעל הקרקע או עקב כל סיבה אחרת" (סעיף 17). סעיף 17(3) קובע, כי תביעות של בעלים לביטול ההפקעה או להחזרת החזקה ויתר התביעות בעין אינן מעכבות את הליכי הרכישה על ידי המקים, וזכות התובעים היא בשווי הקרקע בלבד. סעיף 18(1) לדין הירדני קובע, כי: "לאחר תשלום הפיצויים לבעל הקרקע או לאוצר כפיקדון, הן אם חל הסכם על גובה הפיצוי או אם נעשתה שומה בידיעת בית המשפט תירשם הקרקע הנרכשת על שם המקים בצו ממנהל הקרקעות והמדידות" (ההדגשות שלי - א' פ'). היינו, תשלום הפיצויים הוא תנאי להעברת הבעלות לידי הגורם המפקיע, וכך לדעת שני המומחים מטעם הצדדים (עו"ד שוויקי בפרו' עמ' 78, 91; עו"ד שחאדה בפרו' עמ' 44). לאחר שהליך תשלום הפיצויים בא לסיומו, ניתן לרשום את הקרקע על שם המקים. כאשר מדובר בהפקעה עוברת הבעלות בקרקע ללא צורך ברישום המקרקעין, שכן פעולת הרישום היא דקלרטיבית, ואינה יוצרת את הרכישה (והשווה פ' אלבק ור' פליישר דיני מקרקעין בישראל 176 (2005)). יצוין, כי על פי הדין הירדני, תביעת פיצויים על ידי הבעלים ההיסטורי מתיישנת כעבור 15 שנה (עדות עו"ד שוויקי, פרו' עמ' 92). בדין הישראלי נקבע רק לאחרונה, כי על תביעה לקבלת פיצויי הפקעה חל חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, וכי הלכה זו תיכנס לתוקף שלוש שנים ממועד פסק הדין, והיא לא תחול על תביעות תלויות ועומדות (דנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (21.3.13)). במקרה דנן המקרקעין לא הועברו על שם הנתבעת, כנראה בשל המחלוקת על גובה הפיצוי, שהנתבעת אף הגישה תביעה לשומו במועד מאוחר יותר. אולם, הערת אזהרה בדבר הפקעה נרשמה בשנת 1956, ובשנת 1958, כאמור, ניתנה החלטה על תפיסה מיידית במקרקעין לטובת הנתבעת. גם לדעת המומחה מטעם התובעים, הכלל הוא שלא תינתן החלטה על תפיסה מיידית, אלא אם שולמו פיצויי הפקעה (פרו' עמ' 47). מכאן מבקשת הנתבעת להסיק, כי שולמו פיצויי הפקעה לקופת המדינה. מלבד מסקנה זו, לא הביאה הנתבעת כל ראיה להוכיח כי שילמה פיצוי למנוח. גם העדים שהעידו מטעם הנתבעת לא יכלו לשפוך אור בסוגיה זו. לכך יש להוסיף את העובדה שבשנת 1998 החליטה מועצת השרים הירדנית להסיר את הערת ההפקעה, לאחר ששר האוצר הירדני פנה אליה בטענה, כי בזמנו לא שולמו פיצויי הפקעה על ידי הנתבעת ועל כן הקרקע לא הופקעה. לדעת עו"ד שוויקי, פנייתו של שר האוצר הירדני באה בעקבות הגשת התביעה על ידי הנתבעת נגד הבעלים של המקרקעין דנן ונתבעים נוספים בעניין גובה הפיצוי שעליה לשלם להם. כאמור, הנתבעת טענה, שהתביעה הייתה לגבי גובה הפיצוי לאחר ששולם פיצוי ועל כן אין היא מערערת את עצם ההפקעה. יצוין, כי אף אחד מהצדדים ומהמומחים לא העיד באשר לגורלה של התביעה שהגישה הנתבעת, ותוצאותיה. חיזוק לטענה כי הנתבעת לא שילמה פיצויי הפקעה ניתן ללמוד מכתב התביעה שהגישה עוד בתקופה הירדנית בשנת 1963 בבית המשפט המחוזי בירושלים נגד המנוח ונתבעים נוספים, שם הודתה כי לא שילמה פיצויים למנוח: "כל בעלי הקרקעות שקרקעותיהם הופקעו, קיבלו את מלוא פיצויי ההפקעה שהגיעו להם, וזאת לפי 75 דינר לכל דונם, וזאת למעט הנתבעים אשר לא נעשה עימם הסכם על שיעור דמי ההפקעה בגין מקרקעיהם" (סעיף 4 לכתב התביעה, נספח כד' לתצהיר התובע. ההדגשה שלי - א' פ'). זו טענת הנתבעת בזמן אמת, שבעלי הקרקע הנתבעים, ובכללם המנוח, לא קיבלו פיצויי הפקעה ממנה. בכתב התביעה אין מילה וחצי מילה על כך שהנתבעת הפקידה פיצויים כלשהם בקופת האוצר, והסעד שהתבקש הוא: "היות ולא סוכם בין התובעת לנתבעים על פיצויי ההפקעה שיש לשלם אותו לנתבעים, כל אחד לפי חלקו בקשר לקרקעות, לכן התובעת מבקשת מבית משפט נכבד זה להעריך פיצויי ההפקעה, ולחייב את הנתבעים בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד" (שם, סעיף 6). לאור זאת, מתעורר ספק רב אשר לתוקפה של הערת ההפקעה, והאם נרשמה על פי כל כללי הדין הירדני. יודגש, כי עניין תשלום הפיצוי הוא תנאי מהותי לפעולת ההפקעה, שבלעדיו אין. לכאורה, יכול הדיון להסתיים בנקודה זו, אולם אין הדעת נוחה מקיומה של הערת הפקעה רשומה מזה שנים, כאשר הבעלים לא פעל להביא להסרתה וכאשר התובעים רכשו את הקרקע ביודעם על קיומה של הערה זו לטובת הנתבעת. גרסת התובעים, כי הערת ההפקעה הושגה במרמה ובדרכים לא כשרות על ידי הנתבעת לא הוכחה ונטענה בעלמא, ועל כן יש לדחותה. על כן, אף שגרסת הנתבעת לתשלום פיצויי הפקעה לא הוכחה, נכון אני לקבל - לחלופין ולצורך הדיון המשפטי - כהנחה לטובתה את הטענה ששילמה פיצויים לקופת המדינה ושההפקעה אכן נעשתה כדין. כל עוד לא הוכח אחרת, קיימת חזקה בדבר תקינות המינהל הירדני, בעיקר בכל הקשור להליכי הסדר קרקעות בתקופת השלטון הירדני (ע"א 459/79 הוועד הכללי לכנסת ישראל נ' זוהרי אחמד אל איובי, פ''ד לה(4) 188 (1981)). מכאן והלאה, נדון בשאלה האם ההפקעה בוטלה או פג תוקפה בהנחה ששולמו פיצויים על ידי הנתבעת והערת ההפקעה נרשמה כדין. אי הוכחת תשלום הפיצויים על ידי הנתבעת בצירוף הודאתה מתקופת השלטון הירדני שלא שילמה, ישליכו על חובת ההשבה של התובעים, כפי שיבואר בהמשך. נותר איפוא לבחון האם ההפקעה בוטלה או פקעה, כטענת התובעים. מטרת ההפקעה סעיף 20 לדין הירדני קובע: "אם היה המקים אחר מהממשלה או מהמועצות העירוניות או המקומיות ושוכנע בית המשפט, על יסוד התביעה שהגיש בעל הקרקע: (1) שהמקים לא החל בעבודה שחייב למפעל משך שלוש שנים מיום רישום הקרקע על שמו ו- (2) שהסיבות אשר מנעו את התחלת העבודה משך שלוש השנים האמורות אינן מספיקות וסבירות, או שהיה ביכולתו להתגבר עליהן יחליט בית המשפט על החזרת אותה קרקע לבעליה לאחר שישלם את דמי הפיצוי אשר נרכשה בהם, והיה כי נגרם נזק לקרקע כתוצאה מהרכישה יפסוק בית המשפט על תשלום פיצויים לבעל הקרקע בעד אותו הנזק וההוצאות" (ההדגשים אינם במקור - א' פ'). הנה כי כן הדין הירדני קבע תקופה של שלוש שנים להתחלת העבודות בקרקע המופקעת לצורך ביצוע המטרה שלשמה הופקעה. בחלוף תקופה זו, וכאשר המקים לא החל בעבודות לביצוע מטרת ההפקעה וללא סיבה מוצדקת מצד הגורם המפקיע, פוקעת ההפקעה והבעלים זכאי להשבת הבעלות לידיו, תוך חיובו בהשבת הפיצויים ששולמו לו. יצויין, כי מנגנון דומה נקבע בתיקון מס' 3 לפקודת הקרקעות, שלפיו תקופת התחלת הביצוע לגבי קרקע מופקעת היא 8 שנים, אולם רשאי שר האוצר להאריכה לתקופה נוספת, בהחלטה מנומקת בכתב, ובלבד שלא תעלה על 17 שנים (סעיף 27(ג)(1) לתיקון מס' 3). הפקודה לא קבעה מה הדין במקרה שמטרת ההפקעה לא מומשה או חדלה מלהתקיים, והסוגיה הובאה לפתחו של בית המשפט העליון בבג"ץ 360/97 קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625 (2001) (להלן: "בג"ץ קרסיק")). בעניין זה נקבע עיקרון-על, שלפיו אם המטרה הציבורית אשר שימשה בסיס להפקעת מקרקעין חדלה להתקיים - ככלל יהיה זכאי הבעלים להשבת המקרקעין. ההסדרים המעשיים הדרושים לשם הגשמת העיקרון הושארו לפתחו של המחוקק. הדין שעוצב בעקבות בג"ץ קרסיק הוא תיקון מס' 3 לפקודת הקרקעות. בתיקון זה נקבע, כי אם חלפה תקופת התיישנות של 25 שנה ממועד פרסום ההפקעה, אזי על אף שמטרת ההפקעה אינה קיימת עוד, רשאי שר האוצר או שר התחבורה להשתמש בקרקע לכל מטרה שהיא, והבעלים המקורי לא יהיה זכאי להשבת הקרקע (סעיף 27(ב)(2) לתיקון מס' 3; בג"ץ 9614/03 אבני דרך בע"מ נ' שר האוצר (21.12.10)). כלומר, אם לא מומשה מטרת ההפקעה או שהיא חדלה מלהתקיים, הקרקע תחזור לבעלים המקוריים, בכפוף להחזרת הפיצויים על ידם, ובכפוף לכך שלא חלה התיישנות. לאחרונה קבע בית המשפט העליון, כי תיקון מס' 3 נשען על רציונאלים כבדי-משקל של התיישנות, הסתמכות והיבטים מעשיים נוספים כבדי-משקל והוא עומד במבחן החוקתיות, על אף הטענה שהוא פוגע בקניין ובשוויון (בג"ץ 2254/13 סמואל נ' שר האוצר (15.5.14)). עוד נקבע בפסיקה, לעניין שיהוי ניכר במימוש מטרת ההפקעה, כי "התשובה לשאלה מהו שיהוי שיש בו להצביע על זניחת המטרה, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה", ולגופו של עניין נקבע: "בענייננו קיים עיכוב של כשלושים שנה במימוש מטרת ההפקעה, וכפי שפורט לעיל, הרשות אכן התנהלה בעניין זה בכבדות רבה ובעצלתיים. עם זאת פעילותה של אתרים לאורך השנים, להוציא שנים ספורות במהלך שנות התשעים, מלמדת כי מטרת ההפקעה עמדה לנגד עיניה כל העת, וכי היא אכן פעלה לקידום מטרה זו, גם אם לא בקצב משביע רצון, במסגרת המגבלות והקשיים" (בג"ץ קרן קיימת, בפסקה 8 וההפניות שם). במקרה שלפנינו חלפו למעלה מ-25 שנה מאז מועד ההפקעה. פקודת הקרקעות אינה חלה בענייננו, ועל כן דין ההתיישנות שנקבע בתיקון מס' 3 אינו חל. אולם, מתכלית תיקון מס' 3 ניתן ללמוד לענייננו, שאם לא מומשה מטרת ההפקעה, הבעלים יכול לזכות בסעד של השבה, ותכלית זו באה לידי ביטוי בסעיף 20 לדין הירדני. השאלה שיש לבחון היא האם אי מימוש מטרת ההפקעה היה מוצדק בנסיבות המקרה דנן. אין חולק, כי במקרקעין דנן לא נעשה דבר במשך שנים רבות, והתוכניות אותן הציגה הנתבעת באמצעות אדריכל מטעמה הן תוכניות מהזמן האחרון, שלאחר הגשת התביעה דנן. אף האדריכל נשכר על ידי הנתבעת בחודש יולי 2011, זמן רב לאחר הגשת התביעה (עדות האדריכל בפרו' עמ' 101). כמו כן, תצלומי האוויר שהוגשו מדברים בעד עצמם, כי לא נעשו כל שימוש או בניה במקרקעין, מיום 20.1.1958 ועד היום (התצלום האחרון מיום 23.7.04), פרט לסלילת כביש ששטחו הופקע על ידי עיריית ירושלים (נספח טו לכתב התביעה המתוקן). הנתבעת לא סיפקה כל הסבר משכנע מדוע לא החלה בביצוע העבודות תוך שלוש שנים מיום ההפקעה, ואף לא בזמן סביר מאוחר יותר. טענתה כי בעקבות מלחמת ששת הימים נותרה ללא מנהל ורוקנה מנכסיה אינה יכולה לעמוד במקרה זה, שכן מלבד זה שלא הובאו ראיות להוכחתה, אין היא מספקת הסבר לאי ביצוע עבודות כלשהן לצורכי ציבור במקרקעין דנן ב-11 השנים שחלפו ממועד ההפקעה ועד לפרוץ המלחמה בשנת 1967. הנתבעת לא הראתה כי החלה בהליכי תכנון כלשהם בשנים אלו, וכל שהציגה הם הליכי תכנון מהזמן האחרון, לאחר הגשת התביעה, כאמור. בהקשר זה שונה המקרה דנן מהמקרה בבג"ץ קרן קיימת, שם הוכח שהרשות המפקיעה פעלה לאורך כל השנים, בפעולות שכללו פינוי מחזיקים מן הקרקע וקידום תוכנית מתאר (שם, בפסקאות 9-8). אין כן בענייננו, שעה שהנתבעת לא הוכיחה פעילות כלשהי במקרקעין במשך למעלה מ-50 שנה. הנה כי כן, במקרה דנן, הן על פי הדין הירדני והן על פי הרציונל שבדין הישראלי, יש לראות את אי מימוש מטרת ההפקעה במשך שנים רבות, שאין חולק עליה, כמפיג את תוקפה של ההפקעה ויש לקבוע, כי הערת ההפקעה בטלה. כפועל יוצא מכך, זכאים הבעלים לסעד של השבת המקרקעין, ובמקרה דנן זכאים התובעים, שרכשו את המקרקעין מהיורשים של הבעלים ההיסטורי, להירשם כבעלים. הן על פי הדין הירדני (שם בסעיף 20(2)) והן על פי פקודת הקרקעות (סעיף 14(ג)), ביטול ההפקעה נעשה כנגד השבת סכום הפיצוי ששולם לבעלים על ידי הגורם המפקיע. לפיכך, התובעים, כבאים בנעלי הבעלים המקורי - הרשום, חייבים, לכאורה, בהשבת כספי הפיצויים ששולמו על ידי הנתבעת. עם זאת, כאמור לעיל, הנתבעת הודתה בגדר הודאת בעל דין שלא שילמה פיצויים למנוח, הבעלים המקורי. טענתה שהפיצויים הופקדו בקופת אוצר המדינה לא הוכחה. כמו כן, ההנחה ששולמו פיצויים בשל קיומה של הערת הפקעה ומכוח חזקת תקינות המינהל הירדני הונחה לצורך הדיון בלבד, ולדעתי בנסיבות אלו, אין לקבוע פוזיטיבית כי שולמו פיצויים, ובשל כך אין התובעים חייבים בהשבתם לנתבעת. 53. לפיכך, מסקנתי היא, כי יש להורות על ביטול רישומה של הערת ההפקעה ללא החזר של פיצויי הפקעה, משלא הוכח כי אלו שולמו על ידי הנתבעת למנוח. בטרם חתימה 54. לאחר הגשת הסיכומים ובמהלך כתיבת פסק הדין הגישה הנתבעת בקשה להוספת ראיות חדשות. מעיון בבקשה ובתגובה לה עולה, כי הנתבעת ביקשה להוסיף תצהירים ומסמכים הקשורים לתוקף צוואת המנוח פראג', שכבר עמדנו לעיל על כך שאין המקום לדון בתוקף הצוואה בהליך דנן ובערכאה דנן. הגשת הבקשה גרמה לעיכוב במתן פסק הדין, ויש להצר על כך. עוד יש להוסיף, כי התנהלותה של הנתבעת, שאין כאן המקום לפרט בהקשר לכך, גרמה לסחבת רבה בדיונים בתובענה זו. סוף דבר מכל האמור לעיל - התביעה מתקבלת. הערת האזהרה משנת 1956 בדבר הפקעת המקרקעין לטובת הנתבעת - בטלה. מובהר בזאת, כי התובעים זכאים להירשם כבעלים במקרקעין הידועים כגוש 30610 חלקה 221 בבית חנינא בירושלים, ואני מורה לפקיד ההסדר לעשות כן. ניתן בזאת לתובעים היתר לפיצול סעדים. הנתבעת תישא בהוצאות התובעים בגין הליך זה ובנוסף בשכר טרחת עו"ד התובעים בסך של 30,000 ₪. קרקעותהפקעה